Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ביטלס’

hammershoi.1902

*

אני זוכר פולמוס שהתעורר בין אחד ממוריי לפילוסופיה וביני באחד מן הקורסים לפני כעשור. אותו פרופסור התרעם על עצם העובדה לפיה אנשים נוטים שלא להכיר בעצם יחידאיותה של שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה, אף נוטים להכליל בנשימה אחת את אותו מאורע לצד ג'נוסיידים אחרים שהתחוללו במאות השנים האחרונות. נימוקיו נסבו בעיקר על הקמת בתי חרושת להשמדת אדם, וכן על העובדה לפיה חלקים נרחבים מן הציבור הגרמני התגייסו בנפש חפצה לשירות באותם מתקני מוות. הנדסת המוות או תיעוש המוות כמובן אינם המצאה גרמנית (אף המוות אינו רב אמן מגרמניה כפי שטען פאול צלאן). בשעתו, ייצגתי אני מול אותו פרופסור את הנראטיב הטוען כי לא ניתן להפקיע מקבוצות לא-יהודיות את זיכרון השמדת-עמם כמשהו שאינו "שואה" כי-אם רצח עם בלבד. בוודאי, כך טענתי, לא ניתן לייחד את זיכרון השואה בדרך של מחיית נראטיבים של זיכרון או ערעור על הלגיטימיות שלהם. למותר לציין כי אני ואותו הפרופסור נותרנו חלוקים (גם אם איני חולק עליו כי השואה היא מאורע קולוסאלי מן הפרספקטיבה של היהודים ושל הגורל היהודי). אפשר כי שינה דעתו מאז. איני יודע. מה שביכרתי לא להזכיר באזניו אז, כדי לא להרתיחו, היא העובדה שקראתיה אי-בזה לפיה הספר המבוקש ביותר בספריית ההשאלה של גטו ורשה היה ארבעים הימים של מוסא דאג לפרנץ ורפל. שעסק רובו ככולו במאורע, המוכחש לא מעט— דברי ימי השואה הארמנית.

קריאה מייסרת-מתמסרת בספרו של ההיסטוריון האמריקני מרקוס רדיקר ספינת העבדים עוררה בזכרוני את אותו פולמוס שאירע כבר לפני ימים רבים. זאת הואיל והקו המוביל את ספרו של רדיקר הוא התבוננות בתופעת חטיפת האפריקנים והובלתם כעבדים לאירופה ולאמריקה משלהי המאה השבע עשרה ועד המאה התשע עשרה כשואה וכרצח עם. סיפרו של רדיקר חושף היסטוריה נסתרת של תעשיית רצח, שיעבוד, דֶהומניזציה, וגזענות, שהיתה נחלתם של מיליוני אפריקנים, שנהרגו או נרצחו לאורך נתיבי השייט וסחר העבדים—גוויותיהם המעונות הושלכו כטרף לתנינים או לכרישים— ואילו "בני המזל" מביניהם/ן שמסעם בא לידי גמר; נמכרו כעבדים לכל תקופת חייהם, והמשיכו לטעום חיי השפלה, שיעבוד, והדרה עד אחרית ימיהם. כן, מן הספר עולה ומתברר חלקם של סוחרי עבדים אנגליים בסחר-האדם וברצח העם השיטתי הזה. וליברפול— הרבה לפני שהיתה ערש הולדת הביטלס או עיר של כדורגל— היתה הבירה האירופית של סחר העבדים לכל אורך המאה השמונה עשרה בחסות הכתר האנגלי באופן לגאלי לגמריי.

הספר יורד אל לב המאפליה של ספינות העבדים (לא ייפלא כי דווקא אותן נמנע ג'וזף קונארד לתאר)— הוא מתאר את רודפי הבצע, תאבי הדם, עברייני המין ואת שפע כלי העינויים ששימשו בידיהם בחסות אידיאת עליונותו של האדם הלבן. קשה להאמין כי בשעה שכתבים הומניסטיים רנסנסיים כבר נמצאו בעולם, אתיקה של שׂפינוזה ראתה אור; לייבניץ פרסם את כתביו על המונאדות, הלכי רוח של "הנאורות" הצרפתית (וולטר ודידרו) בישרו את בשורת זכויות האדם, חירויותיו, ועמנואל קאנט השמיע את המאמר המפורסם בדבר היותו של האדם (משתמע, כל אדם) יש כשהוא לעצמו, המשיכו בתי המלוכה האירופאיים ונכבדי סוחריהם לעסוק בסחר וברצח כמטבע עובר לסוחר, ולנהוג זילות בחיי האחר רק על-שום מוצאו האפריקני, צבע עורו השחור, ודתו הפגאנית. הספר מדגים אפוא, גם אם לא במכוון, עד כמה אידיאות עדינות, אתיות או הומניסטיות רחוקות מאולמות השררה האנושית, שנוטה על פי רוב להתעלם מהן, או לגייסן לצורך טבח רבים (שהריי שיויון, חירות ואחווה היתה גם זמן מה סיסמתם של היעקובינים, לפחות עד שהגיליוטינה החלה לערוף).

נקודות אור בודדות עליהן מורה רדיקר הם כתבים שהשאירו לוחמי בעבדוּת, חלקם אירופאים-לבנים וחלקם עבדים ששוחררו וזכו בהשכלה שהתירה להם להותיר אחריהם רשמים ממסעם ואת קול מחאתם התקיפה על עולם של רצח וסחר בבני אדם— אולם חלקם של אלו בחיבור כולו הוא כחלקה של התקווה הבוקעת לבסוף מתוך תיבת פנדורה. רדיקר אינו חוסך מקוראיו שלל זוועות, שאינן מותירות ספק בלב שאמנם תעשיית רצח מתוכננת היטב התקיימה גם התקיימה. אולי לא בליבן של "ארצות מתורבתות" אלא על סירות וספינות בין נהרות אפריקה והאוקיינוס האטלנטי, ובכל זאת כאשר מתבוננים באיורים שנשמרו בהם מתוארות תכניות מתאר לספינות עבדים, המליאות בסרטוטי עבדים הגודשים דרגשים בבטן האניה, והנתונים כל העת לאימת השוט והרובה ושאר אביזרי עינויים— קשה מאוד שלא לצייר בעיניי הדימיון (זה לא רחוק) מחנות השמדה. מחנות השמדה צפים, אך מחנות השמדה. כדבר המחבר: "ברשומות ההפלגה הרשמיות הופיע כל עבד כסעיף חסר שם במערכת הנהלת החשבונות. רבי חובלים מספרו את האנשים החיים בשעה שעלו לספינה, הרופאים מספרו את המתים בשעה שהשליכו אותם לים" (עמוד 294).  לעתים דובר בכלכלת-מוות. אם פרצה מגפה על הסיפון והיה חשש להידבקות הצוות העדיפו רבי-חובלים להשליך את העבדים החולים בעודם חיים כטרף לכרישים. לצוות נאמר כי כל עבד שנופח נשמתו על הסיפון עולה בהפסד כספי לקברניט, ולעומתו כל המושלך הימהּ בטרם מוות הוא על חשבונם של המבטחים (עמוד 266). אונס נשים על הסיפון או במעבה האניה על ידי אנשי הצוות היה אף-הוא דבר שבשיגרה.

סיפור מדהים למדיי. כבר שבועיים מאז קראתי את הספר ובכל זאת הוא הולך איתי הלאה, הוא סיפורו של הקברניט ג'ון ניוטון; אנגלי נוצרי, מחבר השיר הידוע "חסד מופלא" (מתוך הספר מזמורי אולני, 1779). ניוטון ראה בתפקידו שליחות אלוהית, שכן זהו הייעוד שקבעה לו ההשגחה הסובבת בכל. ביומניו הוא כתב בהודיה שלימה לאל על שגאל אותו מחיי כפירה ושחיתות ועל שהביאו לרום המעלה לכדי פיקוד על ספינת עבדים גדולה. אותו איש כותב ביומנו על חובתו לפעול למען טובתם של הברואים בעודו משתרר באכזריות ובטרור על העבדים הכבולים. קשה שלא לחשוב עליו כדמות המטרימה את רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ בירקנאו; אדם שתואר כאיש משפחה למופת, פטריוט גרמני, ומארח נלהב— אלא שהס נתלה למוות במחנה עליו פיקד (לא לפני שהותיר מרצון הודאה מליאה ובקשת סליחה); ואילו ניוטון נהפך באחריתו לכומר נערץ ולחבר נכבד בקהילה ומת שבע ימים.

שיאו של הסיפור האמור בג'ון ניוטון הן בשורות שכתב לאשתו לאור נרות ביולי 1753, שם הודה לאל על שהוציאו מארץ מצריים מבית עבדים, ובמשך שמונה שנים רומם אותו מדלוּת מנוולת למעמד כלכלי וחברתי נכבד. כפי שמציין רדיקר— האיש היה כה שקוע בהתלהבות דתית על גאולתו האישית, עד כדי שלא הבחין בעובדה שהוא עצמו הפך למשעבד, לתליין,לרוצח המונים ולסוחר אדם (עמ' 210-209).

יש איזה סימאון תודעתי באדם. נקודות עיוורון רבות כל-כך, המובילות לאכזריות ולאטימות בלתי נתפשות. בין אם זהו רוע צרוף ובין אם זהו טמטום הולך ומתפשט. בכל זאת, דומה כי ההיסטוריה האנושית היא סיפור של התעלמות, הסתרה והשכחה משפע בלתי נתפשׂ של אלימות ושֹררה, שאנו נוטים לדחוק, אם אינו קשור לנו ולקרובים לנו. אם הוא קשור— אנו הופכים אותו לנראטיב יחידאי של סבל, כאילו ישנה אך ורק מכסת-הסבל שלנו בעולם. בין כל הרגשות הסוערים, לפעמים נמצאת בנו התבונה להכיר במושגים כמו הטוב הכללי או הרע במיעוטו. אבל האדם בוחר הרבה ברע במירבו ומשכנע את עצמו שזה הטוב המוחלט; שהוא עשה כן דווקא משום שהוא נאמן לערכים מסוימים או לחבריו או לעמו, או שהוא עצמו בשם חירותו וגאולתו מוכרח לגלם את התפקיד שהותירו בידיו אלוהים (אם הוא דתי) או המדינה והעם (אם הוא לאומן). לעתים הרצון להתקדם במעלה ההייררכיה החברתית גורמת לאדם לשכוח את אנושיותו. הוא הופך לבוס מענה ולא זאת בלבד אלא גם משכנע את עצמו כי קורבנו נועד לעינויים. העינויים הכרחיים. כדברי פודזו המענה את לאקי האומלל לולדימיר ולאסטראגון: "האם די בכך? דומה שכן. אבל אני רחב לב. כזה הוא הטבע שלי. היום, מילא, זה כבר יעלה לי. [הוא מושך בחבל. לאקי מביט אליו]. כי אני עתיד לסבול, זה ברור. [בלי לקום הוא מתכופף ולוקח את השוט שלו]. מה הייתם מעדיפים? שהוא ירקוד, שהוא ישיר, שהוא ידקלם, שהוא יחשוב? שהוא"  [סמואל בקט, מחכים לגודו, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: תל- אביב 1985, עמ' 51]. ובכן, יש להניח כי הטקסט הארכיטיפי הזה, שנכתב אחר מלחמת העולם השניה (הושלם בינואר 1949), כוחו יפה לתיאור מאורעות יומיומיים למן שחר היות האדם ועד ימינו אנו. היסטוריה של שיעבוד, דיכוי, ועינוי. לדאבון לב,  אין בכח כל הטקסטים שנכתבו על בעיית האלימות האנושית כדי למנוע את הישנות המקרים. עוד לא נמצאה הדרך לסכור את תאוות השררה האנושית (כסף, כח, שיעבוד הזולת). אין להניח כי משהו עתיד להשתנות מהותית, בקנה מידה נרחב, בקרוב או במרחק. כך אנו מפליגים ומִטלטלים בספינה אכזרית ויבשה אינה נראית באופק.    

*

מרקוס רדיקר, ספינת העבדים: היסטוריה אנושית, מאנגלית: עפרה אביגד ויואב כ"ץ, בבל (עיון) סדרה בעריכת שרון רוטברד, הוצאת בבל: תל אביב 2014, 480 עמודים.  

*

*

בתמונה למעלה: Wilhelm Hammershoi, Sun Over the Sea, Oil on Canvas 1902

Read Full Post »

 

                

  

דער קליינע בית מרזח "ברנדייס" אין דעם שטייטעל עין השופט פרעזענט:

 

א חנוכה שפיל

ארמאגעדען ג'עם סעשען- כלייזמר בענד

מיט רב עוימר

בהשתתפות:

יעל זמיר: אבוב, שירה                    וויסאם ג'ובראן: כינור, עוד

אסף אופיר: קלרינט                        נדב רוגל: כלי הקשה

אסף תלמודי: אקורדיאון                 חגי בילצקי: באס

ונגנים שונים, שלא מצאו חתונה אחרת…

נחכה לכם עם סופגניה וניגון, ביום ה' 17.12, 21.30

הכניסה חופשית

לפרטים נוספים:  tarbut@keh.co.il  

 

  

   קיבלתי את ההודעה הזו במייל לפני שעה קלה והיא כל-כך שימחה אותי (מצד עצמה, כי לא אוכל להגיע), והואיל וצורפה אליה הבקשה לתלות בכל מקום ציבורי. החלטתי להעלות זאת לאתר שלי, שלמרות האינטרוורטיוּת השבלולית שלו, הוא אייכשהו-כלשהו בימים בהירים במיוחד, ובשעות נקובות, עשוי להיחזות כסוג של מקום כינוס או בית ועד .

   הדהודו של בית מרזח קדמוני, ההולך ומתעורר, הביאני לידי שמחה וזו גלגלתני אל שיר של איציק מאנגער על מקורה של השירה באשר היא שירה:

  

יאסי, ערב, שעה שבע,

תאריך: ינואר, שלישי,

מען: גברת מלכהלה

היפה שבנשים.

 

את מכתבךְ, את הנלבב

קראתי ברוב-גיל

שעוד אוהבת וטובה

אלי את, כרגיל.

 

וזת שאת כותבת לי:

"עזוב את מרעיךָ,

הם מתכוונים רק ליֵינוֹת

ורק ליפי שיריךָ" –

טעות היא מלכהלה, זכרי

כל משורר, עדיִן,

אם משורר הוא, אמיתי,

חייב לשכּור מיין.

 

האהבה, הליל, הנר

הגשם בדרכיו,

חלום שעשאו עִוֵּר

ועל הגג- כוכב.

 

הערבה, עץ תפוחים

וגם צפור חפשית –

כך, מלכהלה, במרזחים

רק שם מבשיל השיר.

 

האם הכל ברור, האם

הבנת אותי מלכה?

על פיךְ-אהוב, על שערךְ

אתן לךְ נשיקה.

 

אשק עינייךְ, היפה

תמיד שלך אני

בהתמכרות ואהבה

וועלוול הצועני.

 

פוסט סקריפטום: שאי לידידים

דרישת שלום מכאן.

כתבי נא: זבארזער-ערנקראנץ

יאסי, פוסט רסטנט.

(איציק מאנגער, 'יאסי, ערב, שעה שבע', איציק מאנגער: מבחר שירים, תרגם מיידיש: נתן יונתן, בית הוצאה כתר: ירושלים 1986, עמ' 76-75).

 

על Rush Timeבבית מרזחם של אוי דיויז'ן כתבתי, כאן.

  

ולבסוף, ביצוע  משובב לב ונפש, א מחייה, לשיר ותיק של הביטלס שזוכה כעת לאקטואליות-מה בחיי:  

 

 

 

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, The House of the Maggid, Oil on Canvas 1954

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »