"מה שווה עיין עגולה מול השמש?"

*

"בסופו של דבר אני מנסה להתאושש כמו אדם שהתכוון להתאבד וניסה לחזור אל החוף כשהוא מגלה שהמיים קרים מדיי" 

[וינסנט ון גוך, מכתבים לתיאו: מבחר, תרגם מאנגלית: עודד פלד, השוואת התרגום עם המקור: שמעון וגה, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב 1992, עמ' 242 (סן-רמי, תחילת ספטמבר 1889)]

*

בצל עצב הידיעה על פטירתו של גבריאל בלחסן (2013-1976) התהרהרתי על תפישתו האנגלולוגית של ר' אלעזר מוורמס (1230-1165) שראה במלאכים ובשדים מחשבות המתארעות במחשבתו של אדם; יש להניח כי תפישתו הונחה על אדני התפישה המדרשית לפיה מן העיסוק בתורה, קיום המצוות והמעשים הטובים נבראים מלאכים. אפשר כי ר' אלעזר הרחיב את התפישה הזאת גם לצד הדמוני, לפיו מזניחת העיסוק בתורה ובמצוות, וממעשים רעים, באים שדים. בסופו של דבר תפישה זו, אם נשחרר אותה מן העבותות התיאולוגיים בהם היא כרוכה, עשויה להסביר את המתארע בהכרתו של אדם, החש תמיד כמו אחוז במלחמה פנימית בין רגעי הארה ובין רגעי אפלה, בין מחשבות מיטיבות על העולם ושהותנו בו, ובין מחשבות שאינן מוצאות כל פשר בעולם שהוא בחינת חור שחור, והליכה באפלה מוחלטת חסרת קצה.

   מקובל קסטיליאני, יצחק בן יעקב הכהן מסוֹריה, ראה את עצמו מתלמידי תלמידיו של ר' אלעזר מוורמס, אבל יותר מכך פיתח תורה שלימה של מאבק עליון בין כוחות הקדושה ובין כוחות הטומאה בעליונים, זהו קרב תמידי, מלחמות בני אור בבני חושך, והנה פתאום כל תפישתו הלוחמנית, שלא מוצאת ביקום ולו שביב שלום ושלווה, נדמית לי כמשל למתארע בנפשו של אדם, שכל ימיו מתאפיינים במלחמה על עוד רגע של שלום ושלווה, והכנה לקראת רגעי ההתעלות והנפילה.

  כמה חיים חי אדם כזה, שבהכרתו מתקיימים צבאות שלימים של כוחות קדושה וכוחות טומאה, הנראים לו בעיניי הכרתו; משוררים את שיריו ושופכים את דמו. כמה ייאוש יכול לקנן באדם הנע ונד כל העת בין מצבי נפש. בין מצבי הארה שבהם הוא משוכנע באל ובתעודת התורה, ובין מצבי ההסתרה שבהם הוא חש את עצמו חי בעולם חשוך וריק, עצב חשוף שהופקר, למשיסת מחשבות רעות הטורפות את ימיו ולילותיו.

   הלוקה בחולי נפש ואינו מושל במחשבותיו ורגשותיו, ואלו מתנפלות בו כמתופף עצבני על תופיו. כמובן, תרופות עשויות להיטיב ולאזן, לשכך את המהלומות. ברם, אז עשוי האדם לחוש כבוי, כאילו ניטלה ממנו רוב חיותו, כאילו עזבתו חטיבת הקצב. אנטונן ארטו (1948-1896) למשל תיאר את מחלתו ביומניו כמחלה נוראה הגורמת לכך שמחשבתו תנטוש אותו בכל שלב ושלב, החל בשלבים הפשוטים של היווצרות המחשבה ועד הוצאתה לחלל באמצעות המלים. הוא מתאר זאת כמלחמה מתמדת על קיומו האינטלקטואלי. אני יכול רק לדמיין את האכזריות שבמצב בו אדם חש כי כל מערכי נפשו הופכים לזירת קרב, ואין לו שלטון ולא מילה, כדי להרחיק את שאוחז בו, להפריד בין הניצים.

*

*

   על באדא שאן-רן (1705-1626), מגדולי הציירים בסין, נאמר כי 'התבלבלה עליו דעתו והוא חדל להיות אדון לעצמו. אחר כך השתגע ובילה את ימיו פעם בצחוק גדול ופעם בבכי מיוסר… יום אחד כתב את הסימנית יא [אילם] בגדול ותלה אותה על דלתו. מרגע זה והלאה לא החליף עוד מילה עם איש. אבל אהב לצחוק ולשתות עוד יותר מקודם.' קשה לי שלא להבין את שתיקתו של שאן-רן כבחירתו-האישית שלא לתת לזירת הקרב הפנימית לפרוץ החוצה ולהזיק לסובביו. הוא בוחר באילמות, כדי לא להיות אלים. הסיוט הפנימי כנראה לא שכך.

   הטקסטים של בלחסן, מלאי קרבות פנימיים, מרובי מלאכים, תחתיות שאול, וגלי אשפה— ביטאו את היסוד הפנימי, חסר הקביעות שבנפש. הקיטוב, הפולמוס, המאבק. הטקסטים של בלחסן בחלקם הילכו קסם ביכולתם לפעור צוהר אל אותם כוחות רדומים, המצויים במידה זו או אחרת בנפשו של כל אחד/ת. הם ביטאו זעקה קיומית חודרת לב על היאחזות בחיים בתנאים בלתי-אפשריים, כאשר הנפש שורפת את עצמה טפין-טפין, והמשורר עצמו יודע כי בכל רגע ורגע הוא עלול לנסוק מעלה להיכל קן-ציפור, או להידרדר עד כף הקלע או למצוא עצמו מרוסק ובלוע בעמקי נוקבא דתהומא רבא של בהלה וריק.

   מבחינה זו דמה בלחסן לאודיסיאוס המאבד יום-יום אנשי צוות; ובכל עת בה הוא מדמה כי שב לאיתיקה שלו—הרי בקרוב, ייבקע עליו שוב ים, ויימצא עצמו ביעף בעין הסערה או במערת פוליפמוס אוכל האדם. והים הזועף הלך וסגר עליו, עד כי נסגר.

* 

*

הערות: הציטוטים לגבי ארטו ובאדא שאן-רן לקוחים מתוך: בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 105,84.

כותר הרשימה היא שורה הלקוחה משירו של בלחסן עץ אגוז מתוך אלבומו, בשדות.

*

*

לזכרו של גבריאל בלחסן (2013-1976), אמן ומשורר רוק. דומה כי תמיד יישאר טקסט שלא נכתב, אלבום שלא הוקלט.  

בתמונה למעלה: Bada Shanren (Zhu Da), Two Fishes, Ink on Paper, Date Unknown

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

זכות הדגים לשמוח

                                                                                                                                          

                                לטלי כוכבי  

1

בשלהי הפרק השבעה עשר 'מי הסתיו' מן החיבור הדאואיסטי הסיני ג'ואנג דזה (נתחבר כנראה בין המאות החמישית עד השלישית לפני הספירה) מובא סיפור מעשה נודע ומעורר מחשבה:

*

ג'ואנג דזה והְוֵי שְה טיילו על הגשר על הנהר האו.

אמר ג'ואנג דזה: הלבנוניות שוחות אהב ואנה כרצונן, זו שמחה של דגים

אמר הוי שה: אתה לא דג, מנין אתה יודע שהדגים שמחים?

אמר ג'ואנג דזה: אתה לא אני, מנין אתה יודע שאני לא יודע שהדגים שמחים?

אמר הוי שה: אני לא אתה, ואני בטח לא יודע אם אתה יודע; אבל אתה בטח לא דג, ולכן ברור לגמרי שאתה לא יודע אם הדגים שמחים.

אמר ג'ואנג דזה: הבה נחזור אל ההתחלה. כשאמרת 'מנין אתה יודע שהדגים שמחים?' שאלת אותי כי כבר ידעת שאני יודע את זה. ידעתי את זה מעל לנהר האו.

[גו'אנג דזה: הספר האמיתי של פריחת הדרום, תרגם מסינית, העירו והוסיף מבוא ונספחים דן דאור, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2010, עמ' 158-157]

*

    מעבר לויכוח האפיסטמולוגי בין החברים על גבולות הידיעה, אשר לכאורה ממקמת את סיפור המעשה, בקוטב הפילוסופי, אני דווקא מבכר לקוראו כמוסב על השירה ומגבלותיה. שהריי דבריו הראשונים של ג'ואנג דזה הנם כעין פרוטוטיפ של שירת ההייקו היפנית (איני יודע האם בסינית נשמרת החלוקה ל-17 הברות), כלומר חיווי של העין המתבוננת, הלב הרואה והנפש המתעקשת לחוות:

*

הלבנוניות שוחות

אנה ואנה כרצונן,

זו שמחה של דגים

*

   הוי שה מבקש להקשות על ג'ואנג דזה. לבחון מה פשר החיווי המשונה הזה שהשמיע והאם יש לדברים תוקף במציאות. הוי שה לא בוחר לתקוף את השיר הקצר (התפעמות הנפש) של ג'ואנג דזה מן הכיוון הלוגי, אלא דווקא מן המימד ההכרתי. כיצד יכול ג'ואנג דזה כפילוסוף להשמיע דברים בלתי אחראיים שכאלה המייחסים לדגים שמחה כאילו שהיה אי פעם דג, או שחווה שמחה של דגים.

   כאו, בוחר ג'ואנג דזה לתקוף בחזרה את הוי שה, ולתהות בכל רם מדוע הוא מטיל ספק כה חד בחווייתו הפנימית, הוא בעצם מנערו באמרו- ראה, מעולם לא חיית את חיי הכרתי; בהכרתך שלך אמנם אין מקום לשמחה של דגים, ואילו הכרתי שלי, כך רואה וחווה את פני הדברים.

הוי שה, כך נדמה, מקבל את הבחנתו של ג'ואנג דזה, לזכותו שלו כסובייקט לחוות את העולם באופן שונה מן האופן שבו חווה אותו רעהו. אבל מייד הוא הולך ומשמיע ביקורת נוספת—והיא על התיימרותו של ג'ואנג דזה להקיף מתוך עולמו האנושי (הסובייקטיבי) את עולמם של הדגים, רוצה לומר: כשם שטענת אך עתה כי ג'ואנג דזה אינו הוי שה, כך גם ג'ואנג דזה אינו דג, ואין לו חלק ממשי בעולמם של הדגים.

   ג'ואנג דזה משיב את חברו לראשית חילופי הדברים ביניהם. לדידו, בעצם השאלה הראשונה שהקשה הוי שה על חיוויו אודות שמחת הדגים, 'מנין אתה יודע שהדגים שמחים?' היתה כבר הכרה בכך שברגע מסויים כאשר פסעו על הגשר אשר על הנהר האו חוה וידע ג'ואנג דזה בהביטו אל הלבנוניות המתרוצצות בזרם אנה ואנה את שמחתן באופן בלתי אמצעי, כפי שהובעו בדבריו.

   כמובן עשוי סיפור זה להשיאנו אל בני האדם, לשאול מנין לנו להכיר בשמחתו של הזולת או בסבלו או בחוויותיו הפנימיות. אבל יש להניח, כי אין טעם מהותי להתווכח עם אדם החווה שמחה או עצב ומביע אותם בדברים. השאלה האם הוא באמת מאושר או סובל, האם הוא באמת חווה או רק משים עצמו לחוות, הינה רק הטלת ספק, ענן אי-וודאות על ידיעתו של הזולת את מערכי נפשו; והרי בה-במידה, יכול הספק הזה לנקר בנו, קרי: מדוע אנו מטילים ספק בחווייתו של הזולת? אולי הדבר מבטא לדידנוּ ערעור על דוֹגמוֹת שהטלנו על העולם (על עצמנו ועל הזולת) ואין להן באמת קיום או מקום.

   אבל בראש ובראשונה, דבריו של ג'ואנג דזה הדהדו לי את דברי המשורר והפילוסוף היהודי אנדלוסי, משה אבן עזרא (1055- 1045), שבספרו שיוחד לשירה, כתאב אלמחאצ'רה' ואלמד'אכרה' (=ספר העיון והדיון, תורגם על ידי א"ש הלקין: ספר העיונים והדיונים)  הביא פראזה ערבית לפיה: 'מיטב השיר כזבו'. אבן עזרא אמנם מדבר שם על שלל הדימויים, המטפורות, ההשאלות, והתמונות הנוצרות אגב יצירת שירה, שאינם עולים בקנה אחד עם תמונת עולמהּ של הלוגיקה, ואינם ניתנים להוכחה במציאות. אם נחזור לג'ואנג דזה הצועד עם חברו על הגשר מעל הנהר האו ולדיאלוג המתרקם ביניהם אחר-כך, יתגלה כי תמונת עולמו של ג'ואנג דזה אינה שונה בתכלית מזו של המשורר האנדלוסי. העיין רואה, הנפש חווה, והמשורר מתאר בעד השפה את חוויתו למישרין, על אף שניתן להטיל בה ספק או לטעון כי היא מעולם לא התרחשה אלא בתוככי עולמו הפנימי, ובכל זאת—הטענה לפיה מעולם לא היה לחוויה קיוּם הינה הגזמה. השירה אפוא מאפשרת לדגים (ככל שהאדם עשוי להבינם) יותר מלשחות, לאכול ולהתרבות; היא מאפשרת להם גם לשמוח (אפשר כי הם תמיד שרויים בשמחה מצד עצמם; אפשר גם כי הם לעולם לא נתונים באמת בשמחה; אפשר כי אינם יודעים מהי שמחה; אפשריות כל האפשרויות שבתווך). ניתן כמובן להעתיק את המשפט האחרון מעולמם של הדגים לעולמם של בני האדם.

*

2

 

בפתיחת הפרק השישה-עשר מספרוֹ Tractatus Theologico-Politicus [= מאמר תיאולוגי מדיני] הציג ברוך שׂפינוזה (1677-1632) את משנתו באשר לזכות הטבעית ותחולתהּ, ועשה שם שימוש במשל מדכדך למדיי על אודות הדגים ועולמם:

*

בשל המשפט הטבעי ותקנתו אין אני מתכוון אלא לכללי טבעו של כל פרט ופרט, שעל פיהם אנו תופסים כל אחד ואחד כדרך שנקבע בדרך הטבע שיהא מתקיים ופועל באופן מסוים. דרך משל, הדגים נקבעו על ידי הטבע, שיהיו שוחים, ושיהיו אוכלים הגדולים את הקטנים; לפיכך, הדגים שולטים במים, והגדולים אוכלים את הקטנים בזכות טבעית עליונה. כי דבר ודאי הוא, שהטבע הוא בפני עצמו יש לו זכות על כל דבר שביכלתו, כלומר זכות הטבע מגיעה עד מקום שיכולתו מגעת; שהרי יכולת הטבע היא גופה יכולת אלהים, שיש לו זכות עליונה לכל דבר.

[ברוך שׂפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשכ"ב, פרק ששה עשר, עמ' 162]

*

 דבריו אלו של שׂפינוזה הם בכלל דיון ארוך מאוד שאין זה המקום לפרשו; אולם את העמדה המוצגת במקור שהבאתי ניתן לסכם כך: בכל מין ומין ממיני הטבע נקבעו תכונות מסוימות ואין כל מין ומין פועל אלא בהתאם לתכונות הטבעיות הטבועות בו לכתחילה; הפעילות בהתאם לתכונות הטבעיות שהוגדרו בכל פרט ופרט מפרטי כל מין ומין הנם זכותו הטבעית; כך באופן מקביל, יגדיר שׂפינוזה כי האדם התבוני מוכרח לפעול בתבונה משום שזהו טבעו, ועל כן יפעל ליישום ולהפעלתם של עקרונות התבונה בחברה דמוקרטית (השלטון המדיני הטוב ביותר אליבא דשׂפינוזה, המבטיח את מקסימום חירויות הפרט, ובכללן: חופש הדעה וחופש הדיבור. שׂפינוזה פרסם את מאמר תיאולוגי מדיני בעילום שם והחיבור אמנם נרדף על ידי הכנסיה ובית המלוכה). בד בבד, עליו לקבל את העובדה כי בעצם החברה בה הוא פועל פעילים גם אנשים בלתי-תבוניים, ובכל זאת עליו לעשות את שביכולתו (תוך שמירה על החוק, כהסכם חברתי) בכדי לכונן ולהגביר את יסודות התבונה והחירות בחברה.

   אם נשוב למשל הדגים, מעניין כי שׂפינוזה בוחר להגדיר את יכולותיהם הטבעיות של הדגים כשחייה בים ואכילת אלו את אלו (הגדולים את הקטנים). אין ספק כי שׂפינוזה לא חשב כי יש לדגים תבונה, ומדבריו ניכר כי במקביל לקודמו רנה דקארט  גם לא החזיק בעמדה כי מדובר ביצורים המנהלים אילו חיים פנימיים מורכבים (דקארט ראה בבעל החיים, פרט לאדם, סוג של אוטומטים מתפשטים במרחב). ניכר כי קיבל לחלוטין את העמדה לפיה מותר האדם מבעלי החיים בתבונתו וגם במנעד רגשותיו. שמחה, אליבא דשׂפינוזה היא 'מעבר של אדם משלמוּת קטנה יותר לשלמות גדולה יותר' (אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2003, חלק ג', הגדרות הריגשות ב', עמ' 257]. אם כן, באשר הדגים קבועים לשחות ולהיות הגדולים שבהם אוכלים את הקטנים שבהם, ואין חלים בהם, לדידו של שׂפינוזה, תהליכי התפתחות מנטליים או אינטלקטואליים, כמו באדם. אשר על כן, יש להניח, כי לא יכול היה לחוש בשמחת הדגים בעוברו על פני גשרי אמסטרדם,  אף  לא לייחס לדגים שמחה

   זהו עולם רציונלי, מוסדר והיררכי – עולם בו האדם לבדו יכול לחשוב ו/או לשמוח, אבל גם עולם מדכדך לאין שיעור מעולמו של ג'ואנג דזה. עולמו של שׂפינוזה, שבו הדגים אינם יכולים לשמוח, אינם מסוגלים לחשוב, אינם מסוגלים לדמות איך זה להיות אדם, כשם שהאדם יכול לדמות בליבו להיות דג, מנסה לכפות על הטבע סדרים גדרים ותבניות, לכאורה מדעיות (מדובר כאן בתפישות מדעיות של עיבורי המאה השבע עשרה), אשר מי יודע אם ה- Deus sive Natura (=אלהים או הטבע) נענה להם כלל. מעניין לשאול מה היה קורה לו שׂפינוזה היה נתקל בתעלות אמסטרדם בדג זהב, וזה היה מציע לו שלש משאלות.

*

3 

*  

ואם בדגי זהב עסקינן, הנה שירו של דג זהב שמח מאת משורר ההאיקו היפני, סאישי ימגוצ'י (1993-1901):

*

דג זהב עומד

על ראשו, מציג את

צורתו המקסימה

[סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית והוסיף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001, עמ' 283]

 *

   אמנם קשה להוכיח כי דג זהב העומד על ראשו עובר משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר, כהגדרתו של שׂפינוזה את השמחה. ברם, המראה הזה מעורר במשוֹרר שמחה והתפעלוּת, ועל כן חיוּך וחיוּת. ימגוצ'י ממשיך במידה רבה את את שיחו של ג'ואנג דזה, כשם שברוך שׂפינוזה ממשיך במידת-מה את שיחו הנוקדני של הוי שה. ואילו אני, אפוא, חותם את הדיון: זכותם של דגים לשמוח, כלומר תנו להם לעורר בנו שמחה, כאילו שהטבע נטע בהם את היכולות לשמוח ולשמח. זה מדכדך אפילו להרהר בכך שאולי נשללו מהם יכולות כאלה. ואילו אני ודאי מהרהר במעבר משלמוּת קטנה יותר לשלמוּת גדולה יותר, כלומר מבכר לשמוח; אני גם נכון לצאת, סתם כך, ולעמוד על ראשי לצד נהר, שמא אשמח כך דג חולף אחד.

*

*

בתמונה למעלה:  Zhu Da,[Bada Shanren] (1616-1705), Rock and Two Fishes, Date Unknown

© 2011 שועי רז

 

Read Full Post »