Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בוכנוואלד’

 

 

ספרו החשוב של הסופר המזרח-גרמני ברונו אפיץ (1979-1900),  Nakht  Unter Wölfen , (עירום בין זאבים) המגולל את סיפורו של ארגון התקוממות אנטי-נאצי (קומוניסטי ברובו) שפעל בתוככי מחנה בוכנוואלד במהלך השבועות האחרונים בטרם שוחרר המחנה, ובתוכו את סיפור ההצלה של ילד יהודי כבן שלוש שהתגלגל למחנה, והועבר בין מקומות מסתור על ידי חברי-הארגון. מיהו העירום? ככל הנראה הילד, אבל  הילד שמגמת התרגום היא להציגו כקורבן חסר הגנה וחשוף לכל איום דווקא מוגן לכל אורך העלילה על ידי מיטיבים, הדואגים לו ומטפלים בו כמיטב יכולתם, וחלקם אף נכונים לשלם בחייהם (ויש שגם משלמים) על תקוות הצלתו. דוגמא נוספת להטיה הבלתי-מובנת הזאת מצויה גם בכריכה האחורית של מהדורת התרגום העברית, וכך נכתב שם: "הרומן עירום בין זאבים נכתב בהשראת הסיפור האמיתי והבלתי נתפס על הצלתו של ילד יהודי בן שלוש, שהוברח לתוך מחנה הריכוז בוכנוואלד. עלילת הרומן מתרחשת בתחילת 1945 ומגוללת סיפור מרגש של חמלה אנושית ואומץ לב שהפגינה קבוצת אסירים, בני מדינות שונות, אשר חירפו נפשם תחת מגף הדיכוי הנאצי והצליחו להציל את הילד".  ובכן, הילד מהווה סיפור מסגרת לעלילה – הברחתו למחנה במזוודה על ידי הפליט היהודי הורשאי זכריה ינקובסקי אמנם פותחת את העלילה ונשיאתו אל מחוץ למחנה על ידי קרופינסקי (מחברי המחתרת) חותמת אותה, אולם קשה לומר שסיפור ההצלה הזה מלבד היותו מניע של התרחשויות והסתעפויות שונות ברומן, היא אכן העלילה המרכזית העומדת בבסיס הרומן. הרומן הוא, בראש ובראשונה, סיפוריהם של זקן-המחנה ולטר קרמר, של מפקד ארגון ההתקוממות הרברט בוחוב, ושל מפקד האסירים הרוסיים, בוגורסקי,  המשתפים פעולה במאבק בנאצים, וניצבים נוכח דילמות אתיות קשות, הגובות חיי אדם תדיר;  במעגל נוסף: הפּל, פּיפּיג, קרופּינסקי ורוזה –  מהאסירים הפוליטיים העובדים במחנה, הנלקחים לחקירה בעינויים קשים (החקירות והעינויים מתוארים בהרחבה ותופסים חלק גדול בעלילה) סביב מקום הימצאו של הילד וסביב ארגון ההתקוממות הקומוניסטי, ששלטונות המחנה חושדים בקיומו. מעבר לכך –  מעגל הנהגת מחנה בוכנוואלד: שוואל, קלוטיג, ריינבוט וצוויילינג – הפנמתם את התבוסה המתקרבת; את הצורך לפשוט את המדים, לברוח, להציל נפשם, גם אם פירושו של דבר לוותר על צמאון הדם או הנאמנות חסרת-העוררין לרייך ולפיהרר שאפיינה את דרכם עד כה –  כדי שלא יהפכו ליעד עתידי לציד אדם על ידי הצבאות המשחררים ואסירי המחנה.  הדמויות המובילות את העלילה סובבות במעגלים שונים של מחויבות, חברות, נאמנות וגם פחד, אימה, בגידה. ההיבט הטרנספורמטיבי הוא בין האסירים שהאדמה שמוטה תחת רגליהם ההופכים בני חורין, ובין סוהריהם האכזריים, אשר האדמה הולכת ונשמטת יותר ויותר תחת רגליהם. בכל אלו, מקומו של הילד המוצל (שטפאן ציליאק כשמו בחיבור או שטפאן צוייג בחיים האמתיים) הוא משני לגמרי, רק שב ועולה מדי פעם, ולא יותר; וכך גם סיפורם של האמונים על הסתרתו ועל הטיפול בו.

מציאות הילד במחנה הופכת מרכזית יותר ויותר עם פיתולי העלילה, ולאחר שאסירים מבני המחנה משלמים על הסתרתו בחייהם. בשתי הפעמים שבהם הילד מאותר על ידי נאצים (פעם בהפתעה גמורה; ופעם בחיפוש אחריו). הוא אינו מופקר ובסופו של דבר—  תמיד נמצאים מי שיוצאים להגנתו ומוכנים גם למסור נפשם על כך. למעשה, הילד הופך יותר ויותר לסמל לחיים שנכונים בעתיד שבו לא יהיו עוד פשיסטים, וכן להוויה של חיים ושל תּוֹם שאף חלק ניכר ממנהיגי הארגון בתוככי המחנה מתקשים למצוא בעצמם, לאחר שאיבדו חברים וניצבו בפני קשיים, עבודה מפרכת, רעב ועינויים. למעשה, אם בתחילה מוכנים גם קרמר וגם בוחוב לשלוח את הילד על טרנספורט לברגן-בלזן עם מושיעו, הזקן ינקובסקי, משום שביטחון ארגון-הסתרים וחבריו חשוב יותר; הרי ככל שהעלילה מתקדמת הם מגלים שוב שהעמידה לימין החיים, והפליט החף-מכל-פשע, מעניקות לדידם את הטעם המספיק למלחמה בין האסירים וסוהריהם ובין הקומוניסטים לפשיסטים, יותר מכל אידיאולוגיה פוליטית.  למעשה, ההחלטה לא לשלוח את הילד אל מותו עם ינקובסקי מתקבלת רק בשל הקושי הנורא של ההנהגה לבשר לינקובסקי על בחירתם לשלוח את הילד אל מותו בטרנספורט. אף על פי שבינם ובין עצמם הם מכריעים לשלוח את הילד ואת מיטיבו בטרנספורט הבא אל ברגן-בלזן. בכל זאת, לבסוף נמצא בהם מי שבמפגש עם היהודי הזקן מבשר לו שהוא אמנם ייצא למסעו האחרון, אך הילד יישמר בין חברי הארגון על מנת להעניק לו סיכויים טובים יותר להגיע בחיים אל תום המלחמה. בהקשר זה, חשוב לומר כי אפיץ מרבה להידרש בחלקו הראשון של הרומן לקשיים המאפיינים את גיבוריו הקרועים בין דברים שהם מסוגלים לומר, פרי הכרעה אתית המבוססת על מוסר תועלתני (מירב הטוב למירב בני האדם; מיעוט ההיזק למיעוט בני האדם),  ובין הקושי המהותי של חלקם לפעול באופן קר ומחושב כזה, כאשר הם נתקלים בפני אדם המבקש על חייו של אדם אחר. השפה וגם כשריו הרציונליים של האדם הם חלק חשוב, אבל לא מכריע, בהתנהלות האנושית. ובפרט, שבאמצעות השפה מצליח האדם להסוות, להסות או לשנות מכל וכל את מערך תחושותיו ורצונותיו. אין ספק, כי התקשורת בין מנהיגי ארגון ההתקוממות כשזה מגיע לדילמות אתיות הנוגעות בחיי אדם –  היא הרבה יותר מהוססת, קטועה, ומתבססת לעתים על שתיקה בצוותא, או על מחוות פיסיות, הרבה יותר מאשר הנהגתו הנאצית של המחנה הנוהגת כאילו אין דילמות מהותיות, והמרחק בין אמירת הפקודה ובין ביצועהּ התוכף הוא כהרף עין.  כמובן, אפיץ מתאר את הצד הנאצי כאכזר,  כמנגנון-צייתני של רצח-עם ומתנגדים פוליטייים, הנכון לקרוע לגזרים פיסית כל אסיר, כל אימת שיימצא לנכון. אבל הנאצים שלו גם רהוטים יותר, מהוססים פחות. המִפנִים החלים בהם הם תולדה של פחדים וגחמות המוצגים כשיקולים פוליטיים גרידא. דווקא את חברי ארגון ההתקוממות מאפיינת חברוּת שמעבר לשׂפה, ואשר בעצם השׂפה לא מסוגלת להכיל. הכרעות רבות של הארגון הן פרי-שתיקה מתוך מצוקה או מבוכה, שרק מעבר להן, (יותר מאשר משתרעת תודעה פוליטית) משתרעת חברוּת ותחושת נאמנוּת לאדם – שוּתפוּת שקשה מאוד להביעהּ במלים.

שני מהפכים מאפיינים את ההתייחסות להסתרת הילד. הראשון, הפיכתו מסוג של סרח עודף שמגינים עליו עד אשר יוחלט אחרת לאינטרס חשוב בחייה של תנועת ההתקוממות:

*

בוגורסקי הרים את ידו בתנועה מרגיעה. הילד בצריף שישים ואחד במחנה הקטן. אין מה לדאוג, הוא הוסיף במהרה, מטפלים בו טוב … הוא הביא סביב. האם הוא לא הילד של כולנו, עכשיו ששניים מהחברים הגיעו לבונקר בגללו? האם הוומ"ב לא אמורה להגן על הילד עכשיו? לפתע התחייך בוגורסקי. חשוב הרבה יותר עכשיו להשיג לילד משהו ראוי לאכול. כשאמר את הדברים האלה הביט בעיניים מצומצמות בכיוונו של ריומאן. הטבח הצרפתי הבין מייד, חייך והנהן. בוגורסקי השיב לו חיוך, חראשו! זה ילד או ילדה? בוכוב, שאליו הופנתה השאלה, ענה בחדות: "לא יודע".   

[ברונו אפיץ, עירום בין זאבים, תרגם מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, עריכת תרגום: ארז וולק, הוצאת פֶּן והוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב 2014, עמוד 199]

 

בוגורסקי למעשה הופך את הילד לאינטרס של ארגון ההתקוממות בשל כליאתם של חברי ארגון שנלקחו לחקירה בעינויים בשל החשד כי הם מעורבים בהסתרתו. העובדה ששני חברי ארגון הקשורים בברית עם החברים האחרים מעונים ואינם מוסרים את מיקומו של הילד, הופכת את הילד לדידו לחלק אינטגרלי מעולמו של הארגון ומן הברית השוררת בין חבריו. עם זאת, הפיכתו של הילד היהודי הזר (איש מבין הנוכחים כאן אפילו אינו יודע האם זו ילד או ילדה), לילד של כולנו (של הארגון), מובילה את בוגורסקי צעד הלאה –  מהדאגה לילד כאינטרס של הארגון ובין הדאגה לילד כילד. הוא קופץ ביעף בין חובותיו של הארגון הפוליטי לילד הזה, ובין חובותיו כ"הורה" לדאוג ולהזין את הילד היטב. גם מתגובות הסובבים עולה כי הם מעדיפים את החובה האתית של הגנה על ילד זר ויתום שנשקפת סכנה לחייו כ"הורים לעת-מצוא" יותר מאשר חובתם הלואליות לאידיאולוגיה או למפלגה.

מִפנה נוסף, המגיע בהמשך, הוא נאומו של בוחוב בפני חבריו, על היותו "חבר רע" [במובן: חבר-קומוניסט] משום שבתחילה נטה לשלח את הילד בטרנספורט הבא על מנת להגן על הארגון:

*

אני הנציג של החברים הגרמנים בוומ"ב.  מלבד זאת, אני אחראי על התפקוד הצבאי של קבוצות ההתנגדות. אתם מיניתם אותי לתפקיד הזה. אני חבר טוב, האין זאת? אני חבר רע!  … זה מה שיש לי לומר לכם, אתם חייבים לדעת!  אתם חייבים לדעת שהייתי מתנשא. גאה בעליונותו של ההגיון שלי. אבל אלה היו גאוותנות ועקשנות, עקשנות חסרת נשמה! מיום שהילד הגיע למחנה, עוד ועוד אנשים פרשו את לבם סביב החיים הקטנים כמו חומת מגן … הפל, קרופינסקי, ולטר קרמר, פיפיג וחבריו, האחים הפולנים מצריף שישים ואחת, אתם עצמכם, אותו אלמוני … מיום שהם החלו לעשות את כל זה, ושום קלוטיג ושום ריינבוט לא הצליחו לחדור את החומה, אני יודע שאני חבר רע, אני יודע כמה אנחנו גדולים בתוך ההשפלה שלנו, אני יודע שהפּל וקרופינסקי חזקים מהמוות.

[שם, עמודים 303-302]  

*

גם כאן, העובדה שנמצאו בארגון ההתקוממות אנשים שהפרוּ פקודות מן הממונים על הארגון כדי לעמוד לימין הילד או שסיכנו את חייהם הרבה מעבר לנכונותם של המפקדים להסתכן בגינו סופו שמלמדת גם את המפקד הקר והמחושב ביותר, כי מעבר לתחולתו של המוסר התועלתני, עומדות גם פני הילד התם וחסר ההגנה. בעצם, הוא נאבק כל העת כדי להזכיר לאנשיו את חובותיהם לארגון ולמפלגה הנזנחות בשל הסתכנותם בשל ילד יהודי קטן; וסופו שהוא מבין מדוע עמידתם של אנשיו ואנשים נוספים לצד הילד, אינה מבטאת זניחה של מטרות הארגון, אלא מעניקה לארגון כולו, ולחבורה המתקוממת כולה, את הצדקתהּ. בוחוב לא נוטש את השפה הפוליטית (חבר, אחים, חומה), אבל בדברים ששם אפיץ בפיו יש משום הודעה כי האתיקה היא המעניקה משנה כוח לפוליטיקה, וכי פוליטיקה נטולת מוסר, המתעלמת מסיבלו של הפרט, הינה עריצות של ממש.

אני מניח, כי קוראיו המזרח גרמניים של אפיץ קראו את ספרו, בראש ובראשונה, כסיפור גבורה של אחווה קומוניסטית בעריצות הפשיסטית-נאצית; וכפי שהראיתי, ניכרת מגמת המהדורה העברית להציג את ספרו של אפיץ כספר שואה המתמקד בסיפור הצלתו הנפלא של ילד יהודי (מצורפת גם אחרית דבר עם פרטים ביחס לחיי הילד שניצל לאחר המלחמה, שהותו בארץ ישראל בין 1964-1949, וגם תמונה משותפת שלו בבגרותו עם אפיץ). יותר משני אלו – בעיניי החיבור הוא כרונולוגיה של השבועות האחרונים של מחנה בוכנוואלד ושל ארגון-ההתקוממות בו, ובנוסף דיון- ספרותי חשוב ומעמיק בתפקיד האתיקה של "האחר" ושל כל זולת-יחידי, כמכוננת את הפוליטי. כאשר כל חברה המוכנה לדרוס את היחיד בשל הגנה-על-הכלל היא בסופו של דבר חברה מושחתת וצמאת-דם (Homo homini lupus). בסופו של דבר, דווקא נוכחותו של הילד, הצריך טיפול והשגחה, בקרב אנשי המחתרת, מבהירה להם כי מטרת לחימתם אינה להיפרע מן הנאצים עד מוות, אלא לראות מעבר לכך;  לשאוף להקים מחדש חברת אדם, שחבריה הם בני אדם העושים למען בני אדם.

*

*

*

*

הערב, 23.4.17. ערב יום השואה בסינמטק ירושלים, החל מ-20:00 יוקנו שלושת סרטיה של האמנית והציירת, מאיה ז"ק, שהזיקות וההקשרים בין יצירתהּ ובין שיריו פאול צלאן (ב-20.4 חל היורצאייט שלו) גלויים וידועים לכל המתבונן ומעמיק ביצירותיה. המלצה חמה היא לשון המעטה.  הכניסה חופשית בהזמנת כרטיסים בקופת הסינמטק.

 

**

בתמונה: Margret Bourke-White, Buchenwald's Prisioners celebrating Liberation, 1945

Read Full Post »

segall.1929

**

1. גילוי דעת בדף אינטרנט של כדורגלן ארגנטינאי ידוע-שם בדבר הצורך לסיים את האלימות ההדדית הישראלית-פלסטינית מלווה בתמונה של ילד פלסטיני חבוש-ראש, כנראה בעטיין של ההפצצות הישראליות. הכדורגלן, בני האמצעי מעריץ שלו, נוהג להצהיר בפתח כל משחק הצהרה בגנות הגזענות והאלימות במגרשי הכדורגל ומחוץ להם. יש להניח כי לא מדובר באנטישמי או בפרו-פלסטיני מוסת, אלא באדם המתבונן בשכונות החריבות, בדיווחים הבלתי נתפשׂים על ההרוגים והפצועים. רואה צבא מצויד היטב הנלחם באזרחים; חיל אוויר חמוש, טכנולוגי ומדויק, המפציץ שכונות אזרחיות בעשרות פצצות של טון. יכול להיות שהוא לא רואה את סבלן של המשפחות ביישובי עוטף עזה ואת הסכנה הנשקפת להם. עם זאת, הייתכן שהוא רואה דבר-מה שמרבית הישראלים ממאנים לראות? האפשר כי הישראלים רואים רק כרגיל את עצמם ומונים את אבֵדותיהם בלבד?

2. אמש פורסם כי ראש הועדה שמינה האו"ם כדי לחקור את פעילות צה"ל במערכה העזתית קרא כבר בעבר להעמיד את נתניהו לדין בבית הדין הבין לאומי בהאג. מיד הושמעו מחאות רשמיות מירושלים. בקרוב, יש להניח, יציגו כלי תקשורת ישראליים את הנפשות הפועלות בועדת החקירה כשורה של אנטי-ציונים ותיקים, החורשים רעות על ישראל או על היהודים או על היהודים ועל ישראל. את העובדה לפיה אפשר כי ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון, והרמטכ"ל אכן ביצעו לאורך החודש האחרון פשעי מלחמה מבהילים בהפעילם את מיטב קני התותחים, הטנקים והמטוסים כנגד אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת— מרבית הישראלים ממאנים לראות, גם לא לשמוע. כשראש ממשלתם מציג הרג של כ-1,500 בלתי-מעורבים ופציעה (בדרגות חומרה שונות) של כ-9,000 בני-אדם (רובם המכריע אזרחים/ות) כ"הגנה עצמית" וכ-"מלחמה צודקת", קשה להם להבין שמשהו כאן כלל אינו סביר. אולי רק כאשר יוגשו כתבי האישום (אם ובמידה שיוגשו) יבינו קצתם עד כמה קילקלה ועיוותה שדירת המנהיגות הישראלית.

3. ג'ונתן סוויפט (1745-1667), הידוע בעיקר כמחבר מסעות גוליבר (1727) נולד בדאבלין כבן למשפחה אנגלית, לפיכך גם לאחר שמונה על ידי הממשלה הבריטית לתפקיד כנסייתי בכיר (דיקן כנסיית סט. פטריק בדבלין) ייצג בעיניי האירים (הקתולים ברובם) את העם-הכובש שנוא נפשם. סוויפט היה עשוי להתרגל לפריביליגיות שהומטרו עליו. להצטרף לדעת הקונצנסוס האנגלית שראתה באירים עם של פועלים בורים ונבערים, המתרבים כמו שפנים, ונכונים לכל רוע וקלקול. את עדית התוצרת החקלאית הוכרחו האירים למכור לאנגלים במחירי רצפה, ונאסר עליהם לייצא תוצרת לשום גורם אחד מלבד הכתר הבריטי. לא נותר להם די מזון לכלכל את עצמם. לפיכך, בשנים מסוימות שרר ברחבי אירלנד רעב כבד. גברים, נשים וילדים נמקו מרעב מבלי שהכתר הבריטי או מי משלוחיו גילו בהם עניין. בשנות העשרים של המאה השמונה עשרה נעשה גם ניסיון אנגלי להציף את אירלנד במטבעות מזויפים. היו מי שקיוו להתעשר בדרך זו.  דומה כי המציאות בה האירים מכלכלים את הבריטים ומתים מעוני ומרעב הפכה תופעה שאין מהרהרים אחריה, ולא זאת בלבד אלא גם שמיטב המוחות האנגלים ניסו על העת לחשוב איך ניתן להתעשר עוד על חשבונם (לעתים עצרו לחלוטין את ייבוא הסחורות מאירלנד, מבלי שנתנו לאירים להשתמש בהן, סתם כדי שהאירים לא ירימו את ראשם). לא כן, סוויפט, שהעז לפרסם , תחילה בעילום שם, טקסט סאטירי-מורבידי, שזכה להד ציבורי גדול. הוא הציע לתומו הצעה צנועה (1729). הואיל והכתר האנגלי כלל לא שת ליבו לעובדה לפיה האירים מתים פשוטו-כמשמעו מחוסר מזון ועוני, קרי: מרעב— טוב יהיה אם לכל הפחות יורה הכתר להתיר לנשים האיריות לבשל את ילדיהן ולאכול את בשרם לשובע, הואיל ולתושבי האי לא מסופק מזון אחר ואין להם רשות לצאת את האי אלא באישור מלכותי. את  הצעתו חתם סוויפט כאזרח אנגלי מודאג, השוחר לכאורה את טובת הכתר והמסחר האנגלי. הטקסט גרם לדיון ציבורי באנגליה במצב האירים. וסוויפט – זכה להוקרת העם האירי לדורות.

אני לא יכול שלא להרהר על הצעה צנועה בסימן המצב הישראלי והעזתי. במיוחד – בסימן האופן שבו אזרחים ישראליים מן הישוב מדברים  בשימחה לאיד על הדברתהּ של אוכלוסייתה האזרחית של עזה, אחרים מסבירים מדוע קטל של 1,500 אזרחים בלתי מעורבים היה הכרחי ומזילים דמעות תנין.

נזכרתי גם בקטע מתוך מסעו הראשון של גוליבר שבו הוא מסרב גוליבר (אחרי ששבה במשיכה את  צי האניות של ממלכת בלי-פוסכו) להצעת מלך ליליפוט לשוב ולשבות את כל האניות הנותרות ולהביא לשיעבודם המלא של כל אזרחיה במלים: "וגם הגדתי ולא כיחדתי, כי לעולם לא אהיה כלי שרת לָשׂוּם עם  חופשי, אנשי בני חיל, לעבדים".  קשה שלא להבין את דברי גוליבר (סוויפט) בסימן כיבוש אירלנד ושיעבוד אזרחיה לכתר הבריטי בתקופתו.

4. סיפרו של הסופר המזרח-גרמני ברונו אפיץ (1979-1900), עירום בין זאבים, המתעד את ימיו האחרונים של מחנה הריכוז בוכנוואלד ואת סיפור התקוממותם של התאים הקומוניסטיים והאנטי-פשיסטיים בו, מציע קריאה מרתקת. אך יותר מפרטי עלילתו— מצאתי בו תיאורים מעניינים ונוגעים ללב של אנשים הנקלעים לדילמות מוסריות, הנוגעות לחיי אדם: הצלת ילד יהודי יחידי כבן שלוש שהתגלגל אל המחנה (סיפור אמיתי), עמידה בעינויים קשים, החלטה על עיתוי ההתקוממות ותנאיה. כמובן, שהחיבור קצת סובל מהטיית-מה. כל גיבוריו הקומוניסטיים (רובם המכריע אינם יהודים), הם גיבורי מורכבים, אך טובי-לב ואוהבי אדם ביסודם; כל הנאצים מוצגים כמפלצות אנושיות, או למצער כאופורטיוניסטים חסרי מעצורים הנכונים לברוח מכל אחריות למעשיהם, ולהוסיף הרג על הרג, כדי לטשטש את עקבותיהם בימים שיבואו אחר הכיבוש בידי בעלות הברית. ובכל זאת, מאה וחמישים העמודים הראשונים העומדים בסימן הצורך להכריע האם להסתיר את הילד היהודי ולהבריחו מאנשי ה-SS, הם טקסט אתי מרתק, המציג כל אחד מהגיבורים על מעלותיו וחולשותיו. אני רוצה להניח כי הספר הזה, על-שום נושאו, ייזכה לקוראים ישראליים לא מעטים. אלו חסידי אומות העולם יפטירו אחדים, ויפסידו את הפואנטה. זה אינו ספר על הצלת-יהודים. זה ספר על סולידריות בין בני אדם, באשר הם בני אדם, ועל התקוממות אנטי-פשיסטית, שבמהלכה יאבדו גיבורים את חייהם, ואחרים ייפצעו קשות, כל זאת, על סף החופש המיוחל, כי בכל זאת ישנם ערכים כלל-אנושיים שעליהם יש להגן, ובשמם— להתאחד.

5. חשבתי השבוע על החיים בישראל כעל הפלגה בספינת תענוגות, מן הסוג שתיאר הסופר האמריקני דיוויד פוסטר וואלאס (2008-1962) במסה משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם. פוסטר וואלאס מדווח על בחילה וסלידה ממעגלי הנהנתנים שמסביבו, משטף הרהב הבלתי-נתפס של ספינת השוטים הזו שאותה הוא יצא לסקר בשליחות עיתונאית. ספינה המנוהלת על ידי חבר ברייונים הרודים בשאר העובדים ביד רמה, מבלי שמישהו מבין הנוסעים הנהנים (היכולים להרשות לעצמם להוציא אלפי דולרים לאדם על הפלגה בת שבעה ימים) יחשוב כי מה שקורה כאן אינו כשורה. וואלאס מדבר על תחושה של ריקנות, עצב חסר קצה, אפילו דיכאון המלווה ברצון עז להשליך את עצמו לים, שעה שרוב עמיתיו לקרוז עסוקים בהעמסה נוספת של הצלחת, משחק בינגו, בלאק-ג'ק, בטן-גב, או ריקוד א-טיקו-טיקו-טק. יש גם ברושורים מושקעים באותיות זהב גדולות המבשרים: ההתענגות באה בקלות, ההירגעות נעשית טבע שני, המתח הוא זיכרון רחוק. האדם המפליג על גבי ספינות האהבה (פוסטר וואלאס מזכיר, לא לחינם, את סדרת הטלוויזיה ההיא) הוא יצור סתגלן ושכחן, לא ביקורתי באופן מיוחד. הנכון להשתייך לכל קבוצה הפודה אותו ממחשבות כבידות מדיי או ממודעות ומנטילת אחריות על מעשיו, ואפילו מייחד לשם כך לא מעט ממון. אם בסופו של דבר ייבנה בעזה נמל בין-לאומי. הריי גם משם יוכלו לצאת בבוא-היום קרוזים כאלה לעשירי החמאס ולשיח'ים מנסיכויות המפרץ. והאדם?

 

מקורות שהוזכרו ברשימה:

ג'ונתן סוויפט, 'הצעה צנועה', בתוך: מבחר כתבים, תרגמו מאנגלית: יצחק קומם ומשה זינגר, הוצאת כרמל: ירושלים 1993, עמ' 22-14.

יונתן סוויפט, מסעי גוליבר, תרגם מאנגלית: מ' מבש"ן, הדפסה רביעית הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1983, עמ' 44-43, 319-311.

ברונו אפיץ, עירום בין זאבים,  תרגם מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, פֶּן— הוצאה לאור, תל אביב 2014.

דיוויד פוסטר וואלאס, משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם, תרגמה מאנגלית: אלינוער ברגר, סדרת קו אדום דק וספריית פועלים— סיפורת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית הפועלים, תל אביב 2012.  

*

*

בתמונה למעלה: Lasar Seggal. Emigrants, Drypoint  on Paper 1929

Read Full Post »