המשורר היפני הצעיר ביותר וקומקומו העצוב (2)

 

אחרית דבר המצורפת לספרו החדש של הסופר והמשורר, עידו אנג'ל, "המילה העצובה קומקום" (עורכת: שרית שמיר, הוצאת בלה לונה, תל אביב 2018) מאת אבדכם הנעלם [חלק שני מתוך שניים].  

לחלק הראשון

*

3  

בספרו החדש, המילה העצובה קומקום, מרחיב אנג'ל עוד את מעשה הפרימה. בד בבד נמשכת בו מגמת התעמקות במקורות סוד יהודיים, עד שלפרקים נדמה כאילו החיבור מתכתב עם שירת זלדה (1984-1914) ועם יצירתה הספרותית-פואטית של חביבה פדיה (מוצא הנפש, בעין החתול, דיו אדם ועוד). כאן, אתעכב על צמד פרגמנטים/אפוריזמים רצופים, שאחד מהם העניק לחיבור את שמו – בהם שוזר המחבר את תרבות הסוד היהודית עם התרבות הזן-בודהיסטית היפנית, באופן המניח יחדיו את מזרח אסיה (יפן) עם מערב אסיה (ישראל).

אנג'ל כותב:

*

דָּבָר אֵינוֹ חָסֵר. הַכֹּל עוֹמֵד בִּמְדֻיָּק בִּמְקוֹמוֹ. הָעִיר עוֹמֶדֶת מֵאֲחוֹרֵי הַמִּלָּה "עִיר". הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים מֵאֲחוֹרֵי הַמִּלָּה "שָׁמַיִם". אֲפִלּוּ הַחֹסֶר יֶשְׁנוֹ וְהוּא הַחֹמֶר הַלָּבָן שֶׁבּוֹ מְשֻׁקָּעוֹת כָּל הָאוֹתִיּוֹת. וַעֲדַיִן. מַשֶּׁהוּ אֵינֶנּוּ. אֶלָּא שֶׁהַמַּשֶּׁהוּ אֵינוֹ מַשֶּׁהוּ וְלָכֵן גַּם אִי הִמָּצְאוּתוֹ אֵינָהּ וְקָשֶׁה מְאוֹד לִרְאוֹת. כְּמוֹ חֵפֶץ שֶׁנִּשְׁתַּכַּח מִלִּבָּהּ שֶׁל דְּמוּת מִשְׁנִית בַּחֲלוֹם, עוֹבֵר אֹרַח רָחוֹק וְקֶמֶט בְּמִצְחוֹ. הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עוֹמֵד עַל הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁאֵינוֹ וְשֶׁאֵינוֹ דָּבָר וְשֶׁחָסְרוֹ אֵינוֹ, וְאִלּוּ הָיָה נִמְצָא – הָיָה נִסְדָּק צִיר הָעוֹלָם וְהָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם הָיוּ נִתָּקִים מִמְּקוֹמָם וְנוֹפְלִים אֶל רִצְפַּת הַתֹּהוּ וּמִתְנַפְּצִים לְאֵינְסְפוֹר רְסִיסִים.

*

דבר אינו חסר. ובכל זאת, משהו לעולם חסר. אילו היה נמצא החסר היה העולם מתנפץ, כעין שבירת הכלים שתיאר ר' חיים ויטאל (1620-1543) בראש ספר עץ חיים (נערך על ידי ר' מאיר פאפרשֹ וראה אור לראשונה בשנת 1651 לערך). הישנו, לדידו של אנג'ל – ישנו. זיקה בין חללים, או ראיית העולם כיחס בין כל החללים, המשמשת הרבה במסורת הדאואיסטית והזן-בודהיסטית, אינה נוכחת פה. גם החוסר הוא חלק מהיֵשׁ; חלק שאין להשיגו, אולי רק לנהות עדיו. החוסר הנשכח הזה מפעם בכל קצוֹת היש, כל שכן "הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עוֹמֵד עַל הַדָּבָר הַזֶּה". כמו הפרימה המעמידה את היקום על תילוֹ בציפורים גדולות גדולות – כאן הַחֹסֶר המהותי, שלא בנקל אנו מרגישים בו – דווקא עליו עומד העולם. אל מה רומז אנג'ל? מהו שכמעט אינו, ושחוסרו אינו, ועליו עומד עולם מלא? בדעתי עולה משנת ספר יצירה: "ברא מתוהו ממש (וישנו) ויעשהו באש וחצב אבנים גדולות מאויר שאינו נתפשׂ" [A.P Hayman, Sefer Yes̟ira: Edition, Translation & Text-Critical Commentary, Tübingen 2004, pp. 53, 104-106]. משנה זו הולחנה, הושרה (בשינויים אחדים) והופיעה באלבומה של אמנית הקול ויקטוריה חנה (2017), בשם: '22 אותיות' ('החומר הלבן שבו משוקעות כל האותיות', כותב אנג'ל). תפיסתו של מחבר ספר יצירה היא כי ראשית הבריאה הייתה באש, אולם העולם עומד על אוויר, ואי אפשר מבלעדיו. ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי (ר' סעדיה גאון, רס"ג, 942-880 לספ'), אכן הבין בביאורו על ספר יצירה, כתאב אלמבאדי, את העולם כמארג מרובד של אווירים: הרם, האצילי והדק שבהם, הוא בבחינת שני להוויה. הוא נקרא גם 'רוח אלוהים חיים' ובצאתו מן הכוח אל הפועל הוא נקרא 'דיבור' שכן הוא מחבר את כ"ב האותיות להרכביהן השונים בחלל העולם; אחריו, האוויר הפיזיקלי, שהוא בבחינת הופעה חומרית של האוויר המופשט. האוויר החומרי מאפשר את הדיבור ומסירתו (מעבר הקול מאדם לאדם). כמו כן, האדם משתתף באוויר, בהיותו נושם ונושף, בכל מהלך חייו; בעצם, גם החשיבה וגם הכתיבה, מפרספקטיבת הנשימה, עומדות על האוויר. חידושו של רס"ג לגבי ספר יצירה הוא מארג מרובד של אווירים, החל באוויר נסתר (רוח אלוהים חיים, אוויר שאינו נתפשׂ), עליו מושתת יסוד העולם; וכלה באוויר הפיסיקלי, המשמש את הנבראים הארציים בכל פעולותיהם, הפנימיות והחיצוניות. האוויר הרם והמופשט (האוויר שמעבר לאוויר הפיזיקלי) יכול אפוא להיות אותו יסוד חוסר שעליו כותב אנג'ל, אותו משהו שאיננו (או כמעט שאינו מורגש), שאילו רק היה נודע לנו (כלומר: ניתן לעיבוד חושי), היה מאבד ממילא את אותה אבסטרקטיות נעלמה שלו. אזי ציר העולם היה נשבר ועולם ומלואו מתרסקים ואבוד. אנג'ל גם עומד על האנלוגיה בין ספר העולם (הטבע) שבו משמש אוויר (חומר לבן) ובתוכו מצטיירות אותיות; ובין הספר, שבו כתב יד מצטייר או אותיות דפוס מוטבעות בחללו של חומר לבן קולט.                        

מייד בהמשך, מובאים הדברים הבאים:

*

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לָשֵׂאת תְּפִלָּה אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ. רְאֵה אֶת הָעוֹלָם הֶעָצוּב הַזֶּה שֶׁבָּרָאתָ. הֲרֵי אֲפִלּוּ עֲלִילָה לֹא צָרִיךְ. דַּי בִּרְשִׁימָה פְּשׁוּטָה שֶׁל כְּלֵי מִטְבָּח כְּדֵי לִשְׁבֹּר אֶת הַלֵּב. קַעֲרַת עֵץ. כַּף. כַּפִּית. תַּרְוָד. צֶמֶר בַּרְזֶל. אָרוֹן. אָרִיחַ שֶׁקְּצוֹתָיו אֲפַרְפָּרִים. כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לָשֵׂאת אֶת הַצַּעַר וַעֲדַיִן לֹא רָשַׁמְנוּ אֶת הַמִּלָּה הָעֲצוּבָה "קוּמְקוּם".

*

שבנו אל התפילה, המלווה את עולמו הפנימי של אנג'ל. לדידו, כזכור, משברי התפילות של כולנו מתקיימת התפילה השלמה, השומרת על הדברים בשלמותם, ומשפיעה שפע שבאמצעותו העולם מאחה את שיברונו. כאן מטעים המחבר, שכאשר האדם אינו יודע להתפלל כמידתו הוא, העולם ניבט לעיניו כמקום עצוב, מלא צער, וחסר פואנטה; כלי מטבח מתכלים, כמונו כמוהם; זהו עולם שאין בו אלא עמל וצער, ובסופו המוות המפריד. ובכל זאת, המילה העצובה "קומקום" שהוזכרה, מרמזת על כך שהטקסט הזה מקווה ליותר ומעוניין ביותר מאשר הוויה עצובה, עצורה וסופית.

הפרגמנט/אפוריזם העוקב נפתח כך: "רְאֵה אוֹתִי עוֹמֵד בִּמְבוּכָתִי לְפָנֶיךָ, אַתָּה, שֶׁאֲפִלּוּ הָעֶצֶב בְּעוֹלָמְךָ כֹּה יָפֶה עַד שֶׁאֶפְשָׁר לְהַאֲמִין שֶׁהוּא (כְּלוֹמַר הָעוֹלָם) קַיָּם, וְתֵן לִי מִלִּים כְּמוֹ בְּיַפָּנִית, מִלִּים זְעִירוֹת לְתָאֵר דָּבָר מֻרְכָּב מְאוֹד…". כלומר, אף על גב שאין למחבר לשון התפילה, המסוגלת לשמח אותו ואת העולם, בכל זאת בהיותו שרוי בעצב הוא מסוגל להכיר גם ביופיו של העצב, עד כדי אמונה שהעולם אומנם קיים. יופיו העצוב של העולם נקשר כאן למילים יפניות, המסוגלות לתאר בתמצות ובצמצום תופעות מורכבות מאוד. אחד מספריו הידועים ביותר של הסופר היפני, זוכה פרס נובל לספרות, יסונארי קוובטה (1972-1899) נקרא: יופי ועצבות. אף לחווייתו שתי החוויות קשורות זו בזו.

נשוב לפרגמנט הקודם, לכלי המטבח, ובכללם למילה העצובה 'קומקום'. מדוע היא כה עצובה? אולי משום שהרחש הרפטטיבי של רתיחת המים בחלל הקומקום הפך לשניית הברות צליליות; אולי משום שבימינו מרבית האנשים מחזיקים בבתיהם קומקום חשמלי או מכונת קפה, ואינם צריכים להמתין הרבה עד רתיחת המים, בניגוד לקומקומים בעבר שדרשו אש ומים וקשב לרחש המים הגובר. אילו אנשים יש בעולם כאשר אין להם פנאי לחכות שהאש תחמם את המים שבקומקום? לשעבר הם היו עשויים להתעכב על כך קמעה.

שילובן של המילים היפניות הזעירות מרחק כמה מילים מן המילה העצובה 'קומקום' השיאה אותי לטקס התה היפני, המתואר בספרו של אוקאקורה קאקוזו (1912-1863), ספר התה [תרגם מן המקור האנגלי: יורם קניוק, ספרית עפר האיילים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996], שכולו תשומת לב מרובה לפרטים קטנים: חדר התה, שפשטותו דומה לזו של מנזרי הזן, שהם לדברי המחבר מקומות תפילה [!] (שם, עמוד 64); ספל התה שהוא יצירת אמנות; הכנת התה, לה הוקדש בימי שושלת טאנג הסינית (בין ראשית המאה השביעית ועד המאה העשירית לספ') חיבור בן שלושה כרכים עבים, צ'ה צ'ינג, מאת המשורר לו-וו, הדן באספקטים שונים של גידול צמחים לתה, של התהליכים הדרושים להפקת תה משובח, ושל בחירת סוג המים ומידת הרתחתם. לכל אלו נוספו במרוצת הדורות גם טאטוא השביל המוביל אל חדר התה מעלים; קישוט החדר בזרי פרחים מעודנים ואופני שזירתם; ולבסוף, הפיכתו של חדר התה בו נלגם התה למוקד של עיון והתבוננות, "עד שיהיה ל'נווה מדבר' בישימון הקודר של הקיום, שבו עוברי אורח יגעים יכלו להיפגש על מנת ללגום מן המעיין המשותף של הערכת-האמנות" (שם, עמוד 41). עתה, נקל לשוב לדבריו של אנג'ל על אודות המילה העצובה 'קומקום' ולהקשיב לעולם המלא והמגוון האמור בתוכה; עולם של קשב, יופי ודיוק, שננטשו על ידי האדם ונעזבו רק על שום הצורך למהר, להתרוצץ; לוותר על כל שיהוי ועיכוב לטובת פרנסה וצריכה, הגוזלות מהאדם את יכולת ההתבוננות הפנימית שלו (אינטרוספקציה), ואת תפיסתו העצמית כחלק מהטבע, כפי שהיא מתבטאת, בין היתר, בהתבוננותו בטבע המקיף אותו ובשיח הלבבי עם סובביו. נדמה כי לוּ רק ישוב האדם להרהר, להשתהות, להתבונן, לשאול (וגם להטיל ספק) – ונדמה לי כי לכך משיא אותנו אנג'ל – תשוב אליו היכולת לשאת תפילה. כמו כן, גם לחבר ספרים, שהם בחינת תפילות, שבזכותן, כך הוא מאמין, יאוחה השבר שבלב העולם ובתודעת האדם.

לדף הספר

*

*

הודעה: 

ננופואטיקה 14, "דיוקנאות פיוטיים" בעריכת המתרגם וחוקר הספרות, יהונתן דיין. אסופה שהיא אנתולוגיה מוקפדת של שירי משוררים בעקבות יוצרים אחרים או לזכרם. התכתבות רב-דורית של משוררים עם עמיתים, בני שיח, בני פלוגתא, מנטורים ודמויות-השראה; וכך כולל הגיליון דמויות כגון: שמואל הנגיד, יהודה הלוי, מיגל דה סרוונטס, ג'ון מילטון, וויליאם בלייק, פרידריך הלדרלין, הרמן מלוויל, היינריך היינה, וולט וויטמן, פרנץ קפקא, ריינר מריה רילקה, אברהם בן-יצחק, ט"ס אליוט, ש"י עגנון, לאה גולדברג, פאול צלאן, ז'ורז' פרק, יונה וולך, חורחה לואיס בורחס, אבות ישורון, דוד אבידן, דליה רביקוביץ, אברהם סוצקובר, אנטוניו טאבוקי יורם קניוק וכו' — עליהם כותבים משוררים מתים, משוררים ותיקים ומשוררים צעירים-יותר.

ערב ההשקה לגיליון יתקיים ביום חמישי הקרוב, 19.7.2018, בבית הקפה  Carpe Diem, טשרניחובסקי 21 תל אביב-יפו, בשעה 20:00.

ישוחחו על הגיליון: יהונתן דיין וגלעד מאירי; לצידם, יקראו שירה כמה ממשתתפות ומשתתפי הגיליון, כגון: מורן שוב,  נוית בראל, יעל גלוברמן, חגית גרוסמן, חיים וואשאדי, עודד מנדה-לוי ועוד.  

הכניסה חופשית. הקהל מוזמן. 

*

בתמונה למעלה: Paul Cezanne, Still life with a Kettle, Oil on Canvas 1869

Read Full Post »

על שיווי המשקל הפנימי בעת התבוננות מחלון

*

לוס קוראסוניס סון איספיז'וס (לאדינו: הלבבות הם מראות)

  *

יש הרבה הקושר פילוסופיה ובדידות. כדי להתבונן במושגים, בתופעות, אדם צריך כפי-הנראה לשבת לבדו בחדר שליד, כאשר באולם המרכזי לא-הרחק מתקיימים החיים עצמם. אם יעזוב את עמדת הצופה וייכנס לאולם-המרכזי, משהו בעמדת המשקיף-המנתח-הצופה יאבד. פילוסופים ומדענים, גם משוררים לעתים, היו תדירים בהתבודדות, עתים מדעת, עתים לא מדעת. כמובן, הם נטלו חלק בכל מעגלי-החיים, על פי רוב, ועם זאת שמרו לעצמם את הזכות לפרוש לחדר על יד. למשל, אלברט איינשטיין (1955-1879) בילה שעות בחדרו בפרינסטון בהרהורים, ולעתים בילה ימים שלימים לבדו בדוגית קטנה, יש אומרים קיאק, שזכתה מידי הפיסיקאי לכינוי-החיבה "טִינֶף" (=טינופת).  כלי השייט הזה תואר על ידיו, כמקום בו הוא מסוגל להתרכז די הצורך על מנת לבצע את ניסויי-החשיבה.

וכך כתב איינשטיין (מתוך מאמר בעיתון אמריקני משנת 1949):

*

האדם הוא בעת ובעונה אחת יצור בודד ויצור חברתי. בתור יצור בודד הוא מבקש להבטיח את קיומו הוא וכן את קיומם של הקרובים לו, והוא רוצה להגשים את משאלותיו האישיות ולפתח את הסגולות הרדומות בו. בתור יצור חברתי הוא מבקש להשיג את אהדתם ואת הכרתם של שאר בני האדם, לחלוק עימם את סבלם ואת שמחותיהם ולהיטיב את גורלם. רק איחודן של שאיפות אלו, הסותרות לעתים קרובות כל כך זו את זו, מהווה את אופיו המיוחד של האדם; הן קובעות את שיווי המשקל הפנימי שלו ואת ערכו החברתי.     

[אלברט איינשטיין, מתוך: 'מהו סוציאליזם?', נדפס: רעיונות ודעות, תרגמו מגרמנית: דוד זינגר ויכין אונא, בעריכת יששכר אונא, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2005, עמוד 90]

 *

    בניגוד לאריסטו שהדגיש בספר השני מתוך אתיקה ניקומאכית את היותו של האדם מטבעו יֵשׁוּת פוליטית, כלומר: חיה חברתית, השואפת ליטול חלק בחברה, ובעצם יש בה התנגדות-פנימית לשהות בבדידות, מציג איינשטיין גישה מורכבת יותר. האדם לשיטתו הוא בד-בבד מתבודד המרוכז בעולמו הקטן, ועם זאת לומד לחרוג, לפחות באותה המידה, ולפנות כדי לזכות באהדה והכרה של שאר בני האדם; הוא גם מגלה אמפתיה, סולידאריות, וגם אחריוּת מה להטבת גורלם של האחרים. בעצם, טוען איינשטיין,כי ייחודו של האדם הוא בשיווי המשקל הפנימי שלו בין הפניה פנימה ובין הפניה החוצה, ומכאן עולה— כי לאנשים שונים יש דפוסים שונים, מהם מגלמים מופנמות, ואחרים— מוחצנות. במידה מה, גישתו של איינשטיין נשענת על שני פילוסופים סטואיקנים רומאים, מרקוס פורקיוס קאטו (נפטר 50 לפנה"ס)  ואפיקטטוס (נפטר 135 לספ'), שהבחינו בין "בדידוּת", מצב של ניתוק חברתי הנכפה על-האדם, ובין "התבודדוּת", מצב שבו האדם החי בחברה מקבל עליו לפרקים, כדי להיטיב את מחשבתו ומעשיו, שעות בהן יהיה שרוי לבדו.

אבל את דבריו של איינשטיין, שנדמים כמתבססים על חכמת-חיים פשוטה בתכלית, אני בוחר להבין על רקע דברים מפורסמים למדיי שכתב הפילוסוף הגרמני ממוצא יהודי (התנצר בהיותו כבן 30), אדמונד הוסרל (1938-1859), שכיהן בשנות העשרים כראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג.

וכך כתב הוסרל (בשנת 1922):

*

כל אני הווה בפני עצמו, הוא אחדות בפני עצמו, יש לו את זרם-החוויות שלו, יש לו את הקטבים הריאליים שלו, שמוצגים בתוך הזרם הזה, את תוצרי ההבניות האידיאליות שלו וכו' כל אני הוא "מונאדה". אבל למונאדות יש חלונות. אין להם חלונות או דלתות מבחינה זו שאף סובייקט אחר לא יכול להיכנס לתוכן באופן ריאלי. אולם ניתן להתנסות דרכן בסובייקט האחר (החלונות הם האמפתיות) בדיוק כמו בחוויות עבר עצמיות דרך היזכרות. אך באופן זה, בכל אחת מהמונאדות מבצעות-האמפתיה לא צומחות רק חוויה חדשה ודעה התנסותית חדשה ובעלת הצדקה.  

[אדמונד הוסרל, מתוך: הפנמנולוגיה של הבין סובייקטיביות, תרגמו מגרמנית: שמאי זינגר ואלעד לפידות, בעריכת אלעד לפידות, הוצאת רסלינג: תל אביב 2016, עמ' 225-224]

 *

הוסרל, שבתחילתו היה פילוסוף של המתמטיקה, ביקש לראות בפילוסופיה, מדע רציונלי חמור (כשם מאמר מפורסם פרי עטו משנת 1911), מדע שאינו  רלטביסטי חברתי, פסיכולוגי או פוליטי כלל ועיקר, אלא מבוסס הוא על התבוננות במהויות הדברים; כך למעשה חתר הוסרל להכרה בפילוסופיה לא כמדע הנלווה להתפתחותם המואצת של מדעי החברה, ההתנהגות והטבע; גם לא לחקר ההיסטוריה— אלא מדע התר אחר מבע התבוננותי,של תודעה רציונלית, המבקשת לחקור את מהויות-הדברים שאינם תלויים ברשמים חולפים. יש במחשבתו איזו התחקות אחר מושג ה-'Eidos' הסוקראטי-אפלטוני, ואפשר גם עקבות אריסטוטליים, שכן הוסרל היה תלמידו של פרנץ ברטרנו (1917-1838), שהתמחה בין היתר בתורת הזיקה האריסטוטלית שבין הכח האינטלקטואלי שבנפש האדם ובין השכל הפועל, נותן הצורות (De Anima, ספר שלישי). בסופו של דבר ביסוד תמונת העולם ההוסרליאנית עומדת התפיסה לפיה יש יסוד תבוני קוסמי, שניתן להתבונן במופעיו השכלתניים-מופשטים, על אף מגבלות התבונה האנושית. זוהי אינטואיציה הדומה מאוד מכמה פנים לזאת של איינשטיין, שכל ימיו סבר כי ביסוד כל עבודה מדעית עומד דבר הקרוב לרגש דתי; כעין ידיעה פנימית כי דרך התבונה ניתן להבין את העולם, וכי הקוסמוס כולו הוא פרי קיומה של תבונה עלאית ( אלא שאיינשטיין טען לקירבה שבין האינטואיציה הפנימית הזאת שלו ובין שיטתו הפילוסופית של ברוך שׁפינוזה, דווקא).

כשם שאיינשטיין עיין, ערער והפריך תורות בפיסיקה (של האור) ובמכניקה של סיר אייזק ניוטון (1727-1643) שנחשבו כמאתיים שנה ויותר כיסודות המדע המודרני; כך שב הוסרל אל כתבי הפילוסוף,המדען והמתמטיקאי, גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646).זהו עיון מחודש שבמידה רבה מפריך את אושיות המטפיסיקה של קודמו— והמבקש במידה רבה לבקש מקבילה לפריצת הדרך הפיסיקלית של איינשטיין (לגבי ניוטון)— בשדה הפילוסופי.

לייבניץ במונאדולוגיה שלו ובעקרוני הטבע והחסד המיוסדים בתבונה שהושלמו בשנת 1714 טבע את מושג המונאדה, כעצם פשוט ובלתי מתחלק. כל ישות היא מונאדה אטומה המכילה לכתחילה את כל הידע, האפשרויות ומקרי-החיים בהם תתקל מראשית-הווייתה ועד היפסדהּ. כל-אדם,בבחינת מונאדה, קבוע בהכרח בתווך שנטבע במונאדה שלו. האל הוא בעצם הגורם המתווך בין המונאדות מתוך עקרון-על של "היות יחדיו". בעצם, לייבניץ שכל ימיו היה קתולי אדוק, ניסה ליסד שיטה פילוסופית-תיאולוגית, שבמוקד שלה ניצב אלוה תבוני המאפשר את החיים (את המונאדות) ומתווך (משגיח) על כל באי-עולם, בהיותו מתווך, מאחד, ומוליך בתבונה ובחסד את תנועת המונאדות כולן— כמו גם את תנועת ההיסטוריה למקום של קידמה ונאורות, אשר בו ישירו עולם ומלואו את תהילת האל.

הוסרל, בניגוד ללייבניץ, כבר חי בעולם מחולן לגמריי; לא היה לו עניין באלוה כיסוד המכוון-מארגן-יודע את ההוויה לפרטיה. הוא שם את יהבו בפעולת ההכרה, ובמיוחד בפעולת ההתכוונות וההתבוננות שבהכרת האדם. האדם לדידו של הוסרל הוא "זרם חוויות". במובן זה הוא קיום מונאדי, משום שאין הכרה אנושית דומה לחברתהּ— הואיל וזרם החוויות והזכרונות שונה מאדם לאדם. זהו קיום מונאדי— משום שאף אדם לא יכול להבין מה מתרחש בתודעתו (זרם חוויותיו) של אדם אחר.  כאן, זנח הוסרל ברצון את הרעיון שיש אלוה המצַוֶּת את כל המונאדות בכל  רגע ורגע, ובמקום זה— פנה להציע, כי אין יסוד חיצוני המתאם בין תודעות שונות, אבל באדם יש אמפתיה. האמפתיה היא כושר מיוחד המאפשר לנו להכיר בתודעה אחרת המתקיימת לצד תודעתנו, לחוש אליה קירבה, לרחוש כבוד וחיבה, לרצות להקשיב ולהתכוון כלפיה. הוסרל אינו פילוסוף דיאלוגי. הוא אינו שם יהבו בדיבור או בשיח, אלא דווקא על הטרום-דיבור (או הדיבור השתוּק) של המחשבה. אמפתיה עשויה לשרור גם בין שני אנשים (תודעות) השקועים בהרהורים זה לצד זה או בחלקי עולם שונים, כל זמן שהם אמפתיים זה כלפי זה. אפשר כי הוסרל הושפע בזה ממשנתו של הפילוסוף הנאו-קנטיאן היהודי-גרמני, הרמן יחזקאל כהן (1918-1842), שבפתח המאה העשרים דיבר על "גילוי הזולת בחינת רֵעַ". הוסרל דיבר גם על הזיקה האמפטית העשויה להתפתח כלפי "הזר היומיומי" (Der Fremde), אותם אנשים החולפים על פנינו ברחוב לפעמים משך תקופות ארוכות, כאשר בעצם איננו מכירים אותם, אפשר איננו שותפים להם—לא בלשון ולא בתרבות, אבל אנו חווים אותם, ומכירים בקיומם. על כל פנים, הוסרל לא הרחיב על מקורותיו דיבור.

ארצה להתעכב עוד מעט על תיאורו של הוסרל את האדם כ"זרם חוויות". שרק עמוק אל-תוך המאה העשרים התגלה כי תהליכים חשמליים מאפיינים את פעילותהּ של מערכת העצבים כל משך חיי האדם, ובעצם– האדם אינו רק מוליך חשמלי, אלא תהליכים של חישה, תנועה וכאב מקורם בתהליך של מוליכות עצבית המתקיימת כל העת בגוף ומניעה בו תהליכים כימיים. בחירתו של הוסרל ב"זרם חוויות" אולי אינה מקרית. תפיסת האדם כיצור-חשמלי היתה אז חדשה לגמריי לדבר על גלים אלקטרומגנטיים בכלל החלו  לדבר רק מ-1870 לערך, ועל מוליכים עצביים בגוף רק בראשית שנות העשרים של המאה ה-20.. אני מניח שאנשים כהוסרל הוקסמוּ מעריה המוארות של אירופּה ומן הידיעה לפיה תהליכים בגוף הינם ביסודם חשמליים. המלה "זרם" איפה אינה מקרית. ואכן, באותם שנים, מתחילים לדבר באופן מקביל בחקר הספרות על "זרם התודעה". השימוש במלה "זרם" גם אינה משוללת יסוד, משום שאם המוליכים העצביים מוליכים ומבקרים תהליכי חישה, תנועה וכאב, הרי יש להם תפקיד בסיסי בפעילות התודעה, ובאופן עקיף גם במארג הזכרונות הגופני של האדם.

אם נחזור רגע לדבריו של איינשטיין עמם התחלנו, הרי שהבחינה החברתית באדם עליה מעמיד איינשטיין, המתבטאת בהשגת האמפתיה של הזולת, והבעת אמפתיה לזולת ולאדם בכלל, כמפתח לשיווי משקל פנימי, היא מקבילה במידה רבה לדברי הוסרל על החלונות במונאדה המאפשרות לאדם להיחלץ מעצמו ולא לשקוע בסוליפסיזם או בתהליך היזכרוּת תמידי. דבריו של איינשטיין נהירים על רקע היותו איש מדע ואיש זכויות אדם, שממילא הקדיש חלקים ניכרים מזמנו למציאוּת החיצונית. מפתיע יותר הוא דווקא המהלך של הוסרל, כפילוסוף של התודעה, המרוכז בהתכוונות התודעה, וטענתו כי האמפתיה, לא רק משליכה את האדם מפנימיותו, אלא בעצם מווסתת את התודעה, ומונעת אותה מלשקוע בעצמהּ.

בעצם האמפתיה אינה רק קוראת את האדם אל סדר פוליטי-סוציאלי אלא גם אל אתיקה. ההכרה לפיה ישנם אנשים נוספים שם בחוצות, שיש להם תודעה שוות-ערך, וכושר להיות אמפתי כלפיהן, כמוך ממש. מזמינה את האדם לא רק לצאת מעצמו לפרקים כדי לשמור על שיווי משקל בין פנים וחוץ, אלא משום שהוא דואג, אוהב, חושב שישנן שם ישויות מורכבות, פעילות וסינגולריות, שכל אחת מהן מהווה עולם מלא. כמוהו ממש. מבחינה זאת, גם איינשטיין וגם הוסרל הדגישו  כי להיות אמפתי לזולת קודם לכל מידת השתייכות לויאלית לחברה או למוסדותיה. כשהאמפתיה מתגלה, האתיקה קודמת לפוליטיקה וגם לדחף להימצא בודד או מתבודד. כשאדם אמפתי לזולת, הוא לא רק מגלה אחריות, שותפות-גורל ותודעה שיוויונית, אלא במידה רבה, פשוט שומר על שיווי המשקל.

*

*  

בתמונה למעלה: Sunday Morning Along the Arno River, Photographed by Alfred Isenstaedt 1935

Read Full Post »

שרשרת המזון

 *

בגיליון השלישי של כתב העת גרנטה: כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית (בעריכת:מירה רשתי, הוצאת רסלינג וסיפור פשוט: תל אביב 2015) מובא תרגום של שי סנדיק בלוויית היועצת הקולינרית לימור לניאדו תירוש, לרשימה נוספת ,  אחת מתוך רשימות אינוונטריות רבות, שהותיר אחריו הסופר הצרפתי יהודי ז'ורז' פרק (1982-1936). הפעם מדובר ברשימה אניגמטית במיוחד, הנקראת: ניסיון ברישום מלאי מאכלים, נוזלים ומוצקים שזללתי במהלך שנת 1974. יש לומר, הרשימה מצד עצמה היא פשוטה בתכלית, היא אינה מציעה לא-פחות ולא יותר ממה שנקבע בראשה. עם זאת, עליי היא הילכה עליי כחידה, אולי אפילו צרור חידות, שלחה אותי לכל מיני נתיבים ואפשרויות; כאילו בלתי-אפשרי כי כל מה שהונח לפנינו הוא אינוונטאר מאכלים (אולי אפילו קטלוג) שזלל סופר אהוב, במיוחד באיזו שנה שכזו (1974), שנצבה כחיץ בין כתיבת יומן חלומות וחלל וכו': מבחר מרחבים  ובין כתיבת הממואר שחלקו בדיוני, W.

   הרשימה של פרק אורכת חמישה עמודים. היא מפורטת ומטרידה כמו מיצג שמתמשך ומתמשך שלא נהירה בו הפואנטה. אם היה מדובר בחודש אחד— הייתי חושב על מצג בולימי, אך מדובר כאן על 12 חודשים. ב-12 חודשים לאכול את מה שמצוי ברשימה, בהנחה שמדובר בגבר צרפתי קרניבור ואוהב יין, כבן 38, בהחלט בגדר האפשר (בכל זאת מדובר בשנה שלימה). אף כי לא מובן מדוע לערוך רשימה כזאת. בראש ובראשונה, הטריד אותי, כצמחוני מזה שלושים שנה, לגלות, כי אחד הסופרים האהובים עליי ביותר, טורף בעלי חיים מכל סוג ומין כשלושה עמודים שלימים (60% מהרשימה), בכל קונסטלציה. נזכרתי שעגנון היה  צמחוני אדוק, אף נדמה כי בקצת סיפוריו (גבעת החול, האדונית והרוכל) ניסה ליצור איזו זיקה אמיצה בין אכילת בשר ובין נטיה לאיכזוּר. אני חושש כי פרק היה מספר הרבה פחות אכזר מעגנון, וודאי הרבה יותר מבריק ומצחיק— ובכל זאת, נדמה כאילו אין מנת בשר עליה הוא פוסח: מוֹלִים, חזיר, אווז, צלופח, חסילון, קיפוד ים, מיני בקר, כבשים, עופות, ארנבות ועוד ועוד נתחים ואיברים פנימיים, וכן "אינספור פרוסות בשר קר".  פתע הזכיר לי פֶּרֶק את ציוריו של הצייר האיטלקי בן המאה השש עשרה  ג'וזפה ארצ'ימבולדו (1593-1527) שצייר קולאז'ים של ראשי-אדם המורכבים מבעלי חיים או פירות העונה, כאילו האדם מורכב ממכלול-מאכליו. ארצ'ימבולדו, ככל הנראה, ביקש להדגיש את שפע התופעות והחיים וכוליותן. הוא שירת בחצר האפיפיור ברומא ובחצר הקיסרות ההבסבורגית בוינה – גורמים שוודאי היו מעוניינים באמנות שהיא הצגה גדולה, מפוארת, גדושה ושופעת, המרוממת ומפארת את המוסדות הקדושים – כאילו כל השפע המוצע הזה הוא התבטאות של חסד אלוהי או של אדנוּתהּ המתמדת של המלכוּת. במידה רבה נדמה ארצ'ימבולדו כהשפעה גדולה על האמנות השופעת שאפיינה את אמני החצר של לואי ה-14 ("מלך השמש") ואת התחפושות שציינו את המשתאות ואת מופעי הבלט שהתקיימו בחצרו שבוורסאי. סלבדור דאלי (1989-1904) ראה בארצ'ימבולדו מבשר קדום של הסוריאליזם, וטען שציוריו היוו השפעה מכרעת עליו.

אך אפשר כי רשימתו של פרק, מקורהּ בתגובה שניעורה בו לנוכח הקומדיה הגרוטסקית של מרקו פררי הזלילה הגדולה ( 1973, La Grande Bouffe), סרט שזכה להצלחה קופתית בצרפת, לתגובות רבות על שום הקונטרוברסליות שלו וגם לפרס פסטיבל קאן. הסרט נסב על ארבעה חברים בורגנים מזדקנים המתכנסים בחוילה על-מנת לאכול עד מוות (הם גם מצליחים; אחד מהם קופא ברכבו למוות) אגב קיום אורגיות ואקטים מיניים תוך זלילה-אין-קץ, והפלצות-אין-חקר. מעולם לא הצלחתי לצפות בסרט הזה על אף שמככבים בו שחקנים איטלקיים וצרפתים מן השורה הראשונה, כגון: מרצ'לו מסטרויאני, מישל פיקולי ופיליפ נוארה. הימנותו של פררי לצד לואי בונואל על יוצרי סרטים גרוטסקיים ומורבידיים במתכוון על-מנת-ללעוג לבורגנות ודרכיה ולמוסדות המדינה והדת, ניכרה באופן שבו התקבל הסרט, ובאופן שבו מציינים אותו מאז. מן הקטעים המעטים בהם צפיתי לא הבנתי מדוע זכה הסרט להתקבלות כיצירת אמנות ששווה לאבד עליה את הזמן, ומה הביא אנשים לצפות בו כקומדיה. על כל פנים, אפשר כי ז'ורז' פֶּרֶק צפה בסרט (הוא היה חובב גדול של קולנוע בכלל ושל קומדיות בפרט) או למצער, ודאי שמע על תוכנו מצפיה בטלויזיה או קריאה בעיתונים או משיחות עם ידידותיו וידידיו (אולי הם גם ציינו את הדמיון החזותי שבין פרק לפררי), מה שאולי השפיע עליו לפנות לתיעוד שנת האכילה שלו מיד בשנה העוקבת.

אבל כאן ניכר גם הפער המהותי. פרק בהחלט לא זולל עד מוות. אפשר כי הוא צורך צריכה שנתית ממוצעת (גם אם שופעת באשר למגוון המאכלים שהוא טועם) לגבר בגילו. איני יודע. נדמה לי שאני אוכל הרבה פחות מזה. אבל איני רק צמחוני, אלא גם לא אכלן-גדול. כלומר, מגוון המאכלים בהם פֶּרֶק מֵזִין את עצמוֹ בהחלט מעורר בי השתאוּת, כי איני חושב כי בשנה אני רגיל לטעום גם לא חמישית מן התפריט שהוא טעם; מאכלים רבים מאוד ברשימתו, כלל לא הייתי מעלה בדעתי לטעום.

*

*

יותר מכך, רשימתו של פרק משוללת חֶברָה, משוללת תאווה, משוללת רצון. היא תיעוד של פרטים שנאכלוּ. אין בהּ דבר וחצי דבר על תחושות שהתעוררו בפרק או שהניעו אותו לצאת ולטעום מאכלים מסוימים. כל הגוון של עונג מאכילה או של גועל מאכילה נעדר לחלוטין מן הדוקומנציה. בנוסף, משוללת הרשימה זיקה חברתית (עם מי סועד פרק) או סקסואלית (בניגוד הגמור לסירטו של פררי, המעלה על נס משאלת מוות גלויה, שעתידה להוציא עצמה לפועל— בין אכילה ומשגל) או הֶדוֹנִיסְטִית. לפרקים נדמה, כי פֶּרֶק פשוט ביקש באותה שנה לחקור בסקרנוּת את שפע המאכלים המוגשים בפריז. וכך, במידה רבה, יש ברשימתו משום המשך למגמתו באיש ישֵן או בחלל וכו': מבחר מרחבים לשוטט ולתעד. כאשר הוא מתעד במהלך השיטוט את תחושותיו ותובנותיו, או מעלה אותן מחדש דרך היזכרוּת על יד שולחן הכתיבה.

מגמה קיומית-אקזיסטנציאליסטית זו לכתחילה היא כעין הצהרה של פרק על כי חייו אינן מתנהלים על ידי שולחנות כתיבה בלבד אלא גם על יד שולחנות אכילה. וכי ההגיון לפרסם רשימה של דברים שנכתבו על ידיו בשנה מסוימת אינו נופל (לפחות ככל שזה נוגע להיותו ז'ורז' פרק, האדם) מן ההגיון לפרסם רשימה של הדברים שנאכלו על ידו באותו פרק זמן. אדרבּה, מרשימתו של פּרק עולה כי מגוון הדברים שאדם מסוגל לאכול בשנה עולה על מגוון הכתיבות אותן הוא יכול לייצר (לפחות מבחינת כמויות, מגוון ומבחר). יש משהו גרוטסקי באדם המתעד ברשימה כל פיסת מזון הנכנסת אל פיו, כאילו היה מכונה גריסה של פריטי-מזון. ובכל זאת, יש כאן גם הצהרה מכאיבה של בּדידוּת ושל מרחק. אנחנו אפילו לא זוכים להבין עד תום מה ערב לחיכו של פֶּרֶק. רק הכמויות המפורטות (אדם כמפעל-אכילה) המשתנות בין המאכלים, עשויות להצביע על כך.

פרק לא היה אדם בודד. יש שהעידו שהוא היה איש רעים להתרועע וחובב ג'ז גדול. ובכל זאת, בניגוד לתיאורי המזון והמשקה המובאים בסעודותיהם של אנרי פולאק, המפקד שאינו קצין (שהוא גם יתום, חובב אוכל, סרטים ופילוסופיה) וחבורתו, בנובלה הקומית האנטי-מלחמית של פֶּרֶק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? שם כל האכילות הן חברתיות (בחבורה). כאן האכילה מתוארת כלגמרי-בודדת.  כאיזה נסיון של פֶּרֶק למדוד במבטו איזה חלק של אישיותו: האני-האוכל. בחלוקה הפילוסופית של ימי הביניים, ואליבא דתלמידי אריסטו, נהגו לחלק בין שלוש כוחות בנפש: הנפש הצומחת (הזנה), הנפש המרגישה, והנפש החושבת. מטבע הדברים, הנפש הצומחת, הזנה וניזונה, נחשבה לנחותה ולארעית ביותר באדם, וכזאת שהאדם לא-אמור לתת עליה את הדעת (רק להימנע מן ההגזמה ומן הגרגרנות). דומה כאילו רשימתו של פרק הינה נסיון לבחון באמצעות האינטלקט (יכולת המדידה, הרישום, האנליטיות של הפרדת הפרטים) את תולדותיה של נפשו הזנה (את הגוף) במשך שנה תמימה. זוהי חקירה שהיא בד-בבד אקסטרוורטית (תיעוד המזון העובר מצלחת ההגשה דרך הפה אל פנים הגוף) אך גם אינטרוורטית (התבוננות של היחיד על בחירותיו ועל עצמו), ובעצם, במידה רבה, יש כאן המשך למסע הבדידוּת של פּרק שתואר ב-איש ישֵן.

פנים אחרות, דומה כי הרשימה הינה סוג של רדי-מייד דאדאיסטי. אלא שלא באמנות פלסטית עסקינן (כאצל מרסל דישאן ומאן ריי), וגם לא בשירים שמילותיהם גזורות באקראי מהעתון (טריסטן צארה)— אלא אוסף של ארוחות, מדויק יותר: פרטי מזון שנאכלו במשך זמן קצוב, והצטרפו לסוג של קולאז' (הֶדְבֶּק, הצמדתם של פרטי מזון אלו לאלו); או פוטומונטאז'— שבו מתגלים לנגד עינינו כל פריטי המזון שאוכל סופר צרפתי בשנה שלימה; וכי מי היה מעלה על הדעת למנות כל מזונתיו במשך שנה שלימה? כל אלו מוצגים לפנינו כיצירה כתובה, בעצם: רדי-מייד באותיות המביעות לאו דווקא את מה שהפה אומר, אלא את מה שהפה אוכל, לועס וגורס (מהלך דאדאיסטי מובהק).

לבסוף, קשה להשתחרר מן הרעיון, כי ברשימה זאת מנסה פרק להביע את העובדה לפיה אדם יכול לאכול ככל יכולתו; אבל לא לעכל עד תום את שהותו בעולם. שיש בהן, בעמידתו של אדם בעולם, בוודאות מותו, וביכולתו לחשוב ולנסות להבין את עצמו ולנסות את עצמו מפרספקטיבות שונות— משהו שלא ניתן לעכל.

*

*

*

במוצ"ש הבא, 21/11/2015,  בר אנה לולו ביפו (רחוב הפנינים 1), החל ב-20:30: פרוזה, שירה, ספוקן-וורד, שירה פרפורמנס, מוסיקה וריקודים.

*

בתמונות: Giuseppe Arcimboldo, Earth, Oil on Canvas 1566

Giuseppe Arcimboldo, Water, Oil on Canvas 1566

Read Full Post »

אהיה לבד

*

הָעִיר עָזְבַה אוֹתִי

אוּלי גָּם כָּל הַמִּין הָאנוֹשי;

אֶהְיֶה לְבַד

 *

אֵין לָךְ פְּנָאי לִהיוֹת אִתִי

אֲנִי לֹא חֶבְרוּתִי-

אָז יֵשׁ לִי פּנָאי

לִהְיוֹת לְבַד

 *

הַצְּעָקָה שׁבְּלִבִּי –

נוֹאֶשֶת וּמַרְוָה

תָּמִיד נוכַחַת בְּחָיַּי

כְּמוֹ רוּחַ קָר

 *

וְאַת כָּאן מְסֻגֶּרֶת

עִם דְּמוּתִי המנֻכֶּרֶת

שֶׁבָּך אוֹמֶרֶת מֶרֶד-

לִהְיוֹת לְבַד

 *

עַכְשָׁו תְּחִילַת-הַסְּתָו

עִזְבִי אוֹתִי, מּוטָב

אֵינֵךְ רוֹאָה, לִבִּי חָרַב

אֶהְיֶה לְבַד.

 *

לא שיר חדש, ובכל זאת, גם לרוכב חד-אופן בעל חיוך חתולי במופגן, ואוריינטציה יפנית במובהק, יש רגעים קודרים.

בחצי הכדור הצפוני מתחיל הסתיו ב-21.9 ומסתיים ב-21.12.

 *

*

בתמונה למעלה:  Chen Chi, Central Park N.Y.C, Oil on Canvas 2008©

Read Full Post »

שמפניה

*

*1

*

1.האפיזודה החותמת את סרטו של ג'ים ג'רמוש,(Coffee and Cigarettes (2003, אחת האפיזודות האהובות עליי בקולנוע. באותה קלות זה היה יכול להיות קטע ממחזה של סמואל בקט, שיחה שלא נכתבה בין מרסיה וקאמייה, או תיאורהּ של אחת הדירות בספרו של ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומנים. 

2. יש כאן צמצום רב. קשה לאפיין את המקום והזמן. זהו חלל כמעט ריק. אפילו השפה והתנועה מדודות להפליא. אלמלא מתוספים פרטים בדיבור, לפיהם הצמד  (בגילומם של ביל רייס וטיילור מיד) מצויים בעיבורה של הפסקת קפה במקום עבודתם, יכולתי לדמות גם: בית כלא ונצח, כעין מצבן של הדמויות במחזה בדלתיים סגורות של סארטר. אבל כאן הגיהנם אינו הזולת; הזולת הוא ידיד, רֵעַ, בן שיח, גם אם המלים קפוצות, והעולם נרעד ומהדהד כל-כך (לכך עוד אגיע) עד שהקירבה האנושית דומה למוצא היחיד הנמצא לבדידות ולמלנכוליה. חשוב להדגיש, אין כאן אלוהות שעקבותיה ניבטות מפני האחר (עמנואל לוינס)—איש מהשניים לא מצטייר כבעל מידות טרומיות; יש כאן עייפות רבה, עמל וטורח— ובכל זאת בין העובדים ניכרת ידידוּת סולידריות, אמפתיה; אי-ניכור. גם אם קשה לומר משהו על ארכהּ של הידידוּת. אנחנו לבד בעולם, אך יש לנו אלו את אלו.

3. שני מקורות מאוזכרים בשיחה. אף הם נשמעים כאילו המדברים שמעו אותם היכן-שהוא ואלו נספגו בהם, כמו מנת קפה אקראית במערכת הדם, יותר משהם יודעים לשוחח או לנתח במה הדברים אמורים.

האחד: השיר (Ich bin der Welt abhanden gekommen (I am lost track  to the world מאת הקומפוזיטור הגרמני-יהודי, גוסטב מאהלר (1911-1860), המבוסס על מלותיו של המשורר פרידריך ריכרט. אחד המשתתפים מדמה לשמוע אותו באוזני רוחו.

האחר: קביעתו הבלתי-מוכחת של האלקטרו-פיסיקאי, הסרבי-אמריקני, ניקולה טסלה (1943-1856) לפיה: העולם הוא מוליך של הדהוד אקוסטי (חלל בו מתפשטים גלים אלקטרו-מגנטים העשויים לשאת את רושם גלי הקול). אמירה זו, אם איני טועה, מוזכרת עוד פעם אחת לפחות בחלק מוקדם יותר בסירטו של ג'רמוש, שבה מנסה מוסיקאי האינדי-רוק, ג'ק ווייט (The White Stripes ), לבחון האם אנו אכן חיים בחלל שבו מהדהדים כל העת תדרים אלקטרו-מגנטיים.

הבחירה בשני המקורות ובשני האמנים מכוונת היטב. גם טסלה וגם מאהלר, איש ואיש בארצו, היו מהגרים, בני מיעוטים, מזרחיים, זרים; הם הגיעו למרום המעלה, אבל תמיד הקימו עליהם גם ביקורת בשפע. ולעתים, בעטיין של פוליטיקות כאלו ואחרות, אף הודרו לחלוטין, ובחוגים מסויימים בתקופות מסוימות נאסר להזכירם. בחירתו של מאהלר בשיר שבו מובעת הבדידות המלנכולית הקודרת, ההליכה-לאיבוד-בעולם; ועל הקושי למצוא בו מקום מתכתבת עם תחושתו האישית של מאהלר לפיה הוא אינו המחבר של המוסיקה שהוא כותב; אלא הוא רק המוציא לפועל של מוסיקה המהדהדת  בפנימו. כמו טסלה ממש, עולה כי העולם הוא חלל (יותר מאשר מקום) המוליך את כל הקולות והצלילים העוברים בו. טסלה אמנם ייחס לעצמו את המצאותיו ותגליותיו. אך יחסו לעולם כמוליך אקוסטי, עשויה להיות מובנת כך כי האדם אינו אלא אנטנה קולטת שדרים, המעוררים את האדם לחיים של בקשת ידע, חקר מדעי ו/או יצירה ואמנות. אפשר כי הדברים המהדהדים בפנים-האנושי, אינם אלא תרגומם של אותם הידהודים העוברים ושבים בחלל העולם.

*

*

 

4. מקור נוסף (בלתי מוזכר): שירו של טום ווייטס  Take it with me מתוך האלבום (Mule Variations (1999. השורות הפותחות את השיר הינן:  Phone's off the hook/No one Knows where we are/It's a long time since I drank champagne.  נדמה כאילו עמדו בדעתו של ג'רמוש כאשר כתב את התסריט. ווייטס אגב מגלם את עצמו באחת האפיזודות בסרטו  האמור של ג'רמוש. כמו כן, הוא גילם תפקיד מרכזי בסרטו הארוך השני של ג'רמוש (Down by Law (1986  וגם הלחין את הפסקול לסירטו Night on Earth.

5. הקפה ההופך לכאורה לשמפניה, אך לא ממש (אין כאן טרנס-סובסטנציה), כי יש מי שדורש להפסיק את האשליה ואת העמדת הפנים. קשה להתווכח עם מידת הגיונו של מי שמבכר להינות מן השפניה החלוּמה שבספלו על פני אותו קפה ממשי ואיוֹם הממלא את הכוס. דומה כאילו ג'רמוש מעניק לאותו משפט של ברוך שׂפינוזה:  מי שמאמין שהוא מדבר או שותק או עושה מעשה מתוך החלטה חופשית של הנפש, חולם בעיניים פקוחות [אתיקה, חלק ג' משפט 2, סוף העיון, תרגם: ירמיהו יובל] תשובה ניצחת. נכון שהקפה שבכוס אינו שמפניה. גם ההחלטה לבחור להתייחס אליו אחרת- לא משנה את מהותו. ברם, האדם— מה ייוותר ממנו- אילו ייאוש, עצב וחורבות-אם יוותר על הכושר לחלום ולדמות לו מציאות אחרת.

6. האם גם אנו איננו אלא כוסות של קפה מר, שטעמו טעם חול, והוא הולך ומתקרר, המדמים להיות בקבוקי שמפניה? מהללים כל-כך את האדם ואת האפשרויות הגלומות בו ואת יוקר חייו, כדי לדמות לו לרגע , שלכשייחלץ הפקק סוף סוף, גם אנו נתיז לכל עבר, ולא נחוש מובסים בחשבון-אחרון?

7. האם העובד הנרדם-פתאום בשלהי הקטע חולם את הצופים בסרט? האין כולנו חלומותיו (דמויות-צללים שהוא רואה חולפות כנגד עיניו העצומות, צורות משונות החולפות בהכרתו)?  בשתי הדקות (אולי פחות) שעוד נותרו לו עד שייאלץ לפקוח עיניו ולהמשיך-להתמיד ביום (או שמא, ליל)-עבודתו? האם אנחנו ממשיים? האם אנו חלוּמים? האין גם הרציונלים ביותר ביסודם, הם אחרי-הכל חולמי חלומות?

*

*
*

שנה טובה לכל הקוראות והקוראים

שנה של ריבוי זכויות אדם ומיעוט עוול, דיכוי, וקטל

שנה שנישא עינינו לטוב, נחדל ממלחמות ואלימות, ולא נעלים עינינו מסבל 

שנה שְׂמֵחָה מקודמתה; שנה שלא תּרבּה עִמהּ יגון ועצב,

שנה שנתבשר בהעמקת יסודות הסובלנות, העיון, השיוויון והשלום 

*

הערב: 

*

Read Full Post »

חריגוּת וערגה

*

על המימד החברתי במסכת על טבע האדם לדיויד יוּם 

*

   סיפרו של הפילוסוף וההיסטוריון הסקוטי דיויד יום (1776-1711)  מסכת על טבע האדם (A Treatise on Human Understanding, 1737) ראה עתה אור לראשונה במלואו בעברית בתרגום עברי חדש (הוצאת שלם: ירושלים 2013, 624 עמודים). לא אוכל לסקור את כולו ברשימה קצרה, אף לא אנסה. ולפי שלדעתי מדובר באחת מן היצירות הגדולות בתולדות הפילוסופיה האירופאית, אנסה להעמיד על מעט-מזעיר מתפישותיו הביקורתיות של יוּם, שיש בהן תעוּזה של שובר-כלים, המטיח את הכלים אחד-אחד בקיר, שעה שהנימוס המחייב של תקופתו חייב רק להניחם בכיור במתינוּת , עם תום הסעודה.

    חלקהּ השני של הרשימה יוקדש לבחינת המימד החברתי, והקונפליקט האישי של הפילוסוף הצעיר, בין היות חריג ובין ערגתו להתקבלות-חברתית (שנענתה בימי חורפו, כאשר תפס את מקומו כהיסטוריון אנגלי מן השורה); החלק השלישי יעסוק בהשפעתו הגדולה של יוּם, דווקא בקרב הוגים רציונליסטיים אחריו. אנסה להשיב בו על השאלה באיזו מידה מאתגרת ספקנותו-הביקורתית של יוּם את מחשבתי כיום.

*

1

* 

ספרו של יוּם, הוא מחשובי הכרכים שהעמידה ההגות האירופית בתקופה הקדם-מודרנית על שום היותו המבקר החריף ביותר של הנאורות הרציונליסטית. סיפרו הביא את העימות האידיאולוגי בין רציונליסטיים (דקארט, שׂפינוזה, לייבניץ) ואמפירציסטיים (לוק, ברקלי, יוּם עצמו), קרי: את המאבק בין ידע המבוסס על תהליכי שֹכילה שבין האדם ובין אותו יסוד תבוני המקיים את הקוסמוס ואשר הניח בו חוקי טבע, גרמי שמיים, משוואות, וגופים הנדסיים, שחותמו טבוע בהם; ובין ידע המבוסס על התנסוּתו האישית, החווייתית, חושית, שכלתנית, של כל אדם, ללא הנחת תבונה חיצונית/עליונה, לנקודת שיא. יוּם יוצא לבסס פילוסופיה העומדת על חישה הבנה והתנסוּת אישית בעולם, באופן הנמנע מהשתת הנחות מוקדמות לגבי המציאות והווייתה. העמדת-כל על פעילותם של חוקי טבע קבועים שהתגלו כבר או עתידים להתגלות, נדמית לו, במידה רבה כאמונה טפילה לא פחות מזו של הפילוסופים שסברו כי חסד הנסים האלוהיים הם אמונת ההמון.

   כך, מפורסם מאוד יוּם בהבחנתו בין רשמים (רשמי החושים) ובין אידיאות (רעיונות, מושגים). שלא כאפלטון, אריסטו, הסטואיקנים, ועד דקארט, שׂפינוזה ולייבניץ מקורם של הרעיונות והמושגים אינו עלאי, ומקורו אינו בתבונה חובקת כל, בשכל פועל, או ביש הטוב והמושלם; אלא המושגים הנודעים לאדם מקורם ברשמי חושים, הנרשמים בזיכרון האנושי, והולכים ושוקעים בו, כך שאוסף כל הרשמים שמשיג האדם על אודות אובייקט מסויים, יוצר אצלו את האידיאה (הרעיון, המושג) של אותו אובייקט. המוקד אם כן מוסב להתנסות האנושית, ולא לגורם חיצוני שיצר אידיאות והאדם עשוי לנטול בהן חלק בתנאים מסויימים (עיון, השכלה).

   בדומה לכך, דחה יוּם מכל וכל את תפישתם של הרציונליסטים באשר להימצאותו של מידע ודאי שלא ניתן להפריכו או לערער עליו. כלומר, אם שֹפינוזה סבר כי גם אם אין לו ידיעה מוחלטת על אודות אלוהים בכל זאת הוא יכול להבין כמה מתואריו (התפשטות ומחשבה), וכי חסרון ידיעת רובם אינו מעכב בעדו. ואף דימה זאת למי שכבר למד כי סכום שלוש זויות במשולש שוות לשתי זויות ישרות, אשר גם אם עדיין אינו יודע את כל תכונות המשולש, בכל זאת יכול להשתמש באופן ודאי בחלק הזה שכבר הוכח; יוּם טוען כי מפרספקטיבות מסוימות אין כל ודאוּת כי בכל תנאי יתקיים כי סכום שלוש זויות במשולש יהא שווה לסכום שתי זויות ישרות. כלומר, הגדרת הגיאומטריה של המישור (הגיאומטריה האוקלידית) נכוחה מתוך הנחותיה עצמה. כפי שהוכיחה מאז הגיאומטריה הבלתי-אוקלידית של ריבוי מרחבים או מישורים מעוקמים; אמנם, הנחתו של שפינוזה לא תהיה נכונה בכל תנאי.

   לפיכך, דוחה יוּם את העיקר החשוב של הפילוסופיה הרציונליסטית, את עצם הסיבתיות. העולם התבוני-ההכרחי שבראו לשיטתו הפילוסופים, של מנִיעִים-ומוּנָעִים, סיבות ותולָדוֹת, ושל מערכת הזיקות וההקשרים ההדוקה ביניהם, אינה מוכרחת כלל. קשה לדעת האם הדברים קורים מחמת תחולתם של חוקי טבע קבועים המניעים את המכניזם הקוסמי באופן הניתן להבנה ודאית, או שמא יש מאחורי כל זה אוסף של הסברים אפשריים אחרים. מבחינתו אפוא הנס או ההיקרוּת אינם פחות אפשריים מאשר ההכרח הטבעי. משום שגם מה שמכונה ההכרח הטבעי הוא בסופו של דבר נגזרת של התנסויותיו של האדם, הנקראות מפרספקטיבה של ידע-מוקדם (לוגיקה, מתמטיקה, גיאומטריה), מעשה תבונת אדם, שאינו מחייב בהכרח את המציאות החיצונית.

 *

2

 *

   כפי שמעיר יוּם בחתימת הספר הראשון (על התבונה), הביא אותו הערעור על תקפן של חוקי הגיאומטריה ומשוואות המתמטיקה (ערעור על תוקפם של תחשיבי תצפית ומדידה), לכדי עימות עם רוב הממסדים המדעיים והדתיים של תקופתו, וגם להכרה בחולשותיו-הוא. אכול ספקות אפוא הוא מצהיר כי טוב לאדם להביע ברבים את ספקותיו, על פני הכניעה לקונוונציות, על פני הכניעה לדוגמות של מחשבה, בלא הרהור וערעור. מן הבחינה הזו, על אף שיוּם מכיר במגבלותיו ובקוצר השגתו, בכל זאת הוא מראשוני העומדים על הזכות לבקר ולהטיל ספק, גם בחברה שאינה מתעניינת בכל אותם מבקרים, או אף דוחה אותם, ומנסה להשתיקם, כי אין זה ראוי כי דעותיהם יישמעו ברבים. עם זאת, מפנים אחרות, הוא עורג נואשות לאישור-החברה ולקבָּלה:

*

בהתחלה אני נבהל ונבוך מהבדידות הנואשת שאני שרוי בה בפילוסופיה שלי  ומדמיין את עצמי כמפלץ מוזר וברברי, שמאחר שלא היה יכול לבוא ולהשתלב בחברה, הורחק מכל מגע עם בני אדם ונעזב לנפשו באין מנחם. כמה הייתי שמח להיבלע בקהל ולקבל ממנו חום ומחסה – אבל הלב ממאן להתערבב בכל הכיעור הזה. אני קורא לאחרים להצטרף אליי, שניצור לנו חבורה נפרדת— אבל אין מי שיקשיב. כולם מתרחקים ממני, חרדים מן הסער המכה בי מכל צד. חשפתי את עצמי לאיבתם של כל המטפיזיקאים, הלוגיקאים, המתמטיקאים, אפילו התיאולוגים; וכי עליי להתפלא על העלבונות שאני נאלץ לספוג? הצהרתי ששיטותיהם אינן מקובלות עליי; וכי עליי להיות מופתע כי כשהם מגלים שנאה לשיטתי ולי? כשאני מביט החוצה— אני רואה שמצפים לי מכל עבר ויכוחים, והשגות, וכעסים ונאצות והשמצות.  כשאני מתבונן פנימה – אני מוצא שם רק ספק וחוסר ידיעה. כל העולם קושר להתנגד לי ולסתור אותי; אבל אני חלש כל-כך, עד שאני מרגיש שכֹּל הסברות שלי מתרופפות ונופלות מאליהן בהעדר משען באישורם של אחרים. על כל צעד ושעל אני מהסס, וכל התבוננות נוספת גורמת לי לחשוש משגיאות ומאבסורדים בטיעונים שלי.

[דיויד יוּם, מסכת על טבע האדם: ניסיון להנהיג  בענפי הרוח את שיטת הטיעון הנסיונית, תרגם מאנגלית: יפתח בריל, ערך והקדים מבוא מרק שטיינר, הוצאת שלם: ירושלים 2013, עמ' 225]

*

   קשה  שלא לחוש חמלה על מורד שאינו מוצא את מקומו בחברה ואינו מצליח להשתלב בה ובכל זאת זקוק כל כך לעדותו עדיין לאישור, למשען, לאישורם של אחרים.  יוּם מהדהד בזכרוני את היושב בפני החוק של קפקא. כל כך קרוב וכל-כך רחוק. מורד שבכל זאת, רק רוצה לאמיתו של דבר, שקולו יישמע, והוא יהיה נאהב ורצוי ולא דחוי ונעזב. הוא מזכיר לי את יוסף ק' בעיבוד של אורסון וולס של המשפט, המטיח נואשות בפני עורך הדין, אחר שזה מספר לו את סיפורו של היושב בפני שער החוק ומבהיר לק' כי אם הוא לא ייצג אות יאפסו סיכוייו לצאת זכאי בדין (ק' בתגובה מפטרו): I'm not an enemy of society, I'm a member of society. אבל הנה כי כן בכוחה של הדחייה החברתית והספקות הפנימיים לגרום לאדם שיחוש את עצמו "כמפלץ מוזר וברברי", מורחק, מנותק ומוחרם.

   הערגה והצמא של יוּם להזמנה ולקבלה חברתית ניבטים גם מדיון אחר המובא בתוך הספר השני (על הרגשות). יוּם משמיע שם כי האדם תמיד מבקש לעצמו חברה (דחף כלל אנושי). לא זו בלבד, כל אדם הוא חלק מן המרקם החברתי כולו, ועל כן לדעת יוּם הסדר המעמדי וההשתייכות אליו טבעיים הם לאדם:

*

העור, הנקבוביות, השרירים והעצבים של שׂכיר היום, כולם נבדלים מאלה של אנשי מעמד. כמוהו גם הסנטימנטים, המעשֹים והגינונים שלו. תפקידו החברתי השונה של כל אדם משפיע על כל הווייתו, פנימית כחיצונית;  והתפקידים החברתיים הללו עולים באופן הכרחי, הואיל והם עולים באופן אחיד מתוך העקרונות ההכרחיים והאחידים של טבע האדם. נבצר מבני האדם לחיות ללא חברה, ונבצר מהם להתאגד ללא שלטון. השלטון יוצר הבחנות של רכוש, ומכונן את המעמדות השונים של בני האדם. מכאן באים לעולם עבודה יצרנית, וסחר, ובתי מלאכה, ודיונים משפטיים, ומלחמות ובריתות, ושותפויות, ומסעות בים וביבשה. וערים וציים ונמלים. וכל המעשים והדברים האחרים שבזכותם חיי האדם מגוונים כל כך, ובה בעת כה אחידים.

[שם, עמ' 335-334] 

*  

 מאכזב למדי לגלות כי מאחורי הרדיקליזם הנוקב והסקפטסיזם ללא חת, עומד ריאקציונר שמרן, אשר מילים כמו שיויון וחירויות אדם, היו ודאי מטילות בו פחד ליציבותה של הציביליזציה., מסתמא— כי לא במקרה, הפך סיפרו ההיסטורי המאוחר על אנגליה לחיבור אוטורטיבי; היסטוריונים, עד המאה העשרים, פעלו בדרך כלל בצילם של בתי מלוכה, יחדיו עם אסטרונומים; אלו שרו את שיר ההלל ליקום ואלו שרו שירי הלל לשושלות המלוכה, שבעיניי השליטים ייצגו ממילא את הסדר הקוסמי, ואת הסדר הנכון, שאין בלתו, עבור בני האדם.

 *

3

*

   אחת העדויות החשובות להשפעת מסכת על טבע האדם היא עדותו של עמנואל קנט לפיה מה שגרם לו לצאת ולחבר את שלוש-ביקורותיו היה הספקות הנוקבים שהותיר יום לגבי קודמיו, מה שעוררו מתרדמתו הדוגמטית, ולימד אותו על הצורך לבסס את המסורת הרציונליסטית מחדש. עם זאת, כפי שהעיר פרשנו החשוב של קאנט הפילוסוף היהודי ברלינאי, שלמה מיימון, לא נהיר האם קאנט אכן התגבר על יוּם והאם ניתן כלל להשיב באופן רציונלי על השגותיו. זאת ועוד, הוגה ואיש מדע אחר שהדגיש את חשיבות חיבורו של יוּם במתווה התפתחותו האינטלקטואלית היה אלברט איינשטיין, שעסק בחיבור יחד עם חבריו לאקדמיה אולימפיה במשרד הפטנטים בברן; אליבא דאיינשטיין היו כתבי ארנסט מאך ואולי חשוב מכך, ספרו של יוּם, אחראיים במידה רבה לנכונותו של איינשטיין לחשוב איך ניתן להטיל ספק ולערער ביסודותיה של הפיסיקה עד אז, מה שהביאו לכדי יצירת תורת היחסות הפרטית. לעומת זאת הוא העיד כי חיבורים נוספים שנלמדו בקרב חברי החוג באותה תקופה, ובמיוחד: אתיקה לשׂפינוזה (יוּם כינה את שֹפינוזה, כרבים מבני התקופה, אתאיסט וכופר), הביאוהו לאותה אינטואיציה שליוותה אותו רוב  שנותיו, כאילו בכל זאת ישנו יסוד תבוני פועל בקוסמוס, רוצה לומר: מה שניכר לעינינו האנושיות כמקרה ובחירה, כלל איננו מקרה, אלא הכרח.

להכרתי אפוא, אף על פי שמאחורי חיבתי לספקן המבודד ופורק העול, הרי שיוּם, לאמיתו של דבר, הינו שמרן חברתי, העורג להכרה ולקבלה; עם זאת, קשה להתעלם, גם כיום, מקריאתו הבלתי מתפשרת של יוּם להתעורר ולחשוב, לשים את כל הידוע לנוּ ואת כל הנחותינו המוקדמות על העולם ואת הידע שרכשנו בסוכנויות הידע (בתי ספר, אוניברסיטאות) בקרן זוית, ולהתחיל לחשוֹב בכח עצמנוּ. מכח זה היווה יוּם מקור השראה לקאנט ולאיינשטיין, ועשוי אף לשמש עבורנוּ דגם להוגה המבקש לעשות את דרכו שלו בעולם; המבקש לחשוב מעבר לגבול הקבוצה, גם אם (וזה החלק המצער אך האנושי-מאוד) עורג בסתר ליבו להכרה ולאישור, לחוש עצמו כחלק אינטגרלי מן הקבוצה.

 *לדף הספר (ולפרטים נוספים אודותיו)

*

*

 *

בתמונה למעלה: Joshua Reynolds, Self Portrait, Oil on Canvas 1748

© 2014 שועי רז

Read Full Post »

לא היה לי מה ללחוש למי שלא יבוא

*

הַבּוֹדֵד מָצָא לוֹ מָקוֹם לְנָקֵּר מִכָפִּי

אַחָרֶת מִבַּלְעַדֵי הַכְּאֵב הַקָּר

אֵיךְ הָיִיתִי מוֹצֵא עָצְמִי בְּבֹקֶר חָרְפִּי?

 

דְּרִישׁוֹת הָחַיִּים הַבִּלְתִּי- פֹּוסְקוֹת

כּנִיסוֹת וִיְצִיאוֹת; נְקִישָׁת אֶצְבְּעוֹת

בְּחָצֵר רֵיקָה מֵאָדָּם

 

בַּמֶּרְחָק, כָּף יַד חִוַּרְיַנִית בּכָף שַׁעַר חֲלוּד – –

עוֲית, כְּשַׁחַף נָס מִכְּלוּבוֹ, פּוֹשָׁה עָל הַפָּנים

אֲפִילוּ מַה שֶׁהִטְמַנוּ בְּשָֹקִית, לְבַל יִמָּצֵא, לֹא יַסְתִּיר-

שֶׁנְבְרָא הָעוֹלָם עַל מְקוֹם-הָאָשְׁפָּה

 

כְּחָתוּל זָחַלְתִּי עַל כָּרִיוֹת קְטִיפָתִיוֹת

בְּמַסָּע אַחַר רֶגַע פְּדוּת דּוֹמֵם אֶחָד

*

*

הודעות: 

ביום רביעי, 30.1.2013, 19:30- 21:30,אדבר במסגרת חוג של אמנים ואנשי אקדמיה המתכנס בקיבוץ געש בנושא הבדידות בשירה. אדון שם בשירים מִשֶׁל: פאלאי פּאדִיַה פּרוּן-קדוּנגוּ  ,מֶנְג האוּ רֶן, לִי בּאי, שוּטטסוּ, הוגו פון הופמנסטל, דוד פוגל, כריסטיאן מורגנשטרן, איציק מאנגער (מקווה שאספיק את כולם). הכניסה חופשית. מי שמעוניין/ת להגיע לשמוע יכול לפנות אליי דרך האתר.

*

בתמונה למעלה: Jonas Lie, Flood. Oil on Canvas 1905

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

ירוק וסגול

    *

   מכל פרקי הפרוזה של המשוררת תרצה אתר (1977-1941) אשר ראו לאחרונה אור מעזבונהּ באסופה פתאום כבו כל האורות (ערכה והוסיפה אחרית דבר: שירה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010)  הולכות עימי כבר חודש ויותר השורות הבאות המופיעות בסיפור הקצרצר ירוק וסגול, לא מניחות, כאילו מדובר באיזה זיכרון ילדות כמוס, אשר בקע פתאום מנשייה:

*

הסגול והירוק אינם משלנו. הם אינם מן העיר שלנו. נכרים. נוודים הם. לפני שנים רבות באו לכאן, כשהיו ילדים. יתומים היו והרחוב הצהוב גידלם. עכשיו, לכשצמחו כל-כך, שנואים הם על הכול. משונים הם.  יש להם צללים צבעוניים, אינם נפרדים לעולם איש מעל אחיו. אינם מרבים לדבר. אינם עושים דבר. גם בית אין להם. ביום ישוטטו מכאן לכאן. בלילה ילכו אל העץ שלהם. אינני יודעת מדוע, אך העץ הזה, שלהם הוא.  

[תרצה אתר, פתאום כבו כל האורות: פרקי פרוזה, ערכה והוסיפה אחרית דבר: שירה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 85]

 

   אחד הדברים שובי הלב בפרוזה של אתר, היא דרישתה-קירבתה אל הנכרים-נוודים-שנואים-מנודים; הלך רוח המשותף לרוב סיפורי העזבון (חלקם ראו אור בבמות ספרותיות שונות עוד בחייה); אבל יותר מכך, דווקא העובדה לפיה כאן היא מותירה את הסגול והירוק חסרי פנים, כמעט צבעים אסבטרקטיים, מפנה היא את דרישתהּ זו אל מארג זכרונותינו. על מנת לראות צבעים העין צריכה כמות מסוימת של אור, אשר מבלעדיה לא תוכל לראות, גם לא לעמוד על דקותם של הצבעים והתפרטותם אלו מאלו. באותו אופן, דומה כי אתר, ציירת של מלים, מבקשת אותנו להאיר את מאורת זכרונות הילדות של כל אחת ואחד מקוראיה, ולהבחין שם בנקודה שבהּ כבר לא מתקיימת "ילדוּת" (כחוויה טוטלית-מונאדית), אלא ילדוּת מליאה פָּנִים שונות, חוויות שונות, שגם בה היוּ מעמדות חברתיים, שגם בהּ התייחסו בזלזול או בניכור למי שנתפש כזר ושונה. מה שמשונה וקסום באגדה הזאת שטווה אתר, הוא שהיא אינה מגלה האם בזכרון רחוק מדובר, שמא אך בחוויה פנימית בלבד של עין המתבוננת בחברת האדם, שמא באירוע קונקרטי קרוב, שבו אותם דחויים עדיין סובבים בקרבתהּ. אתר שומרת זאת לעצמה משום שכל האפשרויות נכונות: הירוק והסגול הם כל אותם אנשים שנדחו מן החברה, שהתהלכוּ בשוליה, תהא הסיבה אשר תהא; הם מציאות פנימית בליבה של אתר; והיא גם מציאות שגורה בחברת האדם, יום יומית למדיי. האסונות, שברונות הלב, שאנו מפנים עליהם את גבנו, כמעט מושכים כתף ומבטיחים לעצמנו, כי סבלו של האחר (כמו שלנו) אף הוא חלק מסדר העולם. פעם אנחנו, פעם הוא. אם כן, ניתן להמשיך במשחק.

*

סגול: אנחנו הולכים הביתה.

ירוק: לעיר שלנו.

סגול: היא בהרים.

ירוק: רחוקה מאוד. יבשה מאוד. אנחנו מתגעגעים.

 

ואחר כך הלכו. נותרתי לשבת שם זמן רב מאוד. עד שירד הערב. צדקתי. לא ירד גשם. לא היה קר. החורף התקרב לסיומו. כולם יצטערו שהם הלכו מכאן. הברודים, החומים. וגם שלנו. כולם יצטערו מאוד. אולי בעצם, לא שנאנו אותם כל כך, יאמרו, פשוט, לא הבנו. הם לא נתנו לנו לגשת אליהם. תמיד היו מתבודדים ומתיהרים.

 

אני לא חושבת כך. אני חושבת שהם פשוט התגעגעו מאוד.

 

[…]

 

אפילו שלום לא אמרו. אפילו לא שלום. המבחשת היתה למגלב של כסף, שהשליך בי הירח, מגלב קשור ומהודק היטב לקצהו של חוט. הירח רוצה לדוג אותי. הירח הטיל בי קרס זערער, שננעץ בזרועי ודקר אותה קלות.

 

קמתי ללכת. החוט הוליכני הביתה. כשנכנסתי הביתה התחלתי פתאום לבכות.   

 

[שם, עמ' 86-85)

*  

   אתר (או בת דמותהּ) מודעת לחוסר יכולתהּ לשנות את דבר הליכתם של ירוק וסגול מן העיר לעולם; הגעגוע אל המקום אליו הם שייכים באמת מוליך אותם הלאה. געגועיהם שאיש מעולם לא הבין הופכים להיות געגועיה שאיש לא יבין, שאנשים יפטרו במלים כמו: מוזרה, מתבודדת, יהירה. שכן מי ששייך, מי שחש בהויה כבן-בית, כנראה לא יכול להבין לליבו של מי שאינו חש את מקומו בעולם כמותו. ובכל זאת, האם גיבורת הסיפור בוכה בסוף מתוך געגוע חונק או שמא מתוך ייאוש על שאין בכוחהּ לשנות את החברה ואת האדם, לפקוח עיניו אל מציאויות שליבו ערל מלהבין.

כאשר קראתי את השורות האלה נזכרתי במשהו שכתבתי פעם: יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו איכות של אותיות הנופלות מן העיניים ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען. מלים אלו נחוות אצלי כנכוחות בכל האמור לגעגועים האמורים במעשה הכתיבה. געגועים המוסבים אל פָּנים וחוויות ראשונות, שאולי לא אשוב ואחווה לעולם;  געגועים למקום העשוי להכיל גם ירוק וסגול, וגם כמה גוונים שונים ומשונים אחרים, מבלי שיחוו עצמם שנואים, דחויים, מתבודדים או מתיהרים, גם אם איני נהנה מיכולות ההשתייכות וההסתגלות המצויות, ועודי מתגעגע בכל מאודי.

*

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, סמטה ביפו, שמן על בד 1925.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »