Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בכי’

*

הֲיָכֹוֹל הֶעָתִיד לַעֲמֹד עַל הַמַּשְׁמָעוּת וְלִהְיוֹת מֵעֵבֶר

לַתְּבוּנָה? עַל מָה עוֹמֵד הַהוֹוֶה?

[ואלאס סטיבנס, מתוך: 'תיאור של איש אפלטוני', האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים, תרגמה מאנגלית: טובה רוזן-מוקד, בית הוצאה כתר: ירושלים 1985, עמוד 115]

*

הזדמן לידי גיליון תיאטרון, 46 (בעריכת: פרופ' גד קינר וד"ר חיים נגיד; ספטמבר 2019), המוקדש בחלקו לתיאטרון הפרינג' והאוונגרד של סמדר יערון, כולל ריאיון מקיף עימהּ. בחלקו האחרון מצאתי פרסום קטן, המשתרע על פני שלושה עמודים דברי ח"נ ביאליק (1934-1873) לשחקני הבימה במוסקבה בשנת 1921 (המכתב חתום: ג' ניסן ה'תרפ"א מוסקבה), המובאים לראשונה בכתב ידו לצד פיענוחם ומבוא קצר מאת פרופ' זיוה שמיר. ביאליק כתב שם, בין היתר:

*

… ללשון העברית אין אפילו זמן הוֹוֶה – זמן המנוחה והעמידה. אותו לא תדע ולא תכיר. לה רק זמני התנועה התמידית – העבר והעתיד. ה"הֹוֶה" שלה הוא רק מדומה: חציו עבר וחציו עתיד. משיִקָּרֵשׁ ל"הֹוֶה" – מיד יעשה תואר ונפסל להוראת זמן. ואלי גם העבר והעתיד בה אינם קרושים ועומדים. שוטפים הם, מתנועעים, מתחלפים. ו' אחת מהפכתם על פניהם. העבר יהיה לעתיד והעתיד לעבר. "ויהי" והיה" מתנועעת היא מבפנים ואין לה מנוחה.   

[ ח"נ ביאליק לשחקני הבימה במוסקבה; בתוך: זיוה שמיר, 'העלילה והפתוס של התיאטרון העברי', תיאטרון, 46 (2019), עמוד 106]. 

*

ביאליק שלל בדבריו את הימצאות ההווה בעברית. לדידו, ההווה הוא רק כפסע-מדומה בין עבר לעתיד (יְהִי יותר מהֹוֶה), ולכידתו הינה כהרף-עין, שאינו מורה על התרחשות ממשית, אלא דומה הופך מיד לכעין תצלום, המקפיא לרגע תנועה,זמן  שנקרש. עם זאת, גם שם, כשהוא קרוש – רואה ביאליק את התנועה השוטפת והמתרוצצת בקרבו בין עבר לעתיד; לדוגמא: ו' ההיפוך המקראית "ויהי" או "ויאמר" שהוראתן עבר (מעשה שהתרחש כבר); ומנגד, "והיה" ("והיה ביום ההוא…") המורה על התרחשות עתידית.

קרישת הזמן מעלה על הדעת דם הזורם בעורקים ונשלח ברחבי הגוף מכאן לשם. ביאליק מזהה את החיים כתנועה בלתי פוסקת, רצוא ושוב, שכל מנוחה בהּ היא רק היחלשות-זמנית של מרץ החיים הבלתי חדל. בנוסף, קרישת הזמן מעלה על הדעת רגל קרושה – אותו תבשיל (אין להרחיב בו) שהג'לטין הקרוש בו נדמה תמיד, כמנהל אילו חיים תנועתיים משלוֹ, ויטאליות של דוממים, אף על פי שהיה אמור להיוותר בחוסר תנועה.

מצד אחר, כדאי לשים לב לכך שביאליק מתחקה אחר שתי מגמות בולטות בחיי הרוח של תחילת המאה העשרים: א. הדגשת התנועה, המרץ, השינוי, התמורה – לכך יש להניח השיאוהו לא התגליות הפיסיקליות בלבד (תורות היחסות), אלא גם האידיאולוגיות המצויות של הזמן: הציונות, הקפיטליזם והקומוניזם –  כולם הדגישו מאוד את התנועה החיצונית, ואת החתירה לתמורה ללא עצירות ונסיגות לאחור מתוך חתירה להשגת תכליות מדיניות, פוליטיות, חברתיות ופיסקאליות; ובעצם, בימים שלאחר התגברות הקולות המדיניים בהנהגה הציונית היחלשות כוחו של "אחד העם", מורו של ביאליק (ראש חוג אודסה), לא רחוק הוא כי ביאליק, שבאותו עת כבר לא היה משורר כה-צעיר, השגיח במרץ העשייה של הצעירים, וכבר לא ראה לעוצרם (כפי שאולי נהג עשור ומשהו קודם לכן, כשהטיח בציונות המדינית ובעסקניה דברי תוכחה, ב-"מתי מדבר" ו-"אכן חציר העם". על זריזותם הנמהרת להקמת ממסד פוליטי, מבלי לטרוח על השכלתו וערכיו של העם. ב.  התפיסה התיאולוגית והפילוסופית המצויה (אפלטון, פלוטינוס פרוקלוס ועבור לרמב"ם וגם רמ"'ק ורמח"ל) של האל כמצוי מעל ומעבר לטווח הפיסיקלי של הזמן והתנועה וכקשור למארג החוקים נצחיים (מעל הזמן) וקבועים (תמידיים), המפעילים את ההוויה על כל מדרגיה.  האל אינו פועל (בחלק מהשיטות הוא חושב ובחלקן מצוי אף מעל לכל מחשבה) –  הבריאה היא רצף של סיבות ומדרגים (היפוסתזות) הנובעות מהאלוהות (האחד) –  ובעצם פועלות בשמו, ואילו האדם מייחס את כל המפעלות לאלוה, המקיים באופן מטאפיסי, נצחי (או למצער: על-זמני) את כולן. לפיכך, השפה, כיצירה אנושית מתפתחת, אמורה לשקף תנועה בלתי פוסקת של התרחשות; כאשר האל הטרנצנדנטי מצוי מעבר לשפה –  ולכן קשה ליחס לו פעילות שפתית (וודאי שלא בזמן). סגולתה של העברית אפוא, על-פי ביאליק, היא שטבועה בה מראשיתהּ ההבחנה הזאת בין הפועל ובן-החלוף ובין העומד, הקיים לעד מעל-הזמן, אשר לו מיוחס כל המפעל; עם זאת, אין הוא פועל כדרך שהאדם פועל, לא חושב כדרך שהאדם חושב; וממילא לא מדבר כדרך שהאדם מדבר.  וכך הפכה העברית למדיום הנע עם זרם הזמן מן העבר אל העתיד, אלא שלעתים הזרם מתהפך.

על ממשות דומה של פעלתנות בלתי-פוסקת בכל מארג הבריאה, עמד גם חוקר הפילוסופיה היהודית והערבית, בן בודפשט, דוד קוֹיפמן (1899-1852), בטקסט שנכתב במקור בגרמנית, אשר אין לי כמעט ספק שעמד לעיניי ביאליק (אם משום חיבתו הגדולה למשורר שלמה אבן גבירול ואם משום שקויפמן היה מחשובי חוקרי ההגות היהודית בהקשריה הערביים בשלהי המאה התשע-עשרה). מפאת אורכו ורוב-משמעותו, אביא אותו בהזדמנות אחרת.  כאן, חשוב לדעתי, להביא את דעת ברוך שׂפינוזה (1677-1632) שבמידה רבה ראה גם כן בעברית את האספקט הזורם של תנועה ותנודה:

*

[…] בעברית, התנועות אינן אותיות. לכן אומרים העברים ש"התנועות הן נשמת האותיות" ושהאותיות בלי התנועות הריהן בבחינת "גוף בלא נשמה" (שני הדימויים מצויים בספר הזוהר). אכן, כדי שההבדל בין האותיות לבין התנועות יובן בבירור רב יותר, אפשר להסבירו על ידי המשל על החליל שהאצבעות נוגעות בו לשם נגינה; התנועות הריהן צליל  המוסיקה, האותיות הריהן הנקבים שבהן נוגעות האצבעות.

[B. De Spinoza, Abrégé de grammaire hébraique, Edited par J. Ashkénazi et  J. Ashkénazi-Gerson, Paris 1968, pp. 35-36; מובא בתרגומו של יורם ברונובסקי בתוך: מוריס אולנדר, לשונות גן-עדן –  ארים ושמים: זוג מן השמים, מצרפתית: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב 1999, עמ' 49-48]

*

אתמקד רק בתפיסת שפינוזה כי מבלעדי התנועות (המוסיקה המניעה את האותיות/התווים) גופני האותיות הריהם כגופים מתים. תפיסת הקריאה אפוא, ממש כמו תפיסת המוסיקה, מתבססת על רצף המשתנה תדיר. רשאי הנגן/הקורא להתעכב על הברה/אות/צליל, אף לנגן/לקרוא אותו כשהוא משנה את קולו או את אורך ההברות, אולם בסופו של דבר, הוא ייאלץ לעבור להשמיע אות מוּנָעָת אחרת. כלומר, גם אליבא דשׂפינוזה מתבססת העברית על תנועה, תנודה, ומעבר –  יותר מאשר על השתהות, עיכוב או עמידה.  יצוין גם, כי בתרגומו העברי של שלמה רובין לספרו של שפינוזה (דקדוק שפת עבר, קרקא תרס"ה/1905, עמוד 18) מובאים הדברים שצוטטו לעיל מבלי הסוגריים המפנות לספר הזוהר כמקור הרעיוני של שׂפינוזה, וכפי שנראה מיד (בתמונה למטה). הפניה זו אמנם לא מופיעה בגרסת המקור בלטינית (1677), וכפי-הנראה נוספה במהדורה הצרפתית ממנה תרגם ברונובסקי. לפיכך, אין הכרח כי שפינוזה הכיר את הרעיון דווקא כרעיון שמקורו בס' הזוהר, ואפשר כי שמע אותו מפי אחד מהרבנים שלימדוהו בצעירותו (ר' מנשה בן ישראל או ר' שאול מורטירה) באמסטרדם, שכן כפי שחיבורו זה מראה, למרות שלא הותיר אחריו ספר בעברית, שׂפינוזה הבין היטב עברית. זאת ועוד, מקור רבני קדום נוסף שעליו יכול היה שפינוזה ליסד את דבריו הם דברי המשורר, הפילוסוף והפרשן, אברהם אבן עזרא (1164-1089), המוזכר לא-אחת בכתביו, שבביאורו על עשרת הדברות בפרשת יתרו (שמות כ,1) כתב: "דע כי המלים הם כגופות והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי". 

*

*

בנוסף, שפינוזה דווקא הקדיש את הפרק האחרון בספרו זה, Compedium Grammatices Linguae Hebraicaeלשמות בבינוני (הווה), וכך כתב:

*

בינונים הם תוארים המבטאים איזו פעולה. או כל הרגיל להיות מסומן בהשם. כעין מצד איזה דבר או אופן בבחינת זמן … ובכן אקרא לאלה בינונים כמה שהם מציינים איזה אופן, שבו נסתכל דבר במצבו ההוה, אבל בעצמם משתנים לפעמים אל שמות תוארים גמורים, המציינים איכויות דברים. ד"מ סוֹפֵר הוא בינוני המורה "אדם מונה וסופר" היינו שמתעסק עתה במספרים  … שוֹפֵט אדם שמתעסק במשפטים, אבל לפעמים הוא איכות אדם הממונה על המשפטים … ככה הבינותי שם הפועל נִבְחָר … מורה לפעמים באיכות דבר "המצוין" כלומר דבר הראוי מכולם  להיות נבחר … 

[דקדוק שפת עבר, מהדורת תרגום שלמה רובין,  קרקא 1905, עמודים 114-113].

*

   לדעת שׂפינוזה, צורת ההווה בעברית מציינת השתהות של משך-זמן על תצורה מסוימת, כעין עמידה על הדבר, טרם ייסחף בזרם הזמן. ורק לעתים היא מבטאת פעולה שהתקבעה לגמרי והפכה עומדת ותמידית. במובן זה שבעל-מקצוע שהתמחה (שב ושנה מלאכתו ועמד עליה) אכן מכונה על שם מקצועו, אין משום שהוא בעל-מקצוע ואין על שום האיכות שאין עליה עוררין שמומחיותו מסיבה לתחום העיסוק (במובן זה שנאמר היום כי גם טכנאי המחשבים וגם יזם ההייטק, המזניק טכנולוגיות חדשות ופורצות דרך – שניהם אנשי-מחשבים). מבחינה זאת, ההווה לדידו של שפינוזה מבטא עצירה מתודית של הזרם הקולח בין עבר לעתיד; בידודה של תופעה בזרם של תצורות ותופעות – המאפשרת לנו להביט לאיזה הרף-זמן ועין, בבהירות אל החולף ועובר על פנינו;  היכולת לעמוד על הדברים החולפים, איכותם ומהותם – היא לדידו של שפינוזה, ככל שהבנתי את דבריו, המידה היותר מצויה של הווה [קצת מזכיר גרסא מוקדמת של ה- Épochè  אצל אדמונד הוסרל, שלעצמו הינה מורשת הספקנות העתיקה].

הבה נתגלגל קימעא בנהר הזמן, אל ראיון טלוויזיוני, משנת 1984 (תודה לאוצר, המוסיקאי וחוקר האמנות, אוֹרי דרוּמר שהביאוֹ לידיעתי לפני כמה ימים), בו השמיע המשורר דוד אבידן (1995-1934) את הדברים הבאים בקשר לתל-אביב (העיר), אבל דומה כאילו  דבריו מוסבים גם אל העברית ואל השירה העברית החדשה, ואל הקושי להבחין בהווה שלה:

*

תל אביב דומה לשני גלגלי שיניים הנעים בשני כיוונים הפוכים. אחד נע קדימה בזמן והאחר נע אחורנית – והאחד עוצר את השני. אני מסביר את זה בכך שלתל אביב יש, מצד אחד, עוצמת אנרגיה אורבנית שמזכירה את הערים הדינאמיות ביותר בעולם. אבל מצד שני, יש בה גורם מסתורי המושך כל הזמן לעבר המזרח, ושמשתק אותה, במידה מסוימת; מושך את הפעילות לעבר המנוחה, החום, המדיטציה, המחדל – בחזרה למדבר.

[דוד אבידן, מתוך כתבה טלוויזיונית מאת מנחם "מוקי" הדר, צולמה בפילם שחור לבן לרגל 75 שנה לתל אביב, דקה 01:04-01:40].     

 *

אבידן כאן הוא במידה רבה ממשיכו של ביאליק (ההוויה היא חסרת מנוחה) למעלה מממשיכו של שפינוזה. תל אביב שלו (וגם העברית שלו) היא חסרת הווה, וקשה מאוד להעלות על הדעת שקיימת בה מנוחה ואפילו עמידה; אבידן מעמיד זו מול זו (מדויק יותר: זו כנגד זו) שתי תנועות קוטביות המניעות את העיר: הראשונה – תנועת ההאצה, שמקורה הוא עתידני-קפיטליסטי-וטכנולוגי במובהק; השני – תנועת ההאטה המסתורית, המשתקת, המדיטטבית והמדברית – אותה הוא מזהה כבקשה פנימית של האורבני לשוב להיעשות מדבר.

את תנועת ההאצה לא זיהה אבידן מפורשות עם "המערב" אולי בשל הערצתו הגדולה לתרבות היפנית –  לקרטה (מיפנית: היד הריקה) ולקידמה הטכנולוגית, במיוחד: לייצור ההמוני של מוצרי אלקטרוניקה, מחשבים ורכבים מתוצרת יפנית באותם ימים (ההערצה הזאת ניכרת במיוחד בסרטו הארוך שדר מן העתיד משנת 1981); את תנועת ההאטה והשיתוק זיהה אבידן מפורשות עם "המזרח", יש להניח –  המזרח הקרוב (התיכון), אך ייתכן כי גם אל התכנים המדיטטיביים (יוגה, דאואיזם, וטאי צ'י וזן בודהיזם) שמגלם המזרח הרחוק. עם זאת, אבידן אינו מבטל את התנועה "אל המזרח" מכל וכל ואינו מבקש לפסול אותה. הוא רואה בשתי התנועות תנועות חיוניות בחיי העיר, שבמידה מסוימת מקיימות אותה. קשה שלא לחשוב על התנועה הדיאלקטית הזאת, כתולדה של המחשבה ההריקליטית (אחדות ניגודים, הוויה והפסד), ההגליאנית (תזה-אנטיתזה-סינתזה), ולבסוף— הניטשיאנית (האפוליני והדיוניסי – הראשון ניכר אצל אבידן בהאצה, בעוצמה ובמחשבה תכליתית; והאחרון – בסתר, בהאטה, במיסתורין, בשקיעה בעצמי, ושניהם נחוצים לצורך ההרמוניה בתרבות; כאן ניכר כי אבידן הולך אחר הולדת הטרגדיה).  כמו כן, עולה כי לאבידן, כעין בן-בנם של המשוררים הפוטוריסטים באיטליה ובפורטוגל, אין עניין מהותי בהווה; וכי ההווה לדידו, מה שנחווה כהווה, אינו אלא אשליה שגורמת תנועת ההאטה והמיסתורין, כאשר התנועה האנרגטית-אורבנית מבקשת להזניק את הממשות הישר אל העתיד.

לפני עשר שנים, בספר שיריה, דּיוֹ אדם  (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009) ביטאה המשוררת והחוקרת, חביבה פדיה, תנועת נגד לכל הגברים המערביים — בהם דנו עד עתה:

*

בֵּינוֹנִי עוֹמֵד הוּא זְמַן אֱמֶת בּוֹ מִתְרַחֵשׁ הַכֹּל

בּוֹ תָּמִיד נִשְׁאָר מָקוֹם

שָׁם גַּם שְׁאֵרִיּות שֶׁל קוֹל הֵן שָׂפָה

עֲבָרִים וַעֳתִידִים רָצוֹא וָשׁוֹב נָעִים

בְּתוֹךְ חַשְׁרַת הָאֹפֶל הַכְּבֵדָה שֶׁל הַהֹוֶה הַָרָּץ

אָץ דָּץ שׁוֹרֵק כְּשֶׁהַיּוֹם מֵאִיר כּשֶׁהַיּוֹם מַעֲרִיב

מְתַרְגֵּל הַטָּיוֹת בְּעוֹד הוּא בּוֹנֶה בְּעוֹד הוּא מַחֲרִיב

בֵּינוֹנִי עוֹמֵד הוּא זְמַן הַתָּמִיד בּוֹ בּוֹכֶה הָרִיק הַגָּדוֹל

שֶׁבּוֹ לֹא קוֹרֶה דָּבָר וְהַכֹּל

שֶׁבּוֹ מְחַכִּים הַגָּן וְהָעֶדֶן לָאָדָם הָאַחֲרוֹן כְּמוֹ הָרִאשׁוֹן

שֶׁיַחֲזֹר עֵירֹם וְיָחֵף מִן הַשְׁאוֹל

[חביבה פדיה, דּיוֹ אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמוד 39]

  *

אם אצל שפינוזה, ביאליק ואבידן נדחק ההווה אל שולי תנודות הזמן מן העבר לעתיד (או של תנועת ההיזכרות הפונה לעבר); אצל פדיה – הכל נתון בהווה, בו מתרחש הכל,  בו יש מקום (והכלה) לכל, ואילו העבר והעתיד מתנודדים מעבריו, קטנים וחדלים. פדיה מתארת ההווה (בינוני עומד) כאמת היחידה, המאפשרת מצידה את התנועה הזאת של העתיד והעבר. עם כל זאת מדובר בחשרת אופל בה גם שאריות של קול הן שפה, קורה שם שום דבר והכל, בוכה בו הריק הגדול, הראשון הוא אחרון, הכל חוזר אליו עירום ויחף, שומעים משהו, רואים משהו, אך דבר אינו נהיר.  בהקשר זה, עולות בזכרוני שורות החתימה של  השיר "אי" מאת זלדה (1984-1914): רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱלֹהִים/ הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת. ואכן, אם תפילה במקורות היהדות היא זמן של בינוני עומד — במהלכו מנכיח המתפלל בתודעתו את אלוהים כפי כשריו; הרי אותם רגעים עשויים להיות כעין מפלט ועוגן במערבולת החיים; בתווך מלא שאון ורעשים –  מגלה האדם אפשרות אחרת (חוויית זמן אחרת).

באסלאם – משמו של אללﱠה שאין עוד מבלעדיו, נובעים תשעים ותשעה שמותיו היפים; כולם בזמן בינוני-עומד (הווה); באופן מקביל, גם אם לא לגמרי, מה המוסלמי נוהג למנות את שמותיו היפים של האל, כך היהודי הנשמע לציוויי ההלכה מקפיד לברך מאה ברכות מדי יום; לא כולן מצריכות עמידה, אך בכולן הוא כביכול עומד מול בוראו, או לצער מנכיח (בהווה) את אלוהיו בחיי תודעתו.   עמידה היא כמובן אחת מכינויי התפילה (תפילה העמידה, תפילה שמונה עשרה שמאז נתוספה אליה ברכת המינים מונה י"ט ברכות). היהודי מתפלל בימות החול שלוש פעמים ביום: מעריב (כשהיום מעריב), שחרית (כשהיום מאיר) ומנחה (כשהיום נוטה); נוספות על התפילות – סדרות נוספות של ברכות ועניית אמן – כולן נועדו כדי להשלים מניינן של מאה ברכות ביום. אפשר כי מאה הברכות הן כעין מזכרת, לדברי האמורא ר' יוחנן, במסכת ברכות מן תלמוד ירושלמי: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו למה שאין תפילתו מפסדת" (דף א ע"ב), כלומר שיהא אדם מנכיח בתודעתו של האלוהות כמה שיותר, ויהי כעומד לפניה תמיד (השוו: רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג' פרק נ"א). בנוסף, פדיה מזכירה כי בינוני עומד הוא  "זְמַן הַתָּמִיד בּוֹ בּוֹכֶה הָרִיק הַגָּדוֹל" מה שמהדהד גם את מאמר האמורא ר' יהושע בן לוי:  "תפילה כנגד תמידין תקנום" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ"ו ע"ב) ובהמשך כי "אין עמידה אלא תפילה". כלומר, התפילה היא תחת הקרבת קורבנות התמיד (תמיד של שחרית ותמיד של בין ערביים) בבית המקדש ותחת אש התמיד של המזבח שהיתה לוחכת את שרידי הקורבנות גם בלילה, ועל-כן, תמידית. באין קורבנות (זמן חורבן המקדש) התפילה או העמידה בפני האלוהים (הנכחתו בתודעה) היא הדבר הקרוב ביותר לתודעה המקדשית, הגם שיש בה דבר מה שלא נתמלא חסרונו. למשל, מדרשי האגדה פסיקתא דרב כהנא ופסיקתא רבתיי תיארו את העולם נטול המקדש, כמקום הנתון ברעד ובחוסר יציבות תמידית, כמו ניטלה ממנו ליבתו, ואילו המקובל ר' מנחם רקנאטי (איטליה, מאה השלוש עשרה) תיאר בספרו טעמי המצוות  את העלאת הקרבנות בבית המקדש, כמי שהעמידו את הקירבה בין האדם לאלוהות, על המדרגה העילאית שבאפשר. חסרון המקדש על פי תפיסה זו כמו עוקר מהעולם את ה-Axis Mundi (ציר העולם) שלו, אך תמורתו היחסית היא הנכחת האלוה בתודעת האדם בזמן התפילה. התפילה אפוא, אליבא דפדיה, ובניגוד לקודמיה הגברים, היא המקיימת את ההווה, את הבינוני העומד, ואת ציר העולם היחסי. זוהי גם השעה שבה האדם, ראשון ואחרון, שבים משאול התמורות ומשאון החלוף, וחווים, לו לרגע, את עצמם ואת מהותם ביחס לנצחי, לבלתי-משתנה, למקור כל הדברים.  מן הפרספקטיבה הזאת ודאי –  הזמן הלינארי שתארוּ ביאליק, שפינוזה ואבידן, כלל אינו מגיע כדי הבנת נקודת ההווה הזאת [נקודה היוצרת מסביבה כעין מעגל (זמן מעגלי-סירקולרי) – הכל יוצא ממנה ושב אליה].

מעניין להציב את פרשנותהּ של פדיה למושג "בינוני עומד"  (כתפילה וכקרבת האל) בתווך דבריו של אבידן על "גורם מסתורי המושך כל הזמן לעבר המזרח, ושמשתק אותה, במידה מסוימת; מושך את הפעילות לעבר המנוחה, החום, המדיטציה, המחדל – בחזרה למדבר." לא רק על-שום הקוטביות המובעת הנשמעת בו בין מערב ומזרח; אלא יותר מכך משום שלפתע נדמה כאילו הוא רומז לציור פני העיר כמקום שבו המתרוצצים אחרי התכליות המעשיות, ומנגד – העומדים נוכח (מכוונים, מנכיחים, ממדטים, חווים בתודעתם כאילו יש הווה מהותי ויש ציר לעולם) – הם שני פנים של קיום אנושי, ובעצם מתוך אחדות-הניגודים הזאת על הפרספקטיבות השונות האצורות בה, נובעת מיטב יצירתו של האדם.

*

הערב, 17.9.2019, 19:00-21:00, במוזיאון תל אביב לאמנות – הופעה חיה בתערוכה "דוד אבידן – נביא מדיה" ביום הבחירות. 
שלושה הרכבים אשר יסמפלו, ינגנו ויסנתזו את קולו של אבידן. ערב שני בסדרת אירועים שיעוררו לחיים את ארכיון הקלטות שהשאיר אחריו דוד אבידן.

הקדמה מאת אוצר התערוכה: אורי דרומר.
מופיעים:  1. Astral Projection מארחים את רוני סומק 2. אמינקו (עידו אמין) 3. דניאל סלבוסקי; סאונד: דניאל קסטנבוים. 

לרכישת כרטיסים >> או בקופת המוזיאון. 
הכניסה למוזיאון כלולה בכרטיס להופעה | מספר המקומות מוגבל

 

בתמונה: Mark Rothko, Untitled,  Pen and Ink on  Paper 1961

Read Full Post »

*

    הקטע החותם את אלבומו של אמן הג'ז האוונגרדי והפסנתרן אנדרו היל (2007-1931), Point of Departure, משנת 1964, נקרא Dedication, מדי הקשיבי לו אני חושב על ים; הים הופך נוכח. לא חושב שיש עוד קטע מוסיקלי שמזכיר לי את הים וגליו המשתברים באופן דומה. קצת הופתעתי לגלות לאחרונה, כי אנדרו היל התכוון דווקא להביע במוסיקה שיצר אבדן שאין עימו נחמה. על החצוצרן קני דורהם סופר כי כשסיים לנגן עם אנסמבל הנגנים את הקטע באולפן הוא פרץ בבכי. מי שסיפר את הסיפור טען כי קני דורהם היה איש שלא בוכה. זה היה מפתיע לחלוטין למצוא אותו ממרר בבכי.

הבדווים בנגב, כך למדתי מהספר קסם הקברים מאת ששון בר-צבי, עארף אבו רביעה וגדעון מ' קרסל (אוניברסיטת בן גוריון בנגב: באר שבע 1998) מקיימים בחלקם ריטואלים שונים מאלה המנוהלים על-דרך השריעה (ההלכה האסלאמית).  למשל, ישנם תושבי נגב שעדיין מחזיקים בתפיסה מיתית לפיה כיוון התפילה – מזרח, משמעו: ברכה ושגשוג, ואילו המערב – מבטא התמסרות למוות. אספקט אחר של אמונה זו הם ריטואלים שתועדו על חוף הים בעזה, אשקלון, וצפון סיני באמצע המאה העשרים (ואולי מתקיימים גם היום), ביום הרביעי לשבוע האחרון שלפני חג הפסחא הנוצרי. יום זה נקרא במסורת ארבעת איוב, יום רביעי של איוב, שבו רחץ איוב בים ונתרפא מצרעתו. כך, באמונה העממית נקבע כי טבילה בים ביום זה של השנה מועילה לחסן את האדם ובעלי החיים מפני מחלות ממאירות ובעיקר מצרעת. לאחר הטבילה נהגו הרוחצים לזבוח צאן – אותו שילחו על פני המים והיו קוראים: הַאדַ'א עַשַׁאכּ, יַא בַּחְר (זו מנתךָ, הו ים!). את יתרת הבשר בשלו וסעדו. נוסח אחר של הקריאה הוא: הַאדַ'א לִאַלְלה וַּלִאִלְבַּחְר (זה לאל ולים!). הרעיון העומד מאחורי הטקס הוא שהנכנס לים כמוהו כמת, ומי שיוצא מתוכו בשלום כאילו נולד מחדש. על כן, הוא חייב להודות באופן ריטואלי על מיתתו ועל לידתו מחדש.

לבדווים, ממשיך הספר, יש מנהגי אבלות רבים ומנהגי ניחום אבלים מרובים. יש כמובן משפטי תנחומים שנהוג לאומרם, מהם נושאים אופי תיאולוגי ונסבים על שכר וגמול והשגחת האל (המזכירים פראזות דומות במסורת היהודית), ומהם נושאים אופי קיומי כגון: "כֻּלְנָא לִלְמַוְּת', (כולנו למוות).כלומר: כולנו בני תמותה. כמה הגיוני ונוגע ללב להיפרד מן האבלים בהצהרה על שיוויון החיים בפני המוות.

קיבלתי אחרי שבת בשורה קשה. שכנה שדרה שתי קומות מתחתיי נפטרה במפתיע. לפני פחות מחמש שנים איבדה את בנהּ שנפטר ממחלה קשה. כעת נותרו אחריה – בעלהּ, בת, אלמנת הבן ונכד אחד. כשבאתי אז לשבעה על הבן, התקשיתי להתאושש מזה גם לאחר צאתי מביתם. וכך, במוצאי שבת הקודם כשהודיעה לי אשתי על הפטירה הפתאומית, מצאתי את עצמי יושב מול המחשב ומחזיק כף יד אחת על המצח, זמן ארוך, כמי שמתקשה להאמין, ובד-בבד אחוז צער גדול.

לפני כחודש פגשתיה לאחרונה במעלית. זה היה יום שבו הייתי בכל רע. לילה קודם מצאתי את עצמי מקיא כשעה לסירוגין, בתחנת דלק בדרך הביתה מהצפון (המשפחה חכתה באוטו). בבוקר חשתי כל כך חלש, שתקף אותי החשש שאיזה חולי שבעבר כיניתי כאן שממית – שב לסיבוב נוסף. נוסף על כל הצרות, הייתה לי המון עבודה (מוגבלת בזמן), והייתי דאוג שמא לא יעלה בידי להשלימהּ. היא אמרה לי שלום, ועניתי שלום. רק כנראה שמפני כל מה שתיארתי יצאה ממני קול ענות חלושה; צל של קול. "מה, אתה כבר לא אומר שלום?" היא שאלה. "אמרתי; רק יצא לי חלש מאוד" עניתי להּ, ונסיתי לחייך שהכל-כרגיל, למרות שהרגשתי מאוד כלוא בתוך עצמי באותו הרגע. יכול להיות שלא הייתי זוכר את כל זה, אבל אז הגיעה בשורת מותה, ונזכרתי בשלום החלוש.

פוסק ההלכה והמלומד הפילוסופי, בן פרובנס, ר' מנחם המאירי (1310-1249 לערך), כתב בשלהי ספרו חיבור התשובה,  מלים ששאל כנראה מחיבור דוקסוגרפי ערבי, שתורגם לעברית:

*

הוראת כל זה שאין מפלט לאיש מֵהַמָוֶת, ולכן ראוי לאיש שלא להתאבל יותר מדאי, ולא לשמוח בחיים חוץ מהגדר. והיא כוונת מאמר החכם בזה הספר הנזכר: "זאת הדרך שאין ממנה מברח, וזאת הכוס אשר אין משתייתו מנוס. מי שיחשוב שיימלט ממנה ישמח בחייו; ומי שיכיר היותו נוקש בו, יודה ויתודע לאלוהיו". 

[מנחם ב"ר שלמה המאירי, חיבור התשובה: משיב נפש – שבר גאון, יוצא לאור ע"פ כתב יד משנת ר"מ עם מבוא, הערות השלמות ומפתחות מאת משה צוריאל, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תשע"ח, עמוד תק"ח]

*  

איני יודע; מחשבותיי לא שוהות כרגע בסביבה תיאולוגית, ולכן גם לא מוצא את הכרחיות הזיקה בין עובדת המוות ובין ריבונות אלוהים. אם הבאתי את הציטוט לעיל, הרי זה אך מפני יופיו, ומכך שבדרכו הוא הולם את תחושתי, שישנם ימים בהם, אפילו יותר מהרגיל, כל המציאות גָּדוֹל כָּיָּם שִׁבְרֵךְ, והכל דומה למחזה אבסורד מוזר, שבסופו הבמה אף פעם לא ריקה (קם דור חדש), אבל גם הוא מתמודד מול אותם אבסורדים מוזרים, שהדורות הקודמים התמודדו איתם.

עוד אני כותב שורות אלה (באמת ובתמים, בשעה שחתמתי את הפסקה הקודמת) וידידה ותיקה הביאה לי באיחור גדול את בשורת מותו של ראש הזאוויה הסוּפית השאד'לית-ישרוטית בעכו, ד"ר עמר רייס (נפטר בשישי בבוקר) ; ידיד, ידיד השלום, ומלומד גדול. "כֻּלְנָא לִלְמַוְּת'עוד זה מדבר וזה בא.

*

*

בתמונה: ציונה תג'ר, עיר נמל בצרפת ,שמן על עץ, שנות השלושים.

Read Full Post »

zack

*

כָּל הַלָּיְלָה חָשַׁבְתִּי

בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת

בְּחָזִי הַכּוֹאֵב

וְסִפּוּרִים שׁוֹנִים,

צָרִיך לְהַדְלִיק נֵר

וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם

בְּטֶרֶם אִישַׁן הַמָּוֶת.

[זלדה, מתוך: 'כל הלילה בכיתי', שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1985].

 

לפני כמה חודשים הציעה לי ידידת לב, האמנית והמרצה לאמנות בבצלאל, מאיה ז"ק, ליטול חלק בעבודה משותפת שלה עם Stuben21  בוינה, אופקים שבורים: שטיבלך בתוך המוזיאון — שמהּ, עבודה שתוצג בהמשך השנה בחללו של מוזיאון פתח תקוה לאמנות במסגרת התערוכה גוף/ספר (אוצרים: דרורית גור אריה ורפאל סגל).  עבודתהּ של מאיה תכלול הצבת ספריה יהודית גדולה בחלל המוזיאון אשר תכלול כשמונה מאות ספרים ויותר שייצגו את תרבות הספר היהודית לכל ענפיה ורוב גווניה. מאיה ביקשה אותי בכלל חוקרים, יוצרים ואינטלקטואלים אחרים (בין עשרה לעשרים) לשלוח להּ רשימה של כ-40 ספרים יהודים שאני חושב שמוכרחים לתפוס מקום בספריה הזאת.

זה לקח לי זמן. לא רציתי לעשות זאת כלאחר יד. רציתי ליצור רשימה שיהיו בהּ כרכים במהדורות טובות, וספרים אחרים, חלקם ידועים פחות ליודעי-ספר, שקשה לי לתאר מבלעדיהן את תולדותיה של תרבות הספר בקרב היהודים.

לבסוף, שלחתי ביולי רשימה של מעל מאה ספרים. כבר קיבלתי איזה משוב על ההשקעה הרבה, וגם משוב על העבודה שאיסוף הספרים מחייבת (השאלה מספריות שונות; רוב הספרים אינם זמינים למכירה או אינם מצויים בספריות עירוניות). ובכל זאת, אני חש כי בקשתהּ של מאיה הוציאה אותי למסע בתוך עצמי, סוג של מפה של דרך אליה יצאתי לפני כ-18 שנה בעקבות אוצרות הספרוּת היהודית. עם סיוּם הרשימה והגשתהּ הדמעות ירדו מעצמן. זה נשמע מוזר, יש מעט מאוד דברים שמביאים אותי לידי דמעות. עם זאת,אני מן אדם כזה שבעבר פרץ בבכי באמצע ספריה כשהביאו לעיניי כתב יד של חיבור שנכתב על ידי ר' אלעזר מוורמס, שחיפשתי שנים; או כאשר ידיד מן האקדמיה של הלשון העברית בגבעת רם, הראה לי ספר מורה הנבוכים  כרוך בכתיבת יד תימנית מן המאה התשע-עשרה, המצוי בידו, ונכתב בערבית-יהודית בידי אבות אבותיו. אני משתף כאן את הרשימה ברשותהּ של האמנית מאיה ז"ק; קודם-כל הואיל והרשימה הזאת היא אחד הדברים המרגשים ביותר בהם נטלתי חלק בשנה החולפת, וכן, מאחר שזהו בפרוש אינוונטאר של כתבים וגם סיכום-זמני של מהלך בחיים. מרבית הספרים המוזכרים ברשימה שינו אותי כאדם, ולמען האמת, לא רק שלא סגרוּ אותי על מנעול ובריח בעולם הספר היהודי, אלא שימשו כמאיצים וכטריגרים להתעמקות בכתבי תרבויות מקבילות/ נוספות (מעמיקות/ים ודאי ישימו לב מה יש בהּ ומה אין בהּ); חלק מן הספרים ממש שמרוּ עליי בעִתים קשות. הרבה מעבר למה שאוכל למסור אי-פעם. פעם כתבתי במקום אחר: יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו איכות של אותיות הנופלות מן העיניים ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען. ברשימה הזאת יש מן הבכי הזה, הארוך.  

*

  • המשנה על פי כתב יד קויפמן-בודפסט, ירושלים תשכ"ח.
  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספרית ליידן, הקדים מבוא וערך יעקב זוסמן, האקדמיה הלאומית ללשון העברית והאוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • מדרש רבה על חמשה חומשי תורה וחמש מגלות ועליו הרבה פירושים, וילנה תרל"ח. 
  • סינופסיס לספרות ההיכלות, מהדורת פטר שפר בהשתתפות מרגרטה שליטר והנס גיאורג פון מוטיוס, טיבינגן 1981.  
  • ספר יצירה עם פרשנים שונים, כולל הפירוש המיוחד לראב"ד שכתבו ר' יוסף שלום אשכנזי, ירושלים תש"ן.
  • ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי, פירוש ספר יצירה [כתאב אלמבאדי], מהדורת ר' יוסף קאפח, ירושלים תש"ל.  
  • שלמה אבן גבירול, מקור חיים, מהדורת יהודה בלובשטין ואברהם צפרוני, הקדים מבוא יוסף קלוזנר, תל-אביב תרפ"ו, דפוס צילום ירושלים תשל"א.
  • שלמה אבן גבירול, כתר מלכות, מהדורת דב ירדן, תל אביב 2006.
  • שלמה אבן גבירול, שירי החול, מהדורת חיים שירמן וחיים בראדי, הוצאת שוקן: ירושלים 1974.
  • בחיי אבן פקודה, תורת חובות הלבבות [כתאב אלהדאיה אלי פראיץ֗ אלקלוב], מהדורת ר' יוסף קאפח, ירושלים    
  • משה אבן עזרא, ספר העיונים והדיונים [כתאב אלמחאצ֗רה ואלמד֗אכרה], מהדורת מקור ותרגום מערבית יהודית א"ש הלקין, הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תשל"ה.
  • אברהם אבן עזרא, יסוד מורא וסוד התורה, מהדורת אוריאל סימון, רמת גן   
  • נתנאל בירב אלפיומי, גן השכלים [בסתאן אלעקול],  מהדורת מקור ותרגום ר' יוסף קאפח, ירושלים תשמ"ד.   
  • משה בן מימון, דלאלת אלחאירין, מהדורת יששכר יואל: תל-אביב תרצ"א.
  • משה בן מימון, מורה הנבוכים, העתקת שמואל אבן תיבון, עם פירושי האפודי, שם-טוב, אשר קרשקש ויצחק אברבנאל, ירושלים תש"ך.   
  • משנה תורה לרמב"ם: מדע ואהבה, הספר המוגהּ: מהדורה פקסימילית של כתב יד הונטינגטון 80 ונספחים, מהדורת ש"ז הבלין, מכון אופק וספרית פרידברג: ירושלים וקליבלנד תשנ"ז.
  • תנחום הירושלמי, אלמרשד אלכאפי [המדריך המספיק], מהדורת הדסה שי, ירושלים תשס"ה.
  • יוסף אבן עקנין, התגלות הסודות והופעת המאורות: פרוש שיר השירים, מהדורת תרגום אברהם שלמה הלקין, ירושלים תשכ"ד.
  • ר' אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי ה' [כפאיה אלעאבדין], תרגם מערבית-יהודית: יוסף דורי, בעריכת שמואל מילר ויעקב וינסלברג, ירושלים תשס"ח.  
  • ספר מאזני צדק: חברו הפילוסוף הגדול אבו חאמד אלגזאלי והעתיקו מלשון הגרי לעברי החכם ר' אברהם בר חסדאי, מהדורת יעקב גאלדנטהאל, לייפציג ופריס 1839.
  • ר' יהודה החסיד (מיוחס לו), ספר חסידים, מהדורת יהודה הכהן וויסטינעצקי, ברלין תרנ"ב.
  • אלעזר מוורמס, סודי רזיא א-ב וספר השם, מהדורת אהרן אייזנבך, ירושלים תשס"ד.
  • ר' אברהם בן עזריאל, ערוגת הבשם,  מהדורת א"א אורבך, הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תרצ"ט-תשכ"ג.
  • שמואל אבן תיבון, מאמר יקוו המיים, מהדורת מרדכי ביסליכיס, פרסבורג 1837.  
  • יצחק אבן לטִיף, צורת העולם, מהדורת זלמן שטרן, וינה 1860.
  • שם טוב אבן פלקירא, ספר המעלות, ברלין תרנ"ד.
  • משה אבן תיבון, פירוש על שיר השירים, ליק 1874.  
  • [ר' משה בן נחמן], כתבי רמב"ן, מהדורת ח"ד שוול, ירושלים תשכ"ד.
  • ר' יוסף ג'יקטילה, שערי אורה, עם ביאור ר' מתיתיהו דלאקרוט, ורשה תרמ"ג.
  • ספר הזֹהר, מהדורת ראובן מרגליות (על פי דפוס וילנה): מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ס.
  • תיקוני זֹהר עם ביאור הגר"א [ר' אליהו בן שלמה זלמן מוילנה], מהדורת שמריה צוקרמאן, וילנה תרכ"ז.
  • ר' מנחם רקנאטי, פירוש התורה, בתוך: ר' מרדכי יפה, לבוש אבן יקרה שהוא ספר הרקנט עם ביאוריו,  הוצאת זכרון אהרן, ירושלים תש"ס.   
  • ר' לוי בן גרשם, מלחמות השם, ריווה דה טרנטו ש"ך (1560) [ישנן מהדורות צילום חדישות]
  • שלשה קדמוני מפרשי המורה [שם טוב אבן פלקירא, יוסף אבן כספי, משה בן יהושע נרבוני], ירושלים תשכ"א. 
  • מנחם בן שלמה המאירי, חיבור התשובה, מהדורת אברהם סופר, ירושלים תש"ל. 
  • יצחק אלבלג, ספר תיקון הדעות, מהדורת יהודה אריה ויידא, ירושלים תשל"ג.
  • יצחק פולקר, עזר הדת, מהדורת יעקב לוינגר, תל אביב תשמ"ד.
  • ר' אליהו דלמדיגו, בחינת הדת, מהדורת יעקב יהושע רוס, תל אביב תשמ"ד.
  • יהודה אברבנאל, שיחות על האהבה, תרגם מאיטלקית: מנחם דורמן, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים תשמ"ג. 
  • ר' עזריה דה רוסי (מן האדומים), מאיר עיניים, מהדורת דוד קאססל, ירושלים תש"ל.  
  • ר' יהודה מוסקטו, נפוצות יהודה, בני ברק וניו יורק תש"ס.
  • ר' אלעזר אִַזִכְּרִי, ספר חרדים, ירושלים תשמ"ד.
  • ר' יהודה לוואי בן בצלאל, נתיבות עולם, מהדורת חיים פרדס, ירושלים תשנ"ח.   
  • ר' משה קורדוברו, ספר פרדס רימונים, מהדורת יוסף חסיד, ירושלים תשנ"ח.  
  • ר' משה קורדוברו, ספר האילימה, לבוב תרמ"ה.   
  • ר' מנחם עזריה מפאנו, יונת אלם, ירושלים תשס"ז.
  • ר' ישראל סרוק, לימודי אצילות,  מונקטש תרנ"ז.
  • ר' חיים ויטאל, עץ חיים, בעריכת ר' מאיר פאפארש, ורשה תרנ"א. 
  • ר' אפרים פאנצ'ירי, גלא עמיקתא, הוצאת זכרון אהרן: ירושלים תשס"ט.  
  • ר' אברהם כהן די היררה, בית אלוהים/שער השמים, מהדורת נסים יושע, הוצאת יד בן צבי: ירושלים תשס"ג.
  • ר' ישעיה הלוי הורוביץ, שני לוחות הברית, ירושלים תשכ"ג [שני כרכים].
  • ר' נתן שפירא, מגלה עמוקות: רנ"ב אופנים על  (פרשת) ואתחנן, בני ברק תשנ"ב.   
  • יוסף שלמה דלמדיגו, נובלות חכמה,  באזל שצ"א (1631) מהדורת צילום, ירושלים תש"ל.  
  • כתבי ר' יצחק אבוהב דה פונסקה וחכמי ריסיפי ואמשטרדאם, מהדורת יוסף דוד ווייטמאן, מכון ירושלים: ירושלים תשס"ז. 
  • ר' שמואל אבוהב, ספר הזכרונות,  הוצאת אהבת שלום: ירושלים תשע"ד.
  • ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003.
  • גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, הוצאת עם עובד: תל אביב תשי"ז.
  • אבי אלקיים, המסע לקץ הימין: בשורת הגאולה השבתאית למשורר משה בן גדעון אבודינטי, הוצאת כרוב: לוס אנג'לס תשע"ד.
  • מאיר בניהו, התנועה השבתאית ביוון, הוצאת יד בן צבי: ירושלים תשל"ג. 
  • [מחבר אנונימי], חמדת ימים, בני ברק תשע"א [שלשה כרכים].
  • יהודה בן אלעזר, חובות יהודה,  מהדורת אמנון נצר, יד בן צבי: ירושלים תשנ"ה.
  • גליקל המל, זכרונות (1719-1691), תרגמה מיידיש: חוה טורניאנסקי, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים תשס"ו.   
  • ר' משה חיים לוצאטו, קל"ח פתחי חכמה,  מהדורת חיים פרידלנדר, בני ברק תשנ"ב.
  • ר' ברוך מקוסוב, עמוד העבודה, טשרנוביץ' תרכ"ג.  
  • ר' חיים יוסף דוד אזולאי, מעגל טוב, מהדורת אהרן פריימן, הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תרצ"ד.
  • ר' יהונתן אייבשיץ (מיוחס לו), שם עולם: אגרות ותשובות בחקירה אלהית ובחכמת הקבלה, וינה (וויען) תרנ"א.   
  • שלמה מימון, חיי שלמה מימון: כתוב בידי עצמו, תרגם מגרמנית: י"ל ברוך, הוצאת מסדה: תל-אביב תשי"ג. פורסם מחדש: הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב 2009.  
  • ר' חיים מוולוז'ין, נפש החיים, ניו יורק תרכ"א (מהדורת צילום של דפוס וילנה 1837, 126 עמודים)
  • ר' יוסף חיים מבע'דאד, דעת ותבונה, ירושלים תשס"א.
  • אליהו בן אמוזג,  ישראל והאנושות, תרגם מצרפתית: שמעון מרכוס, מוסד הרב קוק: ירושלים תשכ"ז.  
  • אדמונד הוסרל, משבר המדעים האירופאיים והפנמנולוגיה הטרנסצנדנטלית, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 1996.  
  • הרמן כהן, דת התבונה ממקורות היהדות, תרגם מגרמנית: צבי ויסלבסקי, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1971.
  • פרנץ קפקא, המשפט, תרגם מגרמנית: ישורון קשת, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1989.
  • פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו,  תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד: תל אביב 1998.
  • ח"נ ביאליק, שירים, הוצאת דביר: תל אביב תשנ"ח.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש ירושלים והמשען לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003.
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי (1930-1870),  בעריכת: אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  • ש"י עגנון, בלבב ימים, ש"י עגנון, בלבב ימים, בצירוף הערות, ביאורים ומראי-מקומות מאת שמואל גדון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1967.
  • סטפן צוייג, העולם של אתמול, תרגם מגרמנית: צבי ארד, הוצאת מחברות לספרות וזמורה ביתן, תל אביב 2013.
  • ברונו שולץ, חנויות קינמון/ בית-המרפא בסימן שעון החול, תרגמו מפולנית: אורי אורלב, רחל קליימן, יורם ברונובסקי. הוצאת שוקן: ירושלים ותל-אביב 1979.   
  • סימון וייל,  הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר,  הוצאת כרמל: ירושלים 1994.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.    
  • ולדיסלב שלנגל, אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה, תרגמה מפולנית: הלינה בירנבאום, הוצאת טרקלין: תל אביב 1987.
  • דוד פוגל, כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998.
  • אודט אלינה, בלי פרחים ובלי כתרים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת סימטאות: ירושלים 2011.
  • חנה ארנדט, כתבים יהודיים, נוסח עברי: אנה ברוייר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011,
  • פרימו לוי, הזהו אדם?, תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי, הוצאת עם עובד: תל אביב 1989.
  • ז'אן אמרי, מעֵבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1994.
  • נלי זק"ש, מִדוּמָה: שירים, תרגם מגרמנית: ידידיה פלס, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תש"ם.
  • עמנואל לוינס, כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות, תרגמה מצרפתית: רמה איילון, בעריכת  ז'ואל הנסל,  הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2010.
  • עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו, תרגמו מצרפתית: אפרים מאיר ושמואל ראם, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1994.
  • ליאו פרוץ, בין תשע לתשע,  תרגמה מגרמנית: חנה לבנת, הוצאת זמורה ביתן: תל אביב 1993. 
  • לודוויג ויטגנשטיין,  חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 1995.
  • אלזה מורנטה, אלה תולדות, תרגם מאיטלקית: עמנואל בארי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1995.
  • ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש, הקדמה אהרן אמיר, יריב חברה להוצאה לאור והדר הוצאת ספרים, תל אביב 1978.
  • אבות ישורון, קפלה קולות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל  אביב תשל"ח.
  • אדמון ז'בס,  ספר השאלות, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1990
  • דוד שחר, היכל הכלים השבורים, ספרית פועלים: תל אביב 1969; פורסם שוב עם תיקונים: דוד שחר, קיץ בדרך הנביאים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2000.  
  • דנילו קיש, שעון חול, תרגמה מסרבית-קרואטית, דינה קטן בן-ציון, הוצאת עם עובד: תל-אביב תשנ"ד .
  • איציק מאנגער,  אנטאלאגיע פון יידישע פאלקסלידער: דער איציק מאנגער באנד [זיביעטער באנד], בעריכת סיני לייכטר, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשס"ד.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.  
  • ז'ורז' פרק עם רובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • ז'ורז' פרק, איש ישֵן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  • זלדה (שניאורסון-מישקובסקי), שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1  
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב תשס"ה.
  • מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית ספרים: תל אביב 2012.
  • אדון השלום: לקט תפילות לשלום במסורות היהדות, הנצרות והאסלאם, הכל נסדר ולוקט בידי ד"ר אבי אלקיים השיח' ע'סאן מנאס'רה והרב רוברטו ארבּיבּ: הוצאת אידרא: תל אביב 2015. 

 *

כתיבה טובה וחתימה טובה לכל הקוראות והקוראים

*

*

בתמונה למעלה: Maya Zack,The Mystical Shabbat,Installation, The Jewish Museum of Vienna ©

Read Full Post »