Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בילי וויילדר’

*

בראש ספרי על האמנות כתבתי: "ואן גוך כרת את אזנו; לפני שתכרות את שלך, קרא בספר זה"  [סאלבדור דאלי, יומנו של גאון, נוסח עברי: דן שחף, יפעת- הוצאה לאור: יפו 1968, עמ' 100]. 

העתונים והרדיו מודיעים ברעש גדול כי היום יום השנה לסוף המלחמה באירופה. בהקיצי הבוקר, בדיוק בשעה שש, רעיון השתלט עליי, כי היה זה בודאי דאלי שזכה במלחמה האחרונה [שם,שם, עמ' 163]. 

*

*

זה אינו קרנבל מסכות בונציה. זו תכנית טלוויזיה אמריקנית פופולרית משנות החמישים והשישים, המגלמת היפוך של אותו קרנבל. משום שאין בה מסכות, רק כיסויי עיניים. כל שכן, המתמודד הנכנס בשערי האולפן  אינו עוטה מסכה, את הפרסונה הבימתית-החברתית שלו, המוכרת לקהל ועל-כן עלולה להוביל את חברי הפאנל הסומים לזהותו עד מהרה, אלא אדרבה, בתשובות חסכניות, תוך הימנעות לכאורה, מהבלטת אותם סימני היכר נודעים העלולים להביא לזהויו, חושף המתמודד לטעמי, פנים קרובות יותר דווקא לדמותו האמתית, זאת החיה ומתנועעת מחוץ לאור הזרקורים.

*

*

סלוודור דאלי ודאי מפריך, על פניו, את כל שכתבתי למעלה. ניכר שאין הוא מקיים שום הפרדה בין דמותו הבימתית (האמן שידו בכל)  ובין סלוודור דאלי האדם. דווקא ניכר מן התשובות ההחלטיות, כמעט קצרות-הרוח של דאלי התוהה היאך חברי הפאנל אינם מזהים גאון שכמוהו מיד (דאלי קרא לאוטוביוגרפיה האפוריזמית שלו: יומנו של גאון). ניכר כי הוא מתקשה באנגלית, ואף על פי כן הוא מותיר את הרושם כאילו אין דבר שבו הוא אינו אושיה, ואין תחום שבו לא הותיר חותם. דאלי דומה למי שאינו רואה עצמו כלל כאדם פגיע, אלא כאמן טוטלי. הוא יושב באולפן בביטחון זרתוסטראי (כה אמר זרתוסטרא) וכמעט דומה שחש עצמו כמלך בעל עין אחת בארץ העיוורים, או כעל-אדם ניטשיאני (בעל שפם מפורסם אחר). אף על פי כן, יש משהו שהוא בו בזמן משעשע וגם נוגע ללב, ביוהרה הזאת של דאלי, במודעות הרבה מדיי שלו למעמדו בתולדות האמנות, לחוסר-הפקפוק המתגלם בכל הליכותיו בדבר שייכותו לנצח לזיכרון האנושי. הוא כמו מקרין על האולפן סמכות של לביא או של טיגריס, כאשר לא ברור האם שפמו אינו שפם של חתול, פלאי לעתים, אבל של חתול.  הוא כמעט מזכיר לי את גלוריה סוונסון בבסצנה האחרונה מתוך שדרות סאנסט (בילי וויילדר) כאשר הי א עומדת בפני מצלמות התקשורת שבאו לסקר את הרצח שזה עתה אירע ואומרת בחגיגיות:  "מר (ססיל) בי דה-מיל, אני כעת מוכנה לקלוז אפ שלי". ברם, בעוד סוונסון מזרה- אימים, דאלי דווקא משעשע מאוד בטווסיות שלו, בהכרתו-העצמית.

*

*

לואי "סצ'אמו" ארמסטרונג הוא סיפור שונה לגמריי. הוא מודע לגמריי כי אם ידבר בפני כסויי העיניים יזוהה מייד, כאחד האמנים הבולטים של תקופתו. הוא מנסה להסתתר מאחורי הימהומים שלכאורה מונעים מחברי הצוות (לפחות בתחילה) לזהות את הווקאליות הייחודית לו. דווקא הבחירה הזאת של ארמסטרונג, והביישנות השובבה שבה הוא מבצע אותה, דומה כי חושפים את אישיותו היום-יומית יותר מאשר את הפרסונה הבימתית שלו. יש בסצ'אמו, כאשר מפרידים אותו מן החצוצרה, משהו ביישני ומופנם כמעט. הוא אינו מקרין שום רושם של אושיה בעיניי-עצמו, או כמי שמתבונן על עצמו כאמן-על או בדרן-על. דרך המהומיו החלושים משהו, המשונים משהו, אני שומע את הילד מניו-אורלינס שעדיין אינו מאמין עד תום שמסע חייו הפכו לאחד מגדולי הג'אז של המאה העשרים, ולאחד מיקירי עולם המוסיקה ותעשיית הבידור האמריקנית. שני הקטעים משעשעים מאוד (על כן בחרתי להביא אותם כאן), גם מתוך הצחוק שעוררו בי, וגם מתוך הפרסונות השונות שעולות מהם: בין האמן הטוטלי, דאלי, שהוא פרסונה של אמן  בכל אשר הוא הולך, המשוכנע עמוקות בגאוניותו ובסינגולריות שלו, ובין האמן ארמסטרונג שדווקא המהומיו מסגירים את פגיעותו-ביישנותו,  שנדמה שעדיין עורג, גם אחר כל השנים הללו, לאישור הקהל ולאהבתו— ונרגש מהם עד עומק לב.

 

*

בתמונה למעלה: Salvador Dali, Self Portrait, Oil on Canvas 1923

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

1

 

אין שום דבר משעשע בחברה שבה כל הבעת ביקורת על הממסדים (הפוליטיים/דתיים) עשוי להסתיים במעמד לפני כתת יורים. נכון, ישנו הומור גרדומים, אבל זהו הומור השמור בדרך כלל לאילו המאמינים עדיין בזכויות האדם, בחופש המחשבה, הדבור והביקורת, והיודעים כי הם נרדפים עד חורמה בדיוק בגין כך.  

 

2

 

קומדיות כמו זמנים מודרניים, ו-הדיקטטור הגדול של צ'פלין (אם אכן ניתן לקרוא לה קומדיות) או כמו מרק ברוז של האחים מארקס לא היו יכולות להיעשות בגרמניה תחת שלטון הרייך השלישי. איני יכול להעלות בדעתי קומדיות רוסיות שהוסרטו בימי המשטר הקומוניסטי וכמעט אף איני יכול לדמיין קומדיות אמריקאיות קלאסיות שנעשו בימי המקארתיזם של שנות החמישים (I Like Lucy פשוט אינו מצחיק, ולא ברור מה שעשע את האמריקאים אז. Some like it hot של בילי וויילדר נעשתה כבר בשנת 1959 אחרי אותה תקופה). אני מקפיד על המלה קומדיה ולא סאטירה פוליטית דווקא. משום שקומדיה הינה יצירה החותרת להביא את קהלה לידי צחוק משוחרר. צחוק משוחרר הוא פרי האינסטינקט הבריא של אדם משוחרר. אדם שאינו חופשי בתנועותיו, בדיבורו, בבחירותיו (לפחות למיטב הכרתו) מוציא צחוק עצבני- מעושה. הארפו מארקס הנשען על קיר בניין ואז הבניין מתמוטט (לילה בקזבלנקה) לא היה עובר את אישור הצנזור במדינה פשיסטית או טוטליטרית, משום שהיה פוגע ברוח האומה (מה זה: רמז לבנייה רשלנית? לאי-פריון בעבודה? אולי רמז למשטר המתנודד על כרעי תרנגולת?). במדינה טוטליטרית כשאדם רואה בסרט בניין מתמוטט הוא נבהל.    

 

3

 

הַקרינו לקבוצה אנושית קומדית מצבים קלאסית (אגב, הומור עדתי אינו הומור- הוא רדיפה, אותו דבר הומור הצוחק על בעלי לקויות שונות- ומציג אותם כמוגבלים וחסרי אונים/יכולת). ראו איך הם צוחקים לאורה. לפי הצחוק תבינו מה מידת הדמוקרטייה וכמה חופשי הוא האדם באותה החברה. אם הם יושבים מכווצים, מביטים אלו על אלו במבט שואל ומבקש אישור כי מותר לצחוק המצב הוא רע מאוד. אם האדם אינו מסוגל לצחוק באופן משוחרר וספונטאני מבדיחה טובה אין זה אדם משוחרר וחופשי באמת. אם כל אדם היושב בקהל אינו מבין בדיעבד מדוע הוא צוחק ומה הפעיל את בת הצחוק הפורצת מקרבו הריי זה אדם שאינו חש חופשי באמת. ככל שההומור מורכב יותר ומצריך השכלה רחבה יותר כך הוא מבטא את חופש רוחו של האדם. ככל שמדובר בהומור המתאר חוסר שליטה בנקבי הגוף או משחקי חברה של מירוץ עם כפית בפה עליה מונחת ביצה קשה עם ידיים קשורות מאחורי הגב או חיקויים מאנפפים של דמויות מוכרות, הריי זה מבטא את השפלת רוחו של האדם.

 

4

 

במדינות דמוקרטיות בהן חירויות הפרט הולכות ונמחקות יעדיפו סיטואציות דרמטיות, כגון תכניות Reality ב- Prime Timeעל פני קומדיות כתובות היטב. לא ייפלא, שמיטב הקומדיות שהוקרנו בארץ היו סדרות קנויות בריטיות או אמריקניות, ושהקומדיות בארץ עתירות היו בצחוקים מוקלטים. יוצאת דופן היתה זהו זה, שלא תמיד הצחיקה, אבל ידעה גם אפיזודות בלתי- נשכחות. זהו, אין יותר זהו זה. היתה חמישיה קאמרית  ואף היא דעכה עוד בטרם שוך עידן ביבי. למעשה דומני, כי החמישיה הקאמרית הפסיקה את פעילותה מאחר שהחיים תחת שלטון ביבי לא היו משעשעים כלל ועיקר. ברק אחריו בכלל הגדיש את הסאה. משחק מכור של ימי שרון היתה כוכב אחד מעז (מפליא להאיר) בשמי הערב. יש Reality (מי יודח הערב?) ויש סרטי תעודה חמורי- סבר (אמנם מבקרים את השלטון, אך לאו דווקא את אצולת הממון). מודי בר-און בסדרה על תולדות הקומדיה העברית, תעד את שאריות החופש המתפוגגות והולכות, בת- צחוק של ילד קטן המנסה להדביק ולתפוס את בועות הסבון הפורחות בטרם פקיעתן.  

 

5

 

אם העובדה לפיה ביבי-ליברמן ישובו למשול היתה נתפסת רק לפני תשע שנים כסוג של הלצה מוצלחת, היום היא נתפסת כמציאות חמורת סבר. מציאות רצינית בת- תוקף. לא מציאות מחויכת. עבור רוב העם: מציאות מקוּוה.  

 

בתמונה: 'הילד הבוכה' המיוחס לצייר ברונו אמאדיו [?], שחתם על הציורים כ- בראגולין או סאביי. היה תלוי בשנות השבעים בכל קופת חולים/חדר אחות/בית חולים. לא ברור למה. אולי הואיל והרישומים האלה היו חסרי זכויות.

 

 

© 2008 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

 

Read Full Post »