Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בילי בראג’

*

מוסיקאי הפולק-רוק הבריטי, היוצר והאקטיביסט הפוליטי, בילי בראג, סיפר פעם שזמר הפולק האמריקני פיט סיגר ביקש אותו לבצע את האינטרנציונל הסוציאליסטי במופע משותף. בראג ענה לו: איני זוכר את כל המלים. סיגר לבש ארשת תימהון ואמר לו: כל העניין הזה של הפולק הוא שאתה שר שירים בני עשרות ומאות שנים. הטקסטים שלהם משתנים כל הזמן. לובשים צורות ומאבדים צורות. אני בטוח שאם תעלה על הבמה עכשיו ותשיר את האינטרנציונל שלךָ, כמו שעולה בדעתךָ, זה יהיה שיר שראוי להאזין לו, כך גם אני מבצע את שירי-קודמיי. בראג אומר שהמלים הללו של סיגר פתחו לו פתאום שער חדש למשמעות של קאבר (גרסת-כיסוי), ולפשר הפעילות בתוך מסורת של זמרי-פולק מרחבי העולם. לא רק לחזור על השיר, בקולך ובאישיותך, אלא לחדש אותו, אם אפשר, להמשיך את המסורת דווקא מתוך שינוי וגיוון, ולא מתוך ריאקציה ושניה של המקור המושר.

הדברים של בראג עלו בדעתי כשהאזנתי לאלבומו החדש (יצא בשלהי 2016) Shine a Light, שעיקרו ומהותו פרוייקט-דרכים משותף עם הסינגר-סונגרייטר האמריקני ג'ון הנרי. שני המוסיקאים יצאו לשיר ביחד שירי רכבות משלהי המאה התשע-עשרה ומתחילת המאה העשרים. את ההקלטות בחרו לבצע Live בתחנות רכבת גדולות וקטנות ברחבי ארה"ב, כאשר הם מתנייעים (נודדים) ממקום למקום ברכבות, ממש כמו גיבורי השירים: פועלים, שודדים, נוודים, נוסעים סמויים. לדבריהם, רוב הצופים במופעים המאולתרים בתחנות הרכבות היו נוסעים כמוהם, שלא היה להם צל-של מושג, שלפניהם אמנים ידועי-שם, ופעמים התקבצו סביבם, מסוקרנים בעיקר מן השאלה מדוע שני נגני רחוב אנונימיים, מוקלטים על ידי צוות מקליטים.

התימה העומדת בבסיס האלבום: היציאה מן המקום, הנדודים בעקבות שירים שנוצרו בתנועה ואגב נדוד קנתה אותי מיד כששמעתי עליהם; רעשי התחנה, והרכבות, רק נופחים בהם חיים נוספים. למשל, בראג מרבה לדבר על כך שהשיר Rock Island  Line , שגם פותח את האלבום, היה עבורו של שיר מפתח בנעורים. השיר בוצע בבריטניה על ידי המוסיקאי לוֹנִי דניגן, ממש בתחילת שנות השישים, ובראג טוען שהיה זה אחד השירים הראשונים שהושמעו ברדיו הבריטי שהיה שונה במהותו מן המוסיקה מושפעת הג'ז והסווינג שנהגו להשמיע אז ברדיו, וסימן מעבר משירי פסנתר וזמר/ת עם קול גדול אל שירי גיטרות וגיטרות חשמליות שבמרכזם אדם שר בקול מתון, לאו דווקא אחרי לימודי פיתוח קול. כך התחילה התנועה אל מקורות הבלוז והרוקנרול.

ראוי לציין, מאחורי כל שיר עומד סיפור. סיפורן של חברות רכבת – של עיירה מתפוררת, כי תחנת הרכבת הועברה ממנה ונוטלת עימה את מעט פרנסתם של התושבים; של השודד האפרו-אמריקני, Railroad Bill, אמן קרקס, מיידה סכינים, שהפך לאויבהּ הגדול של חברת הרכבות לאחר שהושלך מרכבת בפלורידה, ושב כדי לשדוד את הרכבות ועובדיהם; של John Henry , מניח מסילות חסר-מורא, ועוד ועוד נוודים, הגולים ממקומם, או מבקשים לחזור לביתם מן המרחק, בלב כואב, בכיס ריק, ובקור הבוקר המקפיא, קצתם לבנים, קצתם אפרו-אמריקאים; כולם אחוזים בתנועה משונה של יציאה מהמקום ושל מוטיבציית שיבה נצחית למקום שבעבר ראו בו את ביתם. כדרכי, העדפתי את שירי הנדודים הרבה למעלה מן השירים המוקדשים לדמויות ספציפיות. אנדרטאות (גם אם הן מושרות) נוגעות ללבי רק לעתים רחוקות.

*

*

טובה ויפה בעיניי החלטתם של בראג והנרי, ליטול שירי קאנטרי של מחברים לבנים (שירי קאנטרי פשוטו כמשמעו), לצד שירים שהושרו על ידי לדבלי  מראשוני היוצרים הפוליטיים האפרו-אמריקנים (בין היתר, הקליט בשנת 1942 שיר בשם Mr. Hitler שבו ייחל למפלתו של הפיהרר, המוצג בשיר כרודף יהודים) כך, באופן השונה במהותו מגיבוריו האקדוחנים (גיבורי המערבונים) של בוב דילן, מציע האלבום התבוננות אל אנטי-גיבוריה של אמריקה: פועלים קשי-יום ונוודים חסרי-פרוטה, המתמודדים עם תוגת-המרחקים באמצעות שירים, המושרים יחדיו או בבדידות, לאור מדורה או לנגהּ השמיים. אלו שירים פשוטים, גם טקסטואלית גם מוסיקלית, אבל מזדמזמים בנקל, הנושאים בחובם, כמאה שנים של מרחקים הכופלים את עצמם, ושל תוגת לב של נוודים, חסרי כל, התופסים על הרכבות נסיעה, כבר אינם חולמים על דבר, אלא לראות שוב את משפחותיהם או אהובתיהם או לקצר את המרחק.

*

*

אני אתמקד בשיר יחיד, In the Pines (בין האורנים), שמבוצע באלבום, שיר שזכה למאות ביצועים, ונוצר כפי-הנראה סביב 1870 בקנטקי; בין המבצעים המוכרים יותר של השיר:  לדבלי, ג'ואן באאז, ג'קסון ס' פרנק, גרייטפול דד, ולהקת נרוונה בראשותו של קורט קוביין; שעם השיר הזה בחר לחתום את מופע ה-Unplugged  הנודע של הלהקה, אשר יצא לאור כשישה חודשים טרם התאבדותו (1994).

כדאי לציין גם שהטקסט שונה פעמים רבות, ומושר בוריאציות רבות. המשותף לכולם: הגבר שואל את נערתו היכן לנה אתמול בלילה (ככל הנראה לא בנוכחותהּ וכאקט של השלמה עם עזיבתהּ), מתוודה שנאלץ לעזוב את ביתו בשל אהבתו אותה, יש איזה אב או במקצת הגרסות בעל של אותה נערה שראשו נמצא מחוץ תחת רכבת, אבל גופו לא נמצא מעולם;  אותו גבר הולך לישון בין האורנים, היכן שהשמש מעולם לא מאירה והרוח הקרה נושבת ורועד שם כל-הליל כולו. במקור, השיר ממוען ל-Black Girl אולם עם הזמן הפכה הגיבורה ל- Little Girl או- My Girl (דווקא בגרסה המפורסמת של לדבלי), ומשם ינק קורט קוביין את גרסתו.

השיר נחתם בבית שלא שמעתי באף אחד מהביצועים הנודעים של השיר (כולל אלו שהוקלטו על ידי אלאן לומאקס בדרום ארצות הברית). הבית נלקח מביצוע יחיד שהוקלט בשנת 1956 לאלבום הבכורה של ,The Louvin Brothers  הרכב קאנטרי מצליח שפעל מאמצע שנות החמישים ועד שלהי שנות השבעים של המאה הקודמת . מאין-כמוהו להביע את תוגת המרחקים ההולכים וגדילים, את שברון הלב, ואת אי היכולת וחוסר האונים לגשר על המרחק:

The longest train I'd ever saw was 19 coaches long / and the only girl  that ever I loved was on that train and gone.

    הרכבת הארוכה ביותר שראיתי אי פעם – הוותה 19 מרכבות / והנערה היחידה שאי פעם אהבתי, יושבת בּהּ ואבוֹד.        

ובכן, מדובר כאן במעשה מרכבה – 19 מרכבות אורכו, וכלל לא ברור אם אלו מרכבות וזו אורכה של הרכבת, או שמא זה הזמן שחלף, 19 שנים, מאז שיצאה הרכבת, ומאז חזה ברכבת המתרחקת. כל שנותר בליבו של כותב השיר הוא לגלגל שוב ושוב את רגע יציאת הרכבת, ואת הד המרחקים והשבר שנפערו מאז. הבית הזה במיוחד: אדישות הטבע והזמן לתוגה האנושית; לשברונן של אהבות ותקוות, שהחיים לעתים מאחים ולעתים לא. כל שנותר ממרחק הזמן הוא השיר. אין שום ספק –  היה שם איש על הרציף, היתה אישה שאהב, ורכבת שיצאה לדרכהּ.

*

*

בתמונות: Two Hobos (Migrant Homeless Workers), Photographer Unknown, During the great depression of 1929.

.(Three tramps play cards in a boxcar in 1915 (Bain Collection, Library of Congress

Read Full Post »

log.lady

*

הבשורה על עונה חדשה של Twin Peaks, המתבססת על הבטחתה של לורה פאלמר ז"ל  לאייג'נט דייל קופר בביקתה השחורה, שהיא תשוב ותראה אותו שוב בעוד 25 שנה— גם הורתה לי באחת כי אכן חלפו כבר 25 שנה, וגם קוותה בי איזה דוק של צמרמורת שנמשך מגבעתיים (אם תרצו, סוג של  Twin Peaks) של נערותי ועד גבעת שמואל ( (Samuel's Peak) של היום. מצאתי את עצמי מזמזם את השיר Get Happy  אחד השירים המזוהים יותר עם הסידרה. אך אז קפאתי על עומדי כי נזכרתי שבסדרה עצמה מהווה השיר המושר על ידי אביה של לורה, לילנד פאלמר, מבוא לחוויית פלאשבאק בסופה הוא מתעלף/מאבד את הכרתו. מרגע זה מתברר כי האב האבל גם מתייסר על מות ביתו. האפשרות לפיה האב מעורב באירועי ליל הרצח עולה על פני השטח. האב האבל, השקט והנוטה להתנהגות אקצנטרית אשר שערו הלבין בן-לילה, אפשר שהוא מעורב ברצח בתו, או לכל-הפחות, נטל חלק פעיל בהתרחשויות שהביאו למותהּ.

*

*

כמו כן, ישנו פרדוקס בין כוונתו של פאלמר לבדר את אורחיו, ובין התהומות שהוא נקלע אליהם בעקבות כך. כשמביאים בחשבון את סיפורי חייהם של חלק ממבצעי השיר הזה, אנשי-בידור, אושיות-אמריקניות. שהחלו את דרכם כילדים-כוכבים והגיעו שנים אחר כך עדי תהומות של הרס-עצמי, התמכרויות ואובדנות: ג'ודי גרלנד ומייקל ג'קסון, נדמה כאילו אין זה מקרה. מרק פרוסט ודיוויד לינץ' ודאי לא יכולים היו לשער את השערוריות שעוד ייקשרו בשמו ובאבהותו של ג'קסון בשעה שכתבו את התסריט וביימו את הסידרה  אבל כן יכולים היו לראות לנגד עיניהם את הפער שבין ג'ודי גרלנד של Somewhere Over the Rainbow ובין חייה המאוחרים של גרלנד כמתמכרת לסמים ולאלכוהול, וכמי שחוויתה כמה וכמה פאזות דכאוניות ואושפזה שוב ושוב אחר אי-אילו נסיונות התאבדות, ואשר בתהּ לייזה מינלי, העידה לא-אחת על מידת השפעתם על מתווה חייה.

*

*

*

זאת ועוד, כזכור צולמה Twin Peaks לאחר Blue Velvet; סרט של לינץ' שבו מוצא צעיר כל-אמריקני אוזן אדם אכולה בידי נמלים בחצר אחורית של בית והדבר מוליך אותו לגלות של אפלת העיירה האמריקנית, שכלל איננה כפי שהיא עשויה להתחזות מן החוץ. היא אינה מוקד של לויאליות, ערבות הדדית, אמון, מחויבות לקהילה— אלא מקום דקדנטי למדיי, אלים באופן קיצוני, שבו מאחורי למסכה שלווה, הומה אפילה אנושית רבה, שאין קצה להּ. דומה שלינץ' נטל את ההזדמנות הגדולה שהוענקה לו להיכנס ל-Prime Time האמריקני, אל לב תעשיית הבידור—בשתי ידיו. הוא בעצם הפך את המקדש האמריקני: המשפחה והקהילה ללשכה אפילה. כמה שונה ומשונה Twin Peaks שלו מאיתקה של ויליאם סרויאן; וכמה שונה ומשונה משפחת פאלמר ממשפחת מקולי אצל האחרון. בוב (Killer Bob) הנשקף לעיניו של אייג'נט קופר בדקה החותמת את העונה השניה, אינו אלא חותם דברו של לינץ', כל הפרסונות האמריקניות: כל הדיבורים על רדיפת צדק גלובאלי, על קהילתיות, על שכנוּת טובה, אינו אלא מסווה; שימחה וצהלה האומרות להסתיר אפילה אלימה ומאפליה הרוחשת בכל מי שהתערה באמריקניות. דומה כי כשם שבשערי התופת אצל דאנטה ניצב שלט המתרה כי על הנכנס בשער זה לזנוח כל תקווה, כך לדעת לינץ' כל מי שידע אי-פעם ילדוּת או נערוּת בעיירת פרברים אמריקנית, ומי שהתערה ביושביה, יוותר מקולל לנצח נצחים (אלא אם לא נטל חלק באלימות הזאת), כאילו דרך בספינת רפאים או שבר את חותמות קיברו של אחד הפרעונים.

אני בספק האם Twin Peaks היתה עשויה לזכות לאותם שיעורי צפיה, נניח לאחר נפילת בנייני התאומים (עוד Twin Peaks) וממשלו של ג'ורג' בוש הבן, היא גם ודאי היתה חדשנית פחות לו היתה מוצגת כתריסר שנים אחרי שנוצרה. אני גם מניח שכל כך הרבה יצירות קולונועיות וטלוויזיוניות כבר טרחו להציג מאז את האפילה האמריקנית על שלל פניה, הגלויות והחבויות היטב, ובעידן בו גם בסרטי הסופר-הירוז מסתבר לא-אחת כי המנוולים הגדולים הם דווקא האמריקנים, דומה כי יהיה קשה מאוד לחדש דבר-מה מן הצד הזה. נדמה שהפעם ייצטרך לינץ' להראות כיצד הינשופים ((Owls) אינם כפי שהם נראים (על דלת הבית שהייתי חוזר אליו בנעוריי מבית הספר היה שם משפחה מלווה בתמונה של חמישה ינשופים) מפרספקטיבה אחרת לגמריי. אני מאוד מקווה שהעונה החדשה הזו לא תציג עוד מאותו דבר.

לבסוף, קצת התייחסות לטקסט של השיר, שעוסק בהבטחה לחוטאים שרק אם ישובו מדרכיהם הרעות ויכינו עצמם לקראת יום הדין הריי יגיעו בטוב ובנחת אל מעבר לנהר (שבו נשטפים החטאים) אל הארץ המובטחת, השמיימית והשלווה. השימחה הזו, אם כן, היא שימחת העולם שמנגד, שימחת ההבטחה העתידית. העולם יכול להמשיך ולהגיע לתהומות של רוע ואיוולת, בתנאי שנזכור כי הנפש יסודהּ הוא טוב, והיא עתידה לנחול, אם רק תתמסר לדת ולקהילה. אבל גם העולם הבא ב- Twin Peaks, אותן לשכות מכוסות בוילונות אדומים, בהן רוקד גמד, או בהן נשקפת לורה פאלמר מדברת לאחור— הם יותר עוכרי שלווה מאשר מקיימים את הבטחת השיר. יתירה מזאת, גם קילר-בוב מקורו במציאות הזו של הלשכות, הוא מתנועע בין העולמות כשד, או כתת המודע הדמוני של העיירה האמריקנית. לינץ', על כל פנים, שובר ורומס את המיתוס הנוצרי הכל-אמריקני הזה של הבה ונלך כולנו בעקבות מושיענוּ  אל עֶבר מלכוּת שמים. יכול להיות שהוא ניסה להציע כאופציה את ספר המתים הטיבטי, שאליו שב וחזר אייג'נט קופר בסדרה המקורית, אם בפירוש אם ברמזים, אבל לינץ' לא פיתח את העניין די הצורך, ומן הסידרה כולה דומה כי יצא המסר כי אין בעולם גאולה, וכי כולנו (אליבא דלינץ') במידה זו אחרת: חיים-מתים בו זמנית: חיים בחלק מן המציאויות האפשריות, מתים בחלקים מן האחרות.

 

[בילי בראג במחווה ל-Blue Velvet ולסינדי שרמן בעלת אלף הפורטרטים]

*

*

בתמונה למעלה: The Log Lady, השבה ואומרת: The Owls are not what they seem, מתוך סידרת הטלווייזיה Twin Peaks, 1991-1990.

Read Full Post »

hirsch.landscape

 

1

*

ילד משחק עם חיילי-צעצוע באמבט צחור. המים החמים מכסים את רגליו עד גובה טבורו. הוריו שוכחים אותו שעה ארוכה, ואולי פשוט מניחים לו לשהות זמן רב בחדר האמבט לבדו. על פי הבעת פניו הרוגעת הוא רגיל בכך, ואין מציאות זו בה הוא שרוי יחידי טורדת אותו ממשחקו.

ראשו מלא מחשבות נוראות. מחשבות שאינן כפי גילו. הוא משחק בחיילים המרכזים אזרחים, שאינם מבני עמו, אוספים אותם באיומי רובה. מוליכים אותם אל בורות ויורים בהם. אחרי שכיתת היורים מסיימת את הירי נופלים החיילים המגלמים את האזרחים הירויים משפת האמבט אל מצולתהּ, ואין מציל. יש להניח שהילד שמע על המלחמה, אך האם משחקו מדמה את המתארע  או שמא הוא רואה בעיניי רוחו רצח-עם עתידי. על פני מים נגלים לעתים מראות מבהילים. פעם סיפרו לו כי המתבונן בשלולית יוכל לגלות בה את העתיד לקרות. בינתיים כאשר הוא מתבונן בשלוליות, הוא רואה שם את בבואתו המעווה מהבהבת לנגדו. האם מה שנאמר לו הוא הגדה בלבד? השעה מתארכת. הוריו בחדר אחר.

המון אזרחים שוכני מעמקים ירויים. צפים דומם. דומה כי כתת היורים כילתה מלאכתה.

כדי להעלים את עקבי הטבח, הילד מדמה בעיניי רוחו דג זהב אדמדם שוחה באקווריום עגול וחלק.

 *

2

 *

כולנו זורמים אט-אט אל עבר מותנוּ, כדגים כסופים שלא נהיר האם הם נגרפים בזרם או דווקא חותרים כנגדו, ובכל זאת משהו בעצם הזרימה הזו או במרי הנואש נגדו, נבלם לבסוף, נרגע באחת, ונותר רק הזרם עצמו הגורף את המת עימו עד הוא נכנע ושוקע במצולה. ובכל זאת, באיזו מידה אדם הופך בן מוות? כלומר, לאדם שראוי להמיתו; לאדם הראוי שיפקירו ממנו את שארית חייו (המתקצרת בלאו הכי) בהינף אחד: אחרי הרצח הראשון? אחרי סדרת רציחות? אחרי עינויים, אחר אונס, אחר הבערת כפר על יושביו? האם יש אדם הראוי להיות בן-מוות, או שמא אין אדם כזה, יהיו אשר יהיו מעשיו?

*

hirsch.statue

3

*

הוא יושב על קיברו של הבן. כל שבוע הוא בא לשבת ולדבר. הוא יודע שהוא מדבר אל קבר ריק. הפגזים קרעו את בנו לגזרים. לא נמצא כל שריד ממשי. איש לא נותר בחיים, כך העידו כולם. רק בורות וחללים של אדמה מעווה. לא יכולים היו להשאיר את המשפחה ההלומה ללא קבר. אותו– ללא מנוח לצד חבריו. נתנו לו, ולבני המשפחה מקום כדי שיוכלו לעלות לרגל מזמן לזמן. זה נראה כפתרון הוגן; הדבר הנכון לעשותו בהתחשב במצב.

הוא יושב על קבר בנו ומנסה למלא במלים את האין. הוא מספר לו על עבודתו במפעל. על בני המשפחה הממשיכים לגדול, על פצועים שחזרו והצליחו לחזור לחיים. כמו שהציפורים ממשיכות לנדוד, והעצים לצמוח; בכל עת שהוא מתיישב שם הוא חש כאילו הוא עובר מרשות הזמן לרשות הנצח. אחרי שעתיים של דיבורים (לא מעט בצד הזה של הזמן; שום דבר אצל הנצח). הוא שב ויוצא משם, גורר את עצמו רק בקושי. הוא יחזור כמובן גם בשבוע הבא. בסוף כל מעגל זמן הוא שב.

אדם מביט בו מרחוק, ממרום דוכן ממכר הפרחים, השוכן בסמיכות לשער. מה זה משנה האם זה בית עלמין יהודי או מוסלמי? אבדן הוא אבדן. אבל—אבל. אלו גם אלו מלמלים כמטורפים לריק; עיניהם בוהות, משתכנעות להתעוור. והמלחמה— לעולם לא נגמרת.

*

 

בתמונות: יוסף הירש (1997-1920), נוף לילי עם רצח וחרטות, גרפיט, דיות וצבע מים, שנות התשעים.

יוסף הירש,  ?Statue of Captivity, רישום, שנות השבעים.

Read Full Post »

sea'*

ואלוהים,שרואה הכל,ראה שכל-זה לא יועיל במיוחד [ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?,תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת בבל, תל אביב 2001,עמ' 69]

*

אנרי פולאק באיזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? מאת ז'ורז' פרק, מחלק את ימיו בנסיעות מטרטרות על גבי הטוסטוס בין שירותו כמפקד-שאינו-קצין ללא-דופי בצבא צרפת ובין הרפתקאות שתיה, שירה והגות עם חבריו שבביית; כמו פרספונה המחלקת שנותיה בין האדס ובין האולימפוס. שם חותכים גורלות אדם ושם רק דנים בהם למרחוק, מקרבים או מרחיקים, מהללים או מכפישים, ללא נגיעה ממשית בגורלן של הבריות. כשחמטאי המסיע את לוחמיו על הלוח; פעמים נאלץ להקריב איזה חייל, ואף על פי כן אין בו אשם, זה רק משחק, רק עיון שבמחשבה.

ואותו החייל השולח עצמו לבסוף לאלג'יר בספרו של פרק, זה עם השמות המתחלפים שכולם מתחילים בק' ואיש לבסוף אינו שומע ממנו יותר (קרמזוב? קראטוסטרה? קאראפוץ? קראטה?). האם הוא הוא סוג של יוסף ק'. עומד למשפט לא-לו עומד לדין שאינו מעוניין לעמוד בו, הוא מנסה לחמוק ממנו כדי להישאר עם בחורה "שנכנסה לו לדם". הוא מבקש עזרה מפולאק המפקד שיעשה משהו כדי שלא יישלח לאלג'יר. פולאק מתייעץ עם החברים שבבית. הם חושבים לשבור לו יד כדי להוציא אותי מחיל המשלוח לאלג'יר. אחר-כך חושבים לתת לו כדורי שינה. ק' אינו יכול להימנע מגורלו.זה ברור לגמרי.הוא חייב לציית לחוק, למדינה. הוא יעשה את הכל כדי שמישהו ימנע ממנו להישלח אולם יעלה אל המשאית לבסוף בנפש חפצה, כמו שק' של קפקא יילך אחר שני מלוויו אל מחוץ לעיר אל המקום בו יירצח.

הספר מסתיים בעדות החברים: "ומעולם לא שמענו עוד מלה על הנודניק הזה" [שם,עמ' 83]. אולי כך הוא. אפשר גם כי אנרי פולאק נאלץ לעמוד כמפקד-שאינו-קצין-ללא-רבב במסדר המזכיר את שמות הנופלים באלג'יר. עם חצוצרן מריע, עם דגל מורד לחצי התורן, עם עמידת דום ונוח והכתפת נשקים, ולהאזין למי שקורא בשמו של ק' במסדר הנופלים. ואחר כך בלילה, אחר הנסיעה על הטוסטוס המחרחר שלו, שוב לא זכר איך קראו לו לנופל (קרטופלה? קינג-קונג? קגאמושה? קאלווינו?), ובכל מקרה, לא היה לו לב לספר לחבריו בבאר.

הצרפתים שהו באלג'יר והישראלים שוהים בשטחים (שהיו פעם מזמן-מזמן נחלת ממלכות יהודה וישראל אבל מאז נשלטו כ-1,300 שנה על ידי מלכויות אסלאמיות,והיהודים שחיו כאן חיו תחת שלטון אסלאמי דורות על גבי דורות); הגבולות בני-הגנה (ברוך השם, בני הגנה). המדינות סביבנו באמת לא סובלות את קיומינו באזור.השנאה והאלימות ממשיות,יום יומיות. זה אינו לוח שחמט. גם לא דמקה או שש-בש. למרות שתמיד מוצבים בו חיילים חדשים, ולמרות שמרבים להיזכר בצדק בדמעה בחיילים שנפלו חללים; והפוליטיקאי-התורן העומד על הפודיום מה הוא מבלבל את המח עם אמירות כמו "אם עם חפץ חיים אנו". מה הוא יודע על החיים? מה הוא יודע על המוות? הוא לא בנה במו ידיו מוזיאון קטן להנצחת חבריו ופרש לקיבוץ ולמושב ולחיים של זיכרון ושיג ושיח יומיומי עם המתים, הוא הלך ובנה מזה קריירה מחושבת ומשתמש בשמות הנופלים ובמארג זכרונותיו לקידומו האישי. מדוע יש להצדיע לו רק כי בעבר שירת בשדה הקרב? כי קוּדָם ונעשה ראש מערכת הביטחון? בחותכו גורלות— האם הוא באמת חישב עד הסוף את המהלך, האם ניסה לעשות את כל שביכולותיו כדי למנוע פצועים והרוגים משני הצדדים? האפשר כי הוא פשוט שחקן שחמט המנסה לפעול תועלתנית ואנליטית כדי שדגל הלאום יוצב לבסוף בראש הגבעה? ולבסוף, לכמה פצועים ומתים ועצורי-שווא הוא עצמו אחראי, וכמה פגיעות יכול היה למנוע? רגע אחד, אני גם יכול להפוך את מבטי, אני יכול להתבונן בו לרגעים באמפתיה ולראות בו אדם שביר, פגיע, חלש (כמוני ממש),הכואב את אבדן חבריו ולוחמיו; הכואב את כאבן של משפחות השכול ושל כולנו על החיים הארורים על החרב שאנו נאלצים לחיות כאן, כי מסיבות, לא תמיד נהירות, היהודים לא זוכים לחמלה רבה, כמעט בשום-מקום, והציונות באמת כבר לא עושה רושם כמעט על אף אחד,ובמקומות רבים בעולם לצפון קוריאה דמינו. ובכל זאת, הנה הוא מסתתר מאחורי דגל המדינה,כילד הנחבא אחר שימלת אימו,ואומר לנו לזכור(כילד-טוב עושה דבר אימו),לזכור את המתים ולמלא את הלוח שהתרוקן מלוחמים,בבַנֵינוּ (גם בבנותינו),שוב למלא את הלוח הריק בבנינוּ ובבנותינו (פתע נדמית לי האם,כאמא קוראז'),זאת אומרת,"אם עם חפץ חיים אנו"(ילד טוב משאיר צלחת ריקה).

 אני מניח שלא הייתי מרהיב עוז לכתוב את השורות האחרונות אלמלא הייתי הוגה את שמי הפרטי שלא על דרך שקראו לי הוריי אלא על דרך שנקראתי בבית שבו ביליתי חלק ניכר מן הזמן בשנותיי המוקדמות (לא בית הוריי), ובו היתה אם שאחיה נפל במלחמת יום הכיפורים (שמו היה שוֹעַ),שהדגישה פה ושם את העובדה  שעברה להתגורר בשכנות לילד הנקרא בשם דומה להפליא (הייתי בן 5), ואת שמי כנראה אני הוגה עד היום כפי שקראו לי בבית ההוא (במלעיל ולא במלרע). לא הייתי מעז לכתוב את שכתבתי לולא את תוצאות מלחמת יום הכיפורים נאלצתי לקבל כילד בבית ההורים,כי כשחושפים אדם צעיר ואב צעיר ליותר מדי אלימות ומות עלולות להיוודע לזה תוצאות אחר-כך. יתירה מזאת, לא הייתי מרהיב עוז לכתוב זאת לולא כמעט נפלתי בעצמי (ללא כחל וסרק) בראשית שירותי הצבאי (התאוששתי החלמתי והמשכתי לשרת), ואלמלא הספקתי להיות בשלב הרבה יותר מאוחר של השירות מחולץ בדקה התשעים וארבע מפאתי כפר ערבי עוין מאוד, שתושביו עלו והתקהלו (לגמריי לא למטרות שלום ולא כדי לידות בנו ביצים),על ג'יפ צבאי שהייתי בתוכו עם עוד שלשה חיילים צעירים,והייתי היחידי מתוכם שידע לתפעל ממש נשק וכבר עמד לבדו עם רובה בהכנס בין כוונות,ובכל זאת המתין (תודה ללוחמי משמר הגבול שחילצו ועל ששעו לקריאה בקשר;בלעדיהם,יש להניח,לא הייתי כאן היום). לא הייתי מעז לכתוב אלמלא בתקופת השירות הצבאי שלי תרמתי בתפקידי תרומה ממשית להצלת חיי אדם יותר מאשר בהריגתם של אחרים (באופן יום יומי).רק בשל אלו אני מרהיב עוז ושומר לי את הזכות לומר: זה לא לוח שחמט,זו לא צלחת אוכל.זה לא משחק זיכרון.לא טקס זיכרון בהר הרצל. זה לא משחק של מי יזרוק לים את מי. גם לא חבטה קטנה בכנף הימנית.

תוספת מאוחרת:  בעקבות הרשימה קיבלתי משרון רוטברד את הסטיקר הבא שהופץ בשעתו יחד עם הספר איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? 

*

perec sticker2

*

לקריאה נוספת: חלל (הבניית זיכרון)

                       הלך לו בגשם בלי אומר

*

בתמונה למעלה: איריסיה קובליו, ים, אקריליק על בד 2013.

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

tel amal *

*

הרשימה הזאת נהגתה לכתחילה כרעיון לאחד כאן שלשה כותבים על הטרילוגיה של שלום גד "המצב".השותף השלישי-החרישי פּרשׁ בלא-עת (חייב לעבור דירה לנוה צדק);וכך נותרנו שניים: חברי גל ובר,שהוא קופירייטר וסופר בהתהוות; ואני, שליבי מוטל באלכסון, להקליד את רשמינו, בעקבות האזנה לטרילוגיית האלבומים "המצב", לשלום גד; לבד בגשם מול הצג.

 *

שלום— עכשיו// גל ובר

 *

   אז במי אני בוחר ב-2013? כבר מזמן החלטתי – בשלום גד. כבר שנים אני מרגיש שהזמר-יוצר הזה מנסח בדייקנות מלאת יופי וחמלה את מה שכולם יודעים עמוק בפנים.

קחו למשל משפט כמו "דור הולך ודור אמור להגיע כל רגע," כמה חוכמה יש במשפט הזה  שמחבר בצורה מושלמת את קהלת עם ביטוי כל כך ישראלי, ומבטא את אימפוטנטיות הדור שלנו, שכמעט ולא מצמיח מתוכו מנהיגים בעלי שיעור קומה. או "כל העיר הזאת עובדת על אלבום חדש, בואי לתל אביב ותעבדי עליו גם את, ואם צריך לשלם, אני אלך לשלם." ברכט בעלייתה ונפילתה של העיר מהגוני לא היה מנסח את זה יותר טוב.

   בכל פעם שאני מוריד אלבום שלו מ-bandcamp אני יודע שאשמע טקסטים שיגרמו לי לחשוב,משפטי השראה מקוריים כמו "אם השאיפות שלך חזקות מספיק, גם סיגריה כבויה תידלק בפיך", מנגינות מצוינות עם עיבודים סוחפים וקול שמתחשק לעוף איתו,משל היה מוריסי הישראלי. אבל מוריסי שר על אנגליה ושלום שר עלינו ובעברית הכה עשירה והכה יומיומית שלו. ושלום בא לעבוד.

   באלבום תל אביב-תל אביב הוא שר "חייב לעבוד, חייב לעבוד, חייב לשקר קצת, לומר אמת הרבה, לומר אמת חזק ומהר" באלבום תלמי אליהו הוא שר "אם אתה נגוע, תביט קדימה, אל תהיה עצלן, רוץ ישר אל תוך השממה." ואין יוצר חרוץ ממנו בעולם כולו עם 6 אלבומים איכותיים ב-3 שנים שיש בהם עשרות שירים טובים עד מעולים. והוא אומר בהם אמת. "כוס של רעל בשביל העד, כוס של יין לשופט," כתב גד עוד לפני שראה את סרטוני "השיטה" ב-youtube, והמשיך "אם אלה השמחות שלכם, קח אותי להלוויה." "עכשיו הם מקפלים את האוהל ואני עדיין רעב," ביטא עבורי בשיר אחר את האכזבה מדעיכת המחאה. בשיר "תינוק במחתרת" הוא אומר "יש לי שן חדשה בפה ואני לומד לחפור איתה", הוא שנסונייר מחאה, ואם מחפשים היום בכל מפלגה את ה"חברתי", הרי ששלום גד הוא אחד הזמרים החברתיים המובילים בישראל 2013.

*

* *

*

פעם אחרי הופעה ניגשתי אליו ואמרתי לו שמבחינתי הוא אמן מספר אחד,מקור השראה,והוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח,ולא בטון כאילו מצטנע אלא בענוות אמת,אמר שאני מגזים. זה אפילו הצחיק אותו.את פרסונת היוצר החשוב והמוערך שהוא,גד לא לוקח רצינות. אבל את היצירה שלו הוא לוקח ברצינות גמורה. הוא דואג שכל שיר יגיד משהו,יהיה מקורי, ירגש. הוא יוצר טרילוגיית אלבומים שאפתנית המצב, שהושלמה לאחרונה. הוא משתמש בתזמורי להקה מעניינים בסגנונות פוסט פאנק, קברט, בלוז כנעני אה-לה מאיר אריאל. הוא מחבר יצירות קצרות ומרהיבות מרובות קולות ומשתתפים כמו "וריאציות על נושא של יוסי בבליקי" וכמו "המצב",השיר שברוחו נוצרה אחר כך טרילוגיית האלבומים המצב הינו יצירה מופלאה ל-3 זמרים (שלום גד, אחיו אביב גדג' וטלי אלבז) בה מתחרים אחד עם השני המקומות תל אביב, ירושלים ותלמי אליהו. כששומעים את התפקידים משתלבים זה בזה (בואי לתל אביב/בוא לירושלים/בואי למושב) שואלים איך מישהו שהוא לא קלאסיקן עושה דבר כזה, והתשובה היא שוב – ששלום גד בא לעבוד. הוא בא לעשות את המוסיקה הכי טובה שהוא יכול לעשות,והיכולות שלו מפעימות. וכשהוא שר: "שקל ועוד שקל ועוד שקל/שפל ועוד שפל ועוד שפל/זה הזמן להתפזר, זה הזמן להתפורר/וללכת לבחירות מהר, מהר"  בשיר "בחירות 2017" המסיים את טרילוגיית המצב, ברור לי שאני בוחר בשלום גד ובנבחרת "היהלומים" המצוינת שלו – אלי שאולי, גיל פדידה, סתיו בן שחר-תופים (שהחליף לאחרונה את אלי דראי).עד 2017 בטוח שנצטרך אותם בסביבה.

*

**

© 2013 גל ובר

**

 *

 עשִֹיתי מה שהלב שלי אומר// שוֹעִי רז

 *

שום שירה שתעסוק בפשוטי העם איננה אותנטית אם העייפות לא נוכחת בה,והרעב והצמא הבאים מן העייפות

[סימון וייל,הכובד והחסד,תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל:ירושלים 1993, עמ' 209]

 *

בשנת 2006 או 2007 בערך כשנה אחרי צאת אלבומו הרביעי של שלום גד אהבה (2005) התחלתי לנכוח כמה פעמים בשנה בהופעותיו. זה היה די קל כי אהבה מאוד מצא חן בעיניי וגם כי כמה מחבריי הקרובים ביותר נדנדו לי להצטרף ולבוא להופעות. עד אז הכרתי את שלום גד מפונץ' (למשל: האיש עם המכתב מהאלבום הצוללת) ומאלבומו הראשון סוף המדבר (1995); את אלבומיו תנועות מטאטא מהירות (1999) ופרוייקט העבד (2000) פספסתי לגמרי בזמן-אמת, אולי מפני שבשנים 2004-1999 הייתי שקוע רובי ככולי בעבודה, משפחה (הורות/אבהות), תואר ראשון, ואת רוב זמני הפנוי הקדשתי כרגיל לקריאה (אבל נותר לי מעט מאוד זמן חופשי). שלום גד הצטייר לי אז כמי שמצליח לשזור בין פונץ', הסמית'ס (קשה להתעלם מהשפעתם של מוריסי-מאר על כלל יצירתו) ושל משהו שאז חוויתי כשילוב מעניין בין שנסונייר צרפתי ובין שליח ציבור— שליח ציבור של שבורי לב, מובסים, עייפים, מאוכזבים, נאבקים, נִדָּחִים. ציבור שהחיים לא עברו עליהם בקלות וגם כשהתבגרו לא עוברים עליהם בקלות. למעשה אין לי דרך טובה יותר מלהגדיר את המקום שבו פגשו אותי ההופעות של שלום גד והיהלומים (אלי שאולי, גיל פדידה, אלי דראי) כסוג של כינוסים של קהל קצת אבוד (לא מוצא את מקומו בעולם), שבאו לשמוע קול שמספר סיפורים על אנשים מאוד-דומים-להם בלווי גיטרות ששוברות את הלב (מבחינה מסוימת לפחות שלום גד דומה בעיניי עד אצל היום הזה לסוג של טרובדור עממי של פועלים כמו בילי בראג, יותר מאשר לאמן אצטדיונים כמו מוריסי, או כמי שסוגר בקביעות את קופות תיאטרון אולימפיה בפריס, כז'ק ברל).

   באיזה מרווח זמן ב-2008, כשנה לפני צאת אלבומו החמישי קוץ ברוח (אלבום קטן ויפהפה שכולל כמה שירים נהדרים כמו "הלב", "אני אשתחרר" ו-"יום אחד את תיפלי ישר אל תוך ידיי") נערכה הופעה בה הודיע שלום גד על פסק זמן לצורך הקלטות האלבום הבא.הוא תיאר גם אכזבה מסוימת מדרך החתחתים שעל אמן-שוליים ישראלי לעשות. על הצורך לעבוד ולעבוד כדי לממן את האלבום הבא ואת המופע הבא. את החלק האופטימי של אותה הופעה מילאו כמה קטעי קישור (נדירים אצל גד, שלא ממש אוהב להכביר מילים בין שיריו) ובהם תיאר קצת את הנעורים במושב תלמי אליהו, ובמיוחד את המוסיקה שהשפיעה עליו שהורכבה משנסונים צרפתיים, בלוז, סטנדרטים של ג'ז ופיוטים של בית הכנסת. הדברים האלה עזרו לי מאוד לשוב ולשמוע אצל גד את תיבת התהודה של שיריו; אם עד אז ראיתיו בעיקר כעומד בתווך של הסמית'ס וחשתי כי הוא שמע גם קצת ברל וגם קצת טום ווייטס; פתאום נפתח לי חלון להבין עד כמה בשורשם של הדברים הוא מחובר לשנסון ולבלוז. עד כמה הוא מחובר לרוחם של טרובדורים ההולכים ושרים את שיר הלב השבור. מבחינה זאת הופעותיו הזכירו לי בטעמן הופעות בהן נכחתי בראשית שנות התשעים של מאיר אריאל, בכל מיני מקומות. לעולם לא היה שם קהל רב, אבל הקהל שהגיע ידע שהוא מגיע לערב שירה בציבור על הלב השבור (שלום גד גם הקליט ביצוע-כיסוי יפהפה לשיר של מאיר אריאל "באס בבלון" מתוך רישומי פחם).

*

*

   החל באלבומו השישי היהודי המעופף וכן באלבומו השביעי שירי ארץ ישראל (שלמעשה הוקלט כפרוייקט העבד מס' 2) נוסף ליצירתו של שלום גד נוכח של ביקורת פוליטית-כלכלית-חברתית מודגשת יותר מן העבר; וחלקים גדולים יותר של אלבומיו יוחד למחאה מודגשת, שירשה את מקומם של הסיפורים האנושיים הקטנים הקיומיים שמילאו לפנים את אלבומיו. המגמה הזאת מצאה אותי קצת מאוכזב ונכזב. כלומר התגעגעתי כל-כך לעוד יהלומים קטנים ויפהפיים (אולי מוטב לומר, אם אצטט את טום ווייטס: יהלומים שרוצים להישאר פחמים) של גד, וקיבלתי המון שירים שקשה היה לי למצוא בהם בית.מנגד,הוא החל לזכות בשבחים על אלבומיו ובעתונות החלה מתגבשת דמותו כגיבור מעמד-הפועלים-האלטרנטיבי.מה שכזכור,לדברי ג'ון לנון,"זה משהו להיות".

   אלבומיו השמיני (תל אביב,תל אביב), התשיעי (ירושלים) והעשירי (תלמי אליהו), שהוצאו תחילה כמו חלק ניכר מאלבומיו האחרונים של גד כקובצי MP3 הניתנים להאזנה ולהורדה,קובצו יחד כ-"טרילוגיית המצב" (2012-2011), הודפסו בדיסקים, וזוכים להצלחה רבתי (מזה כחודש הם עומדים בראש מצעד המכירות של מוזיקה-נטו),אינם אחידים ברמתם: תל-אביב, תל-אביב, הוא בנו החוקי של אהבה (אלבום רוק עם טקסטים פוצעים במיוחד); ל- ירושלים גם ככלות כמה וכמה האזנות איני מצליח להתחבר בכלל (מינון פוליטי יתר-על-המידה למרות אני לא אהרוג המצוין); תלמי אליהו הוא שיבתו של גד המבוגר אל גד הנער ששמע בלוז, וג'ז ושנסונים, ופיוטים עולים מבית הכנסת; שגדל מספיק רחוק מתל-אביב בתוך מרחב ועזובה,ומרוב שנעזב לנפשו,יכול היה ליצור עולם פנימי עשיר,יכול להמציא שנסון ארץ-ישראלי,שלא יישמע כמו ברל וגם לא כמו יוסי בנאי; או להמציא בלוז מקומי שלא מתחקה אחר אהוד בנאי ולא אחר מאיר אריאל (חייבים לציין כאן שוב את אלי שאולי, הגיטריסט הנפלא המלווה את גד שנים ארוכות האחראי לא מעט על יצירת הצליל הייחודי ליצירותיו של גד). מבחינה זאת דומה כי "המצב" הוא סיפורו של אדם העובד ומופיע בתל-אביב וירושלים (ולפעמים גם בעשן הזמן הבאר שבעי), אבל דווקא תלמי אליהו הוא ה-State Of Mind,הראשיתי, מראות השתיה, שמהן הוא שואב את ההשראה ליצירות חדשות.

   מה ניתן לומר עוד: "גברים שאוהבים יותר מדיי" (תל אביב,תל אביב); "העליה לקרקע" ו-"עדיין אחיךָ" (תלמי אליהו) הם מן השירים הנוגעים ללב ששמעתי בשנים האחרונות. שלוש יצירות מופת מינוריות. ולמרות שגד לטעמי מקליט יותר-מדיי בשנים האחרונות ולדעתי אפשר היה אולי לערוך מן הטרילוגיה הזאת אלבום בודד מעוּלה-עדיין,אני אוהב את יצירתו של שלום גד,שמח מכל הלב שזה מצליח לו עכשיו,וכך או כך,הוא יישאר ברשימת האמנים הבודדים שאני אשקוד לצאת ולשמוע מדי זמן; מפני שהוא משכיל ליצור משהו שהוא כולו שלו: כל מי שיבוא לשמוע, קרוב לוודאי, ימצא מה לקחת הלאה, ואיזה שיר שיטלטל אותו,יניע אותו,וישנה (אם לא יהפוך) את יומו.

*

*

בתמונה למעלה: קיבוץ תל עמל (לימים: ניר דוד), ראשון יישובי חומה ומגדל, 1940-1939 (שנתיים ומשהו אחר ההקמה)

© 2013 שועי רז   

 

Read Full Post »

 

*

בסין היה פעם איש שאהב תמונות של דרקונים, ולבושו והריהוט בביתו עוצבו בהתאם לכך, אהבתו הגדולה לדרקונים הובאה לתשומת לבו של אל הדרקונים, ויום אחד הופיע דרקון אמיתי לפני חלונו.

אומרים שהוא מת מפחד.  

הוא כנראה היה אדם שתמיד דיבר מילים גדולות אולם התנהג אחרת כאשר פגש בדבר האמיתי.

[יממוטו טסונטומו, האגאקורה, תרגם לעברית באמצעות מהדורת התרגום לאנגלית: תומר י' רוזן, הוצאת אסטרולוג: הוד השרון 2010, עמ' 34]

 *

   פעם בּילדוּת קראתי בספר כאן רגש העולם: גדולי העתונאים מספרים על המאורעות שזעזעו את העולם (הוצאת אחיאסף: תל אביב 1969)שהיה אנתולוגיה של רשימות עתונאיות ממאורעות היסטוריים ממאתיים וחמישים השנים האחרונות (העיתונות כבר הייתה רוגשת ותוססת עוד במאה השבע עשרה), כי כתב אמריקני שליווה את הכוחות המפציצים את הירושימה ונגסאקי תיאר את הפצצה כעין חיית קדומים ענקית, דינוזאור טורף זוקף ראשו וממלא את השמים; דרקון בחלון. הוא לא מת מפחד, אולי כי המדובר היה על דרקון הבא לבקר הרחק מארצו; אני זוכר כי אדישותו לאסונם של היפנים (אויביהם של האמריקנים) הטרידה אותי בעת הקריאה. מי היה יודע מה היה חש לו היה הדרקון מופיע פתאום אי-שם מעל עיר מרכזית בארה"ב. והאם היה מתאר גם אז מוקסם כולו את  הוד הקדומים של הפצצה המניצה כפרח ענקי ההופך בהמשך לנחש בריח.

   איני מבין מדוע מתדיינים בתקשורת על התקפה אפשרית באראן, גם איני מבין את כל אותם פוליטיקאים, המגנים בריש גלי את הדיונים התקשורתיים באשר להתקפה אפשרית באראן, ובכך רק מעצימים את הדיון הציבורי והפוליטי באפשרות של מתקפה. כך או כך, בין אם ישראל תתקוף ראשונה ובין אם אראן תתקוף ראשונה יהיו אבידות בנפש בהיקף רב מאוד. יש להניח כי במידה שייעשה שימוש בנשק אטומי או בלתי-קונוונציונלי מי שתתקוף ראשונה תהרוג מאות אלפים ואילו התגובה של הצד השני תגרום לאבידות בנפש של עשרות אלפים (הערכות ברוח זאת פורסמו בעבר בעתונות היומית). כך או כך, אפשר למות מפחד, ולקוות כי במלחמה הקרה הזאת, אף צד לא ימהר לקחת החלטות אופרטיביות חפוזות ופּזיזוֹת.

*

*

בתמונה למעלה: Francisco Goya, The Sleep of Reason brings forth  Monsters, Illustration 1797

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

כאשר אין מה שיעצור את המבט שלנו, המבט שלנו נישא רחוק מאוד. אבל אם הוא לא נתקל בכלום, הוא לא רואה כלום; הוא לא רואה אלא את מה שהוא פוגש: המרחב, זה מה שעוצר את המבט, מה שהמבט נתקל בו: המכשול: לבנים, זווית, נקודת מגוז: המרחב, זה כאשר זה יוצר זווית, כאשר הוא נעצר, כשצריך להסתובב כדי שזה לא ייתפרש מחדש. זה בלל לא מן נוכחות רפאים, המרחב; יש לזה גדות, זה לא נפרש בכל בכיוונים, זה עושה כל מה שנדרש כדי שפסי הרכבת ייפגשו הרבה לפני האינסוף.

[ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, תרגמו מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 109]

*  

מי שהיה במלחמה. מי שאיבד את קרוביו. מי שחווה אנשים, בני משפחה, שחזרו פגועים מן הקרב. מי שחווה אבדן של חברים/ות. מי שנפצע בשרותו וחווה מלחמה על חייו – ממילא אינו יכול לשכוח דבר כל ימות השנה. אין הדבר אומר כי הוא זוכר במלוא החדות כל העת, אבל הדברים תמיד עומדים ברקעה של כל נשימה שהוא מוציא; כאילו בכל נשיפה ונשיפה יכול הוא גם לשמוע שריקה של אווירו האוזל של גלגל מפונצ'ר.

   הרבה צרות יש לנו עם המלחמות ועם השכול. עם זאת, מעבר לייעודו של יום הזכרון לתת לכל הנזקק לכך איזו יד מנחמת של השתתפות ציבורית ממלכתית, במה שהוא ברוב ימות השנה סבלם של יחידים/ות, יש בו, ביום הזכרון, גם מימד של הבניית זִכָּרון. כלומר: רשויות המדינה, משרד הביטחון, צה"ל, ארגון יד לבנים, ארגון "זוכרים", כלי התקשורות וכיו"ב עמלים על האופן שבו לכאורה שומא עלינו לזכור; שומא עלינו להשתתף ביום האבל הלאומי. וכך, במקום שאיש-איש יציב לו ציונים, גדות, תחומים, כפי הלך-רוחו, באה המדינה ומָבְנָה את הזכרון ואת הדרכים הנאותות שבהן יש להתאבל, או לנטול חלק באבלן של המשפחות השכולות. למשל: קביעתם של יום השואה והגבורה ושל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל בטרם יום העצמאות—יש בהן אמירה בוטה של רשויות המדינה, לפיה ללא השואה וללא מלחמות ישראל כלל לא היינו מגיעים לידי עצמאות.לא אכנס לדיון אם יש הצדקה לטענה היסטוריוסופית שכזאת. טענתי היא שהמדינה כופה על אזרחיה כמיטב יכולתהּ את הנראטיב הזה דווקא, וכך הופכים היגון, וההשתתפות בצערן של משפחות שכולות, לכלי שרת בידי הרוצים לטעון כי 'במותם קידשו לנו את מדינת ישראל העצמאית'. כלומר, יש כאן הליכה אל מעבר לזכרון הפרטי-האישי, הליכה אל מעבר לזכרון פניו היחידות-העדינות של מי שאבד/ה לעולם, ונסיון נואל בעיניי להשתמש בעצם פטירתו/ה, על מנת להאדיר את דמותהּ של המדינה בעיניי אזרחיה, כמדינה הזוכרת את אלו שנכונים היו למות על כינונהּ ועל יישותהּ. המדינה אף טורחת להודות להם יום אחד בשנה, כמקובל במדינות המערב. כלומר, אנו, בנינו ובנותינו נישלח לשדות המערכה הבאים, ואם ניפגע, או ניהרג, יירו לזכרינו מטחי כבוד שיבהילו את הצפורים המקננות בצמרות ברוֹשֵי בתי העלמין, וייגרמו להן לפרוח לארבע רוחות הארץ. ואם לא דיי בכך, תטרח המדינה לקרוא את שמנוּ, מעל במות במקומות יישוב ברחבי הארץ בטקסי "יד לבנים"; כמו גם, לעשות לנו סִמָּנים: אנדרטאות, מצבות קבר, זכר לשמות שנשאנו לפנים.

*

לכתוב: לנסות בקפדנות לשמר משהו, לעשות שישרוד משהו: לקרוע כמה פתותים מדויקים מן הריק שמתרוקן, להותיר, אי-שם, איזשהו תלם, איזשהו עקב, איזשהו אות או כמה סימנים.

[שם,שם, עמ' 125]

*  

  לא לקבל את הבניית הזכרון מטעם המדינה; לא את ההבניה הצבורית, לא את ההבניה הקהילתית. לכבד כמובן את כל הסממנים הממלכתיים, מפני כבודם של מי שמכבדים אותם. תחת זאת ניתן להעביר את היום בהתייחדות עם הזכרון האישי, או להיפגש כמה אנשים קרובים המעוניינים לעשות את היום יחדיו מתוך תחושת זכרון משותפת, ומתוך החיים הנמשכים מבלעדיי מי שאבדו. אולי להביא את המשפחות שבנינו מאז. שהילדים יוכלו לשבת ולשחק אחד/ת עם השני/ה בשעה שהוריהם מדברים על ההווה, אבל תמיד נזכרים. אולי לכתוב, להעלות זכרונות עם עצמךָ בלבד.

    הבניית הזכרון באמצעות הסמלים המדיניים האלה: הורדת הדגל לחצי התורן, מסדרים חיליים, טקסי יזכור, תפלת אל מלא רחמים, קדיש (שביום זה מתקשרת אצלי דווקא אוטומטית עם שירו של יהודה עמיחי, שהוא כן ומוצלח בהרבה הימנה). מה לי ולזה?  אני מעדיף לזכור ולהִזָּכר בחברתם של א/נשים קרובים/ות ואהובים/ות איתם אפשר לדבר, או עם עצמי—ולא באמצעות טקסים המקדשים את המדינה או את אלהי הצבאות. אני מעדיף לזכור פנים, את עדינותן של הפנים, על פני שמות, דרגות ומספרים אישיים, על פני מדינה החוגגת (אחת לשנה) את מתיה, ומעלה עצמה על נס, כאילו היא ההצדקה, התכלית האמיתית המצדיקה את מותם של חיים צעירים מדיי. מי יכול לזכור את כולם/ן? מי באמת חושב שכולם היו יפי בלורית ותואר? איזו רעוּת היתה להם למתאבדים בימי שירותם הצבאי (לרוב בשל שרירות לבם של מפקדים או של חברים) או למי שנהרגו בתאונות אימונים או מאש כוחותינו? או מי שגסס שעות ירוי בבטנו מבלי שהצליחו לפנותו כתוצאה מן המהומות שפרצו אחר פתיחת "מנהרת הכותל"? אני מעדיף לזכור את מה שאני זוכר, את מי שאני זוכר, את הפנים הפרטיות, ההולכות עימי ממילא תמיד. מה ששום דגל, תפלה, או תפלה לעילוי נשמות—לא ישכיחו; לא יצליחו.

*

לקריאה נוספת: ליל שאין לו סוף  (על טיניטוס לעמנואל פינטו)

בתמונה למעלה: משה גרשוני, בדם לבי, צבע זכוכית על נייר משבצות, אמצע שנות השבעים, אוסף בנו כלב.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

נהג הדחפור הצהל"י אשר דרס למוות את פעילת השלום האמריקנית, רייצ'ל קורי (2003-1979), טוען לגבי נסיבות דריסתהּ: "לא הרגשתי".

 

אתמול, הגיע לידיי החלק הראשון של עתון "ישראל היום" בעמוד 9 בטור הצדדי הובאה הידיעה הבאה:

נהג הדחפור שדרס את רייצ'ל קורי: "לא הרגשתי"

 

כשהוא מוסתר מאחורי פרגוד באולם ביהמ"ש המחוזי בחיפה, העיד אתמול נהג הדחפור שדרס לפני שבע שנים בעזה את הצעירה האמריקנית, רייצ'ל קורי (24). לטענת הנהג, הוא לא הרגיש שפגע בצעירה עד ששמע על כך ברשת הקשר. קורי נדרסה למוות על ידי דחפור צה"ל, שהיה בפעילוּת חישוף ברצועת עזה בניסיון למנוע פעילות חבלנית נגד כוחות צה"ל. במהלך הדיון אתמול, הציג עו"ד חסיין אבן חסיין, שמייצג את משפחת קורי, סתירה בעדותו של הנהג שבתחילה טען בחקירת מצ"ח כי הוא שדיווח ברשת הקשר על האירוע, בעוד שכעת הוא טוען שהבין שפגע בקורי רק אחרי ששמע על כך דיווח ברשת הקשר. המדינה טענה מנגד, כי קורי וחבריה לארגון השמאל הבריטי שהו בשטח שהוכרז כשטח צבאי סגור ופעלו באופן שסיכן את חיילי צה"ל

 

[כתב: דני ברנר; "ישראל היום", חדשות שישי, 22.10.2010 עמ' 11]

 

   לפרשת רייצ'ל קורי, פעילת השלום האמריקנית, ייחדתי כבר רשימה בעבר. במהלכה הבאתי עדות מפורשת שנתפרסמה בעיתונות מפי נהג דחפור צהל"י אחר בו התגאה והתנאה בכושר ההרס שהוא מפגין בדחפורו וביזמות ההרס העצמאיות בהן הוא נוקט.

   אמנם, אפשר כי באשר לנהג שדרס את רייצ'ל קורי, אפשר כי מדובר בתאונה; אפשר כי אמנם לא היתה פה כוונה רעה אלא מעשה רע, מלווה ברשלנות פושעת. אפשר גם כי הסתירה בעדויות, מקורהּ בטראומה שחווה הנהג הדורס (ידוע הוא כי הלוקים בטראומה נוטים לסתור את עצמם כעדים, מפני הבלבול הפנימי שהם חשים). אבל תגובת המדינה כאן היא בעייתית עוד יותר. גם אם פעלו קורי וחבריה בשטח צבאי סגור; אין כל הוכחה כי הם "פעלו באופן שסיכן את חיילי צה"ל". מעדויות שנתפרסמו עולה כי קורי נסתה לחסום דחפור שהיה בדרכו להרוס בית מגורים על יושביו. קורי וחבריה לא נשאו נשק ואף לא הואשמו אי פעם בנשיאת נשק, ועל כן, לא ברור איזו סכנה נשקפה מהם לחיילי צה"ל.

   בעיה נוספת וחמורה היא בעצם הכותרת "לא הרגשתי". לי היא הזכירה מעין תמונת תשליל לפתק שהותיר אחריו החייל אורי אילן (1955) שהתאבד בכלא בדמשק, לאחר חקירות קשות, ואשר על אחת מרגליו הידק את הפתק "לא בגדתי.התאבדתי". פתק זה הפך לחלק מאתוס הגבורה של צה"ל ורבים התחנכו לאורו .(גם אני). לוּ רק היה חייל צה"ל האמוּר "מרגיש". אפשר כי לא היה דורס. לו היה "מרגיש" אפשר כי לא חש להרוס את בתיהם של אזרחים פלסטינים. לו היה "מרגיש" היה ודאי עוצר את שעטת הדחפור ברגע שהיה רואה לפניו התקהלות אזרחית.  אולי אני מקצין את הסיטואציה, אבל דומני, כי בכותרת הזו "לא הרגשתי" מבקש העורך להכתיב לציבור כי "להרגיש" באשר לצדקת המאבק הפלסטיני כמוהו כסוג של "בגידה", או קרוב לכך.  מוטב "לא להרגיש" ולבצע פקודות בעיניים סגורות; להמתין לפרקליטות הצבאית או לפרקליטות המדינה שינסו בטיעונים פרוצדורליים להגן על זכותו של צה"ל לרצוח אזרחים. מוטב "לא להרגיש" את הדיכוי והכיבוש, להשלים עם הרג אזרחים חפים מכל פשע, בשל המרדף אחר גורמי טרור בעזה וברפיח. דן חלוץ בשעתו עוד הרגיש "מכה קטנה בכנף" כאשר המטוס המטיר פצצה של טון על שכונה מיושבת. עתה כבר לא צריכים להרגיש דבר. מה חבל שמדינת ישראל אינה משמיעה את הסאב-טקסט של הפרשה הזאת. דריסתה של רייצ'ל קורי נדונה לפני בית המשפט, רק הואיל והיתה אזרחית אמריקנית ממשפחה אמידה. לו היה מדובר באזרח פלסטיני מן השורה, כאשר חזו עינינו במבצע "עופרת יצוקה", אפשר כי הדברים לא היו נדונים, לא בתקשורת הבין לאומית ואף לא בבית המשפט. במצב העניינים היגע בו אנו מצויים כפי הנראה, עשוי נהג דחפור צהל"י אשר דרש למוות פעילת-שלום צעירה להתחמק מאחריות בטיעון "לא הרגשתי", ולזכות בסיקור בלתי-ביקורתי, חיובי ברוחו, ו"מאוזן".

   ובכל זאת, אני חושב, כאשר אנו באים להרגיש או לחשוב בחיי אדם איננו אמורים לחשוב האם האדם שמנגד הוא "ישראל" או האם  הוא "אוהב ישראל" או "האם הוא פרו-ציוני ותומך במדיניותה של מדינת ישראל". עלינו לראות בכל אדם—אדם, ולכבד ולהוקיר את חייו, משום שהוא אדם. אדם נהג דחפור שהיה רואה אדם אחר ,פעילת שלום, מפגינה כנגד מדיניותהּ של מדינתו, ומנסה להציל את ביתם של בני אדם אחרים, היה אמור לעצור את הדחפור; היה אמור להרגיש סתירה בין הפעולה שהתבקש לבצע, ובין מהותו כאדם; אדם כזה, גם אם דרס את רייצ'ל קורי בשוגג, לא היה טוען "לא הרגשתי" בדיעבד, כקו הגנה, בעומדו בפני בית המשפט.

 

 

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

שנים הרבה עברו מאותו יום הכיפורים, קצתן עברו כך וקצתן כך, איני מתאונן ואינו מתרעם, יודע הקדוש ברוך הוא אם לטוב ואם למוטב.

[ש"י עגנון, 'פי שנים', סמוך ונראה: סיפורים עם ספר המעשים, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב תשכ"ז, עמ' 141]

 

1

 

   הייתי בן 24, חודשיים לפני חתונתי. אשתי (אז אשתי לעתיד) ביקשה שנעשה את יום הכיפורים הראשון שלי בבית הכנסת בישיבת הר עציון באלון שבות. נסענו להתארח אצל זוג חברים נשוי שלה. מתפילת הערב לא התרשמתי במיוחד (היה צפוף, מבולגן ודי שגרתי). תפילת שחרית של יום הכיפורים החלה בשעה 6:30 והתקיימה ברציפות (להוציא רבע שעה הפסקה בלב הצהריים) עד לחתימתהּ של תפילת נעילה ב-18:00 לערך. שליח הציבור, היה יהודי כבן 73 אז, אחד מראשי הישיבה, הרב יהודה עמיטל, שעמד על רגליו והתפלל כל אותן שעות. תפילתו היתה מיוחדת מצד עצמה, חפה מדרמטיזציות מלודרמטיות מחד גיסא, אבל מליאת יראה ועדינות מאידך גיסא. ניכר היה כאילו מקיים הוא את דברי התלמוד הירושלמי (מסכת ראש השנה פרק ראשון הלכה ג')  על אודות בני ישראל, שעל אף שנכנסים הם לדין, יודעים הם שהקב"ה יטה דינם לצד החסד, ועל כן לובשים לבן ושמחים, מצד אחר היתה בתפילתו משום המתפלל מקירות ליבו, מושג המובא בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות דף י' ע"ב), על אודות העומד להתפלל כאילו חרב חדה מונחת על צוארו ואף על פי כן אין הוא חדל מן הרחמים. תפילתו של הנוהה-עורג אל הרחמן, ואל הרחמים האלהים, וגם אם אינו מוצא אותם בעולם החיצון, יכול למצוא את עקבותיהם בליבו-הוא. איני יכול כמובן להגזים ולומר כי חלפה עליי חוויית יום כיפורים טרנספורמטיבית, כעין זו אשר חלפו-עברו על רודולף אוטו בבית כנסת במרוקו או על פרנץ רוזנצווייג בבית הכנסת של האיסט-יודן. אמנם פרנץ קפקא כתב ביומנו (1915, אם זוכרני נכון) כי 'התאבדות היא לא ללכת ביום הכיפורים לבית הכנסת' (אני חושש כי מדובר  באמירה עוקצנית דווקא), אבל בשנים האחרונות אני נוטה להתפלל לבדי את רוב תפילות יום הכיפורים. ובכל זאת, רושמו של הרב עמיטל שהתפלל בדביקות קורנת-אהבה ומדבקת, לאורך היום כולו, מזריחה עד שקיעה, שמור יהיה עימי תמיד. יהי זכרו ברוך.

 

2

 

   אין כתרבות-הכדורגל בכדי להוכיח כי מבחינה חברתית, אמנות-יוצרת הינה סטייה-חברתית, רצויה אמנם, מחכימה, מפתיעה ומרתקת, אך כזאת שרק מיעוט בני האדם נושאים עיניהם אליה. אבל כדורגל רחוק מלהיות רק התבטאות של תרבות-פופולרית גרידא. זהו, בראש ובראשונה, והמונדיאל החולף הדגים זאת היטב, משחק קבוצתי, הדורש קבוצה מאומנת היטב, שבה חברים אנשים הפועלים יחדיו ונהנים יחד מעשייתם המשותפת. לפיכך, אני חושב, אם יש הנושאים עיניהם אל הסטארים של הכדורגל העולמי, עיניי נשואות לקבוצות, לתיאום, לעשייתם של השחקנים זה למען זה. מבחינה זאת, אם הכדורגל האירופי הפך בשנים האחרונות כתולדה של הכלכלה הקפיטליסטית לאוסף של תאגידים המנוהל על ידי אוליגרכים, היכולים לרכוש כוכבים כאשר יידבם ליבם, יש במונדיאל מן חזרה לתמימות-האוהבת שיש להניח שעמדה אי-פעם בבסיס משחק הכדורגל. אותו משחק שהכרתי בשכונה כילד; אותו משחק שמכירים ילדים היום בשכונות בבלגראד, סיאול, אדיס-אבבה, או סן-פאולו. מיעוטם ייהפכו לכדורגלנים, מיעוטם יצליחו להיחלץ משכונות עוני. רובם יש להניח יגדלו וייצפו במונדיאל ועל פניהם חיוך מתרוצץ; לעתים גם קללה משורבבת. כולנו ילדים-מבוגרים. כולנו בני אדם באחווה מתגלגלת.

   לעתים, אני חושב ביני ובין עצמי, כי כאשר חז"ל תיקנו את תפילת הציבור במניין (עשרה אנשים), הם חשבו על הקמת קבוצת-תפילה; תא-חברתי של עשרה אנשים אשר ייתאמנו מדי יום שלוש פעמים בתפלה, עד אשר ייעשו חלק מקבוצה מאומנת היטב, שחבריה עושים אלו למען אלו, ויוצרים יחדיו חוויה המשמחת את כל המשתתפים בהּ, ועל כן קירבה וחברוּת. עולם התפילה כיום דומני קצת מרוחק מתפישה כזאת, ומעוגן, על פי רוב, סביב חובות, תפקידים, קנאות, מחנאות וכיו"ב בבית הכנסת. בתפילת ציבור כמו במשחק כדור קבוצתי צריכה לעמוד לנגד העיניים, בראש ובראשונה, העשייה המשותפת, האימון הרוחני שבו כולם שותפים, וכולם נוטלים בו חלק.  לעתים נראה קהל מתפללים יהודי בעת אמירת "פתח לנו שער בעת נעילת שער" דתפילת נעילה, כאילו היו קבוצת כדורגל מאומנת היטב, המנסה עוד להשוות את התוצאה בזמן פציעות שלאחר תום הדקה התשעים, ושירתם-ריקודם בסוף התפילה "לשנה הבאה בירושלים" כאילו מישהו מהם (לא חשוב מי) הצליח להבקיע (מי בראש מי ברגל), ולהשיג הארכה עד לפרוס ערב יום הכיפורים הבא.   

 

3

 

   ובכל זאת, הלילה, לאחר שיוודעו התוצאות, יחזרו מהגר-העבודה מגאנה ועמיתו הישראלי העובד ביחידה ללכידת עובדים-זרים לתפקידיהם ולמקומם החברתי משני צידי המתרס. חייל המוצב במחסום ואזרח פלסטיני מן הגדה, שוב לא יחלקו שוב את השייכות למחנה אחד של היות צופי המונדיאל. המצע המשותף בו חלקו בחודש האחרון יתפוגג ויילך, ועימה הקירבה שנוצרה, לפחות למראית עין, שאיפשרה את השיחה הבין-לאומית בין בני אדם על גורל הקבוצות ועל מה הם מנבאים שייתרחש בהמשך. אין זה משנה אם אוהבים כדורגל אם לאו, יש למונדיאל השפעה על בני אדם השוברת הרבה מאוד ניכור חברתי-מעמדי-לאומי וכיו"ב.

למשל, הסיטואציה המתוארת בשירהּ של המשוררת המצרית  (ילידת 1966) אימאן מרסאל:

 

חֲמִשָּה יְלָדִים אוֹבְדִים בֵּין רַגְלֵי אֵם עִם כִּסּוּי רֹאש וְאָב רוֹעֵד כֻּלוֹ,

מַמְתִּינִים לְאִיש הַמִשְמָר מֵאֲחוֹרֵי קִיר זְכוּכִית

הָאִיש שֶיִקְבַּע בְּאֵיזוֹ אֶרֶץ יָמוּתוּ

הֶחְבֵּאתִי אֶת דַרְכּוֹנִי בּכִיסִי כְּשֶעָבַרְתִּי שָם

כָּךְ, לִדְגֹל בְּהוּמָנִיוּת אֵינוֹ עוֹלֶה יוֹתֶר מִלִזְכֹּר אֶת הַיַלְדוּת:

"אָסוּר לְאֳכוֹל מַמְתַּקִים לִפְנֵי אֶבְיוֹנִים".

 [אימאן מרסאל, 'בנמל התעופה של פרנקפורט', גיאוגרפיה חלופית: שירים, תרגם מערבית ששון סומך, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 49]

 

   המשוררת יודעת כי אין בכוחה להשפיע על תוצאות בידוק הדרכונים של אותה משפחה, ועל פתיחת השער בעת נעילת השער, אבל היא יכולה לכתוב שיר מחאה, שייפצע את ליבם של קוראיו, וישים לנגד עיניהם את חיתוך הגורלות, המתבצע יום יום, בני אדם כלפי בני אדם, באורח המנכר בני אדם אלו מאלו.

   למרבה השמחה, יימצאו תמיד א/נשים הרבה ששיר כזה יפצע את רגישותם; למרבה הצער, יימצאו תמיד א/נשים רבים ששיר כזה יותירם בתגובה של הצדקת פערים חברתיים, אי שיויון, אי צדק, אפילו משיכת כתף של נא לא לבלבל לי את המח, יש לי את חיי ואת חיי משפחתי ודי לי בכך.

   הרב יהודה עמיטל כתב וגם אמר במספר הזדמנויות כי הוא ייסד את ישיבת הר עציון על אדני סיפור-מעשה חסידי ממנו עולה, כי העוסק בתורה ושומע קול תינוק בוכה ואינו קם ממקומו לברר מה פשר הבכי, הרי תלמודו של אותו אדם פגום מיסודו. כללו של דבר, תלמוד התורה צריך לעורר את רגישותו של האדם לזולת, כל זולת, לא לדכא אותו, לא להותיר אותו סגור בסוליפסיזם של ד' אמות של הלכה.

   אפשר כי בכל זאת יכול אדם לזכור בליבו את האחווה הבין אנושית והבין לאומית גם בימים בהם היא פחות ניבטת מעל מרקעי הטלוויזיה, העיתונות היומית, חדשות הערב. גם בימים בהם מאיצים בנו כל מיני מומחים בתחומם לשנוא תורכים, אראנים, פלסטינים, מהגרי-עבודה וכיו"ב. גם ללא הכדורגל ברקע, לא נחוץ הרבה, מעט התנגדות-תבונית, מעט לבביות-פנימית, על מנת לשמור על אחוות-אדם מתגלגלת ועל אפשרויות השיחה.

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נוף הים, שמן על בד, 1920.

 

©  2010  שוֹעִי רז

Read Full Post »

 
 
התקשרתי לחברת נפש, מה חברה, אחות ממש, בכדי לשאול אם היא תהיה מחר באוניברסיטת חיפה. התכוננתי לנסוע לשם לכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית שם עמדתי להרצות בנושא: 'האם עוד ניתן לדבר על הטוב שבעולמות (ההכרתיים) האפשריים'. היא ענתה בתמהון שמח ואמרה שבדיוק חשבה עליי, אבל שהיא לא יכולה להגיע. זה אינו יום הלימודים שלה, אלא יום עבודה. שנינו צחקנו ואני ראיתי דולפינים. זה קורה לי לפעמים שאני משוחח, אפילו טלפונית, עם אנשים אהובים ופתאום דברים שנאמרים לי מרגשים אותי ממש. ההרצאה עצמה נעה בין אידיאת הטוב האפלטונית (פוליטיאה ספר ו') ותפישות פילוסופיות של ראיית העולם הזה כתכלית של טוב קורן, של תבונה מטפיסית השופעת אליו והטוב שבעולמות האפשריים (למשל היא מצויה בכתבי אבו חאמד אלע'זאלי, רמב"ם, תומס אקוינס וגוטפריד וילהלם לייבניץ) , ובין תפישות הרואות בעולמינו זה עולם פגום ושבור מן היסוד, ואת מלאכתו של הפילוסוף הקיומי דווקא בפעילות מתוך מצבי קיצון נפשיים ותיאורם ולא מתוך מדיטציה פילוסופית שקולה ומהורהרת. הרחקתי בזה, עד שהצגתי כמה טורי שיר של משוררים ומסאים עבריים, בני תקופתנו (תמיר גרינברג, שמעון אדף, מיכל בן נפתלי)  המדמים כאילו איזו אידיאה של אסון שופעת אל תוך המציאות, מקיפה וסובבת אותה מכל עבריה, וכל שנותר לאדם הם רגעי אושר חולפים, לא יותר, הבטחה ואיזו תקווה, המגיחה לבסוף מן התחתית שבתחתית משל היתה תיבת פנדורה. עולם ללא גאולה, שבר ללא תיקון. עולם שניתן לחייך בו חיוכים חולפים של אהבה ולהמשיך ללכת מתוך הכרה שלימה בסוֹפיות, בשברירותו של הרגע, בחוסר המיצוי ובחוסר התכלית של הפעילות האנושית.

    פגשתי את טלי כוכבי, שכנתי היקרה ל"רשימות", חיפאית ותיקה, וטיילנו קצת באוניברסיטה מדברים על דברים שקורים ועל דברים שאירעו די מזמן. הראיתי לה מתוך ספר את השיר הזה של נאזים חכמת (1963-1902) שלא יכולתי להירגע ממנו כל היום וגם כל ההרצאה בעת שדיברתי, תקתק בתוכי כמו שעון בּלוּע:  

 

הִנֵּה כָּךְ בָּאנוּ וְכָךְ נֵלֵךְ

הֱיֶה שָלוֹם אָחִי הַיָּם

לָקַחְנוּ מְעַט מֵחַלּוּקֵי הָאֶבֶן שֶלְּךָ

וּמֵהַמֶּלַח הַכָּחֹל עָמֹק שֶלְּךָ

מְעַט מִנִצְחִיוּתְךָ

וְּמְעַט מִזְעָר מֵאוֹרְךָ

וּמִקְצָת  מִצַּעַרְךָ

לָמַדְנוּ כַּמָּה דְבָרִים

מִגוֹרָלוֹ שֶל הַיָּם

שָאַבְנוּ מְעַט תִּקְוָה

וְנַעֲשֵינוּ מְעַט יוֹתֵר בְּנֵי אָדָם

הִנֵּה כָּךְ בָּאנוּ וְכָךְ נֵלֵך

הֳיֶה שָלוֹם אָחִי הַיָּם

(נאזים חכמת, ענק כחול-עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה וכתבה אחרית דבר: עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 123) 

 

דיברתי עם טלי על השיר, ועל ההתכתבות שלו עם השיר 'תמורות' לתמיר גרינברג שקראתי כמה דקות קודם לכן בהרצאה. וטלי אמרה שזה כמו 'היו שלום ותודה על הדגים, רק להפך' וזה הביא אותי לידי חיוך ואז חשבתי בתוך עצמי כי 'היו שלום ותודה על הדגים', על פי דגלאס אדאמס, זה פתק שהדולפינים משאירים אחריהם כאשר הם עוזבים את העולם ונודע שהם תמיד היו יישויות אינטיליגנטיות לאין ערוך יותר מן האדם. חשבתי כי ביממה האחרונה דולפינים מלווים אותי בכל מקום.

*

*  
לפנות ערב, מעט בטרם שקעה החמה, הגעתי לתחנת הרכבת חוף הכרמל לעשות את דרכי לתל אביב. הרכבת הבאה עמדה לצאת בעוד חצי שעה. נזכרתי כי לא התפללתי מנחה. נעמדתי על יד ספסל בתחנה שהיתה די שוממת, הורדתי את כובעי ועמדתי בכיפה בכדי שאנשי הביטחון לא יגיעו לתהות לגבי התמהוני הממלמל אל עצמו. עמדתי עם הגב לים. מרחוק דימיתי להריח את הים ואת ירקותו. התחנה החצי הריקה נדמתה כמו דף שהטקסט שעמד בו נטשו. אחר כך התיישבתי על הספסל לרגע וקראתי שוב את 'תמוּרות':

 

הִגַּעְתִּי אֶל הַיָּם רַגְלִי,

דֶרֶךְ הַשּוּק הַמְרֻקָּן 

אֶת הַגַּלִים אֵינִי מַכִּיר

אֶתְמוֹל הָיוּ פֹּה אֲחֵרִים וְהִסְתַּלְּקוּ

וְאֵלּוּ שֶעַכְשָו מְלַחֲכִים אֶת כּפּוֹתַי

יֵלְכוּ גָם הֵם

הַיָּם אָפֵל, הַחוֹל אָפֵל.

נַאֲקָתָם שֶל הַגַּלִּים

גָם הִיא בָּאֲפֵלָה.

עָלַי לֵילֵךְ עִמָּם

אַךְ קֹדֶם כֹּל

אֵשֵב עוֹד רֶגַע קָט

עַל מְלַאכְתִי.

לֹא לִי לְהִבָּטֵל מִמֶּנָּה

לֹא אֲנִי הוּא זֶה שֶיַּשְלִימָהּ

(תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 49)

 

התנועה הזו הבלתי פוסקת של הדברים, של מצבי הנפש. סופיותם. התחנה כבר היתה כסוית אפלה. מקרוב שמעתי את תנועת הרכבות הולכות ושבות על המסילות, כמו נסיון לחקות את תנועתם המתמדת של הגלים הרחק.

*

 

*

השיר Dolphins נכתב והושר לראשונה על ידי אמן הפולק האמריקאי פרד ניל (2001-1936). השיר בוצע פעמים רבות מאז, בין היתר על ידי טים באקלי, בילי בראג ו- TheThe (מאט ג'ונסון). הבאתי אותו בביצוע המקורי משנת 1969.

השיר, ReasontoBelieve ,נכתב ובוצע במקור על ידי אמן הפולק האמריקאי טים הארדין (1980-1941) . כאן בביצוע כיסוי יפהפה של בילי בראג וליסה מילר שהוקלט לטלויזיה האוסטרלית בשנת 2003.

 

 

בתמונה למעלה: נחום גוטמן, אניות ביום חג בנמל חיפה, שמן על בד 1959

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

Older Posts »