Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בארוק’

Liu Ye Birds, 2011 Acrylic on canvas 8 x 10 inches (22 x 27.5 cm)

*

הספר, אדון הקארמה, מאת ד"ר דפנא לוין, כולל ברובו מבוא ואנתולוגיה למקורות העוסקים בענייני גלגול נשמות בכתבים יהודיים בכלל, ובקבלה ובחסידות בפרט. הספר הוא לדידי אחד הכרכים יוצאי הדופן שנתגלגלו לידיי בעת האחרונה. אני מחבב חריגוּת וניסיון להצגת אלטרנטיבות לכינון תפיסתו העצמית של האדם עלי-אדמות, כל שכן, לייצר איזו אמירה אחרת על האדם ומקומו בעולם השונה מן התפיסה הפוסט-מודרנית המולכת, שבעצם מזה שנים מדברת על שדות-כוח, תורשה, פסיכולוגיה וביולוגיה— ועל אופציית האדם כיישות בלתי מטריאליסטית בעליל (אולי רק בקצה-קצותיה) כבר ויתרה בעליל מזמן.

אני יכול למצוא את שורשי תפיסת הקארמה, כלומר: התפיסה הגורסת כי מהלך הנשמה בעולמנו אינו חד-פעמי, אינו מוגבל למעגל חיים אחד, והוא נועד על מנת שהנשמה תצבור ניסיונות מסוימים ותדע לתקן את מעשיה עד הגעתה לשלימות היתה שכיחה מאוד בתת היבשת ההודית ובטיבט; אבל גם באזורי עולם אחרים [למשל, אצל הפיתגוראים בדרום איטליה במאות שלפני הספירה ואצל הקלטים בגאליה ובבריטניה; אצל אינדיאנים-קדומים באמריקה, אצל שבטים אפריקניים אחדים; בטקסטים הלניסטיים אוקולטיים ובקרב חוגים מוסלמיים ויהודיים בעראק של המאה העשירית ועד לכינון הדת הדרוזית במאה השתים עשרה ועד איטליה של הרנסנס והבארוק]. אני יכול להניח כי מאחורי התפיסה הזאת עמדו כמה עקרונות מיתיים-תיאולוגיים אבל גם נפשיים-חווייתיים. מעבר לכך שש יסוד לפיו ממסדי דת צריכים היו להעניק תקווה טובה למקיימי-דברם וגם למי מבני משפחותיהם שלא הלך בדרך "הנכונה", ולפיכך יזכה להמתיק את חסרונו בפעמים הבאות בהן ינכח בעולם; אני מניח כי מאז ומעולם היו אנשים שחוו את עצמם, כאילו זאת אינה הפעם הראשונה בה הם עושים בעולם; אחרים נטו להצדיק תקופות קשות בחייהם כתיקון וכפרה על מעשי עוולה שעוללו בגלגול אחר, וכך הלאה. יש יתרונות רבים במיתוס על העולם הבא ועל גלגול הנשמות, בעיקר עבור הנפשות שלא מוצאות את מקומן בעולם הזה, או שרויות על-השבר, מבלי שתדענה אם יש תקווה טובה לאחריתן, ולאפשרות לפיה מצבן (גם אם ייארך אחר חייהן הנוכחיים) הינו בר-תקנה. גדול מכל אלו הוא שביסוד תפיסת גלגול הנשמות והקארמה עומד ביטול המוות, כלומר: בניגוד למגמתם של מרטין היידגר את חנוך לוין, ואחריהם ו/או לצידם, פוסט מודרניסטיים אחרים, המתארים את האדם כיישוּת לקראת המוות, מאפשרת תפיסת הקארמה ושלשלת-הגלגולים את התפיסה לפיה המוות רחוק מלהוות קץ כל בשר ונשמה, אלא אך ורק תחנת-מעבר.

מבחינתי, קורא אגנוסטיקן-ספקן, שאף-על-פי שקרא אי-אילו קורפוסים מיסטיים ונתלמד בהם, עדיין מוצא עצמו נוטה להפשטה, לדה-מיתיזציה ולהלכי רוח רציונליסטיים, מצאתי במובאה שבהּ בחרה המחברת להציב בפתח דבריה, שער נכון-ומזמן לחיבור כולו. לוין בחרה לצטט בפתח דבריה מתוך ספרו של ז'ול לרמינה מדריך לאנרכיסט המתחיל את השורות הבאות: "אין השכלה רצינית ומעמיקה מלבד זו שאדם רוכש לעצמו, לבדו. על כל אדם להיות מורה של עצמו, ומשימתם של אלו הסבורים שהם יודעים אינה לכפות את דעותיהם אלא להציע לזולתם בלווית טיעונים מנומקים, את זרעי הרעיונות כדי שיינבטו ויישאו פרי במוחו שלו" [ז'ול לרמינה, מדריך לאנרכיסט המתחיל, הוצאת נהר: בנימינה 2014, עמוד 14]. כלומר, וכך מתבהר גם בהמשך ההקדמה לחיבור, המחברת מבקשת לשתף בתובנות ובמקורות ששימשוה במהלך החיים עד-הנה, או: "'קרוב לודאי לאורך גלגולים רבים". מגמה זאת, על אף שהיא מיתית, אינה תיאולוגית. לוין אינה מבקשת אותנו להאמין בממשותהּ המוחלטת של תורת הקארמה, ולא להשיא את הקורא לשנות את תפיסות עולמו. היא מבקשת אך קשב-סקרני להשמיע דברים בדבר תורות אלו, התפתחותן ורישומן בכתבים יהודיים שונים. זוהי גישה שעודדה אותי לקרוא את החיבור, להתגבר על הסתייגות. הגם שהעמדה הניבטת מדפי החיבור עומדת בניגוד להצהרה הגדולה העולה מכותר החיבור "אדון הקארמה" . אפשר מוטב היה כי שם הכותר יהיה גם כן הולם את מגמתהּ המוצהרת של המחברת, ותהא בו עדינות גדולה יותר, ומרחב שאינו מורה על אדנוּת אלא דווקא על אפשרוּת. אולי מוטב היה לקרוא לחיבור: דרכֵּי קארמה או בנתיבי הגלגוּל, מה שיורה על מסעה האישי של המחברת, יותר מאשר יורה על הוודאוּת הקארמטית (אדנוּת), לכאורה.

המבוא השני של החיבור עוסק בתורת הקארמה בעולמם של המקובלים וכאן חידושיה המקוריים של לוין ניבטים הן בכך שהיא קושרת בין תורת הקארמה האסייתית ובין תורת הקבלה היהודית באופן מפורש ורואה בהן מערכות סינונימיות במידה רבה (גם אם לא במוחלט). היא עומדת על מערכות יחסים בין נשמות המוצגות בכתבי מקובלים (בפרט בכתבי ר' חיים ויטאל תלמיד האר"י) כאילו שנפגשו שוב ושוב בדורות שונים ובפנים שונות, עד שעלה בידיהן לתקן את שקולקל. יותר מכך, לוין מלמדת על תפיסתם של קצת מקובלים שסברו כבני אומות העולם כי לנשמות אין דת או קבוצה אתנית, ועל כן ראו בגויים כמועמדים להתגלגל ביהודים, בבחינת שכר ועלית מדרגה של נשמתם ההולכת ומִתָּקנת. המחברת מעמידה על כך כי המקובלים לא ראו בתהליך התיקון ושלשלת הגלגול, מכניזם אלוהי דטרמיניסטי-שרירותי, אלא דווקא הצביעו על תפקידו של האדם: בחירותיו בחיים ואחריותו, בתהליך התיקון והשתלמותהּ של נשמתו. האדם ונשמתו לדידם עשויים לנסוק למרום המעלה אבל גם לרדת לשפל המדרגה— והדברים נעוצים בבחירותיו. המקום המוענק להשגחה האלוהית בהולכת הדברים, כאשר בד-בבד מוענקת לאדם חירות-לבור-דרכו הופכת את מערכת ההנהגה האלוהית, לדעת המחברת, למורכבת ומסועפת מעין-כמוה.

המבוא השלישי של החיבור עוסק בתורת הגלגול בקבלה, בהדגש מפורט על תורת התיקון, אליבא דספר שער הגלגולים לר' חיים ויטאל: "שצריך האדם לידע מי נשמתו, ועל מה בא לעולם הזה, ומה צריכה לתקן" [שער הגלגולים, ירושלים תשמ"ח, הקדמה ו' עמוד כ"ז; עמוד 83 בספר] . גם כאן, להערכתהּ של המחברת, יש בטקסטים הקבליים מגמה השוזרת יחדיו את ההנהגה האלוהית המוליכה את ההיסטוריה החיצונית (של הגופים) ואת ההיסטוריה הפנימית (של הנשמות) גם יחד; אבל בניגוד לאומות-העולם, יש אצל היהודים מידה יתירה של חירותניוּת, כלומר: יכולת לבחור באופן ריבוני את המעשים ולחשב את השלכותיהם. החירותניות הזאת מוצגת כסוג של דטרמיניזם-רך, כלומר: גם אם צדיק גוזר והקב"ה מקיים, האל היודע-את-הפרטים, יודע לכתחילה גם את כל האפשרויות שעמדו בפניי הבוחר, ולפיכך גם את התוצאות שכל בחירה תנביע. מן הבחינה הזאת, כך או אחרת, לדעת מירב המקובלים, האדם נתון בפני האל יודע-הכל, הנותן לעובדיו את החירות לבחור, אך לא באופן המחריג אותם מן הסדר האלוהי ומן הידיעה האלוהית, שהכל (לדידם של המקובלים) ארוג בהּ.

   חלקו השני של החיבור ומרכזו (כמאתיים וחמישים עמודים), הוא אנתולוגיה של סיפורי קארמה וגלגול בקבלה. כאן ניכרת מאוד תכונתם של מספרים יהודיים שונים לצייר את גדולי המקובלים והמאגיקונים היהודיים בדורות שלאחר האר"י (1572-1534), כמי שנהנו מן היכולת לקרוא כל שלשלת גלגוליו של האדם מתוך הבטה בפניו. היבט זה, לא היה הכרחי כלל בעולם של רוב המקובלים קודם לר' יצחק לוריא, וכנראה כרוך היה בתפיסתו של ר' חיים ויטאל תלמידו, לפיה מורו היה הרסטורַטור של הקבלה האמתית, שנשכחה מאז ימי הרמב"ן (ר' משה בן נחמן 1270-1198), והפכה לעניין שכלתני. כלומר, ר' חיים ויטאל יצר מיתוס חדש  לפיה השגת רוח הקודש ולגילוי אליהו (שנתייחסו גם לר' יצחק לוריא וגם לרמב"ן ושלשלת המסירה של קודמיו) משמעה השגת-העולם על דרך הנשמה, כך שלמקובל נפתח שער נעלם להכיר במעלותיהן ובפגמיהן של נשמות שכנות, לדעת את תולדותיהן, ולהורות דרך לתקנתן. ואכן, מידה זאת ציינה לימים גם את דרכו של הנביא השבתאי, אברהם נתן בן אלישע, איש עזה (1680-1643) וכן את דרכו של מייסד החסידות, ר' ישראל בן אליעזר, הבעש"ט ( 1760-1700 לערך), ואת תלמידיהם ותלמידי-תלמידיהם. האנתולוגיה הרב-דורית שערכה ואספה לוין, מליאה והומה בסיפורים המכונים על פי רוב בספרות ההנהגות הקבלית, בחיבורי מוסר קבליים, ובכתבי החסידות: "מעשים נוראים" (למשל: מעשה נורא לר' יוסף דלה רינה). ואכן, כאן הולכים ומתגלים סיפורים המבשרים על גלגולים רב-דוריים, על גלגולם של חוטאים בבעלי-חיים, ועל רוחות תועות ודיבוקים. בסופו של דבר, יצאתי מקובץ המעשים הזה, מתהרהר על כך שבאמצעות מעשים אלו העניקו המקובלים והאדמו"רים החסידים לעצמם הילה של אנושות נבדלת, השולטת לחלוטין ברזיה של תורה אוקולטית, שאין לה פתח ולא אחיזה אלא במי שנפשם חוננה בכושר ראיית סתרי הגלגול. ובדרגה אחת ניצבים "היודעים"; אחר-כך: חסידיהם, המוכנים כי היודעים יחונו אותם בידיעותיהם המופלגות; כאשר החולקים/מערערים/ מתעלמים מן הידע הזה— דנים עצמם  לחיים של גלוּת ועזובה מהכרת נשמתם, טבעהּ, מהותהּ, והדרכים לתקנהּ ולהשלימהּ. כינונו של מעמד "היודעים"  מעניק גם היום ,בעיניי ציבורים דתיים רחבים ,למנהיגי הדת ולמקובלים את הסמכות-המוחלטת להחליט מי יינשא למי, מי יעבוד היכן, ואפילו לאיזה קונה יימסור אדם נכס ולאיזה לא. מעטים בלבד מעזים לחלוק על מי שלדעתם חוננו בראיית-נשמות וטבען.

דפנא לוין העמידה ספר קריא ומרתק, הכולל אנתולוגיה של מקורות וקטעי מקורות חשובים להבנת הדפוסים האי-רציונליים בהגות היהודית במהלך מאות השנים האחרונות ועמדה על ההיגיון הפנימי הנסוך בהם. היא גם מיקמה אותם בהקשרים היסטוריים-ותרבותיים רחבים, כחלק מתורות הקארמה והגלגול, המלוות את המין האנושי זה אלפי שנים. איני יודע אם משהו בי השתנה מהותית בעקבות הקריאה, אבל לימוד מעניין במיתוס הקבלי והחסידי והתפתחותו מצאתי כאן. בצאתי מן החיבור מצאתי את עצמי הוגה בעיקר בשאלות הרדיקאליות המנחות, כך נדמה, את כל הלכי המחשבה הקיומית, מאז ומעולם: מהם החיים ומהו המוות, להם מציע החיבור שלפנינו אלטרנטיבות ומצבי התבוננות. עם כל זאת, כמו כל  מיני התבונניות ואלטרנטיבות אחרות, יש כאן נסיון לפתור חידה, שלא ניתנת לפתרון.

*

דפנא לוין, אדוֹן הקארמה: גלגול וקארמה בקבלה— אנתולוגיה, הסדרה לחקר ספרות הקבלה והחסידות, בעריכת אבי אלקיים, הוצאת אִִדְּרָא, תל אביב 2016, 420 עמודים.

*

*

בתמונה:  © Liu Ye, Bird on Bird, Oil on Canvas 2011

Read Full Post »

chess

*

חלפו שלוש שנים לערך מאז הצבתי כאן רשימה שנקראה ספרי העשור שלי (2009-2000).לא יודע אם אמצא בבלוג הזה עד תום העשור הנוכחי (קשה להתחייב מראש שש שבע שנים קדימה), והואיל ומאז הספקתי לרכוב אי אילו קילומטרים על גבי החד-אופן ולשורר אי-אילו שנסונים באמבט; הנה רשימה של מיטב ספרי השירה,הפרוזה והעיון שנדפסו בעברית שקראתי בשלוש השנים האחרונות. כמובן, הרשימה כאן מבטאת את טעמי האישי המוגבל כקורא ספרים. אני מניח שהרשימה כאן, כמו קודמתה, תמשיך להתעדכן. ניסיוני מלמד, כי תמיד נמצאים ספרים החומקים תחת עיניי.

 *

שירה

  • לואיס סרנודה,תשוקה ומצוקה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ,הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2010.
  • טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010.
  • דודו פלמה, כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010.
  • שלמה אֲביּוּ, מעֵין הבטחה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב, 2010. 
  • ויסנטה אוידוברו, אלטסור, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, הוצאת רימונים: רמת גן 2011. 
  • רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011.
  • בּארוֹקוֹ: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה, מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012,
  • הוגו פון הופמנסטל, דבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
  • ז'ואן מרגריט, זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
  • שירה סתיו, לשון איטית, בעריכת: דוד וינפלד, הוצאת דביר: אור יהודה 2012.
  • פרוע' פרח'זאד, לידה אחרת, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
  • ע' הלל, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת מוסד ביאליק: תל אביב 2012. 

פרוזה

  • ורקור, שתיקת הים, תרגמה מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט,הוצאת אסיה: תל אביב 2010.
  • דוד מרקיש, המלאך השחור,תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת חרגול: תל אביב 2010.
  • אודט אלינה,בלי פרחים ובלי כתרים,תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה,הוצאת סימטאות: ירושלים 2011.
  • ארנון גרונברג,ימי שני כחולים,תרגמה מהולנדית: אירית ורסנו,הוצאת בבל:תל אביב 2011.
  • דיויד פוסטר וואלאס,ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, תרגמו מאנגלית: אלינוער ברגר ואסף גברון, בעריכת נגה אלבלך,ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.
  • מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית: הוצאה לאור, תל אביב 2012.
  • ריינלדו ארנס, סלסטינו לפני השחר,תרגם מספרדית: אורי בן-דוד,אחרית דבר: מרים פיין,סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
  • אירן נמירובסקי, זבובי סתיו, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת כתר: תל אביב 2012.
  • הנס גינתר אדלר, מסע, תרגמה מגרמנית: חנה לבנת,סדרת מחברות לספרות,כנרת, זמורה-ביתן:מוציאים לאור, אור יהודה 2012.
  • ורוז'אן ווסגניאן, ספר הלחישוֹת, תרגמה מרומנית: אנני שילון, ערכה: אניטה פרי סלע, עורכת אחראית: נגה אלבלך, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012. 
  • סרחיו צ'חפק, שני העולמות שלי, תרגמה מספרדית: שוש נבון, סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012. 

עיון

  • היינריך בל, מכירת החיסול של הכאב: טקסטים נבחרים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, בעריכת: עדינה שטרן וחנן אלשטיין, סדרת קו אדום כהה: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010.   
  • עמנואל לוינס,כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות, תרגמה מצרפתית: רמה איילון, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הערות: רמה איילון וז'ואל הנסל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2010.
  • קלוד לוי-שטראוס, מיתוס ומשמעות: פענוח קוד התרבות, תרגם מאנגלית: נמרוד בר-עם, הוצאת בבל: תל אביב 2010.
  • פריה הרט, סוטרות האהבה של נאראדה עם פירושים אישיים,מודן—הוצאה לאור,תל אביב 2010.
  • מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, סדרת קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010. 
  • וָנדה יוּקנַייטה, נֶהֳגה בחשכה: שיחות עם ילדים, מליטאית: סיון בסקין, הוצאת אסיה: תל אביב 2011
  • דודסורוצקין, אורתודוכסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה,ספריית הלל בן-חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.  
  • עזّ אלדّין אבו אלעישלא אשנא, תרגמה מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
  • וולטר אייזקסון, איינשטיין: חייו והיקום שלו, תרגם מאנגלית: דוד מדר, עריכה מדעית: חיים שמואלי, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
  • חנה ארנדט, כתבים יהודיים, נוסח עברי: איה ברויר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011. 
  • הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, אחרית דבר: טלי אמיר,סדרת קו אדום אמנות,הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012.
  • איטאלו קאלווינו, שיעורים אמריקאיים: שש הצעות לאלף הבא, תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר אריאל רטהאוז, זמורה ביתן- מוציאים לאור, אור יהודה 2012.   *

אם הייתי צריך לצמצם הרבה יותר (לא חייבים), זו היתה הרשימה שלי: נקודה מגנטית; דבָר, חלום אדם; שתיקת הים; בלי פרחים ובלי כתרים; רוח; סלסטינו לפני השחר, שני העולמות שלי; נֶהֳגה בחשכהאני מתלבט לגבי מסע; ספר מופת על הרס איטי של בני אדם— המציע חווית קריאה קשה מנשוא, כמו רוח קרה ואטית המנשבת לאורך רחוב פרוץ, ומקפיאה אט-אט את כל העומד בדרכה כמו הרוחות של ראשית מארס העלולות להוציא אדם מדעתו. חייבים לקרוא אותו כל פעם קצת, אם בכלל, במנות קצובות. זו קריאה חמוּרה. קשה לי להעלות בדעתי שאשוב אליו אחר-כך, ובכל זאת, לא נראה שהספר הזה ירפה ממני בעתיד. איכשהו הוא מתנגש עם מה שאני רגיל לחשוב על ספר גדול, שכמו נפש אהובה אומר לעורר בך געגוע. אני לא בטוח שאתגעגע אליו בסופו. איך ניתן להתגעגע  למהות כזו של הרס וכתישה.

בתמונה למעלה: Bela Kadar, Still Life with Chessboard and Pipe, Oil on Canvas 1920

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

*

הנה הרצאה שלי שהועלתה על הרשת היש"ר במחוגו: פעילותו של היש"ר מקנדיאה בליטא במכלול הגותו [מתוך הכנס הבין לאומי הקבלה בליטא שנערך לאחרונה מטעם מרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה באונ' בר אילן],הדנה בכתביו של  האינטלקטואל,הפילוסוף והרופא יוסף שלמה דלמדיגו (1655-1591),יליד כרתים, תלמיד יהודי של גלילאו גליליי, שהרבה לנדוד וביקר בין היתר באיטליה, מצריים, תורכיה, ליטא, גרמניה, הולנד ובוהמיה (צ'כיה של ימינו); בין היתר,אסף כתבים קבליים ודרושים לוריאניים (למרות ששאלת יחסו החיובי כלפי הקבלה עומדת בסימן שאלה).  ההרצאה דנה בכתבי היש"ר שנוצרו בימי שהותו בליטא ובזיקתם העירה לספרות הבארוק בת-תקופתו,וכמו כן מציעה ראייה חדשה בדבר זיקתו של המחבר כלפי כתבי הקבלה, ובפרט כלפי הקבלה הלוריאנית שהחלה להיוודע באירופה בימיו, וכמו כן מעניקה פשר ומובן קוהרנטי למכלול כתביו, ולאינטואיציה הסינתטית של יש"ר, הכורך יחדיו עולמות ידע שונים לאחד.

אחרון חביב, הגמגום שלי. לאחרונה יצא לי לחזות בשני סרטוני יו-טיוב שכללו דברים שלי בפני קהל. ביום יום, אני כמובן שומע את עצמי, אבל מטבע הדברים לא רואה את עצמי מדבר. לא תמיד זה קל. אבל נדמה לי שאיכשהו אני מתמודד די טוב עם קהל. אפילו די אוהב את זה. יצא לי לדבר בשנים האחרונות לפחות עשרות פעמים לפני קהלים שונים. תמיד כמובן יש איזה מתח לפני, אבל לרוב אני מאוד נהנה. כאשר אני מנסה להתבונן על עצמי מן החוץ, יש לי איזו הערכה כנה כלפי העזתי לדבר את עצמי כפי שאני, לא להתחבא, לא להסות; לדבר את עצמי כפי שאני ברגע הנתון, עם הייחוד שלי והשונות שלי. במידת מה, דווקא מה שעלול להיתפס אצל אחרים (אני מכיר כמה וכמה) כפגם, מעורר אצלי שביעות רצון. לא רק משום שאיני מוותר לעצמי, אלא משום שאיני מוותר על עצמי. זוהי הבחנה דקה וחשובה מאוד.

*

©2012 שועי רז      

Read Full Post »

*


דומני כי היה זה הסופר האיטלקי איטאלו קאלווינו שבמאמרו ?Why-Read the-Classics הגדיר יצירת מופת ספרותית, כחיבור ספרותי שאנו שבים אליו פעם אחר פעם, להתבוננויות, מפגשים או טעימות נוספות— זהו חיבור שהנפש אינה שובעת ממנו, ואנו בוחנים את עצמנו שוב ושוב לאורו.

  המאסף, בארוקו: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע- עשרה (מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, 658 עמודים), נמצא ברשותי רק ימים אחדים, אך כבר די הצורך על מנת להעריך כי אני אוחז בידי תרגום מופת, ומאמץ ספרותי כביר, המגלם בעצם העברת שירת הבארוק האירופית ללבוש עברי את היוצא מן-הכלל עם הנדיר.

המלה בארוקו שהוענקה לתקופה כולה— מקורה בפנינים פגומות שאין עיגולן מושלם, שנשזרו לשרשרות ומחרוזות, והעידו על יופי ועושר, כמו-גם על נסיון למצוא בכל זאת יופי והתאמה גם במה שפגום. התקופה עצמה היתה תקופה של תגליות גיאוגרפיות (אמריקה, אפריקה, ולבסוף אוסטרליה), תגליות מדעיות [מערכת השמש, תצפיות על הכוכבים, מחזור הדם, אנטומיה ומתמטיקה כמדעים מתפתחים והולכים, טלסקופ, מיקרוסקופ, כח הכבידה, חוקי המכאניקה, האפשרות לפיה היקום הוא אינסופי מתפשט, חזרה לפיסיקה אטומיסטית, מחקרים על גלי האור, על לחץ הגזים, על מגנטיות, השערות על גילו של כדור הארץ שאינו עולה בקנה אחד עם מה שלימדו התיאולוגים, תיאוריה על בני אדם שקדמו ל"אדם הראשון" ועל התפתחות בעלי-החיים];  נפילתן של אימפריות ותיקות ועלייתן של אימפריות חדשות; עלייתה של הרפורמציה (הלותראנית והקאלוויניסטית והאנגליקנית באירופה, שערערו על סמכותו של הותיקן) פיתוח מהותי בנתיבי הסחר העולמיים; מלחמות דת רבות נפגעים (מלחמת שלושים השנים 1648-1618), מגיפות ענק (מגיפת דבר בתורכיה ובאירופה בשנת 1665), המהפכה הפוריטנית של קרומוול באנגליה (1648), שריפתה של לונדון (1666). כל אלו הביאו בהדרגתיות לערעור מהותי בתפישת העולם של חלקים מבני התקופה (במיוחד בקרב האליטות האירופאיות) ולתודעה לפיה העולם הולך ומשתנה בכל עת, וכמוהו הידע האנושי אודות החיים, ואודות מציאותנו בעולם. הבארוק היה עידן של אתגר, עוז-רוח ומבוכה גדולה, השזורים יחדיו במחרוזת פנינים אחת יחידה, המדובבת את יופיו של החידתי, הנעלם, הבלתי-נודע—העולה ופורח מתוך הנודע.

   העידן כולו היה עת של מהפכות ותהפוכות. תהליכים מדעיים, אמנותיים והגותיים פורצי דרך נתקבלו לא-אחת ככפירה-בָּעיקר על ידי חוגי תיאולוגיים נוקשים, וחוגים פוליטיים וחברתיים שמרניים, שחששו מפני סדיקת ההייררכיות המקודשות: כנסיה, מלוכה, אצולה, גילדות הסוחרים— ומפני חתירה מהפכנית תחת שליטתן ואחיזתן בחיי העולם "המתורבת"; וכך מצאו עצמם הוגים, פילוסופים, מדענים, אמנים, וכל אשר נתפס, כיוצא מן הכלל בדעותיו או במעשיו, כסכנה המאיימת על העולם המקובע, אויב הסדר הטוב, ומערער אושיותיו. רבים מן החדשנים, בני התקופה, מצאו עצמם נחקרים על ידי האינקויזיציה, מעונים, מושלכים לכלא, מושמים במאסר-בית, או מועלים על מוקד או נרצחים באישון ליל; הציפיה כי מוקדי הכח, השליטה והפיקוח הותיקים יקבלו כלאחר יד את התגליות החדשות, שערערו מוסכמות-עתיקות היתה מוגזמת; הם התייחסו לדיכוי המגמות החדשות ברצינות רבה וברצחנות לא-מעוטה; וכמו, אותם אמנים וממציאים רנסאנסיים אחדים שיכולים היו להוסיף וליצור רק תחת חסותו של פטרון בעל-שררה, כך גם נדרשו היוצרים והמדענים, בני הזמן, לחסות בחסותו של בעל-מאה, לא רק כדי פרנסתם, אלא גם כדי להבטיח את שלומם וביטחונם האישי (שׂפינוזה, שהתנער מפטרונים מחשש שישפיעו לרעה על חירות המחשבה שלו, הוא בבחינה זו יוצא מן הכלל; אולם יש לזכור כי גם שׂפינוזה פרסם בעילום שם את מאמר תיאולוגי מדיני ואילו אתיקה נתפרסם בשמו רק אחר פטירתו).

   מבחינה זאת, מזכירה התקופה כולה את ציורי השמן של הריאליסט ההולנדי הנדריק אברקאמפ על אודות הקהילה ההולנדית העושה את החורף על גבי קרח, גולשת אנה-ואנה על גבי מחליקיים, בתוך נוף-קדומים; הקרח שביר, יודע אברקאמפ, דק-ושביר, ובכל זאת ידיעת הסכנה, לא תמנע מן האדם להוסיף להחליק. וכך קהל רב גולש על הקרח, כמו רקדני באלט במחול החיים האמנותי, וכל העת עלול הקרח להישבר באחת, וכל היופי המלאכותי הזה יהפוך תהום רבה, וכל הציביליזציה הזאת תרד דומה, כאילו לא התקיימה מעולם. על אף שציורי אברקאמפ כמו מגלים אך ורק את צדדי השמחה והתנועה, הרי גם לטעמי ברקע הדברים רוחש –מתנמנם בכל עת הכאוס, והפחד והאימה הממשית מפני התפרצותו לחיי הקהילה השלווה. ואמנם בקרב אנשי התקופה, גם בקרב המשכילים שבהם היו אמונות בקיומם של רוחות ושדים, של שלטון השטן, ושל תועלות הכישוף והאלכימיה מצויות. הרחבת גבולות הידע הביאה בכנפיה אף את ההכרה בקוצר הידיעה ובשליטתה המוגבלת של התבונה בהוויה— התגליות החדשות, כל כמה שפתחו בפני האנושות צוהר לעולמות חדשים, גם ערערו מוסכמות שהועברו מדור לדור. לא ייפלא כי התקופה מלאה גם כן אמונות משיחיות ואסכטולוגיות, ואמונה כי ההיסטוריה מתקדמת אל קיצהּ, ובסופה  יגיע המין האנושי לאחר מלחמה עקובה מדם באנטיכרייסט ובגייסותיו לגאולה השלימה ולביאתו השניה של המשיח הנוצרי.

   את אותם הלכי רוח, שבין שמחה על גאון-הרוח האנושית ובין תוגה על חלוף חיי האדם וקוצר השגתו בעולם, בין האמונה באל, ובמשיח ובין ספקנות עמוקה והמודעות כי אין לו לאדם אלא את חייו הקצרים בעולם הזה, מתגלים גם באנתולוגיה שלפנינו. זוהי יצירה ספרותית למדנית, מגוונת ומקיפה, המחזיקה מיטב-שבמיטב, ולא זאת בלבד, אלא כמה וכמה מן התרגומים ממש מהלכי-קסם , מבחינת המצלול, המוסיקליות ועושר-העברית האצור בהם, עד אשר חשתי כי מה לי ולשבט הביקורת, והרי זהו ספר נהדר הראוי לכל התלהבות ושבח. כל שכן, ברי לי כי הוא מסוג הספרים שעוד נכונו לי בו מסעות וגילויים בתיורים נוספים.

*

*

   אני מעוניין לדון כאן בשיר מאוד-לא-אופייני באנתולוגיה, שיר בלשון עלומה (Poemeenlangue inconne) מאת מרק פַּפִּיוֹן, אדון לַספריז (1599-1555), אציל שחילק ימיו בין שדות הקרב, וכתיבת שירי יין, שירה אירוטית רוחשת זימה, סונטות אהבה, שיר מוסר לביתו היחידה, ושירים בהשראה דתית. יש הסוברים כי השיר להלן הוא מסר עגבים מוצפן לאחת אהובותיו. ברם, דומני כי דווקא משובב לב יותר לראות בו סוג של אב-קדום לשירת הנונסנס האנגלית (אדוארד ליר, לואיס קרול) והגרמנית (כריסטיאן מורגנשטרן) ועוד יותר לשירה הצלילית של מייסד הדאדא, הוגו באל (1927-1886), שייחדתי לה שתי רשימות לאחרונה— מבלי לבקש אחר צופן כלל. כמו בעולם המתנדנד  והולך של מורגנשטרן ושל הוגו באל,מעניין להבין את התפתחות תיבת-התהודה הנרעדת של הנונסנס העלוּם של פַּפּיוֹן, שקדם להם בשלוש מאות שנים, שאפשר ומביאה לעולם איזו רוח שטוּת מחאה מחוייכת כנגד שלטון השכל והמבנים הדיסקורסיביים של השפות האירופאיות,ובפרט השפה הצרפתית,ששימשה למן שלהי המאה השש עשרה ולכל אורך המאה השבע עשרה,כשפה הדיפלומטית הנפוצה באירופה בין חצרות המלוכה באירופה כולה. אפשר כי אם אכן צפונה בשורות אלו סונטת אהבה הריהי מבקשת לעקוף את מגבלות השפה והדיפלומטיה הבין-לאומית:

  *

יִצְפָּת עַשְוָן מוֹלֵף דִּרְווּל,

בִּשְַבג אִרְנוּז חֲוֶלֶת

חָקְלה חִרְנֹזֶת מִתְנַקְלֶלֶת

מַחְתּוּחֲ, רַץ בּוֹמֶל, שָמוּל.

 

פַּלֵּם גְּלוֹלֶיךָ, בֵּץ עָטוּל !

בַּט-בַּט תְּקְצֹמֶת תְּחַלְוֵל אֶת

הַכַּרְנַוְיַה וְהָעַלְפֶלֶת,

פִּרְקוּחַ חַר, אֻךְ, עָר בַּדְמוּל.

 

וְחַג צַמְנוּק גּוֹפֶל פְּגָלִים

מוֹגֵח חֹלֶט צְחוּף-תְּלָלִים,

שוֹחֵל, נְקוּחַ פַּרְלוּלִים,

 

טִמְצוּץ, רוֹמֵחַ, מִתְעַזֵּחַ ;

רַק חֶמְדָּתִי, יְפַת-עֵינַיִם

תֵּדַע סוֹדִי לְפַעֲנֵחַ.

 *

[בּארוֹקוֹ: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה, מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 424]

 *

שירוֹ העלוּם של מרק פּפִּיוֹן, הדהד באזניי פרק בלתי נשכח מתוך הרומאן הבלתי-לינארי, והבלתי-תימטי, השר בתהילת הקוים העקומים, של הג'נטלמן הבריטי-יורקשיירי, לורנס סטרן (1767-1713), חייו ודעותיו של טריסטם שנדי: ג'נטלמן :

**

יש אינסוף נעימות, הטעמות, הנגנות, הנסקות, מצלולים, מִפעמים, הבעות, והגִיות, שניתן להשמיע בהם אמירת פתפותי ביצים במעמד כגון זה, וכל אחד מהם מותיר בשומע רושם ומשמעות רחוקים זה מזה כרחוק הלכלוך מן העין, עד כי הקזואיסטים (שכן מדובר בסוגיה מצפונית) מונים לא פחות מארבעה עשר אלף סוגים, שאדם עשוי להידרש להם לטוב ולרע.

[לורנס סטרן, חייו ודעותיו של טריסטם שנדי, ג'נטלמן., תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: אסתר כספי, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה ומוסד ביאליק: תל אביב וירושלים 1993, ספר תשיעי פרק תשעה עשר (מופיע בין פרק 25 ובין פרק 26), עמ' 444-443]

* *

 קשה שלא לשמוע את סטרן צוחק לעצמו ואולי גם את הד צחוקו של מרק פַּפּיון;זה וגם זה אינם זקוקים להסדרת השפה וסימניה,לסיבתיות (הרציונליסטית-קזואיסטית),להבנת היחס בין ההברות,המצלולים,המפעמים והגעיות. הסוד הוא החופש,הדרור שבשטוּת,אי הפעולה למען הגיונו של איש אחר,אף לא למען הגיונך שלך יפיק רצון. בין אם שירו של פפיון הוא סונט אהבה מוצפן, ובין אם הוא פתפותי-ביצים (כלשונו של טריסטם שנדי), שיר כזה יש בו מיסוד ההליכה אל קצה האינדווידואליות, שאינה חוששת עוד מסדרי החברה, מן החוק, מן הלעג; פפיון אינו משטה בקוראיו. הוא רואה עצמו כשוטה (אולי האהבה עשתה אותו שוטה); על כל פנים, סודו הוא הצחוק, אני חושב, והחדוה, הישירוּת והכּנוּת— שאינן נגועות בשפה.

 אני ממליץ מעומק לב לכל הקוראות והקוראים כאן לקרוא את האנתולוגיה היפהפיה הזאת בכללותהּ (עוד אשוב אליה). אבל לא פחות מזה, לנסות לקרוא לעצמם בקולם: במתינוּת ובסבר, את שירו של מרק פַּפּיוֹן, כמו מתכוונים לנפש אהובה במיוחד. יותר מזה לא צריך להוכיח, גם אין מה לפענח.

*

בתמונות: Hendrick Avercamp (1585-1634), Ice Scence, Oil on Canvas 1610; Winter Scene with Skaters by a Windmill, Oil on Canvas 1615

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

  

   מומוס (במקור: Nicholas Currie, יליד 1960) בן דמותו של אל הלעג והביקורת החברתית אצל קדמוני יוון, מלווה את חיי כבר 13 שנים. אמנם, שירים מתוך אלבומיו הראשונים שמעתי כבר קודם לכן, אבל את העותקים הלגיטימיים של האלבומים: Circus MaximusThe Poison Boyfriend  Tender Pervert, Monsters of Love:Singles השגתי רק מעט אחרי שהשתחררתי מעול השירות הסדיר בשנת 1995. מעט אחר כך, התוודעתי גם לאלבומיו האלקטרוניים המאוחרים יותר, ובראשם לטעמי: Timelord  ו- The Philosophy of Momus ,אשר שירים 19-8 בו מהווים יצירת נהדרת. אלבום נפלא נוסף הוא :The Ultraconformist המבוצע כולו בהופעה חיה, אך כולל חומרים חדשים מראשיתו ועד סופו. בעזרת חברי הטוב, גל ובר, התוודעתי גם לאלבומים נוספים של הגאון הסקוטי בו עסקינן (מאחוריו עשרים אלבומים בעשרים שנות קריירת סולו; עוד הלחין והפיק כמה וכמה אלבומים נוספים לאמנים נוספים ואף הוציא אלבום נוסף כסולן ההרכב The Happy Family  בשנת 1982). מאז 2003 מתגורר מומוס בברלין (עם בת זוג) ושם אף הוציא את שלשת אלבומיו האחרונים. הוא מרבה לפרסם רשימות בבלוג הפורה שלו: Click Opera.

קשה להציג באופן מדויק את דמותו של מומוס. מדובר בנסיין כפייתי, פורץ גבולות, הנהנה לבחון בכל פעם מחדש את כושר ההמצאה שלו לא פחות משהוא נהנה לאתגר את יכולת קליטת החומרים הבלתי רגילים שהוא מוציא תחת ידו אצל מאזיניו. מדובר באמן של סאונדים דיסהרמוניים; אחד מאמני הפופ היחידים המסוגל לבנות שיר פופ על אדני מוסיקה א-טונאלית. סאונדים חריגים ולעתים מופלאים המתנגנים על רקע דיקלום/שירת טקסטים הנסבים לא-מעט על סיטואציות מיניות, חלקן ייחודיות למדיי, בהשראת סרז' גינסבורג, וספרות אירוטית מגוונת. בשלהי שנות התשעים ובתחילת העשור הנוכחי הוציא מומוס סדרת אלבומים שהתבססה על מוסיקה- אותה כינה Analogue Baroque ("בארוק אנאלוגי"), מוסיקת בארוק המנוגנת על גבי סינתיסייזר בלווית סאונדים בלתי אפשריים וטקסטים שנשאו גוון של חמשירים מתוחכמים משהו אבל בוטים למדיי בהקשרם המיני והחברתי. מומוס שעבד אז הרבה ביפן (הוא כתב מספר אלבומים לכוכבת הפופ היפנית, קאימי קארי) הושפע כנראה מתרבות הקריוקי בטוקיו, מסרטי האנימה, מחוברות המנגה, מדוקטרינת הוואבי-סאבי (מציאת פגם בכל יופי ובכל קיום//יופי בכל דבר פגום). אך, גם בתקופה הזאת הקפיד מומוס למלא כל אחד מאלבומיו במספר שכיות חמדה במיטב המסורת, ואף אם חשדתי לפרקים כי הבחור התחפף/ עומד להתחפף. כעבור זמן עמדתי על דעתי, כי הנסוי הצליח, הבעיה היתה לא בו אלא בי. אייכשהו, מומוס תמיד מקדים את זמנו , וברור לי כבר לגמריי כי כאשר ייתגלה על ידי חוגים רחבים (האם יש עוד תקווה?), יוכר כאחד המוסיקאים הגדולים של המאה העשרים (בכל הנוגע למוסיקה קלה). את תסכולו המיוסר (אך המבריק) על חוסר הצלחתו להגיע לפרסום נרחב שחרר מומוס בשיר, How to get and to stay famous, שהוא טקסט הלקאה עצמית יפהפה בכנותו ובאכזריותו, ויוצא דופן בחדותו. דומה, כי לא מקרה הוא שאלבומו הבא אחר כך, Stars Forever, היה בלשונו נסיון לצייר פורטרטים מוסיקליים. האיש הוא אמן ורסטילי מורכב, ובהקשר לציור ומיניות: כעין אגון שילֶה של זמנינו, רק במוסיקה ומלים (כרזת תערוכת הציורים הראשונה של שילה בוינה, כמו גם עטיפת אלבומו הראשון של מומוס, נשאו את דיוקן האמן כסנט סבסטיאן, ירוי החיצים).

Ocky Milk (דצמבר 2006) , האחרון שבאלבומיו, לפי שעה (אלבום חדש אמור לצאת בדצמבר 2008), ממשיך את תהליך היפרדותו של יוצרו מאלבומיו של ראשית העשור. אגב נטישת הקו המיני הבוטה, לטובת רומנטיקה ואירוטיקה עדינה, שאפיינו את אלבומיו עד אמצע שנות התשעים (להוציא את ,אלבומו, Hipopotamomus , מראשית שנות התשעים שניסה להתיז מיניות אנטי-בורגנית לכל עבר). הסאונדים הולכים ומתעמקים ודומה כאילו מומוס תופס כעת את עצמו בראש ובראשונה כאמן המצייר בסאונד, יותר מאשר מלחין את שיריו  (התהליך החל כבר באלבומו המשותף עם האמנית הגרמניה אן לפלנטין, Sunmmerisle). עם זאת, מעבר לאוונגרד פופי סוריאליסטי, כולל האלבום גם מספר שירים קליטים ומלודיים ועדיין מורכבים ויפהפיים למדיי, במיוחד: Nervous Hearbeat , ו- Hang Low המזכיר מעט את ה- Pet Shop Boys בימי תפארתם. למיטיבי הדאו של מומוס, מומלץ בחום לתת אזנם ל: Dail Phone הבארוקי, ל- Permagasm  ול-7000 BC  האוונגרדים-סוריאליסטים, ל- I Rfuse to die הקברטי- צ'רלסטוני, וכן לרצועה החותמת Ex-Erotomane ('בעל תשוקה מינית בלתי ניתנת לריסון לשעבר'), שאומרת כמעט הכל על היוצר יוצא הדופן הזה,  שאינו מפסיק לחקור את העולם ואת תודעתו, ואינו חדל להתחדש, להפעים או להרעיש את מאזיניו בכל פעם מחדש.

 

Μomus, Ocky Milk, Analog Baroque: Berlin 2006

 

*

ָָ

 

 

 

 © 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »