Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘א-סהרורדי’

                                                                                                 לאסנת

  

כולנו שרויים בזמן. כמו דגים השוחים בנהר, ציפורים הדואות בשמים, עופות הצפים במרק. ומה יעשה אדם, שתיין אויר, שאינו חפץ לשהות בזמן? יאמר הזמן אינו תולדה של תנועה, הזמן הוא בנפש, בלב? ייצור לעצמו מציאוּת פנימית- בהּ יכול הוא לפגוש אדם ככלות כמה שנים ובכל זאת להמשיך עימו את השיחה מאותו מקום שבו הופסקה ובאותה מידת קירבה? אני מכיר כמה אקסמפלרים כאלה. הם נראים אנשים מן הישוב, אבל קשה שלא לתת בהם סימנים: [א]. לכולם אין רישיון נהיגה [ב]. לכולם נטייה יש לעסוק במלאכות ובעיונים אשר רוב בני האדם מביטים עליהם ספק בתימהון ספק בשאט נפש, ככלי לא יצלח, שאין בו חפץ עוד [ג]. כולם במידה זו או אחרת צמחונים, טבעונים או מתייחסים לאוכל בסוג של חרדת קודש. משמע, לא כצורך להשביע רעבון, אלא כסוג של רעיון אידיאי או אמנותי. עד כאן הסימנים הגלויים, הניכרים לעיין. האם זהו פתחו של מחקר אנתרופולוגי מעמיק? קשה לתת סימנים בבני אדם. עשויות להיות לזה השלכות לגבי יצירת הבחנות כוללניות שאין בהן ממש. ממש כמו ההבחנה המצויה לפיה הזמן מצוי. השנים החולפות חרישית, מקלפות עוד קצת טיח מקיר, מותירות בנו סימני קמטים. אבן מקיר תזעק: תסלח לי, מהי שעתך?  

   ישנם המתייחסים לזמן כחומה שיש להעפיל עליה בכדי לעבור לסוג של חוויה שמעבר לזמן. בדת האורפאית כינו את הזמן הזה 'זמן הזמנים' המהווה את הזכרון המוחלט. הכניסה אליו היא מסוכנת בתכלית, וכל הנכשל בהּ דן עצמו לגלגול נוסף בעולם הזה, שכולו שכחה והשכחה. בימי הביניים התייחסו משוררי תור הזהב באל-אנדלוס (ספרד המוסלמית) לזמן, כמי שמבטא את חולייו מדוויו החולפים עוברים של העולם הזה, ותכלית ההשגה האנושית היא אמנם הההתבוננות המטפיסית ברזי הבריאה והקוסמוס, מעין התבוננות שכלית המצויה כביכול מעבר לזמן ולמקום. אצל השיח' הסוּפי האראני- עראקי- סוּרי, שהאב א-דין א-סהרורדי (1191-1153), הידע האמתי 'אלעלם אלאשראקי אלחצ'ורי' (= הידע האמיתי של הנוכחות בהויה) הוא ידע שהוא פרי יציאתה של הנפש מן העולם הנהווה ונפסד אל עבר המציאות העליונה, עאלם אלמלכות (=עולם המלכות) שמהווה את האור הנצחי של הנוכחות האלהית ואת הודאות. המקום שבו האני נפגש עם עצמו ועם כל קיוּם אחר באחדות שוה.  

   זמנים קשים עוברים עלינו. משברים מכל סוג ומין רובצים על פתח. ודומני, כי לאור התוצאות הפוליטיות של הבחירות האחרונות צריך אדם להרים איזה כוסית או שתיים לחיי המלחמות והגברת הפערים החברתיים שבדרך. לחיי המשכה של האנומיה החברתית הרובצת לפתחנו. העמקת הקרע הערבי יהודי, הגברת הנתק בין המרכז ובין הפריפריה ועוד כהנה וכהנה. שיטתו של  א-סהרורדי, שהוזכרה לעיל, אולי עשויה להוות שיטת התגוננות כנגד 'האיום האראני', או למצער, שיטת הדחקה Made in Iran למוראות ההווה וחששות העתיד. סוּפים אחרים העדיפו את הכיליון שבאור האלהי, פַנַאא' בלשונם. בכל זאת, הזמן אינו מאיים כל-כך ולעתים אף אהוב וקרוב אל הלב באשר הוא מכיל איזו קירבה אנושית, איזה חברוּת או ידידות יקרה בתכלית. צפיה בנופים שקטים, מחשבה רוגעת כמו אדוה, מוסיקה שעושה פעולתה על הנפש, ספר נעים המדובב את ההכרה. ובכל זאת יש משהו במפגש, בקירבת חיים, הפועל יותר מאשר חוויה של קריאה ו/או התבוננות גריידא.

   למשל, בשל עיסוקים רבים אני ואחת מידידותיי היקרות והמיוחדות ביותר לא מצליחים כבר זמן רב להתראות. אתמול התאפשרה לנו פגישה טלפונית בין מקום מגוריי ובין ירושלים. אפשר היה לשמוע את שמחת- הלב רצה בקו הלא נראה, הלוך ושוב, בין שני הקולות. דיברנו על החיים, הילדים, העייפות. רגעים קטנים ויקרים בחודשים האחרונים, ועל דברים כגון אלה, וגם על המיעוט שהפכנו להיות לאחר הבחירות בשבוע שעבר, על לחשושים הרצים מאחורי גבם של אנשים במקומות עבודה שונים עם מה שהפך לגנאי ולתיוג, כמו שלט דרכים לאמור: 'זהירות, שמאלנים לפניך'.

   יש משהו יקר, לאין ערוך, באנשים אהובים מאוד, שקרבתם רבה אצל הנפש, היוצרים סתם-כך קשר באיבו של יום. יותר מאשר נעם של מפגש מחודש, יותר מאשר זכרונות טובים, יש בנוכחות, ולוּ בנוכחות הקולית, דבר מה המעלה בעיני רוחי את הדברים החשובים לי, המהותיים בעיניי, שבשל ימים עמוסים וקשים כל-כך קל לשכוח או לדחוק. יש משהו במפגש הזה שהוא מעבר לזמן ומקום, בבחינת נצח. יש בקירבה האנושית שהיא כה שגרתית ובהירה בעינינו (דבר יום- יומי), דבר מה סודי בתכלית, חידה בלתי- ניתנת להתרה, רז טמיר מאוד. אפשר לרשום אותה ברשימת הדברים שאנו מתכוונים לשכוח; אבל, אפשר להתייחס אליה כ- 'זמן הזמנים', הזמן המובחר שבהוויה, הזכרון המוחלט.   

   לסיום הרשימה, 'זמן הזמנים' המוזיקלי שלי, המלווה אותי מאז התוודעתי אליו לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, בגיל שלוש-עשרה, השיר Time של Tom Waits   כאן בביצוע מתוך סרט המופע,  (Big Time (1988:

 

 

בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, רישום הכנה לקראת יצירת העבודה 'הנני', יומן אישי 1977.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

 

 

Read Full Post »