הפסנתרן ששכח כיצד מנגנים ובכל זאת חזר לנגן

*

*

    לפני עשרים שנה בדצמבר (2.12.2002) נפטר אחד הפסנתרנים האהובים עלי, מאל (מלקולם) וולדרון (2002-1925), בן למשפחה שהיגרה לארה"ב מג'מייקה. אלבום הסולו שלו,. All Alone שהוקלט ב-1 במארס 1966 במילאנו, לאחר שלוש שנות שתיקה, היו סופו של תהליך שיקומי (שכלל טיפול בנזעי חשמל וניקור מותני), ובהמשך: ריפוי עצמי. הם החלו בכך, שכתוצאה ממנת יתר של הירואין בתחילת 1963, איבד וולדרון חלקים מזיכרונו, לרבות זיכרונו המוסיקלי, ונאלץ ללמוד מחדש להלחין, לנגן ולהתגבר על רעד לא רצוני של הידיים. לטענתו, משהו בעדינות של עבודת הידיים על הקלידים מעולם לא חזר. מלבד הסיפור המיוחד שמאחורי המוסיקה של וולדרון ונסיבות יצירת האלבום – זה פשוט, אלבום בלוז-פסנתר, מהטובים ביותר להם האזנתי מעודי.

*

*

   לא תמיד היה וולדרון לבדו. בחלקן השני של שנות החמישים הוא זכה לפריצה גדולה כפסנתרן חדשני שליווה, בניו יורק, כוכבים-עולים כמו צ'רלס מינגוס וג'ון קולטריין. הוא זכה להיות הפסנתרן המלווה של בילי הולידיי (1959-1915) בשנות חייה האחרונות (1959-1957) הן בהקלטות והן בהופעות פומביות וטלוויזיוניות, וראה בה מנטורית ואחות-גדולה (הוא נראה גם בהקלטות לטלוויזיה מאותן שנים, כמעט-מבויש בנוכחות גדולי הג'ז). חברת  Prestige החתימה אותו עוד קודם (1959-1956) על חוזה שמינה אותו לתפקיד "פסנתרן ומלחין הבית" – בתוכו נתבקש לכתוב עשרות ומאות לחני ג'ז לאלבומי החברה, קצתם הפכו סטנדרטים המנוגנים עד עצם היום הזה (הנודעים ביותר "Soul Eyes" ו-"Left Alone").

*

*

    כך בתוך כחמש שנים, הוציא שישה אלבומי הרכב בהובלתו (טריו וקוורטט, רק לעתים רחוקות – הרכבים גדולים יותר) והשתתף בעשרות אלבומים נוספים, ביניהם עם אמנים שנמנו על חוגי ה-New Jazz והאוונגרד,  למשל עם: אריק דולפי, סטיב לייסי (ראו בהמשך), בוקר ליטל, בוקר ארווין, קליפורד ג'ורדן, אלווין ג'ונס, אד בלקוול, ריצ'רד דיוויס, רון קרטר. בוקר ליטל כנראה הביא אותו לפגוש את המתופף מקס רואץ', עימו הקליט שלושה אלבומים בין 1962-1960 – האחרון שבהם, Speak Brother, Speak   מאוקטובר 1962; בפירוש אחד מאלבומי ההרכב המושלמים שיש (אני חושב שהאזנתי לו לפחות עשרות פעמים. הוא מפגן חד פעמי של תנועה בקבוצה), על אף שהסולואים של וולדרון בתוכו נדמים אחֵרים לגמרי, מכל מה שניגן עד אז, שקועים בתוך עצמם, נעים מתוך איזה הגיון פנימי שכנראה היה נהיר רק למחברם ואולי גם לו לא-ממש, שכן מסתבר כי באותה עת היה עמוק בהתמכרות; אני לא יודע אם כך נשמעת חוויית הירואין, אך קטעי הפסנתר של וולדרון באלבום הזה הם בפירוש חוויה מהפנטת.

*

*

*

*

   על הנפילה, ותקופת הגמילה והשיקום, התייחס וולדרון  כתקופה שבה נאלץ להתמודד עם רעד לא רצוני בכפות הידיים. הוא לא זכר בתחילה דבר מיצירותיו וגם לא זכר איך מנגנים, ורק בהדרגה חזר לנגן, תוך שהוא מנסה להאזין לאלבומיו הרבים הקודמים, ומנסה לשחזר את מסעותיו הקודמים על קלידי הפסנתר. ניכר בוולדרון, כי ההתמכרות החלה או התגברה, כתולדה מפטירותיהם החטופות של הולידיי ושל החצוצרן הצעיר, בוקר ליטל (1961-1938), שבהם ראה וולדרון – אנשים קרובים ופרטנרים מוסיקליים. 

   אבל כל הטלטלות הללו היו רק ראשיתו של הצעד הבא. לאחר שובו לפעילות באירופה (הוא עזב את ארה"ב; אולי משום שלא רצה לחזור לסצינת המועדונים ולסמים) ועד תום שנות השישים נפרד וולדרון מאשתו אליין (ששרה עד אז בכמה מאלבומיו, למשל ב-Portrait of a Young Mother) – ומשנסע להופיע בטוקיו שביפן (קדמו לו בסיבובי הופעות שם ת'לוניוס מונק וג'ון קולטריין, למשל). הוא החליט להשתקע בעיר, הקים בהּ מועדון ג'ז קבוע ראשון, נישא בשנית להִירוֹמִי (בת יפן), ולמעשה עד 1986, שבהּ החליט לשוב לניו יורק, ולאורך כשבע-עשרה שנים (ולמעלה מעשרים שנה לאחר שעזב את ניו יורק), הפך אותו מועדון של וולדרון בטוקיו – לאבן שואבת למוסיקאי ג'ז אירופאיים ואמריקניים, שבאו לטוקיו כדי לנגן עם מאל, ובמועדון של מאל. אלו שהיו בחסרון-כיס, לנוּ בבית משפחת וולדרון. כך למעשה, זכו גם אמני ג'ז יפניים צעירים בהזדמנות להקשיב מקרוב לסשנים שלימים בהופעות חיות של מיטב אמני הג'ז, להיפגש עימם ולנגן עמם בצוותא. אמנים רבים ציינו שוולדרון היה איש נהדר ומארח למופת, ואמנם יש להניח כי ג'ז יפני היה מתפתח עצמאי גם בלא המועדון של וולדרון והירוֹמִי, אבל משהוּ בהפריה ההדדית האפרו-אמריקנית (במיוחד) והיפנית, היה נעצר. בנוסף, נוכחותו של וולדרון ביפן היתה חיונית גם מבחינתם של אמני ג'ז אפרו-אמריקניים שלא זכו לחיבוק הממסד.  אם בשנת 1969 ייסד המפיק הגרמני מנפרד אייכר (נולד 1943) את חברת התקליטים ECM וחנך אותה עם אלבום של מאל וולדרון, Free at Last, הראשון במאות אלבומים שיצאו בחברה במשך השנים; הרי שב-1973, עשה אייכר נסיון בשותפות יפנית, לאחר שנוכח שיש ביפן צמא לג'ז (יש להניח כי הגיע למסקנה הזאת בעקבות חברותו עם וולדרון) ופתח את Japo // ECM For Tomorrow, לייבל קטן יותר מזה הגרמני, שהוציא הקלטות של אמנים אמריקנים, אירופאיים ויפניים – חלקם הוצאו רק ביפן וחלקם פשוט היו הוצאות מחודשות של אלבומי החברה הגדולה שבגרמניה. כך למשל, ראה אור, אלבום המופת,  African Piano, הופעת סולו פסנתר של המוסיקאי הדרום-אפריקני הגולה,  עבדוללה אבראהים (נולד 1934 ועודו עמנו), שהוקלטה עוד בשנת 1969 בקופנהגן, אבל לא נמצא לה דורש – בשנת 1973. באלבום זה  נמצא אחד מקטעי סולו הפסנתר הסוחפים ביותר שאני מכיר (The Moon), ובכל פעם שאני מאזין לו (יש לי את הדיסק במהדורה היפנית), אני מוקיר תודה גם לוולדרון על  ששהותו הקבועה בטוקיו, פתחה שערים עבור אמני ג'ז ופסנתרנים נוספים.

*

* 

*

*

     מאל מאוד אהב את המוסיקה של ת'לוניוס מונק (1982-1917). הוא שיתף פעולה ביותר מעשרה אלבומים, עם המוסיקאי והסקסופוניסט (סופרן), סטיב לייסי (2004-1934, במקור: סטיבן נורמן לקריץ', בן למשפחת מהגרים יהודיים מרוסיה), שנהנה מאותה אהבה גדולה למונק. לייסי כבר ניגן מונק בצוותא עם ססיל טיילור (2018-1929), באלבום הבכורה של האחרון, Jazz Advance, משנת 1956. אחר כך הזמין לייסי את וולדרון להיות הפסנתרן באלבום שהקדיש עם קוורטט בהובלתו, Reflections משנת 1958 – המהווה, עד עצם היום הזה (למיטב ידיעתי), את אלבום המחווה השלם הראשון ליצירת מונק (מונק היה אז רק בן 41; ורק כשנה קודם לכן דרך באמת כוכבו, עם האלבום Monk's Music, עם הופעות משותפות עם ג'ון קולטריין, ועם הביצוע של מיילס דיוויס ל-Round' Midnight). לייסי ווולדרון שבו וחזרו לנגן ביחד, בעיקר מונק ולחנים של וולדרון, משנות השבעים ועד ממש, כחודשיים ספורים לפני פטירת וולדרון. ראוי לציון בהקשר זה, אלבום נהדר של השניים, The Super Quartet of Mal Waldron Featuring Steve Lacy Live at the Sweet Basil, שהוקלט בשנת 1987 בגריניץ' וילג' במנהטן, וכולל שתי יצירות של מונק (Evidence, Let's Call This) המנוגנות ישר לאחר יצירות של וולדרון (What It Is, Snake Out) באופן שמבליט עד כמה יצירתו של מונק, היוותה אבן דרך חשובה ביצירת וולדרון. ההקלטה הלפני-אחרונה של וולדרון, להערכתי סשן פרידה מודע של שני החברים הללו, ארעה באלבום One More Time שהוקלט בימים האחרונים של ינואר 2002. כמה ימים אחר-כך הקליט וולדרון אלבום, המיוחד לבילי הולידיי, Left Alone Revisited,  בדואו עם הסקסופוניסט, ארצ'י שֶפּ. זוהי הקלטתו האחרונה של וולדרון, ומעניין ששתי הקלטותיו האחרונות היו בבחינת קידה אחרונה ופרידה, מחברו החי, סטיב לייסי, ומחברתו המתה (אחותו הגדולה), בילי הולידיי.

*

*

     עוד על מאל ואישיותו המלבבת ניתן ללמוד מהוידאו לסרט דוקומנטרי שהופק סביבו ב-1987 לערך – המצורף למטה. אז כבר שב לניו יורק, ועבד בו-זמנית, עם מקס רואץ' על אלבום משותף, ועם הרכב נגנים עם צ'רלי ראוז (נהגה: ראז, ולכן אני תמיד נהנה לומר, שהוא קרוב-משפחה שלי), שהיה הסקסופוניסט המזוהה ביותר עם ת'לוניוס מונק, וליווה את כל הקלטותיו הרבות בין 1968-1960, רג'י וורקמן (שהיה חלק מהקוורטט של ג'ון קולטריין בין 1963-1961) ואד בלקוול (שניגן עם אורנט קולמן, דון צ'רי, צ'רלי היידן, דיואי רדמן, ארצ'י שפּ ואחרים כל אלו, וגם זמרת הג'ז,  ז'ין לי (2000-1939), ששיתפה עימו פעולה בכמה אלבומים (הקטע המובא בסוף פיסקה זאת לקוח מאחד מהם) , עוד לפני שהם מכבירים שבחים על המוסיקה של מאל, מרבים לומר דברים בשבח אישיותו הרגישה והמיוחדת. למשל, וולדרון, גם בתקופה היפנית – שמר על קשר עם אליין גרושתו ועם ילדיו (2), ודאג לכך ששבעת ילדיו (חמישה מנישואיו השניים), הירומי ואיליין – יבלו יחדיו; כך, איליין נשארה ידידתם, שלו ושל הִירוֹמִי, עד סוף חייו.

*

*

    יותר משכתבתי את הדברים על מנת להעלות קווים לדמותו של וולדרון במלאות עשרים שנה לפטירתו; אני מקווה שמי שמזדמן/ת הנה, יקדיש/תקדיש כמה דקות להאזנה למוסיקה שצירפתי (נדמה לי שבמצטבר יש כאן כמה שעות). מאל לא מספיק מוּכָּר בקרב קוראי העברית (אלו שאינם מאזינים באופן יומי לג'ז או מנגנים ג'ז באופן מקצועי), ובניגוד לשמות מוכרים יותר במקומותנו, כמו דיוק אלינגטון, צ'רלי פארקר, דיזי גילספי, ת'לוניוס מונק, צ'רלס מינגוס, ביל אוונס, מיילס דיוויס, הרבי הנקוק וצ'יק קוריאה – אני חושש שהסיכוי שיערכו לו מופע מחווה באחד מפסטיבלי הג'ז, המתרחשים בארץ מעת לעת, מאוד דל, אף שהמוסיקה שיצר ודאי ראויה לכך, ובהתחשב בכך שמדובר באמן ג'ז פורה ביותר, שהלחין, עיבד, ניגן ותיזמר לאורך חמישה עשורים והוציא תחת ידיו כמה יצירות מופת מינוריות. אני קצת מקווה, שהדברים כאן, ובעיקר המוסיקה המצורפת, יביאו אולי כמה מכן/ם לראות במאל וולדרון, במלאות עשרים שנה לפטירתו, חבר קרוב חדש. 

*

*

*

*

*

*

בתמונה: מאל וולדרון – מילאנו מארס 1966, מתוך החוברת של All Alone. ומתחת –  החוברת הפנימית ביפנית של מהדורת הדיסק שהגיע אליי לפני כמה שנים בדואר מיפן, משום שלא ראה  אור בשום מקום אחר כבר שנים רבות. יש Liner Notes  באנגלית, אך חשבתי כי מעניין יותר להציג דווקא את הצד היפּני.    

Read Full Post »

אחרי הסחיפה

*

השיר הפותח את ספרהּ של המשוררת, המתרגמת וחוקרת הספרוּת, שירה סתיו, שריר הלב, הוא ממיטב השירה העברית שקראתי בשנים האחרונות. זהו בדיוק המקרה בו מרוב דברים לומר על שיר (מי שעומד מאחוריו ומצדדיו ומאחוריו), המתנתי לרגע שבו אוכל לכתוב עליו – משהו מרוכז ומצומצם יותר (בתווך חלפו כשנתיים).  

הנה השיר לפניכם:

*

בַּלַּיְלָה גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף

אֶפְשָׁר לְדַמּוֹת אֶת הַבַּיִת לִסְפִינָה טְרוּפָה

עוֹד מְעַט יֵעָקֵר מִמְּקוֹמוֹ וְיִסָּחֵף, מֻטֶה וּמוּצָף

עַד שֶׁיִשְׁקַע

כַּמָּה בּוֹדְדִים אָנוּ בַּבַּיִּת הַזֶּה!

כָּל אֶחָד מְכֹרָךְ בִּשְִׂמִיכָתוֹ

כָּל אֶחָד לְבָדּוֹ בְּחֲלוֹמוֹתָיו הָרֵיקִים מֵאָדָם,

עַל שִׁמְמוֹת הַקֶּרַח אוֹ בַּשׂדוֹת הַשְּׂרוּפִים, רַק הוּא

וְהַחיוֹת הַגְּדוֹלוֹת, הַמֲּשֻנָנוֹת,

אֶפְשָׁר לִמְדֹד אֶת הַמֶּרְחָקִים בֵּין הַגּוּפִים הַיְּשֵׁנִים,

בֵּין הַנְּשִׁימוֹת, אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ,

אֵיךְ לֵב הַסְּפִינָה מִשְׁתַּנֵּק כְּמוֹ מָפּוּחַ פָּגוּם,

חוֹרֵק וְצוֹלֵל,

כְּאִלּוּ לֹא נָקוּם מָחָר אַרְבָּעָה, כְּתָמִיד,

לִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפֵינוּ בַּחֲלַל הַחֶדֶר, כְּאִלּוּ

לֹא נְקַפֵּל אוֹתָן עָמֹק אֶל תוֹךְ שַׁרְווּלֵי

חֲליפוֹת הַצְלִילָה, כּאִלּוּ לֹא נַעֲמִיס אֶת

בָּלוֹנֵי הָחַמְצָן, לִפְנֵי שׁנִפְנֶה זֶה מֵעַל זֶה

וְנֵצֵא, אֶחָד אֶחָד, כְּאִלּוּ יָם מְחַכֶּה לָנוּ שָׁם

וְלֹא מֵי השְׁלוּלִיּוֹת הַמְּעֻקָּמוֹת.

[שירה סתיו, שריר הלב: שירים, עורכת: לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2019, עמוד 9]

*

    הייתי מתמקד בדימוי הספינה הטרופה. כבר כתבתי לאחרונה על מוטיב התבל כים סוער ועל האדם העובר בנתיבי החיים כספן או כנוסע בספינה המחשבת להישבר – בשירה ערבית ועברית שנכתבה בימי הביניים; כמובן, מקורו הפילוסופי של המשל הוא הַפּוֹלִיטֵיאַה של אפלטון (גם בהחוקים שלו),  שבהּ השכל הוא כרב-חובל והגוף הוא כספינה הסרה לפקודתו, וכך עליה להפליג בנתיבי העולם הזה, ולכוון להיטיב את הזיקה בין עולם האידיאות שבידיעה ובין הסדרים הפוליטיים והחברתיים שכאן. חשוב לזכור, שאותו אפלטון, הרחיק מעל מדינת הפילוסופים שלו את המשוררים, כגורמים המרחיקים את האדם מהאמת שבידיעה, ומפתים אותו אל עולם של דמיונות וסמלים מיתיים, שאולי שובים את דמיונם של בני האדם, אך מרחיקים אותם (כך לדעת אפלטון) מכל השגה של אושר מדיני.

     אצל שירה סתיו, לכתחילה, הבית, כתא הפוליטי הקטן ביותר (המשפחה), הוא כבר ספינה שוקעת, המחשבת לטבוע כליל, אולי כבר טבעה. מה שנראה שעקר אותו מכל אפשרות של יציבות ומעמד איתן – אינו מתואר בשיר; זוהי יכולה להיות סערת-גלים או סערת-רוח. אין כאן התנגשות בין ספינות. לא ניכר, לפחות בשלב הזה, כי הכוח ההרסני מקורו באדם או בחברה הפוליטית, אף לא בכוח דמוני; דומה הדבר לכוח טבעי או לנוכחות המוות עצמה, מותו האפשרי של כל אחד מבני הבית, העתיד ביום מן הימים להפריד ולפורר את העוגנָים ואת הזיקות שהפכו אותן למשפחה, זאת משום שבני האדם חיים במשותף (זהו אחד מגילויי החיים המהותיים ביותר, היות יחד) – אבל מתים כל אחד לעצמו. כללו של דבר, נוכחות המוות או האסון האפשרי; הפגיעות של התא המשפחתי וארעיותם של החיים פוגמת באפשרות לראות אף בתא הפוליטי המשפחתי, שבני האדם מייסדים מכוח אהבתם ואמונתם בחיים, דבר בר קיימא.

    ואכן, מעבר לאשליית הניצחון על הכיליון, שמביא הזמן, אשר משפחה רב-דורית מייצגת, המשוררת עירה מאוד לכך שאושרם של הדברים ואושרה שלה טמון בחברת יקיריה האהובים עליה, בן הזוג שבחרה והילדים שהביאה לעולם, ולא בהשתייכות לאיזה נראטיב רב-דורי של משפחה או עם. יותר מזאת, גם ההשתייכות ל"משפחת האנושות" אינה מהווה לדידה כל נחמה ואפילו נחמה פורתא.

     גם תמונת הסחף של הבית דמוי-האוניה באיזה שיטפון מדומה או צונאמי, דומה בעיניי לתמונת היווצרו של מכתש סחיפה (יש שבעה בעולם; כולם מרוכזים בנגב ובסיני), זרימה אימתנית-פתאומית של מים על שכבות סלע ויציאתם דרך פתח ניקוז יחיד (נחל), מה שמביא לתוואי דמוי הקערה של המכתשים הללו ולגידוע האחיד, כמעשה קדרות, של ההרים המקיפים, המסמנים את גבולותיו של המכתש מכל עבריו. למשל, מכתש רמון היה בעברו הרחוק (עד לפני כמה מיליוני שנים), חלק מים תטיס, ואחר כך חלק מתופעות התהוותו של השבר הסורי-אפריקאי, ולבסוף חלק ממערכי כוחות גיאולוגיים וסחיפת מים, שיצרה כנראה, באירוע סחיפה את המכתש.      

    כזו היא גם הסביבה הביתית המתוארת בשיר של שירה סתיו. היה שם ים גדול אולי אפילו הווה. היה שם בית ומשפחה, הם עוד נטועים במקומם, ואולי אין גם לכך שום-ודאות. הנה בני-הבית נודדים איש-איש בחלומו לבדו, ללא האחרים, על פני שממות ומרחקים, ואילו גם הקימה אל העולם שבחוץ אינה אלא קימה אל מה שאמור היה להיות ים, אבל בשל אירוע הסחיפה הגדול, שכבר אירע או ממשמש לבוא, המציב את כל תמונת היחד והיכולת לחתור מול כל משברי-הזמן ואיתני-הטבע בסימן של חידלון, הופך למי שלוליות מעוקמות. מה שנותר או ייוותר אחרי ששטף המים, כלומר המוות, ישטוף איתו הכל.  

    שירה סתיו אינה פסימיסטית או מבקשת להציג את חיי האנוש ואת הזמן העתיד לכלותם, כדבר המטיל בה פסימיות עמוקה, אבל דומה כי האהבה ליקיריה, שכמוה ממש, הם חולפים, מקריים וארעיים, ממלאת אותה גם בחרדה עמוקה מפני אבדנם ואבדנה, והידיעה שאין מכך כל מוצא ולעתיד לבוא, יקרב יום או ירחק, הבית ויושביו ייסחפו וייסגור הים על ראשיהם.

    בכך מזכירה סתיו את הפילוסופית הצרפתיה-יהודיה, סימון וייל (1943-1909) שכתבה: "היצורים שאני אוהבת הם ברואים. הם נולדו במקרה. פגישתי איתם גם היא מקרה. מה שהם חושבים, מה שהם מרגישים ומה שהם עושים מוגבל ומעורבים בו טוב ורע. לדעת זאת בכל מאודך ולא לאהוב אותם פחות. לחקות את אלוהים באהבתו האינסופית לדברים הסופיים, משום היותם סופיים". וכן: "הפגיעוּת של הדברים היקרים היא יפה, כי הפגיעוּת הי מסימנו של הקיוּם" [סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: תל אביב 1994, עמ' 139-138]. כמובן, סתיו בניגוד לוייל, מדברת על בני משפחתה ואינה מזכירה בשום מקום את אלוהים,  שאינו נוכח לרוב (או בכלל) בשיריה, אך כמו וייל ממש, סתיו חשה בפגיעוּת, בארעיוּת ובמורכבותם של הקרובים לה – קיומם הסופי, היא סיבה לדאגה ולאהבה המודעת לכך שגם האוהבת וגם הנאהבים את יצורים מוגבלים בזמן, שזמן ומקום זימנו אותם יחדיו.

*

*

    בפרק שכותרתו "האסון" (Le Malheur) כתבה וייל: "לקבל את המר; אסור שהקבלה תקרין על המרירות ותפחית ממנה, כי אז ייפחתו, באותה המידה, עוצמתה וטוהרה של הקבלה, שהרי מושא הקבלה הוא הדבר המר בתורת המר, ולא דבר אחר. צריך לומר כמו איוון קרמזוב: דבר לא יוכל לפצות על דמעה אחת של ילד אחד, ועם זאת לקבל את כל הדמעות, ואת אין-ספור הזוועות שמעבר לדמעות. לקבל את הדברים האלה, לא בתורת דברים הנושאים פיצוי, אלא כשהם לעצמם. לקבל את היותם. פשוט כי הם ישנם."  [שם, שם, עמוד 112].  כמובן, גם כאן ניבט המרחק שבין וייל לסתיו אך בד-בבד ניבטת הזיקה. וייל מחכה לאסונות החיים, לא בכיליון עיניים, אך בודאות קשובה, היודעת שיש לקבל את היותם משום שהם ישנם; סתיו – דואגת ליקרים לה. זוהי, במובן-מה, חרדה צפה, שאינה תלויה בגורם דחק מוגדר, היודעת כי אסונות, מצוקות ומשברים הם חלק מהחיים, הארעיים-שבירים, בין כה וכה, ושאין ממש דרך בה אנו יכולים פשוט לדעת כיצד הם יעברו אותנו ואת היקרים לנו. כלומר, גם סתיו כמו וייל מקבלת את המר  כעובדת-חיים, אבל בניגוד לוייל המשתדלת לברך על הרעה כשם שהיא מברכת על הטובה, ואולי אף למעלה מכך, השיר של סתיו הוא שיר של אי-קבלה, במובן זה, שבין אם הינו טרם מאורע או לאחר מאורע, החיים עצמם לדידה, הם רצף של כניסות ויציאות, התכנסויות ופרידות, שבתוכן מצטרפים מקרים רבים, חלק לטובה וחלק לרעה, ואין שום דרך  אלא לחיות בסוג של ודאוּת חרידה או חרדה צפה, מפני אירוע הסחיפה (ההצפה) שכבר אירע אין-ספור פעמים בעבר וייארע אין ספור פעמים בעתיד, ובעצם באותו עולם שבו מתקיימת החיים והרגשות המקרבים מתקיימים גם המוות והרגשות המרחיקים.     

   לעניין החרדה הצפה, יפה גם השיר החותם את הספר כולו:

*

חִכִּתִי לַבֹּקֶר.

בַּסָּלוֹן הֶחָשׁוּךְ רַחַשׁ חַשְׁמַלִּי עָמוּם

אֲלֻמַת פָנַס הָרְחוֹב פּוֹלֶשֶׁת מִבָּעָד לַתְּרִיס

חוֹצָה אֶת מִרְצְפוֹת הַדִּירָה הָעוֹמֶדֶת לְהִנָּטֵשׁ.

חִכִּתִי לַבֹּקֶר, אִבַּדְתִּי תּחוּשָׁה, כְּבָר לֹא יָדַעְתִּי

כַּמָּה זְמַן עָבַר עָלַי בְּהַמְתָּנָה, חִבַּקְתִּי כָּרִית,

הָפַכְתִּי עַצְמִי לְכָאן וּלְשָׁם, נִסִּיתִי

תַּרְגִּילֵי נְשִׁימוֹת עַל הַסַּפָּה הַטּוֹבְעָנִית

הַשְׁקוּעָה בְּמֶרְכָּזָהּ.

כָּל הַקּוֹלוֹת שָׁכְכוּ, נוֹתַרְתִּי אַחֲרוֹנָה.

שָׁכַבְתִּי לְצִדִּי וְחִכִּתִי לְאוֹר רִאשׁוֹן.

חִכִּיתִי לַבֹּקֶר שֶׁיָקוּם,

וְהַלַּיְלָה הֶעֱמִיק.

[שירה סתיו, שריר הלב, עמוד 90]

*

    אם בשיר הפותח את הספר הבית עומד להיסחף ולשקוע הרי כאן בשיר החותם – הדירה עומדת להינטש, אור החשמל נחווה כאיום; המשוררת שאינה מצליח למצוא לנפשה מנוח ולהירדם,  מאבדת את תחושת הזמן,  וממתינה לבוקר, תוך שהיא מנסה להרגיע את עצמה, על ידי חיבוק כרית או נסוי תרגילי נשימה (במדריך רפואי שנמצא עימי תרגילי נשימה הם דרך להפיג התקף חרדה, במיוחד מטיפוס של חרדה צפה; דרכי הפגה נוספות קריאת ספרים והאזנה למוסיקה – קרובות אליי יותר), אבל דבר לא מביא את אור השמש; הלילה רק הולך ומעמיק (La noche oscura del alma). אין לתלות בגיבורת השיר נדודי שינה סתמיים או אינסומניה, בוודאי אם נקרא את השיר הנוכחי בסימן השיר הקודם. על כל פנים, מכל הסימנים העולים בשיר, עולה נסיונו להרגיע את חרדת הנטישה; אבל החרדה הזאת אינה תלויה כנראה בגורם מוחשי-קונקרטי, אלא בוודאות חרידה שהעולם הוא מקום שבו כל יום עלול להיות יום שבו נוטשים או ננטשים או שיחסי קירבה (לאו דווקא זוגיים או רומנטיים) שתכננו שילוו אותנו חיים שלימים מתרחקים, נסחפים או נאספים מאיתנו באחת.

    מצאתי כעת נמלה מתה בין האותיות ה' ו-ח' שבעמוד השער של מהדורת התרגום העברית של ספרהֹּ של סימון וייל, הכובד והחסד בספרייתי. ניקיתי וסגרתי את הספר. על הכריכה, כרגיל, רעי איוב ואיוב באיור של וויליאם בלייק, וקרני השמש מאירות באור לבן את ראשי ההרים. חשבתי לעצמי, הנמלה המתה, בין ה' ל-ח', כאילו מנסה למנוע מהחסד להתחיל.

*

*

*

בתמונות:: שועי רז, מכתש רמון – תצלומים מהר גמל, 18.8.2021

Read Full Post »

לֹא עוֹד סַחַר הָאָדָם

*

לֹא עוֹד סַחַר הָאָדָם

לֹא עוֹד

לֹא עוֹד!

לֹא עוֹד סַחַר הָאָדָם

מֵתוּ אֲלָפִים.

 

לֹא עֹוד סֵבֶל וּמַכְאוֹב,

לֹא עוֹד

לֹא עוֹד!

לֹא עוֹד סֵבֵל וּמַכְאוֹב,

מֵתוּ אֲלָפִים.

[מתוך: ספיריטואלים כושיים, תרגם מאנגלית: נחומי הרציון, הוצאת עקד: תל אביב 1970, ללא מספור עמודים] 

*

   ההפגנות בדרום תל אביב; תצלום של ישראלית צעירה לבנה, בין עשרים לשלושים, עם חולצה צחורה ועליה כיתוב כּצרחה: "מוות לסודנים" שולחת אותי עם כאב גרון מתעורר לחלוץ את הפקק מבקבוק הברנדי במקרר. אפשר כמובן לפטור זאת ולהגיד כי מדובר בתופעה עולמית. תופעת הגירה עולמית ותופעת שנאת-מהגרים עולמית, אבל הדהודים למראות שכוחים כמו אלה המתוארים בשיר   Strange Fruit מאת אייבל (הבל) מירופול (המתאר מעשי לינץ' באפרו-אמריקנים בדרום ארצות הברית, זכה לביצועים נודעים ונוקבים של בילי הולידיי ונינה סימון) או כמו המתוארים בפרשות רצח מאת מנפרד פרנקה (המתאר שורה של מעשי לינץ' ביהודים וביזה בגרמניה בליל הבדולח), לא נותנים מנוח. אני ער לסבלם של תושבי דרום תל אביב. הצפת הרחובות שם בפליטים ומהגרי עבודה, לא תיתכן שתבוא על חשבון איכות חייהם, באופן הולך ומחריף. ובכל זאת, קבלנים, ושורה של אנשים המחפשים עובדי כפיים, בבחינת: "כח עבודה זול" במיוחד, נהנים תדיר מהעסקתם בתנאים מחפירים, שבהם ניתן להלך אימים על העובד, כי אם רק לא ינהג כראוי יוסגר ויגורש. בעיניי ראיתי במהלך השנים האחרונות, מהגרי עבודה כלואים באסבסטונים באתרי בנייה שהתחננו למיים; בעיניי ראיתי גם מהגרי עבודה ופועלים פלסטינים מחכים בוקר-בוקר ברחובות בשולי העיר בני ברק או בצומת גהה, למכוניות חולפות שיאספו אותם כשכירי יום, או למנהלי עבודה שיאספו אותם במשאית. ליד חנות משקאות, מדבר הבעלים הישראלי עם מהגר עבודה שחור-עור; 200 ₪ במזומן הוא מציע לו תמורת 12 שעות העמסה ופריקה. אין משא ומתן—זהו מחיר ראשון ואחרון, קח או לך. אני מניח כי פועל ישראלי  היה זוכה לשכר כפול לכל הפחות; וכן, סחר בנשים, שגור כל-כך, מצוי כל-כך, עד שנדמה כי מחוץ לועדה בכנסת אחת לזמן או לכנס אקדמי המתכנס אחת לזמן, איש לא ממהר להפסיק את הפשע הזה המתחולל בפתח עיניים.

   כמובן— בסופו של דבר תידרש חקיקה להסדרת כניסת פליטים ולהסדרת זכויותיהם; כמובן, זכותה (אולי אף חובתה) של מדינת ישראל להפחית מאוד את מהגרי העבודה השוהים בתחומה ומתפרנסים כאן. אך אפילו עוד לפני כן נדרשת מדיניות, הסדרה וחקיקה של זכויות הפליטים (המוכרים כפליטים וזכאים לשהות כאן על פי החוק הבין לאומי), וכן הסדרה וחקיקה של זכויות מהגרי העבודה— הכולל איסור הונאת שכרם ותנאי עבודתם ומחייתם, וכמובן הגנה על השוהים כאן מפני תופעות של סחר בבני אדם.

   ציבור, כל ציבור, כולל בתוכו יסודות עברייניים וגם יסודות הרסניים; ברם, אין ללמוד מזה על אופיו הקיבוצי, שכן לעולם יימצאו בו כנגדם גם כוחות חיוניים ובונים. יש להניח גם כי ציבור שחלק גדול ממנו אינו נהנה מביטחון כלכלי, חברתי וקיומי, אמנם יגיע כדי עבריינות רכוש; אדם החש עצמו מנודה ומופקר בכל חברה אליה הוא מגיע— סביר שיהיה נואש; אצל בני אדם אחדים ייאוש מוביל לדיכאון; אחרים הוא מוביל כדי זעם כבוש, ולעתים—  כדי זעם מחלחל ואלימות מתפרצת.

   אין להתעלם כמובן ממצוקתם של הישראלים הותיקים בשכונות דרום תל אביב או בשכונות מצוקה ברחבי הארץ (המקומות היחידים שבהם ידם של של הפליטים ומהגרי העבודה מאפשרת להם לשלם שכירות). מדינת ישראל הפכה אותם שלא בטובתם לקולטי עלייה, שאין באפשרותם לקלוט עלייה. ההתמקדות באי אלו תופעות קיצון של מפגינים הקוראים "מוות לסודאנים" הנה הסחת דעת מתמשכת מן המדינה המתעלמת והולכת מזכויות האדם של כלל אוכלוסיה (אזרחיה, תושביה, וכלל השוהים בה), ובמיוחד מהתמודדות ישירה עם העוני, ושלל בעיות חברתיות הנוצרות מחמת מחסור ואי ודאות הנוגעים בתנאי המחיה הבסיסיים ביותר (קורת גג, מזון ומשקה, עבודה, שירותים חברתיים ושירותי בריאות). מבחינה זאת, התלונות על אלימות בקרב "אוכלוסיית הזרים" בדרום תל אביב הנה חלק מן האלימות החברתית הפושה במקומותנו; אנשים הצריכים כדי מחייתם ואינם מצליחים להשתכר די הצורך מגיעים לעתים לגנוב; אנשים הזוכים תדיר ליחס משפיל והייררכי; ליחס תדיר הרואה בהם ספק בני אדם או בבחינת "פועלים" ותו-לאו, שספק אם מחזיקים תכונות אדם, סביר, או למצער, בלתי משולל מציאות, כי יהפכו תסכול ופגיעה בכבוד האדם שלהם לתוקפנות. אלו תופעות הקיימות בכל שכונת עוני, זוהי תופעה עולמית. ברם, כאשר היא מתרחשת ברחובותיה של מדינת ישראל היא נזקקת למדיניות התערבות ממשלתית ישראלית מיידית, בטרם יתדרדר המצב לתהומות ונתעורר קודרים, מסוייטים ונכלמים.

*

*

בתמונה למעלה: Felix Valloton, Seated Black Women, Oil onCanvas 1911

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

היהוּדים וקו האוֹפק

*

*

זמן לא רב לפני שנלקח לאושוויץ-בירקנאו, בעת שנכלא בגטו טרזין, כתב המשורר הצ'כי-יהודי, פטר קִין (1944-1920):

*

אַל נָא תִּשְכַּח שֶפַּעַם יִהיֶה הַכֹּל שוֹנֶה

שֶאוּלַי תַּגִּיעַ לְמַצָּבִי.

וְיָטִיחוּ בְּפָנֶיךָ אֶת הַדֶּלֶת, כְּמוֹ בְּפָנַי הַיּוֹם.

אֲזַי אֶהֳיֶה מוּדָע כָּלִיל לַיּוֹם הַזֶּה,

אָז אֶזָּכֶר בְּאוֹתָה מִלּה: "אַתָּה מֻכְרָח"

וְגַם בַּ"לֹא" הַמְרֻשָּע וְהַמֻּחְלָט

[פטר קִין, 'למען אחדים: אל אחדים", משירי טרזין, תרגם מגרמנית: ידידיה פלס, רישומים: פטר קִין, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 44]

*

*

   קין נרצח בטרם מלאו לו 25 שנים או מעט אחר יום הולדתו. הוא הותיר אחריו עזבון ספרותי גדול: שירה, פרוזה, ואפילו ליברית לאופרה. יש להניח כי לוּ רק היה נשאר בחיים לאחר המלחמה היה הופך לקול ספרותי ייחודי באירופה של המחצית השניה של המאה העשרים. נזכרתי בקִין מפני שיום הולדתו חל בתאריך האחד בינואר. אם היה עדיין בחיים היה מגיע אתמול לגיל 93, שיבה טובה מאוד. הוא לא הגיע משום שלדבריו נמצאו מי שהטיחו בפניו את הדלת כאשר ביקש מחסה,  ונמצאו גם מי שאמרו לו "אתה מוכרח ללכת" שמא יילכדוּ מסתירים אותו ויתחייבו בנפשם, וכמובן— היו גם אלו שענוהו ב"לא" מרושע ומוחלט.

   אני כותב את הדברים לנוכח התחדשות הרדיפה אחר ילדי מהגרי-העבודה בתל-אביב ובשאר איזורי הארץ והתחדשוּת הדיוּן בגירושם (וגירוש משפחותיהם). הטענות לפיה העסקתם הנמשכת של הוריהם באה על חשבון העסקת-ישראלים אינה נכוחה. קודם כל, הואיל והממשלה וחברות כח האדם נוקטות מדיניות של "דלת מסתובבת" וממשיכות להביא ארצה "כח עבודה זול", כאשר עובדים חדשים המגיעים נדרשים לשלשל סכומי עתק (במושגים שלהם) לכיס מעסיקיהם הקבלנים. המאבק אינו על עתידה הדמוגראפי של מדינת ישראל כפי שיש שמכריזים השכם-וערב, אלא על אפשרותם של קבלני-כח-אדם, המקושרים למוסדות השלטון והממשל, להמשיך ולהתעשר, על חשבונם של בני קהילות מהגרי הזרות שקמו כאן.

   נכון, איש אינו מאיים על חיי הילדים והוריהם. ברם, כליאה, בידוד מחבריהם, ולאחר-כן גירוש אל ארץ נכריה (חלק מן הילדים נולדו פה, חלקם מכירים אך ורק את ההווי הישראלי) הוא חווייה קשה. הדרה, הזרה— מותירות רישום בנפשם של ילדים. ממשלת ישראל, כאשר היא מאיימת שוב ושוב, בחרב הגירוש יוצרת מצב אנושי שהוא עוול אחר עוול. אנשים אינם מתדפקים, השבח לאל, על הדלתות. אבל הם צריכים את עזרתם של אזרחים ישראליים במחאה פעילה בכדי להרחיק את הגזירה מן המשפחות שלהם.

   באחרית הדבר לנובלה חוט האופק (אחת הנובלות האהובות עליי ביותר בכלל), כותב הסופר האיטלקי אנטוניוֹ טאבּוּקי (יליד 1943):

*

שׂפּינוזה, דרך אגב, היה יהודי ספרדי, וכמו רבים מבני עמו, הוא נשא את קו האופק התוך עיניו למעשה, קו האופק הוא מקום גיאומטרי, שכן הוא זז בשעה שאנו זזים. אשמח אם לגיבור שלי יתמזל המזל להגיע אליו, כי גם הוא נושא אותו בתוך עיניו.

[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט, הספריה החדשה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 82]

*

   אדם המודע לתנועה המתמדת, לשינויים התכופים, לתנודות החיצוניות והפנימיות המלוות את מסעינו בעולם, ודאי אמור להתנגד למעצר ילדים, בידודם, ושילוחם מן הארץ. כל מי שיש לו איזה זיכרון תרבותי-היסטורי ויודע את תולדות עם ישראל. כל מי שעירני לכל העוולות שעוללו משטרים פוליטיים במהלך ההיסטוריה, ובמיוחד במאה העשרים שבהּ דומה כי החליפו האידיאולוגיות הפוליטיות-לאומיות-כלכליות את אפשרוּת האהבה חוצת הגבולות בין בני האדם, והן—אותן אידיאלוגיות רק הולכות ומתגבהות גם עתה. מבחינה זאת, מי שנושא את קו האופק בעיניו אמור לדעת שאין גבולות קבועים בנמצא, וגם החוק שנועד לא פעם להסדיר את היחסים בין אזרחים המדינה, משמש, לא פעם, להנצחת הניכור וההדרה בין בני אדם.  נשיאת קו האופק בעיניים אינה "יהודית" אפוא אלא הינה תודעה של אהבה שבה אין נקודות גבול, אלא היא שואפת תמיד לחבר ולהפגיש בין בני האדם,  ושואפת לחופש התנועה, והמחשבה (ודאי חופש הדת או האתאיזם) בין בני האדם, במידה שיישאפו לחיות יחד. כדברי בּרוּך שׂפינוזה: 'הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הנו משותף לכל, והכל יכולים ליהנות ממנו בשווה' (ברוך שפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ד' משפט 36, עמ' 313], במשפט העוקב מוסיף שׂפינוזה, כי על פניו, כל אדם תבוני אמור לשאוף לכך שזולתו ייהנה מאותה מעלה טובה כּמוּהוּ. זה אדם שלדברי טאבוקי, נשא את קו האופק בתוך עיניו: לא גדרוֹת, לא חוֹמוֹת, לא התנכּרוּת הייררכית כלפי הזולת.

*

יחידת עוז בהוראת שר הפנים, ח"כ אלי ישי, מבצעת בימים אלה מעצרים של ילדים ואימהות, מהגרות עבודה, וכולאת אותן במתקן הכליאה בנתב"ג 

מחר, יום ג', 3.1.2012, בשעה 19:00

תתקיים בשדירות בן ציון פינת המלך ג'ורג' בתל-אביב הפגנת מחאה מטעם ארגון "ילדים ישראלים" תומכותיו ותומכיו, שתקרא להפסקתם לאלתר של המעצרים המתחדשים

הציבור מוּזמן להשתתף

*

*

*

בתמונה למעלה: צבי אדלר (1965-1909), שכונה בתל אביב, שמן על בד, תאריך בלתי-ידוע.

© 2012 שוֹעִי רז  

Read Full Post »