Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘באר שבע’

*

אם יש דבר-מה המעיד יותר מכל על נטייתה של הספרות העברית לדבוק באידיאולוגיה ההגמונית הציונית או לחליפין לראות בה סיטרא אחרא (אבל בכל זאת להמשיך ולראות בה מגמה ראשית, שראויה להתנצחות) –  הוא היחס לסוגיית קליטת ההגירה. ככל שחשבתי על זה, מעטים וספורים הם הספרים, אשר זכו לקבלת פנים מאירת-פנים, אשר עסקו בחוויית ההיקלטות בארץ, של העולה החדש, ובמארג חוויותיו ותחושותיו שניעורו כתוצאה מהמפגש עם סביבתו. בזיכרוני עלה למשל, הספר, תרנגול כפרות, מאת אלי עמיר, ספר שמעולם לא חיבבתי ( רומן חניכה יותר מאשר רומן הגירה), ובכל זאת הוכרחתי לקרוא אי-שם בתיכון כתולדה של רשימת ספרי חובה של משרד החינוך. אני חושב שמה שהכעיס אותי אז ומכעיס אותי עד היום, היא העובדה כי עמיר כיהן כיו"ר הסוכנות היהודית, ובהחלט זכה בבגרותו לחיבוק החם והמקרב של הממסד הציוני, שגם השפיע בסופו של דבר על נימת ספרו, כילד שבא מן החוץ והפנים את הנחוץ, כלומר הפך לחלק מהממסד (סיפור-הצלחה ציוני); לעומת זאת, לא נתקלתי אז בסיפורי מעבּרות או בסיפורי ימי ראשית העליות הגדולות לארץ, בשנות המדינה הראשונות, שסופרו על ידי אנשים שלא הפכו לאושיות בממסד. בבית הספר לא קראנו רומן חרדי; לא פרוזה פלסטינית המתארת את התחושות לנוכח התגברות גלי ההגירה היהודית לארץ; לא קראנו רומן ממחנות העולים, מ"השטח הגדול", מגבול לבנון או עזה ומצרים; גם לא מעיירות הפיתוח. עד עצם היום הזה, אני זוכר את עצמי, כבן 16.5 אז, מגיע במקרה (תקלה באוטובוס) לעיירה אופקים בדרום, בדרכי לפסטיבל רגאיי, סובב בהפסקה הכפויה בין בתי-הרכבת, בצהרי היום, ובמועקה שהפכה עד-מהירה לבכי, על השקר ששיקרו לי כל חיי, בין בבית, בין בבית הספר, בין בתנועת הנוער, בין בספרים שקראתי, על "כור ההיתוך" ועל "השיויון בין האזרחים". ומאז הבנתי שיש כמה מדינות ישראל, ולא מדינה אחת כפי שדימיתי בנפשי עד אז.

העובדה לפיה ברוב שנות נעוריי יכולתי להיתקל בספרות מזרחית או בספרות ערבית בחנויות הספרים, רק אם הכותב או הכותבת היו מחובקים על ידי הממסד הציוני, או על  ידי פרופסור ומו"ל תל-אביבי, שבעצם הפעיל את כוחו וסמכותו כדי לברור לו את הכותבים החוץ ממסדיים, הכותבים לטעמו, שהוצגו לקורא הבורגני בתיווכו המוסדר (סוג של פטרונות קולוניאליסטית) – מטילה להערכתי צל על חיי עד עתה, וכך על חיי אחרים רבים. יש כאן דור שלא קרא סיפורי חיים פלסטינים, של עולים בני המזרח, של עולי אתיופיה, או למצער התוודע אליהם בשלב מאוד מאוחר של חייו. כשנוסיף לזה, את העובדה לפיה, לכתחילה יש ערים בישראל ובהן שכונות שבהן אין כמעט פלסטינים, לא דרוזים, לא יהודים אתיופיים, לא עולים מהרפובליקות האסייתיות (לשעבר הסובייטיות), לא מהגרי עבודה, לא חרדים וכמעט שאין דתיים –  מקבלים אנשים שלכתחילה, בכל חיברוּת שלהם עם אוכלוסיות שלא גדלו לצידם, ולו גם בשל אידיאל של שיוויון ושל זכויות אדם, יחושו איכשהו שלא בנוח, כמי שאינם יודעים מה לומר, מה לדבר,  מה נהוג אצל בני הקבוצה האחרת; ממש כאילו מארחים לראשונה אדם שמוצאו מארץ אחרת שהמושגים עליה ועל תרבותהּ לא נהירים עד תום. יש משהו מעציב להפליא בעובדה שאנשים יכולים לחיות במדינה זו במרחק של קילומטרים אחדים זה מזה, ובכל זאת, הם לא יכירו זה את זה לחלוטין, ולעתים כל מה שיפרנס את ידיעותיהם אלו דעות קדומות. מה שמעורר עצבות היא במיוחד העובדה, שככל שאדם יודע מעט יותר על תרבותו, אורחות חייו ומורשתו של האחר, כך קשה לו לראות בו אדם השווה לו בכל: בצרכיו, ברצונותיו, בחיי תודעתו, ובמקומו החברתי.

הדבר הזה הופך נוכח במיוחד כשמעלים על הדעת שר בממשלת ישראל המעכב תקציב העומד לעבור לבני נוער אתיופים, בטענה כי "יש לנו שיקולים קודמים מה לעשות עם הכסף" ומתכוון כרגיל להעביר את התקציב לחטיבה להתיישבות, שמציינת מילייה קטן ודי-אחיד של חובשי כיפות סרוגות – מתוכם כבר עלה מפכ"ל, בוגר ישיבות בני-עקיבא, שטען בפומבי כי "לחשוד באתיופי זה טבעי" (בשנת 2016). ובכן, זה לא טבעי. זה טבעי רק לאדם שהתחנך על כתבי הרב הגזען והקולוניאליסט, הראי"ה קוק (ראו אגרת פ"ט לתלמידו משה זיידל משנת תרס"ד בה הוא כתב כי מצווה מהתורה לשעבד את בני חם ובכללם הפלסטינים ושחורי-העור), ואצל ממשיכיו. כמובן, שלקשת המחשבות, הרגשות והחוויות המוליכות את חייו של כהה-העור – לא נמצא מקום, ודאי לא מקום שווה לזה של "ישראל הקדושים" (כדעת הראי"ה קוק ותלמידיו). מכאן, ועד שוטר שירה בסלומון טקה, שלא בשעת מילוי תפקידו, ומבלי שהוכח עד עתה, כי נמצא בסכנת חיים כלשהי –  הדרך קצרה. מה הקשר? ובכן, ראו תגובות בעלי-סמכות ציונים ישראלים, ובמיוחד מחוגי הימין, שמאז הריגתו/רציחתו של טקה, ניסו כבר להשפיע על דעת הציבור בהשמעת נתונים מופרכים על הרשעותיו הפליליות, כמות האלכוהול והסמים בדמו ועוד ועוד, מבלי שעד עתה הוכח כי בכלל נשא נשק, או איים פיסית או מילולית על איש המשטרה, שלא טרח כלל לבצע בו נוהל מעצר או נוהל פתיחה באש כמקובל (חייבים להזכיר, סלומון טקה נהרג; המשטרה מעכבת פרסום תיעוד של האירוע ומפריחה כל מיני האשמות כלפי ההרוג, ועולה השאלה ממה בדיוק מפחדים שם, אם השוטר היורה "רק התגונן"). בהקשר זה, העובדה לפיה כעשרה צעירים מעולי אתיופיה נורו למוות בשנים האחרונות בידי המשטרה, מבלי שמח"ש מצאה ולו את אחד השוטרים היורים חייב בדין.

בשנת 2013 ראה אור ספרהּ של דליה ביטאולין-שרמן, איך שהעולם נהיה לבן, שהוא רובו ככולו, ממואר רגיש ומעורר מחשבה, של ילדה עולה, בת דמותה של המחברת, שעלתה ארצהּ בגיל 5, בשנת 1984, וקורותיה במרכז קליטה בבאר שבע, שחלקו מאוכלס על ידי משתפי-פעולה עם מערכת הביטחון.

ביטאולין-שרמן כתבה כך:

*

  איך שהעולם נהיה לבן אימא הלכה לרופא נשים נטלה גלולות אמרה שאנחנו מספיקות לה התנגדה להוראות של סבא והרביצה לנו פחות ופחות כי היא אמרה לסבא שלהרביץ זה לפגוע במורל של הילד. אחר כך היא לא הסכימה שנסתובב ברחובות וישבנו כל היום מול הטלוויזיה החינוכית ראינו סדרות מצוירות ותכניות נוער עם ג'ינס קרעים ודיסק ממצעד הלהיטים והעמדנו פנים שאני גילי ואחותי גלית ושרנו עם המטאטא והבנות של השכנה ליוו אותנו בקולות רקע … וששאלנו הן נשבעו שהן נולדו עם הדגש על האותיות ח' וע' ואנחנו האמנו להן ולא ידענו שאפשר להחליף את ה-ב' ב-פ' ולא להגיד את האמת.

… איך שהעולם נהיה לבן סבא היה מעט דתי ומאוד חילוני ופעם בכמה זמן הלך לבית הכנסת, הוא אהב את הנברשות, והקישוטים הנוצצים, רעש הקהל. הוא אהב להסתכל על האנשים איך הם נעים עם כל הגוף ממלמלים ומשתחווים … הוא אהב שמסדרים לו מקום קרוב לחזן … ובמיוחד אהב לצאת בסיום התפילה ולהציג את עצמו מחדש לכל אדם בקול גבוה 'אני ישראל, אני ישראל' וכשחזר הביתה צחק שוב ושוב על כך שיש עוד אנשים מאמינים. הוא היה מדליק את הטלוויזיה, 'מץ', תוצרת גרמניה, ומרוב התרגשות ואיבוד התחושה של הזמן מגביר יותר ויותר את הווליום של הטלוויזיה. וסבתא יושבת ומנסה להסתיר את הפנים עם המטפחת לא לראות ולא לשמוע מה השכנים מהקומה ומלמעלה ומלמטה אומרים עליה.

… ואיך שכולם הלכו אבא ואימא אהבו לספר איך פעם היה להם כלב, חתול, תרנגולת עם אפרוחים, חמור, כבשים, פרה, עז וסוס, והם כולם התרוצצו יחד באותו בית עשוי מקש וחצר גדולה ולכל החיות נתנו שמות כמו לבני אדם וכולם חיו בשלום. ואנחנו אמרנו שאין לנו כוח למעשיות של פעם ופיהקנו ומרוב פיהוק גלשנו על הכיסוי הפרחוני של הספה  עד לרצפה והחזקנו את הראש בשתי הידיים והתגרדנו מעל לחולצה בכל חלקי הגוף ובמיוחד מאחורי האוזן וגלגלנו עיניים "כאילו אלוהים ירד מלמעלה" אימא עצרה ושאלה וחזרה להגיד כמה זה חשוב ואנחנו התעייפנו ובהינו בחלל כמו בשידורים של זומביט שלא הבנו אף מילה עד שהתוכנית הסתיימה ובלי שהרגשנו ירדו לנו דמעות שקופות שעברו את מורד הלחי ונגעו בשפה העליונה ואנחנו ניגבנו אותן עם שתי הידיים על כל הפנים וספרנו בלבד את כל התוכניות שהפסדנו. ואבא ישב מאוכזב ואמר "הילדים של היום" קם וכיבה לנו את הטלוויזיה באמצע התוכנית.

[דליה ביטאולין שרמן, איך שהעולם נהיה לבן, עורך הספר: יגאל שוורץ, כנרת, זמורה ביתן – מוציאים לאור, אור יהודה 2014, עמ' 19-18, 21, 30-29 בדילוגים]  

*

ראשית, חוויית ההגירה הבסיסית, יש בה הרבה יותר מאשר מעתק גאוגרפי ממקום למקום. ביטאולין-שרמן מבטאת פה באופן חד את הטרנספורמציה המהותית בנוף האנושי –  מחברה המושתתת על רוב בני אדם בעלי צבע עור שחור ובין חברה המושתתת על רוב בני אדם בעלי צבע עור לבן; חילוף שמשנה לילד את כל הידוע לו על העולם, ותורם לתחושה של הבדל, שוני, אחרוּת – מן החברה המקיפה. אין ספק כי חוויה זו הועצמה עוד יותר מכוח השמתן של משפחות העולים במרכז קליטה, שהתבסס על עולים מאתיופיה ועל משפחות של משתפי-פעולה פלסטינים לשעבר –  כלומר, מקום שבו זכו לכך שהממסד לכתחילה יבדיל אותם מיתר האוכלוסיה היהודית היהודית-הלבנה בבאר-שבע, ועוד יותר –  יקבע את מקומם כאנשים סִפִּיִים, כמי שזה עתה באו ארצה, אבל גם ככאלה –  שאין כל רצון להפכם לאזרחים שווים מן השורה.

אחר-כך, ביטאולין-שרמן, מדברת על פערי הדורות, בין דור ההורים והסבים-סבתות ובין הצעירים, וכן על התפוררות המסורות הכפריות והסמכויות הדתיות, ההופכות במהירות לזיכרון ישן, שאינו אומר מאום לצעירים שגדלו פה, ואשר תכניות טלוויזיה ישראליות ורצון עז להיהפך לחלק מהישראליוּת, הופכות אותם למעט מנוכרים לזיכרונותיהם של בני-הדורות שמעליהם ששוב אינם שייכים לכאן ולעכשיו.

למעשה, גם בני הדורות שמעל מסתגלים ומטמיעים במהרה את האפשרויות החדשות הרפואיות והטכנולוגיות שמציעה להם החברה המערבית הישראלית. בין אם זו האם הנוטלת גלולות למניעת הריון, ובין אם זה הסב –  הזונח טיפין-טיפין את הדת ואת האמונה, ומרגיל עצמו לצפות בטלוויזיה בשבת בקולי-קולות, הגם שזוגתו הסבתא מתביישת מפני תגובות השכנים.

ולבסוף הילדים, ש'אין להם כוח לסיפורים של פעם', מצד; אבל גם את תקוות ההשתלבות שלהם בישראל מבטאת בעיקר הצפייה בטלוויזיה (הם אינם שם ואינם פה). ולא ברור אם הדמעות השקופות יורדות מצער על תכניות הטלוויזיה שהן מפסידות כאשר האב מכבה את הטלוויזיה, או שיש בדמעות גם מטעמו של התסכול על חוסר-היכולת להיקשר לסיפורים הישנים מאתיופיה ולחבור לעולם הזיכרונות מן הארץ הישנה.

    עם זאת, לא רק פער בין-דורי נפער כאן (שיבוש רצף הדורות), אלא מובע כאן גם משבר זהות מתהווה. זהות של ילדה ונערה שהיא בת הקהילה האתיופית ואזרחית ישראלית, שאינה מוצאת את עצמה קשורה לעבר האתיופי ולא לעתיד הישראלי (אלא דרך הצפיה בטלוויזיה, כקולקטיב-דמה). זו גם הצרה של כולנו, שהעלמנו עין ואטמנו אוזן ולא תהינו האם יש כאן קולקטיב אמיתי או קולקטיב דמה (עד היום רובנו מסתפקים בהופעות של בני-סמכא ציונים בכלי התקשורת, המשרתים את מוסדות המדינה, המספרים לנו על "אנשים בעייתיים" ועל "פערים תרבותיים"). וכך, במקום שספרהּ של ביטאולין-שרמן יילמד בבתי-הספר (בבתי ספר שבהם לומדים אנשים מקבוצות חברתיות שונות יחד), ודרכו יתוודעו לסיפורי העליה הזאת, ולקשת האנושית המרכיבה אותה, ממשיכים לגלגל את בעיות הקליטה על צעירי העולים שנולדו כאן. לדעתי, הדרך היחידה לשבור את הדעה הקדומה המופצת בישראל השכם וערב כנגד צעירים וצעירות בני העלייה האתיופית –  היא כניסתם לכל סוגי התפקידים ונוכחותם בכל שדות היצירה בארץ, לא על ידי אינטגרציה כפויה או על ידי אפליה מתקנת, אלא על-ידי שיויון. שיויון כזה דורש את ותיקי הארץ ולבניה לשינוי תודעתי מהיר. השיויון עשוי להתגלות כאמצעי יעיל יותר ממח"ש, מפני שמשעה שהוא ייהפך לנורמה ציבורית, לשוטרים יהיה קשה לירות בצעירים שנדמים להם כמאיימים, בלי לתת דין וחשבון אחר-כך.

*

*

בתמונה:   Augustus Edwin John, Two Jamaican Girls, Oil on Canvas  appr.1937

Read Full Post »

 

באופן בלתי צפוי ומשמח, הוזמנתי לשוחח הערב (7/6) במרכז לאודר בבאר שבע (19:00) עם חביבה פדיה על ספרהּ: בעין החתול (הוצאת עם עובד: תל אביב 2008), למלאת עשור לפרסומו — ספר עליו כתבתי בשעתו רבות; מן הספרים העבריים האהובים עלי. לאחרונה גם דנתי בו במסה: 'אן חמלתך הלכה: הרמב"ם, שד"ל, ר' אליהו קלצקין וחביבה פדיה על השותפות הרגשית בין בעלי החיים', שירת הבית: אקופואטיקה עברית [הליקון 123], עמ' 115-105 (גיליון מומלץ-מאוד כשלעצמו) אני מניח שחביבה ואני נשוטט בין חתולים, קבלה, מזרחיוּת, ייצוגי פריפריה, זיכרון תרבותי, פילוסופיה, אמנות ועוד ועוד. לדרומיות ודרומיים ומהירי החלטה — ברכבות, אוטובוסים, רכבים וספינות מדבר (אני תיכף יוצא).

*

*

בתמונה: Shen Zhou, Cat, 1494

 

Read Full Post »

assi.2015

*

על ספרהּ של תהילה חכימי, מחר נעבוד (הוצאת טנג'יר: תל אביב 2014). 

*

את ספרהּ של המשוררת תהילה חכימי, מחר נעבוד, קראתי לראשונה בדצמבר 2014 לצד ספרהּ של עדי קיסר. מאז קראתי בו עוד ארבע פעמים. לא מיד הצלחתי לעמוד על שבעיניי הוא סגולתו העיקרית. זוהי שירה ללא כחל ושרק. שירה ישירה. בתחילה טעיתי לקרוא את ספרהּ של חכימי כאילו במוקד דבריו עומדת התרסה, ואכן יש בו שירי התרסה לא מעטים. ובכל זאת רק לאחרונה נפקחו עיניי להבין כי לוז דבריה הוא— ההתנגדוּת.

זה מתחיל בשיר הפותח את הספר סטטיסטיקה של ראיונות עבודה בהשראת פֶּרֶק, ובבחירתהּ של המשוררת להציב במוקד השיר את הרגע הבלתי-נשגב-בעליל של המתנה לראיון עבודה, ובעצם של המתנה להתאים את עצמך לציפיותיו של אדם אחר או של קבוצה הייררכית; לרתום את כישוריך למען תמורת שכר חודשי הולם. רגעי ההמתנה והכניסה לחדר הישיבות הופכים לשיר המתמקד בהערכת סיכוייה; יש  שהם עולים יש שהם פוחתים, בסופו של דבר, זה כמעט נקרא כשיר של הערכת סיכוייהם של המקבלים-לעבודה. כמו ניסיון לחתור אל מעבר למצב הבלתי-שיוויוני שמגלם ריאיון עבודה, ולהציע איזה מודל שיוויוני יותר, לפחות מבחינת חיי התודעה. לא תנועה של התרסה כנגד המעבידים – אלא תנועה של התנגדוּת לעצם העובדה, שהפעולה היומיומית ביותר של חבירה לחברה (לאו דווקא מקום עבודה, כל חברה) תחילתהּ בהטמעת תפיסות הייררכיות בלתי הכרחיות, כמחויבות המציאות, וכסדרו של עולם. בתוך כך, הלקוניות של השיר— מעמידה את כותבתו בעמדה של התנגדות-רדיקלית ולאו דווקא התרסה.

חלק משירי הספר הם שירי חבירה: חבירה לקהילת השירה המקומית, חבירה לזוגיות, חבירה לחילונוֹת , חבירה לחברה התל-אביבית, זיקה לתרבות הערבית. כל המעגלים הללוּ לא-פחות משהם מייצגים את שאיפת החבירה של חכימי, הריהם מגלמים בד-בבד הרתיעה שלה, התנגדוּת-מדעת; חוסר רצון להסתגל, להתאים את קומתהּ ומידותיה, כפי-שיעור שלא היא קבעה, ואשר היא חשה שאינו עונה על מידותיה ומאוויה. חכימי בוחרת את עמדת הניצבת על הסף ואת עמדת החוצה את הסף, שאף על-פי שהיא כבר מכירה לא רק את פתחו של אוּלם אלא גם את חללו, עדיין עומדת היא בהתנגדות- פנימית לנוכח הנהלים אליהם היא לכאורה אמורה להיענות. עם זאת, אין למשוררת שום כוונה להסתדר על פי הסטנדרט המצוי, שלא היה לה מעולם חלק בהצבתו.

וכאן לטעמי טמונה ייחודיותו של הקול השירי שמביאה עמה חכימי. חכימי מעוניינת להשתלב רק בתנאים שלהּ; שירתהּ מגלמת את עמדה קיומית עיקשת של התנגדוּת לקבלת הדברים כמות-שהם. חכימי מביאה עם שירתהּ נוכחות נשית-פועלת שאינה מוכנה לקבל דברים מן-המוכן מבלי שבחנה היטב היטב את תנאי חבירתם אליה. שירתהּ, בבחינה זו, אינה מגלמת את רוח הקבוצה, וגם אינה שירת ביקורת או התרסה של קבוצה חברתית כנגד קבוצה אחרת, אלא שירה של יוצרת שאינה מוכנה להסתגל לכוחות החברתיים החזקים לכאורה מן היחיד. היא אינה מוכנה למחוק את זהותהּ. האדם של חכימי אינו בלוע על ידי החברה (או הקבוצה) אבל הוא שותף פעיל ושווה זכויות בכינון חיים חברתיים חדשים.

       וכך חכימי אינה חוששת להתנגד פנימית בשיריה לחיי האמונה-הדתית של אמהּ; לאותם גברים באתרי היכרויות המציינים לצד רשימת הישגיהם את חוסר רצונם להכיר אשה ממוצא מזרחי; לאותם חברים ועמיתים היודעים שהיא קצינה, אקדמאית, מהנדסת, משוררת, ובכל זאת טוענים באזניה ש"רוב המרוקאים גנבים; אבל את אחת משלנוּ"; ללשון הצבאית השגורה על פיותיהם של מהנדסים-גברים עמיתים; להגמוניה של השירה בישראל המתייחסת למשוררת כמוה (לדבריה), כמשוררת מן הדרגה החמישית, ובכל זאת היא חותמת "מְשֹׁורְרוֹת מִזְרָחִיוֹת יִכְתְּבוּ מִלְיוֹן שִׁירִים" (דרגה חמישית, עמוד 39) , כמו אף על פי כן נוע אנוע.   

   מימד אחר בשירתהּ של חכימי הוא המרחק. במידה רבה, המימד המקוטב לחבירה; פועל יוצא של ההתנגדות. חכימי כותבת: אֲנַחְנוּ קְשׁוּרִים בַּחֲבָלִים שֶׁל אֲהֲבָה אַחֶרֶת ('מרחק', עמוד 29) וכן: "יֵשׁ לִי חֲבֵרִים/ הֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירִים./ הֵם שׁוֹמְעִים אוֹתִי מַקְרִיאָה/ הֵם נִבְהָלִים,/ הֵם בּוֹרְחִים" ('חברים', עמוד 40). בשירים אלו אני מוצא את חוויית הזרוּת (וזה מוּכָּר לי היטב) של העוסק בספרוּת, ורוב חבריו או קרוביו אינם אנשי ספרוּת. החוויה הזאת שרוב סובביך, גם היקרים לך באמת, לא ממש מבינים על מה רוב-העניין; לעתים, גם אובד הטעם לשתפם (למשל, יש לי חברים שעד שהתחלתי לכתוב בלוג בכלל לא ידעו שיש לי יד ורגל ספרות או בשירה, וזה מתחיל לעתים בגדילה במקום שלא ממש העריך את הדבר המוזר הזה של יצירה במלים, וגרם לי להתייחס אליו כאל סוג של מרי). אצל חכימי שוב ניכרת הדיאלקטיקה בין המרחק שנפער בינה ובין חבריה ובין העובדה שהיא חווה עצמה קשורה באהבה אחרת, חדוות היצירה, הצורך לומר את הבלתי-נאמר במלים.    

מראות שונים מביאים את חכימי לכדי תחושת התנגדות-פנימית ממנה נוצר שיר: סניף בנק המגלם את ההייררכיה הקפיטליסטית במלוא כיעורהּ, הומלסים מתים בתל-אביב, פליטים מבקשי עבודה לשווא, התנשאות תרבותית של תל-אביבים הלומדים באוניברסיטת באר-שבע על העיר הדרומית ותושביה, מלחמה בעזה, פעיל חברתי המעלה עצמו באש, עוני, הדרת הפריפריה, רצח אזרחים בעזה, חברות כוח אדם. חכימי מודעת היטב לכך שהחומרים מתוכם היא באה לשיריה אינם נקיים, טהורים או קדושים. ככלל, ניכר כי בעיניה, במציאות כה פגומה מן היסוד, לא ניתן בעצם לתקן, לא ניתן להיגאל וגם לא להיות חפים מכל פשע ('נקיון', עמ' 46). יתירה מזאת, המשוררת חפה גם מהתייחסות לשיר כיצירה אסתטית או מקודשת. אין קדושה בשירה. מציאות השירה גם אינה מעידה על זכות ויופי. חכימי כותבת: 'אִי אֶפְשָׁר לְהַבְדִּיל בֵּין מִלָּה לְמִלָּה/ קֹדֶשׁ וְחֹל / תַחַת וּפֶה / שֶׁתֶן וְקָפֶה שָׁחֹר / טַמְפּוֹן מְשֻמָּש וְאֱלֹהִים / יוֹם אֶחָד אֶהְיֶה מְשוֹרֶרֶת שֶׁל חֻלְדוֹת, מְטֻנֶּפֶת/ אֲפַרְסֵם שִׁירִים בִּתְעָלוֹת הַבִּיּוּב" (קודש וחול, עמ' 71-70). גם כאן מוצבים זה למול זה ניגודים. השירה לא גואלת (גם לא דרך הביבים) היא רק מסמנת אפשרויות אחרות. המשוררת לא באה ליפייף את המציאות ולא לסלסל את השפה. היא באה על מנת להצביע מה רב המרחק בין מה שיש ובין מה שיכול להיות. השירה לדידה, היא רזיסטנס/אנדרגראונד. התנגדות מדעת ומחתרת המהווה אלטרנטיבה/חלופה לכל שירה המגלמת הגמוניה.

*

תהילה חכימי, מחר נעבוד, בעריכת: עודד וולקשטיין, הוצאת טנג'יר, תל אביב 2014 (מהדורה שניה 2015),  106 עמודים.      

 *

*

ביום שני, 7.3.2016, 19:30, בחנות הספרים העצמאית, סיפור פשוט, רח' שבזי 36 נוה צדק תל-אביב, 

יתקיים הערב: 

" הֱיוּ כָּמוֹהָ— נִפְלָאוֹת: סיון בלסלב, תהילה חכימי ושועי רז על יצירה נשית, פמיניזם, זהות וחירות"

מפגש משולש; בעצם מסע משותף בנתיבי היצירה הנשית במאה העשרים. השיחה תנוע בין המשוררות פרוע' פרחזאד (איראן), מאיה אנג'לוֹ (ארה"ב), קרול אן דאפי (בריטניה), אמירה הס וויקי שירן (ישראל) ומשוררות ונשות רוח ערביות ומרכז אסייתיות בימי הביניים. במהלך הערב נדון במעגלים שונים של יצירה נשית, פמיניזם, זהות וחירות. השיחה תהיה פתוחה לשאלות המשתתפות/ים ולחיווייהן/ם, ובכלל ננסה לחתור לדיון רב-קולי ורב-מימדי בנושאים: שירה, פילוסופיה, אתיקה, מוסיקה, אמנות, פוליטיקה, זהות, פמניזם וחירוּת

מתדיינות/ים: המתרגמת סיון בלסלב (מתרגמת שירתהּ של פרוע' פרח'זאד), המשוררת תהילה חכימי ואני.

להרשמה בטל' 03-5107040 או בדוא"ל: info@sipurpashut.com
מחיר: 40 ₪ בהזמנה מוקדמת; 50 ₪ בערב האירוע.

תּוֹהוּ וּבוֹאוּ.

 

בתמונה: Zena Assi, Self Portrait, Oil on Canvas 2015©

Read Full Post »

lital.2007,

*

   מזה זמן מתחשק לי לכתוב על קומדיה. וכל פעם שאני בא לכתוב משהו מן הקומי עולה בי הטרגדיה של החודשיים האחרונים. ובאמת, אוזל לי אז כל רצון לכתוב באופן קומי, וגם אוזלים לי הצבעים ונגמרות לי המלים, ואני מתנחם בדברי הצייר צבי מאירוביץ לפיו מי שחושב כי אפור הוא מיזוג של שחור ולבן אינו אלא טועה, אפור הוא תערובת של דברים רבים, רבים מאוד.

רציתי למשל לכתוב משהו לזכרו של רובין וויליאמס, במיוחד על דמותו הטארגית-קומית של פרי, הגיבור של פישר קינג, סירטו של טרי גיליאם; דמות קולנועית קרובה ללבי ביותר. יותר משאני נזכר בסצנת הדייט הראשון שלו עת הוא מלווה את לידיה אהובתו לביתה (אחד הרגעים הקולנועיים המופלאים שאני מכיר), מייד עולה בזכרוני הסצנה התוכפת שבה פרי הנתקף בפלאש-בק של המאורע בו איבד את אשתו (ירי של מטורף), ונרדף כמעט עד מוות בידי האביר האדום, העשוי מזכרונותיו וחרדותיו; רציתי לחזור ולכתוב על האחים מארקס (מזמן לא כתבתי) וגיליתי שאיני מסוגל לכתוב עליהם כשאני שקוע בעצב המדכדך הזה. נדמה כבר כי מוטב להצטרף לגראוצ'ו, צ'יקו והארפו כאח נוסף: סורו (Sorrow) מארקס.

ואז נזכרתי בכתביה של ההוגה והמסאית, ז'קלין כהנוב (1978-1917), שנולדה בקהיר (להורים מעראק וטוניסיה), המשיכה בפריס ובניו-יורק, עלתה לישראל ודרה בבאר-שבע ואחר כך בבת-ים. כהנוב מוזכרת על-פי-רוב על פעלהּ בחיבור בין מזרח ומערב, בין יהדוּת מסורתית וקידמה פמניסטית. הראשון שגילה את יצירתה לקורא העברי היה אהרן אמיר; פרופ' דוד אוחנה הירבה ומרבה להציג אותה כהומניסטית ים תיכונית (לבנטינית) לצידו של  אלבר קאמי (האלג'יראי-צרפתי). כולם כאחד חוששני לא חשו לתמה השבה ונשנית בין כמה ממסותיה: תוכחה מגולה ועיקשת על האלימות הגברית, המתגלמת בהיסטוריה.

מותר להתקנא בכהנוב, שגדלה בקהיר, למשפחה דוברת צרפתית. אמהּ כך היא מספרת נהגה לקרוא לה בילדוּתה את כרכי בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט בזה אחר זה. היו לה חברות מוסלמיות ונוצריות, איתן היא הפליגה במשעולי הספרות, הפילוסופיה, הפמיניזם המתעורר, והאהבה החופשית. היו לה סבא וסבתא אדוקים דרכם הכירה את עולם החגים היהודי והמסורת. בית שהיה מספיק סובלן כדי לעכל את רתיעתה מן הדת וההלכה, ואת הזדהותה עם הסבל היהודי. היא גדלה כשאזניה מורגלות גם בפיוטים יהודיים, במוסיקה ערבית ובמוסיקה מערבית, ולמרות שאמהּ מעט היתה מסויגת ממידת החופש שמרשה לעצמה בתהּ  הצעירה. בכל זאת, איש לא מנע ממנה ללמוד בצרפת, ולהמשיך ללימודים בפריס וניו-יורק. היא נישאה פעמיים והתגרשה פעמיים. היא כינסה בביתה בשנות השישים סוג של סלון ספרותי. וגם כשגססה מסרטן הקפידה להשאיר אחריה יצירה-מתעדת בשם יומן מחלה, שיש בהּ כאב, זיכרון, ואופטימיות שזורים יחדיו. קשה לחשוב על אדם שמתאר ילדות עשירה כל-כך בגווניה התרבותיים. למשל, לא שמעתי מוסיקה ערבית בבית הוריי, אבל גם לא שמעתי על מרסל פרוסט עד היותי כבן עשרים; בשביל חלק מהאנשים הסובבים אותי גם היום העובדה שאני קורא ספרים מסויימים או נפגש עם אנשים מסוימים היא משונה; גם האנשים שהם חושבים למשונים, מתבוננים על ידידותי עם הראשונים למשׁוּנה.  לכן, כך נדמה לי, לא ציינה כהנוב בשום מקום שאת היותה גשר בין עולמות, אולי משום שלא חשה ככזו— היא היתה מספיק רחבת דעת כדי שהעולמות שבהם תוכל להלך כבת-בית יהיו רחוקים אלו מאלו, מבלי שהדבר ייחווה לה כניגוד או כסתירה.

בכל אופן גם במסות בהן השמיעה כהנוב קול ברור כנגד האלימות הגברית ניכרים מקורות השפעה מגוונים: סדר פסח היהודי, סיפורי אלף לילה ולילה הפרסי, והסרט התפוז המכאני מאת הבמאי הבריטי סטנלי קובריק (על פי רומאן מאת אנטוני ברג'ס). למשל במסה הקצרה "פסח במצרים" היא מספרת לחברתהּ המצריה חדריה על שיעבוד בני ישראל בידי פרעה ועל עבדותם המייסרת במצריים, וחודריה מגיבה: "יא  אללה" אמרה "איך אפשר? אני בטוחה שאבא שלי ואבא של אבא שלי, ואף אחד מאיתנו לא היה עושה דברים כאלה לך או לאבא שלך או לאבא של אבא שלך. אני אוהבת אותך, את חברה שלי!" [ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש, תל-אביב 1978, עמ' 21]. שתי החברות גם רוקמות עם חברתן הנוצריה מארי-תרז סיפור אלטרנטיבי שבו העמים חיים בשלום וללא מלחמות. אבל לאחר ליל הסדר, ואחרי שהתוודעה לאופן שבו חוגגים את המכות שניחתו על גב המצרים, חושבת הילדה ז'קלין כי אולי לא טוב שחברתהּ תדע על עשר המכות. "התביישתי יותר מדי" היא כותבת (שם, עמוד 22ׂ).  בוודאי שלאחר שהילדות התמות ניסו לסדר מציאות אלטרנטיבית של שלום. חשבונות הדמים הקטנוניים של ההיסטוריה הפטריאכלית של עמהּ, מעוררים בילדה ז'קלין בושה.

את סיפור המסגרת של אלף לילה ולילה על אודות שהריאר ושהרזאד (ממזרח שמש, עמודים 192-177) הבינה כהנוב כמעיל תהליך טיפולי שבו מצליחה שהרזאד באמצעות סיפוריה וסובלנותה, השכלתה ורגישותה, לגרום למלך שהפך רוצח נשים המוני בשל בגידת אשתו, לעזוב את הרצח ולהיעשות בן זוג המכיר בה כמלכתו, ובילדיהם—כילדיו. וכמלך גדול האהוב על נתיניו. היא מביאה במודגש את דברים אלו של שהריאר, כדי להראות את עומק השינוי שחל בו מגבר אלים לגבר מבין: "לימדתיני החכמה נעימת השיח, הראיתיני מאורעות שארעו לזולתי, ועוררתיני לשקול בשום שכל דברי מלכים ועמים שהיו, ומה המופלאות או התמיהות שהשיגום… ובאמת, אחרי הקשיבי לך משך אלף הלילות והלילה והנה שונתה נפשי עד למעמקיה והיא שמחה וחדורת חדוות חיים. שבח יקר וגדולה למי שיצרך, הוֹי בת וזירי הברוכה, ולמי שחננך בסגולות-יקר כה רבות, בישם את פיך ונתן חכמה בשפתותיך ובמצחך בינה!" [שם, עמ' 191]

במאמר "האשה כתפוז מכני" (ממזרח שמש, עמ' 221-218) מביעה כהנוב זעזוע מאותה סצנת אונס קבוצתי בתחילת סרטו של סטנלי קובריק. בעיקר הוטרדה כהנוב מן העינוי המודגם באופן אמנותי ואסתטי. היא רואה בכך "[…]דחף כפייתי להשפיל, להרוס לקרוע. (האשה הצעירה מתה לאחר מכן מתוצאות האימה הזאת)"ובהמשך היא מוסיפה: "זהו היפוך האידיאל האבירי והמוסר הנוצרי, כאילו האדם המערבי המודרני— כיוון שלא הצליח לקיים גם אחד משניהם –  מסוגל לפנות רק אל ההרס. סרטו של קובריק מרחיק לכת יותר מרוב האחרים בהבעת החימה הזאת, הקרובה מאוד למנטאליות הנאצית, ונראה כי המפיק אינו מוטרד מנקיפות מצפון מוסריות. גם הס.ס נהנו מעינוי סדיסטי, ובעוד הם מפארים את כח הזרוע, היו קורבנותיהם חסרי אונים. מעולם לא היה זה קרב הוגן" [שם, עמ' 220-219].

ובהמשך: "כאן הנשים – ולא היהודים – הן השעיר לעזאזל" […] מה שנראה לי מזויף ומסוכן כל כך בטענתו של קובריק—כפי שהבינותיה— הוא הוא גורם לצופים להזדהות עם דוג [= הדמות הראשית בגילומו של מלקולם מקדואל]. היות שהחברה עצמה מושחתת, אלימה וסדיסטית, והיות ואשליית החוק והסדר אינה אלא תרמית צבועה, הרי אלה המסוגלים להסתדר [=כלומר, הגברים האלימים] צודקים אם יינהגו בהתאם לחשקיהם" [ממזרח שמש, עמוד 220]. כהנוב מתעלמת לחלוטין מכל הצעצועים החזותיים והמוסיקליים שפיזר קובריק ביד נדיבה בסירטו זה ומשבחים שנקשרו לו בחוגי האמנות. היא מעוניינת באתיקה בטרם כל, ועל כן היא רואה ביצירה כולה בסיכום, כיצירה מרתיעה ומאלפת, באופן שבו היא חושפת כמה איכזור יש ביחס לנשים בתרבות המערבית, וכמה היא נוח להתקבל כנורמטיבית:

   דבר לא נותר מיחסי אנוש מלבד האלימות מיחסי האנוש מלבד האלימות, הכוח לפגוע, לענות, להשמיד ולהרוג. הסרט מדאיג עוד יותר בגלל דו-המשמעיות העמוקה שלו. בבואו להציג עולם זה, שהוא למעשה כה מרושש וריק כמשהו מלא יופי. אנו נוטים ללגלג על חסידות תנועת השחרור של האשה. אך התוקפנות המופנית נגד הנשים, בלא הבדל אילו ממדים מזעזעים היא לובשת, מתחילה להיראות לנו כשייכת לסדר הדברים הטבעי, לא בחברות פרימיטיביות, אלא בחברות המודרניות, האולטרה-מתוחכמות שלנו עצמנו. ראוי היה שהנשים תחשובנה על כך. "התפוז המכני" מבחינה זו הוא מאלף מאוד [ממזרח שמש, עמוד 221].       

ראוי גם לציין כי כהנוב בעדינותה יודעת להבחין בין מגמת ספרו של ברג'ס (1962) ובין מגמת העיבוד הקולנועי של קובריק (1972). היא גם יודעת לציין כי להערכתהּ הסרט לא ייגרום לעלייה במקרי האונס, אבל היא רואה בו סימפטום מדאיג לאופן שבו גם החברות המערביות הליברליות ביותר, ממשיכות לתור אחר שעירים לעזאזל אותם ניתן להשפיל, ולקרוע לגזרים, ויהיו מי שייראו בזה את סדרם הטבעי של הדברים. בין אלוהי המקרא [שמאפייניו המגדריים גבריים והחברה המוקמת ברצונו היא פטריאכלית], בין שהריאר, ובין אלכס (כהנוב קוראת לו דוג ברשימתה) בסרטו של קובריק— כולם מגלמים איזו יכולת גברית אלימה, הרואה ברמיסת האחר דבר מה מותר ורצוי; כנגד  גילויים מזעזעים אלו, לדעת כהנוב, על המין האנושי להתקומם ולהיאבק, כדי שהאיכזור השיטתי הזה יידעך ויוכר כפשע וכעוול, ולא כסדר-טבעי העומד כזכות יסוד של בעלי שררה.

 

לקריאה של מרית בן ישראל בסיפור המסגרת של אלף לילה ולילה על שהרזאד ושהריאר: כאן.

 

הודעה ובקשה:

החל ב-27.10.2014, מדי שבוע (חמישה עשר שבועות), 21:30-19:00, אנחה את סדנת הלימוד:  12 יוצרות על הֱיוֹת בעולם, שתתקיים בשיתוף פעולה בין בית המדרש אֱלּוּל בירושלים ובין חנות הספרים העצמאית סִפּוּר פּשוּט בנוה צדק בתל-אביב. לפרטים על הסדנא שתתקיים בתל אביב, לבירורים ולהרשמה: כאן (אֱלּוּל) וכאן ׁ(סִפּוּר פָּשׁוּט).

ביום שלישי הקרוב, 9.9.2014, בשעה 19:00, ייערך ערב הכּרוּת עם סדנאות הכתיבה והלימוד שייערכו בחנות סִפּוּר פָּשׁוּט בשנה הקרובה. ידברו מנחי הסדנאות: דפנה בן-צבי, עדי שורק, איתן בולוקן ואני. לפרטים נוספים על הערב, ראו: כאן . לפרטים נוספים על סדנאות סִפּוּר פָּשׁוּט, ראו: כאן וכאן. אשמח אם תבואו להתרשם (אף להירשם). בכל מקרה, נודע לי כי יהיה בערב שפע של פנאי לשיחות עם המנחים/ות. יהיה קל לזהות אותי. יש לי חיוך של חתול צ'שייר וכובע.    

מי שרוצה להפיץ, מוזמן/ת מאוד להפיץ.

אפשר גם להמליץ על סדנת הלימוד לכל העשויות/ים להתעניין בה.

אודה מאוד אם תמליצוּ ותליצוּ. 

*


בתמונה למעלה: ליטל בר, עורף, 2007  [כל הזכויות שמורות לליטל בר]

Read Full Post »

-א-

 

 

עוד דברים  שנשברו חוץ מחיות, רשימה חלקית: היכלות, כיסא הכבוד, קן ציפור, משיח, ארץ, מולדת, חסד, רחמים, אדמה, מלאכים, מתיבתא דרקיעא, ירושלים של מעלה, שלום, ואהבת לרעך כמוך (שם, שם, עמ' 171).

 

*

   כבר חלפו שלשה שבועות ויותר מאז שסיימתי לקרוא את ספרה של חביבה פדיה בעין החתול ועד כה התקשיתי לכתוב עליו. ישנם ספרים,ספרים יחידים, להם אני חש כי יש להם חיים משל עצמם- רצוני לומר, ספרים שיותר מאשר הכרתו של הקורא (או המבקר) פועלת בהם, הספר פועל בתודעתו של הקורא. זוהי הנקודה המופלאה של הספרות הקבלית לדידי. יותר משאתה חש כי תפישותיך פועלות על החיבור הקבלי, באם תתמסר לקריאה מדוקדקת של טקסט קבלי מתוך הבנה נכוחה של העולם התרבותי מושגי בתוכו פעל המקובל, תמצא את עצמך סחוף אחר הכרות חדשות, עולמות חדשים אליהן עשוי האדם לכונן הכרתו.

   אבהיר עצמי, איני נמנה על הסוברים, כי הקבלה הנה תורת אמת בלעדית (כטבעה של אורתודוכסיה, בתרגום מיוונית: דעה אמיתית),ובה ארוגה החכמה האלהית בגילויה האפשרי המיטבי לאדם. אני רק מחזיק בעמדה לפיה ספרות הקבלה המגוונת מאוד, לשיטות שונות ולהשגות שונות, הינה הקורפוס שהפליא להציע את המגוון הרחב ביותר של אפשרויות הכרתיות ומוקדים שונים לריכוז ולכינון ההכרה האנושית בספרות הרבנית- יהודית, חלק מהכרותיהם של המקובלים הושתתו אמנם על עולמות מחשבה לא יהודיים לכתחילה, ובמיוחד דוקטרינת ההאצלה הניאופלטונית, הנוכחת החל  בפרק קמא דספר יצירה עבור בשיטתה של חבורת ס' הזהר ושל ס' עץ חיים לר' חיים ויטאל, וכלה בחיבורי הקבלה מן המאה השמונה עשרה ואילך לגילוייהם הליטאיים, החסידיים והמזרחיים (הן בצפון אפריקה, הן בעראק, הן בתימן והן בארץ ישראל). כמו גם פרקטיקות תיאורגיות- מגיות ואקסטטיות שהורתן עוד עוד בספרות מסופוטמית עבור דרך הקורפוסים הגנוסטיים, ההרמטיים והכלדאיים, ובאסופות ניאופלטוניות משלהי הזמן העתיק, פרי ליקוטם של פילוסופים בני האקדמיה האפלטונית המאוחרת באתונה. שעה שהקורא בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים עשוי לכונן הכרתו בין תפישות קוסמולוגיות המהוות וריאנטים על אותה מערכת מטפיסית, הציעה הקבלה לגילוייה השונים מבנים מחשבתיים השואפים להגיע עדי חויות על-רציונליות, עתים כשלב שלאחר העיון הדיסקורסיבי בספרות הרבנית ובמדעים, ועתים ללא למודים מכינים, אלא מתוך הכנה של טהרה והתקדשות. לדידי, טועה הקורא הסבור כי ספירות, אותיות, פרצופים, עיגולים ויושר הנם התפתחות ישירה של מסורת אחידה מקדמת דנא (מה שמקובל למדיי בעולם הרבני). המובהק בקבלה הוא דווקא השוני והמגוון הרעיוני הצבעוני העז מאוד, כמניפת זנבו של הטווס. השיח שנהלו מקובלים עם מסורות שונות ומשונות על מנת להביאן לידי סינתזה או על מנת ליצור מכמה שיטות שיטה חדשה, שהורתה בלימודיו בכתבי קודמיו כמו גם בגילויי רוחו, הם פרי העושר התרבותי המופלא שניתן למצוא בספרות זו. מופלא עוד יותר לגלות כי חיבור פרוזה פיוטי בן- זמננו עשוי לשוחח עם המסורת הקבלית העשירה, ולא זו בלבד, אלא להוסיף לה נופך ייחודי משלו. לא בכדי, דומני כי מארג הסיפורים הקלאודוסקופי המרכיב את בעין החתול– הרבה מעבר להיותה יצירה ספרותית יוצאת דופן, הנה, בכמה מחלקיה, יצירה קבלית עצמאית, שלא רק עומדת בתווך של הספרות הקבלית, אלא הופכת לחלק משדרתה ואבני בניינה. לא ספרות המושפעת מן הקבלה (כגון: ח"נ ביאליק, גוסטאב מיירנק, ליאו פרוץ, זלדה,דוד שחר,אומברטו אקו ויואל הופמן וכיו"ב) אלא יצירה החותרת לעמוד כחוליה בשרשרת היצירה הקבלית לדורותיה.     

   חביבה פדיה, פרופסור העוסקת בחקר הקבלה והחסידות, משוררת מוערכת (מתיבה סתומה ו-מוצא הנפש), מבקרת תרבות, הצליחה לפתוח בספרה זה צוהר לתודעת העולם הייחודית של הקבלה, ולהתמסרות ההכרה של המקובל לעבודת אלהים- אלא שחידושה הגדול של פדייה נובע מן החוג של חסידי ואנשי מעשה שמצאה לעצמה בבאר-שבע, הליכתה אל משפחת המודרים, הנדחים אל שולי החברה, אל חוג מגדלי החתולים הבאר-שבעי: נשים מבוגרות אלמנות (רוזה-חתולים), בעלי-תשובה סחופים וספק- מטורפים (ידידיה)- כולם נודדים בלווית חתולים, אוספים אותם אל בתיהם ואל ליבם, מצטערים עימם על כל שטח שנגזל מידיהם על ידי קבלנים ותומכים בהם בעת פציעותיהם. כאשר הוטרינר העירוני,קשה הלב, קורע חתולים מאת מגדליהם וחבריהם האנושיים, אלו ואלו (חתולים ובני אדם) סובבים קרועי לב כגלות שכִינה, כמו נקרע חוט החסד התלוי ועומד מעל ההוייה כולה, אשר רק מעטים עוד נושאים את זכרו. פדיה מתלווה עליהם ועתים אף מובילה אותם, כראש חוג קבלי סודי, או כאדמור"ית, המבקשת להוביל מהפכה בהתייחסותו של הישראלי לסביבה ולחי, אשר הפכו לחומרי גלם ולקרבנות של תאוות ממון של קבלנים, בעלי הון ועושי דברם, המרעילים את שותפיהם בעלי החיים בשל בצע כסף. פדייה אף מיטיבה לקשור קשר בין ההתנכרות לסביבה ולחי ובין ההתנכרות הרגשית לבני האדם, ואף למעשה מציעה, ללא כחל וסרק, בחלקים אפוקליפטיים יותר של החיבור (חלקו הראשון, המציג את פדייה כתלמידתם של נביאי התוכחה המקראיים), כי במקום בו מרעילים בעלי חיים וגוזלים את שטחי מחייתם אין מנוס אלא שבסופו של דבר יפנו את אותה אלימות כלפי האדם, ללא הבדל מין ועם.    

 

-ב-

*

דבקה בי אחר-כך אמונה טפלה שאם חתול שמעולם לא נענה למגע אנוש ואין לו רצון להיכנס לבית מגלה פתאום דחף להציץ או לפרוץ או להיכנס לבית, הוא עומד למות. […] יש חתולי רחוב שמתוך קיום יחס זהיר ומסוים של נדיבות וקשר עם אדם, נמשכים בשעת מותם אל מעונו של אותו אדם כמהות אקס-טריטוריאלית. נמשכים הם אל האדם היחיד שבתוך הזרות המוחלטת החוצצת בין החיה לאדם שנתן להם גם חיים. וכן הרצון להתקרב אל הזרות הזאת בשעת המוות, המאפיין את החתולים בדרך כלל, מבטא בעת ובעונה אחת גם את הרצון אלהתקרב אל החיים. הוא מבטא את התחושה של המוות לא רק כאין וכהעדר, אלא כיש ראשון, כמקור. מבטא תחושת הסוף כתחושת הגעגוע הביתה, הגעגוע אל החזרה. החזרה אל האם הגדולה (שם, עמ' 367-366).   

 

   דמויותיהם עזות הרושם וחדות המבע של החתולים שדר, תשע (לשעבר ג'ונג'ון ג'וניור), עדינה, האפור המלך וקונפוציוס, הולכים עימי כבר שלושה שבועות לכל מקום. פדיה מגלה כלפיהם אהבה השמורה לרעים אהובים, יותר מאשר פליטים בני עולם החי ובני חסות. פדיה מדגישה את אפיו של כל חתול, והתבוננותה בחיי החתולים מביאה אותה לא אחת לרפלקציה עמוקה על חייה ועל החיים האנושיים. על אף שפדיה מביאה בספרה מסכת מקורות רבנית וקבלית מרשימה העוסקת בבעלי החיים, בהתנהגותם, ביחס האנושי עליהן וכיו"ב, כל אלו מהווים לפדיה לא אסמכתא בלבד אלא אבני בניין לתפישתה חדת המבע. דומה כי אליבא דפדיה האדם והחי אינם אלא חוליות בשרשרת ההוייה הגדולה. פדיה כמו שבה ושונה את תפישתם של הסטואיקנים היווניים אודות הפַּנוֹיְמַה, הרוח הגדולה, הנחלקת לכל הברואים, והנוטעת בכל ברוא את תכונותיו הייחודיות, על פי התכונות המצויות באותו המין. תפישה שוויונית זו, הגורסת למעשה שוויון בין כל הברואים, באשר כל אחד מהם נוטל חלק ברוח הגדולה על פי מסוגלויותיו וכשריו, מהווה כמובן ביקורת חדה על המסורת הרציונליסטית האירופאית של הנאורות, והורתה אצל דקארט, אשר קבע כי בעלי החיים הנם יישויות מתפשטות בלבד, כעין אוטומטים או מכונות משוללות רגש ותבונה. פדיה אינה מהססת לבקר גם את האתיקן היהודי הגדול של המאה העשרים, את עמנואל לוינס, על שינק את שיטתו מהתבוננות באהבה האנושית שעשוי כלב להעניק לשבויי מלחמה כאשר האנשים סביבם מתייחסים אליהם כתתי- אדם [כוונתה לסיפור על הכלב בובי, 'הקנטיאן האחרון בגרמניה' המובא בספרו של לוינס חירות קשה, המהווה כעין אנקדוטה מימיו כאסיר במחנה שבויים על אדמת גרמניה]. פדיה טוענת כי 'האחר' הלוינסיאני נוסד, בין היתר, על יסוד התנהגותו של הכלב, אלא שכרציונליסט מערבי והוגה אירופאי, הכלב נשכח, ומה שנלמד מכלב הפך לאנקדוטה חולפת, ואולי לוינס צריך היה לכונן הכרתו לא רק עבר 'האחרים' מקרב בני האדם אלא להמשיך ולהתבונן בבעלי- החיים גם לאחר זמן. פדיה מצידה מנסה לדרכה לחזור לדרכי ההתבוננות העתיקות בטבע ובמכלול הברואים מתוך יחס של כבוד ושל פליאה, ומתוך רצון כן ללמוד מכל קיוּם הנמצא במרחב האלהי.

    אלמנט נוסף ברבדים הרבים המתגלגלים בספרה, רצוא ושוב, הוא הרובד האנדלוסי (ספרד המוסלמית). בקטע מסויים מדברת פדיה על הזיקה השוררת בין אישונו של החתול ובין הלבנה. הדבר העלה בקרבי הדהוד אסוציאטיבי לשיריו של שלמה אבן גבירול (נפטר 1058), אשר הרבה לשורר אודות הלבנה. בספרות האנדלוסית הערבית- יהודית היתה הלבנה אלגוריה לנפש הכללית ממנה נאצלו הנפשות האינדיבידואליות, ומשם ירדו אל עולמינו, ואליה (אל הנפש הגדולה, נפש העולם) הן עתידות לשוב. דומני אפוא כי החתול המתבונן באור הלבנה בערגה ובנהיה הפך על ידי המחברת למטפורה לנהייתה של הנפש האנושית המתבוננת אל מקורה וכור מחצבהּ. ברם, גם הרעיון של הפנוימה,אותו הזכרתי לעיל, מצוי היה בקרב היהודים הספרדיים בני תור הזהב. לכך תרמה מציאות ספרו של הפילוסוף הניאופלטוני המוסלמי, עבדאללה מחמד אבו סיד אלבליוסי (נפטר 1127), כתאב אלחדאא'ק (=ספר הערוגות, תורגם לעברית במאה השלוש עשרה בשם: ספר העגולות הרעיוניות), שאמנם תיאר שרשרת הוייה שלמה שבה כל המצויים ארוגים בסדר הייררכי, מחד גיסא. ברם, סדר זה לדידו הנו מעגלי וכך כל אחד מן הנמצאים הופך להיות חוליה חיונית שווה והכרחית בסדרי ההוייה וקיומה.      

 

-ג-

 

   באחד מאותם רגעים נדירים שבהם נפתח לרגע סגור ליבו והיה כתיק המקיא את כל תכולתו החוצה ובקושי נסגרו כפתוריו שוב, אמר לי, כמה ארוכה היתה דרכי עד שהבנתי שהכלים השבורים חיוניים הם, אין לנו מה לעשות בכלי מתוקנים. רק הכלים השבורים נותנים לנו את מצב המשחק הנחוץ כדי לשרוד את משך חידת היותינו כאן. ועם זאת, בני, דע לך כי אין כואב מפצע שבירתך שלך (שם, עמ' 184).

 

   בראש תהלוכה רבת- רושם של מודחי באר שבע ושל חתולי הרחוב, צעדה של יופי ומצוקה השזורים יחדיו צועדת פדיה, לא כמפגינה, לא כנביאה מילניאריסטית, אלא כפייטנית מתריסה התובעת את עלבונם של חיים מודחים ורושמת את יופיין הטבעי לאור החסד האלהי של החצרות האחוריות. לא על מודחותם של החיים הבאר שבעיים, בור האשפה ושרוול הרעל של המרכז (רמת חובב ואתר דודאים), מספרת פדיה, אלא גם על הגלות של הגלות, חיי בעלי החיים ומגדליהם, ברובם אנשים עריריים, בעלי עבר פסיכיאטרי, אך טהורי לבב, הרואים ברחמים ובחמלה על סובביהם (גם לכשהם אינם חיים ברווחה) את תכלית היותם עלי-אדמות. אלו נתקלים שוב ושוב באטימות הרשויות, האומרת שוב ושוב לדרדרם לידי אשפוז כפוי או סוף אבדני. פדיה מתארת זאת כך שבאשר כבוד האדם הפך להיות פרי של השכלה ושל סטטוס סוציו-אקונומי אין מי שיאזין לשוועת העני, כל שכן לשוועת החיות. פדיה אף מגוללת את פרשת אי היכולת של סובביה, אנשים המגדלים בביתם בעל- חיים, להבין מדוע יש האוספים בעל חיים פצוע מן הרחוב ומביאים אותו אל הוטרינר; פקידי הרשויות מוצגים על פי רוב כאדישים לכל סבל, אנושי כלבי או חתולי; המציאות, הקיום המדיני כולו, כמו אומר, אליבא דפדיה, לשרת את עשירי המרכז, לגייס את החוקים לטובתו, ולאבד מן העולם את אלו שלא זכו או יזכו לבוא בקהלם. קבלנים או סתם אזרחים עשירים וכבודים, בעלי קשרים במסדרונות השלטון, יכולים לשסות את כלביהם באין מפריע בחתולים חולפים. בנוסף לכך, הריחוק מן החתולים ומן הכלבים שהודחו מתוך הבתים החרדיים מביאים את האנשים המשתייכים לציבור זה לגילויי אכזריות או למצער לגילויי אדישות לסבלן של החיות. חלקים מבני העליה מחבר העמים מסתכלים על החיות בניכור רגשי, ואף הם מרשים גילויי אכזריות כלפיהם. מול התמונה הפסימיסטית מאוד שמציבה פדיה, בהם נותרים חתולי הרחוב חסרי הגנה נתונים לכל משיסה ופורענות שתתרגש על ראשם, היא מספרת את ספור מאבקם של אוהבי החיות הבאר-שבעיים, שאינם חדלים ממאבקם, על אף התנאים והנסיבות המורעים כל העת. באר שבע של פדיה הנה אפוא עיר בעלת יופי טבעי הולך ומתכלה, מוסר אנושי הולך וחדל, אשר רק עוד נקודות רפות של אור אנושי וחייתי מרקדות בה עדיין על שלוליות הצל.

  פדיה, כפי שכבר הזכרתי לעיל, קושרת עצמה לכל אורך החיבור לשרשרת אנושית נוספת, היא שרשרת המקובלים שלפניה. חיבתה למקובלים שוליים, כמעט מודחים, ניבטת גם פה. על אף שפדיה הקדישה אחדים מספריה לקבלת פרובנס, ולקבלת הרמב"ן ותלמידיו בברצלונה וגלילותיה. על אף שעסקה בהיבטים אחדים במחשבת הקבלה הלוריאנית ובמיוחד בתרגומים ופירושים חסידיים לקורפוסים הזהרי והלוריאני- בוחרת פדיה לדון שוב ושוב ולהעלות את זכרם של חיבורי סוד וחיבורי קבלה, חלקם חיבורים קלאסיים וקאנוניים, אלא שאתרע מזלם ואינם נלמדים או שגורים על פיהם של קהילות הלומדים, כוונתי במיוחד לתורת הסוד של חסידי אשכנז, לספר מערכת האלהות האנונימי המיוחס לרבנו פרץ מקורביל, בעל התוספות, ואינו לו, ואף על פי שר' משה קורדוברו, אולי גדול מקובלי צפת, ייחס את החיבור לר' טודרוס הלוי אבולעפיה, המקובל בן שלהי המאה השלוש-עשרה, יש המייחסים אותו כיום למי מתלמידי ר' שלמה בן אדר"ת, תלמידו הגדול של הרמב"ן. מקור נוסף עליו נשענת פדיה בהרחבה הוא קובץ החיבורים הביזנטיני האנונימי, ספר הקנה וספר הפליאה, וחיבור אנונימי נוסף מן הקבלה הספרדית, ס' התמונה. חיבורים שנותרו מעט נידחים גם בקרב המכוונים והמעיינים בספרות הקבלה. הספרים הביזנטינים הנזכרים היו אמנם יחד עם ס' הזהר מקור חשוב לשבתיי צבי וחוגו במאה השבע- עשרה, אבל דומני שזולתו לא הרבה השתמשו בהן כאבני יסוד בשיטתם (זולתי בחסידות). מורה הקבלי (הדמיוני?) של פדיה נקרא לא במקרה רבינו פרץ, כשמו המשוער של מחבר מערכת האלהות. במקום אחר מוזכר כי לר' פרץ יש אח ושמו זרח (כשני בני יהודה המקראי) ואפיוניו מלמדים כי מדובר באקדמאי שכלתני- רציונליסט מובהק, הכולא את חייו הרגשיים ומרסנם והולך שבי אחר ניתוח אנליטי קר ומנוכר. פדיה אמנם אינה חושכת שבטה מן אנשי הסגלים האקדמיים צרי העיין וקטני הלב, אלא שבאחד הסיפורים בספר 'לשון' היא מביעה את מלוא ביקורתה על הפוליטיזציה ועל הגווארדיות/קליקות של האקדמיה, הרוחצות בנקיון כפיהן ושיטתיהן שיטות של אלימות כוחנית, הדרה והשתקה. פדיה נוקטת בסיפור זה כתיבה אזוטרית ממש ורק באחריתו היא מגלה בקצרה מאוד את כוונתה ומורה על מושא תוכחתהּ.

   באחד מסיפורי הספר,מביאה פדיה כביכול ראשי פרקים בחיבור סוד משום רבינו פרץ,מורהּ,פרק זה,לדידי הוא חיבור העשוי לעמוד כחיבור קבלי חדש,מאמר מכונן באופן העיון בקבלה ומסקנותיו, או למצער (כלומר: לכל הפחות) להחליף את המאמר 'עשרה מאמרים בלתי היסטוריים על הקבלה' למייסד ענף חקר הקבלה האקדמי, פרופ' גרשם שלום (נפטר 1982), מאמר הנחשב, בעיקר על ידי תלמידיו החיים של האיש למאמר מיתולוגי ומייסד, ואינו אלא עשר הערות ערוכות על תפישתו של שלום את הקבלה כתופעה רוחנית. קריאה עמקנית בסיפורים 'השבירה' ו- 'הערה על השבירה' (עמודים 171-163) וכן בסיפורים: 'חבלים: סוד מערכת ההויה', 'בשער התוהו וכלב הזמן' (עמ' 185-179) דמו בעיניי לקריאת חיבור קבלי עצמאי אוטונומי, ששיבר את כליי, ועתה אוסף אני אותם ומחברם- מלכדם, זעיר פה וזעיר שם, מתוך כאב ויופי, לכדי מבנה חדש-ישן.      

  

-ד-

*

לאט, רק ברגעים בודדים, אנחנו מרגישים את החומר השקוף שבתוכנו, החומר השמיימי- הספירי, המקרין לפנינו את המראות הצובאות על עינינו החלודות, החומר הרואה אותנו בבהירות רבה כל-עך שגם את העומד מאחוריו רואה הוא כאילו הוא מלפניו. רוצים לשוב ולהיות צל כשבגבֵּנו האור האלוהי. מעדיפים להיות צֶלם, אם בצלמו שלו מדובר.

יושבים בתוך המערה, כמו  שיושב האישון בתוך בת העיין ומחכים לראייה.

(שם, עמ' 298) 

 

ועוד לא אמרתי דבר על חתולי- פדיה, הפועמים כבר כחודש בזכרוני, גם לא הרחבתי על הזיקות שפדיה שבה ומוצאת בינם ובין ההתנהגות האנושית, לרעיון המבריק לפיה האדם אינו צלו של הקוסמוס או צל צילו של אדם קדמאה עילאה [אדם קדמון עליון. כל הבריאה היא 'כמראה אדם עליו מלמעלה' (יחזקאל א, כ"ו)] אלא דווקא כמראה חיה (וכבר במדרשי אגדה ובספרות ההיכלות והמרכבה מצאנו כי החיה ושמה ישראל עומדת במרכז השמים), אולי כמראה חתול רחוב. גם עוד לא דברתי על סופרים ומשוררים קודמים שייחדו ספרים ושירים לחתולים. אחד הדברים שעוררוני לרכוש ולקרוא את ספרה של פדיה, משעה שנתקלתי בו, היתה העובדה, ששירים, שאני כותב (ולא מפרסם, לפי שעה), מלאים בחתולים מתרוצצים. רציתי להתבונן במשמעות שמייחסת להם פדיה. באחד הלילות האחרונים, כשטיילתי בעיר לבדי, נתקלתי בחתול רחוב לבן מתמתח על גדר, ופתע נדמה היה לי שאני רואה לפניי את האות א' העברית לבנה בוהקת כעין אור נחשך (אצל מקובלים שונים האות א' היא רמז לנאצל הראשון/הנברא הראשון, לספירת כתר בזיקתה אל ספירת החכמה, ולשֶם אהי"ה). החתול נעלם מאחורי הגדר ואני נותרתי עם האות א', מחייך בהבנה, כממתיק סוד. המשכתי הלאה בחשכה הכמעט מוחלטת במורד הרחוב והאות א' מרקדת לנגדי עוד שעה ארוכה.  

 

 

חביבה פדיה, בעין החתול, עם עובד: תל אביב 2008, 367 עמודים.

*

*

לקריאה נוספת:

חתול מסתורין: על 'בעין החתול' לחביבה פדיה

 

© 2008 שוֹעִי רז.

Read Full Post »