Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בלוז’

sea.2014

*

בקצת מפרטי חייה דמתה המשוררת הארגנטינאית, אלפונסינה סטורני (1938-1892), לסופרת הבריטית, וירג'יניה וולף (1941-1882), לא במאבק הנוקב באפליית הנשים ובחתירה לעצמאות כלכלית ואמנותית בלבד, אלא גם בבחירתהּ החירותנית לשים קץ לחייה בטביעה לאחר שנתגלתה בה מחלה סופנית. היא אף הקדימה בזה את וולף (שהיתה מבוגרת ממנה בעשור) בשלוש שנים ויותר. סטורני היתה אם חד הורית, מורה בבית ספר, ופסנתרנית בּבּארים בּהם רקדו טנגוֹ. נגינתה בבארים אפלוליים הוציאו לה מוניטין מפוקפק עד שנאלצה לפרוש מהוראה (כך שמעתי מידידה, ציירת ממוצא ארגנטינאי). כמו כן היתה מעורבת בחיים הספרותיים של קורדובה. לאחר מותהּ הפכה סטורני למשוררת לאומית, במידה רבה— חלוצת שירת הנשים הארגנטינאית; אפשר כי מילותיה הבאות של משוררת ארגנטינאית אחרת, אלחנדרה פיסארניק (1972-1936), כוונו אליה: 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת' [בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2005, עמ' 128]. סטורני מעולם לא היתה זמרת בּלוּז ויש להניח כי פיסארניק התוודעה לכמה חורים קטנים מלאי עשן בהם היה מי שניגנו את הבלוז, בזמן לימודיה בפריס. עם זאת, אפשר כי משהו מהאתוס של המשוררת-הגדולה שחלקה את ימיה בין כתיבה, אמהוּת ונגינה בבארים, דבק בהּ בפיסארניק; אולי כשם שדליה רביקוביץ כותבת בשירהּ טיוטה: " בַּחֹשֶׁךְ לִפְרֹשׁ מִן הַשַּיָּרָה הָעוֹבֶרֶת/אוּלַי אַחֲרֵי מַחֲלָה קָשָׁה/כְּמוֹ רָחֵל"[אהבה אמתית, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987, עמוד 11], ומתכוונת כמובן לרחל המשוררת (רחל בלובשטיין) ולא לרחל אימנו.

על כל פנים סטורני זכתה לחיי עד בשיר שחיברו פליקס לוּנה (מלים) ואריאל רמירז (לחן) לזיכרה Alfonsina y el mar (אלפונסינה והים), שזכה למאות ביצועים ויותר. מוכר במיוחד, הוא הביצוע שהעניקה לו מרסדס סוסה. השיר מתאר את יציאתה האחרונה אל הים של סטורני, כמותהּ של לוחמת נחושה שידעה לחיות באומץ ולמות באומץ. ובעצם הופך את מותהּ האלים והקשה של יוצרת המעדיפה בדכאונהּ (נתגלה בה סרטן חשוך מרפא) להחיש עלי עצמה קץ – "מוות יפה". יש להניח כי פליקס לונה מצא השראה לא-מועטה באחד משיריה המפורסמים ביותר של סטורני אני בקרקעית הים בו תיארה עוד הרבה בטרם ההתאבדות את ההליכה והשקיעה במצולות, במה שנראה כעין תמונת-היפוך של העליה השמימהּ במסורת הנוצרית, כי המוות המתואר בשיר, אינו מטיל מורא ולא מחריד, אלא אדרבה נדמה כי אושרהּ של המשוררת רב, וכי רק הקרקעית היא המצליחה להסב להּ רוגע. יש לזכור, זהו שיר המתאר גופה המוטלת במעמקי הים, ובכל זאת המוות כדוגמת המיתוסים היווניים על הורדת פרספונה אל השאול (האדס) או חטיפתהּ של הנסיכה אירופה על ידי השור השחור היפהפה (בו מתגלם זאוס; לשם השוואה: במדרש בראשית רבתי מן המאה האחת עשרה השור השחור הוא סימלו של שר התהום). אפשר כמעין אותה רכיבה מיתית שתיאר פנחס שדה את המוות הרוכב ברחובות ירושלים ופניו כפני נערה, או אף כפייטה הנודעת של ישוע הנאסף מן הצלב ועולה בחיק אימו אל מלכות שמיים.

הנה השיר כפי שתורגם לפני שנים אחדות על-ידי פרץ רזניצקי:

*

בְּקַרְקָעִיתוֹ שֶׁל הַיָּם

נִצָּב בַּיִת

עָשׂוּי בְּדֹלַח

*

אֶל מוּל שְׂדֵרָה

שֶׁל אַלְמֻגִּים לְבָנִים

נִצָּב הַבַּיִת.

*

דָּג זָהָב גָּדוֹל

בָּא לְבַרְכֵנִי לְשָׁלוֹם

בּשָׁעָה חָמֵשׁ.

*

הוּא מֵבִיא אֵלַי

זֵר אָדֹם

שֶׁל פִּרְחֵי קוֹרָל.

*

אֲנִי יְשֵׁנָה בַּמִּטָּה

כְּחֻלָּה קְצָת יוֹתֵר

מֵהַיָּם.

 *

תְּמָנוּן

קוֹרֵץ לִי

מִבָּעַד לַבְּדֹלַח.

*

בַּיַּעַר הַיָּרֹק

שֶׁמְּקִיפֵנִי

דִּין דּוֹן…דִּין דָּן –

מִתְנַדְנֵדוֹת וְשָׁרוֹת

הַסִּירֶנוֹת

מִצֶּדֶף יָרֹק-יָם.

*

וּמֵעַל לְרֹאשִׁי

בּוֹעֲרִים, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

דָּרְבָּנָיו הַמְּסֻמָּרִים שֶׁל הַיָּם.

[אלפונסינה סטורני, 'אני בקרקעית הים', תרגם מספרדית: פרץ רזניצקי, עתון 77, 323 (2007), עמוד 37]

*

בספרהּ  ספּוּרים יכולים להציל עמדה הסופרת והאמנית הבין תחומית, מרית בן ישראל, בהקשר לאגדת מוכרת הגפרורים הקטנה להנס כריסטיאן אנדרסן, על השניוּת בין מצבהּ של הילדה מוכרת הגפרורים החווה בדמיונהּ את עלייתהּ השמימה בזרועות סבתהּ כאושר מוחלט, ואילו בּממשוּת— היא קופאת למוות. מרית כותבת: "הדמיון והמציאות משחקים בהורדות ידיים ולא ברור מי גובר על מי: הדמיון שממלא בנדיבותו את כל מחסורה של הילדה או המציאות שמצליחה לגזול ממנה את הגפרורים ואת חייה" [סיפורים יכולים להציל, סל תרבות ארצי והוצאת עם עובד, ,תל אביב 2013, עמ' 53-52]; משהו מעין-זה מתרחש באגדה השירית של סטורני. הצבעוניות, רב-הגוניות, אפילו דינדון הסירנות הנעים, מלוות את המסע האחרון, הרחק משעטת בין השמשות על פני המים, הרחק מזמן וממצוקה, בלא חרדה, כאב מחנק, או מאבק.      

הנויורלוג-הסופר אוליבר סאקס תיאר בספרו הזיוֹת [תרגם מאגלית: יכין אונא, עריכה מדעית: רננה איתן, הוצאת מחברות לספרות, אור יהודה 2013, עמ' 257-255] כיצד אנשים שחוו חוויות סף מוות ובהן חוויות התעלוּת או התבוננות מן הגוף מלמעלה (חווייה חוץ גופית) נוטים לתאר את שחוו כממשי יותר מן הממשוּת, כאילוּ כאשר ניתק פתיל חייהם או עמד להינתק, ולא נותרה להם עוד מן המציאוּת החיצונית דבר, בכל זאת –הממשוּת הפנימית עוד נותרת, וזו בהשפעת שיבוש זרימת הדם למח, או הפסקת אספקת הדם לרשתיות, מספקת תמונות מורכבות של מבט מן הגוף מלמעלה, מסע דרך מנהרה אפלה, הוא משיכה מאושרת אל עבר אור בהיר.

כאן, בפירוש תיארה סטורני תמונה פנימית חזיונית, פרי דמיון, של שקיעה מאושרת אל קרקעית הים. ימהּ של סטורני אינו סוער; אין בו חיות טרף, המים אינם קרים; היא נמשכת לכאורה עבר מציאות ידידותית ומפויסת. היא מוכנה לתפוס מקומהּ בתנומת-נצח, כאשר מעל פני המים ימשיך הזמן במסעו התדיר בין בקרים ולילות. קשה להאמין כי משהו באופן הקונקרטי שבו בחרה סטורני לסיים את חייה היה דומה לזה. אבל קשה שלא להיעצר רגע ולהתהרהר על כך שלא את המוות יצאה סטורני לבקש; אלא שיצאה בגופהּ חשׂוך-המרפא   אל הים— בעקבות השיר. כאילו היתה היא סירנה בעצמה המזמנת ספנים למצולות, כך זימנה את עצמהּ—  ניתקה את החבלים, הרימה עוגן מן המציאות החיצונית, ויצאה למסע האחרון בעקבות השיר.

*

*

בתמונה למעלה: איריס איריסיה קובליו, ים, אקוורל, סוף דצמבר 2014 ©

Read Full Post »

jazz-4 (1)

*

   הקונטרבאסיסט מהתזמורת של באדי בולדן, ניו אורלינס, סביבות 1900, אינו מניח לי. כאילו זכיתי לראות רוח רפאים המונחת בקצה התודעה, על סִפָּהּ, עתים גלויה עתים נעלמת. את צלילו החם-פועם של הקונטרבאס אני שומע כל הזמן, כאילו שפורטים בו מן החדר השני

   כמו ההולנדי המעופף— איני יודע אם הוא חי, כלומר האם היה חי אי-פעם. דומני כי גם חבריו לתזמורת לא ממש ידעו. לא ברור האם הוא שם או לא. אני יכול לדמות לי אדם שאיש אינו יודע היכן הוא דר  ומה שמו האמיתי. מי חבריו. אם יש לו משפחה (האם היתה לו אי פעם). מאחורי הקונטרבאס, הוא מפגין נוכחות אִלֵּמת, שלא ברור אם מקורה בשנות עבדוּת או באסונות אחרים. מהקונטרבאס שלו עולים הנגונים וההמיות של אבות אבותיו, שכבר אינם בין החיים; כמו פיתום המדבר לכאורה בקול-אוב; דובב את סיפורם של זמנים שהיו ואינם, במבטא של ארץ המוות. קשה להעלות על הדעת כי הקונטרבאס שלו יפריח איזו מלודיה שמחה או קצבּית.

   נוכחותו העמומה, כמו אומרת, אני יודע שאינה אותי גורלי להיות בין חבריה של אחת מתזמורות הג'אז הראשונות— אבל אני הבלוז עצמו. אם אתה רוצה להיוודע לבלוז, לפגוש בו פנים אל פנים— בוא אחריי ואראה לך את הבלוז. אחר כך ליד הנהר אנחנו נפגשים. אני וכמה חברים. ג'אם-סשן רפאים. אבל ברגע שבו אני זע והוא עוזב את המיתרים— הכל נעלם ומתפוגג. אני ממשיך לשמוע את פעימת המיתרים מן החדר השני.

   רציתי לכתוב משהו על חיבתו לסקוטש, ובורבון וברנדי. אבל זו אינה חיבתו— זו חיבתי.  רציתי לכתוב על מישהו, אולי מבין חבריו, אולי מבין שומעיו, הקרב לדבר איתו. אמנם, מי שניגש, מוצא רק חליפה ריקה וקונטרבאס שעוּן עליה; ומן החלון— נהר באור דמדומים.

*

*

[1 בינואר, לילה (השיר שבסרטון): מלים- אבות ישורון; לחן וביצוע: אלון אולארצ'יק; צילומים של תל-אביב הלֵילית: נועה אסטרייכר; דרור בורשטיין על שירו של ישורון]

*

לקריאות נוספות: אחד-עשר-מטרים בלוז,  ג'ז, הנה בא הבלוזOhBabeIt-ain't NoLie

*

בתמונה למעלה: 1905The Buddy Bolden Band , New Orleans, circa 1900

Read Full Post »

night.wATCHER

וּמִגִּשְׁרֵי הָאֲנָחוֹת שֶׁל שְׂפָתֵנוּ

אֲנוּ שוֹמְעִים רַחַשׁ סוֹד מַעֲמַקִים –

[נלי זק"ש, מִדּוּמָה: מבחר שירים, תרגם מגרמנית: ידידיה פלס, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1980, עמ' 50]

*

 אלבומהּ החדש של רות דולורס וייס , בִּשְׂפַת בְּנֵי הָאָדָם, מציג לפנינו מוסיקאית-כותבת-מעבדת מגישה,שאינה חדֵלה להתחדש, להתעשר, ולהתעמק— כאילו לקחה את השורה היפה מתוך שיר נחמה (בעברית: Anova Music 2008) תמיד יש חירות חדשה והפכה אותה למוטו המוביל את יצירתהּ.

זהו אינו המשכו הישיר של בְּעִבְרִית (גם לא של אלבום הקאברים My Middle Name is Misery ) אף על פי שהכותר , בִּשְׂפַת בְּנֵי הָאָדָם רומז לאיזו התכתבות נסתרת עימוֹ. מה שהיה שייך שם לזהוּת העברית, לנופי הארץ, לשמש, לפירות ולערבי הקיץ, מה שהיתה שם  עניה שלי ארץ נוי אביונהישראל של ילדותה ונערותה של רות דולורס וייס (במיוחד ערי הדרום), בשביליה דומה שערכה מסע מחודש או שיר דרך— הופך כאן למסע סביב החדר. נפש כל-אדם, המנסה לבאר את העוֹגָנִים הרוֹגְעִים של שהותה בעולם. רות דולורס וייס מוצאת את עצמה בעיניו של בן הזוג (מתת), באמהוּת (הכל לאבד, תכלת), בחברוּת (סוֹגר, אני אבער) בגעגוע ישן מרחוק (געגועי, בשפת בני האדם)— זוהי אהבה וכוחה המרפא, עתים פוצע, תמיד מצמיח-כנפיים; ומנגד תמיד רוחשת תהוֹם; הדאגה, החרדה, האיבוד, המרחק. הפער בין הרגשות הנקווים בעולמו הפנימי של אדם ובין התנועה השונה לחלוטין המתארעת בעולם החיצון; הצורך להשתדל, להתאמץ, לעשות על מנת להקטין את הפער— להגיע לכדי מבע אנושי רגיש.

כזהו קול התוף הפותח את האלבום וגם סוגר אותו. זוהי אינה הזמנה לתנועה חיצונית; זהו כמעט קול המזמין לקשב ולהתבוננות פנימית (כעין העולה בריטריט, מדיטציה או תפילה דוממת), להבנת התמורה והרצף בחיים, להבנת מקומנו פה. גם בעברית היה בעיניי אלבום בסימן תהיה ונהיה קיומית, ובכל זאת האלבום החדש, שלא כקודמו, כמעט ואינו מטייל בנופים חיצוניים או בתחנות משמעותיות בעברהּ של היוצרת. רות דולורס וייס מבכרת כאן איזו תנועה פנימית מעצמה אל עצמה או מעצמה אל קרוביה (ואלינו). היא אכן אמנית של תנועה פנימית, ודוברת בשפת בני האדם, השפה הרגשית-תחושתית הפנימית, הקודמת למבנים הדקדוקיים תחביריים (העשויים לחתור למבע, אך מסוגלים להביע רק קצת מזעיר מעולם התחושות והתנועות הבלתי נראות). זהו אלבום שחלקיו הטקסטואליים המקוריים הם שירה צרופה (געגועי, הכל לאבד, מבוישת, בשפת בני האדם, תכלת, סוגר) וכאשר מוסיפים אליהם את סוד לשירה סתיו (מתוך ספרהּ  לשון איטית, 2012) ואת ירח לנתן אלתרמן (מתוך כוכבים בחוץ, 1938) מתקבל הרושם כאילו זהו אלבום של טקסטים, שהמוסיקה רק משרתת— ולא כן הוא.  דומני כי תכלית המלים באלבום הזה הוא לדובב, להציע אינטרפרטציה, למכלול הקולות, הרחשים והצלילים שהאלבום מלא בהם, הפוקחים איזה צוהר אל העולם האידיוסינקרטי; השפה והתנועה הפנימיות. זהו תיאטרון צללים-צליליים; מגוון-מהפנט… המלים משמשות בו כעין לִיבְרִית (Libretto) ביצירה מוסיקלית-ווקאלית. הטקסט רק נותן סימנים, מכוון, רק קורא אותנו לקשב— אל העולם הנקווה-מתעצם מעבר למלים.

זהו אלבום העושה שימוש בשפה כדי לחתור מעבר לשפה; המוסיקה וההגשה אף הן כמדומה חותרות אל מעבר לעצמן אל מקומן של התחושות ושל הרגשות, שאין דרך לומר ולהגיד. זהו אלבום שניכרת מתוכו שיפעת אהבתה של רות למוסיקת ג'ז ובלוז, לרוק אלטרנטיבי ולרוק מתקדם ונסיוני של שנות השישים המאוחרות והשבעים המוקדמות. כמו באלבומו השלישי של אביתר בנאי עומד על נייר, בעיבוד משותף עם שותפו ליצירה, צח דרורי, ניכרת כאן עבודה הדוקה עם אנסמבל המוסיקאים, על הצלילים, הקולות התפקידים והעיבוד. אמנם, זהו אלבומהּ הראשון של רות כמעבדת יחידה, ובכל זאת ניכר כי היא נרתמה לתפקיד במלוא ההתכוונות, למדה אותו בהתמדה ובכישרון; וכמו שכתבתי לעיל, מבחינה זאת, שינויי המקצבים, הגבהים, המנעד ההולך ומתרחב המאפיין את ההגשה הווקאלית של רות דולורס וייס— הינו רק כלי מוסיקלי בתוך האנסמבל המוסיקלי שהקהיל אליו האלבום הזה (יהוא ירון, עוזי רמירז, נועם ישראלי, אופיר ונדר, ספי ציזלינג, רוסלן גרוס, יאיר סלוצקי ואורחים/ות נוספים/ות). נדמה כאילו בחלק מן השירים כגון געגועיי וסוד, כלי הנשיפה הם כלי-הדיבור, הם השׂפה הפראית-הויטאלית; הם מתחילים היכן שרות דולורס וייס פוסקת. הם קול הגעגוע הגדול הגואה, שוטף ומבקש (געגועי) או קולו האִלֵּם של הגוף, שבכל זאת משמיע את קולו האלם, הכואב, הרעב, הלוהט (סוד). תפקיד הקלרינט במבוישת למשל, הוא הרגע שבו אין מקום יותר לדיבור (השב לקראת תום השיר); הוא קול הזעקה הפנימית הכבושה שראשיתה ב"שורשי הילדוּת והעצב" ואחריתה בהווה, בעכשיו. מי יכול היה לשער כי "שורשי הילדות והעצב" יאריכו ימים כל-כך. זהו קול הכאב הכבוש והתגלגלויותיו במשך שחלף מאז, על הקו הפתלתל, העקום, הרועד, של הזמן.    

   בשפת בני האדם הוא אמנות במיטבה. הוא תיעוד של תנועות פנימיות בנפש האמנית. הוא שקיעה וצלילה אל נבכי העצמי, המצליחה לשלוח יד ולגעת בנפשו של מאזין קשוב. בעיניי רוחי, אני רואה את רות דולורס וייס הולכת וצוללת במדיטציה או אסאנה של יוגה— 'אל שורשי הילדוּת והעצב' אבל גם אל שורשי החום, החמלה והאהבה. יד של נפש קרובה נחה על כתיפה לפתע, מושכת את הנפש הנסתרת בחזרה אל העולם החיצון. עולם שמעודו היה מקום של יופי ומצוקה. היא ניעורה ויודעת, כי העולם הזה, על פגמיו אינו המקום שבו השיר שלם, ובכל זאת, אנו מחדשים עצמנו לצאת אליו – רק בשל האהבה, הזיקה (תמיד קצת דאוּגה) לאחר.     

    לאחר האזנה נוספת לאלבום (מני רבות). בשוך סוגר, השיר הסוגר (כותר הרשימה היא שורה משורותיו). גם אני מדמה את ידהּ של רות דולורס וייס נוגעת בכתפי, לאחר שצללתי את פנימי, וקוראת לי לצאת מחדש אל העולם. וכך נמצא השיר הזה פותח אל הידיעה הנושנה, לפיה העולם רחוק מאוד מלהיות הטוב שבעולמות האפשריים, ובכל זאת תקוה וחירות וחברוּת עוד נטועות בו. בכל זאת איננו בודדים בלבד. בכל זאת זה אינו רק מקום הכּאֵב.

*

*

*

רות דולורס וייס, בִּשְׂפַת בְּנֵי הָאָדָם, Audio CD, תל אביב 2014.

 

לקריאות נוספות: רוקדת יסוּרים; מרחק שהינו ואינו פועם שמשות של מלים

 

בתמונה למעלה:Xu Lei, Night Watcher, Oil on Canvas 2011 ©

Read Full Post »

brassai*

   טפין-טפין אני מביט אחורה במעט פחות זעם ו/או פחד על הילדוּת והנעוּרים. בעל-כורחי הבנתי כי עד שלא אצליח לחיות בייתר שלום עם העבר, לא אצליח ליצור לי עתיד, משהו תמיד ייוותר תקוע. אדם יכול להיות אב טוב-מספיק לילדיו, או להיות הלץ מספר-הסיפורים של חלק נכבד מאחייניו, ובכל זאת להמשיך לחוש חרדה עמוקה מכל מה שמהדהדת בו ילדוּתו.

   למשל, בשבת, באיזה טיול הליכה בסביבה, מצאתי את עצמי שורק לעצמי שירים מתוך Raindogs  לטום ווייטס, אלבום שנוכח בחיי מאז שהייתי בן 14, שנה הרשומה בחיי כחלקת-אבדנים; והנה כשהגעתי לשיר Daimonds and Gold התהרהרתי (לא לראשונה), על קירבתו המוסיקלית הרבה לשיר Chim Chim Cheree, שירו של מנקה הארובות, טוב-הלב, ברט, מתוך הסרט מרי פופינס (השחקן ריק ון דייק שמגלם אותו נדמה לי תמיד כמי שמשתדל יתר על המידה להיות דני קיי). ווייטס, הופך את השיר במחי כמה דיסהרמוניות ובהינד טקסטואלי, משיר של מנקה ארובות טוב לב ושבע רצון הרואה בנופים הנראים מעל גגותיה של לונדון את היופי בהתגלמותו, לשיר של חסרי-בית, חריגים חברתיים, נוודים, הלנים בצדי דרכים, הנאבקים על מקומם בעולם. באותה שנה ממש כתבתי סיפור קצר. סיפור של בחור המאבד את זיכרונו בדרכים בדרך לניו-אורלינס. זה כמובן היה כתוב כפי שבן 14 כותב, אך מה שאני זוכר משם, הוא שלא היה בטוח האם הדמות הראשית איבדה את זכרונה או שמא לא יכולה היתה לשאת את זיכרונותיה עוד. אני לא בטוח עד כמה הייתי עירני מספיק, או מודע מספיק אז, כדי להבין, שהסיפור ההוא מבטא את הקושי שלי להתמודד עם מציאות, שבה לא מצאתי מסביב מי שאוכל לחלוק עימו את תחושותיי ורגשותיי, ובעצם מרבית הסביבה שהקיפה אותי אז לא רצתה לשמוע עליהם דבר וחצי דבר.

*

*

    בעודי הולך לצד כביש מהיר, בוחן את השמיים האפורים-כתומים המתאבכים מעל שרידי אדמות חקלאיות מעובדות, שמכל סביבותיהן ניבטים פרוייקטי נדל"ן חדישים ומתים, כטורי מצבות של בית עלמין. תוהה על הגוונים הללו האפרוריים- כתומים. על אפשרותם. על אפשרותי המוגבלת להציץ בשמיים הללו רק מפני שהאדמות החקלאיות עוד מצויות שם ומאפשרות הזדמנות להבחין בנוף,  הבנתי כי Daimonds and Gold קווה בי מועקה קשה, כבדות של עולם מלא צער, אבלוּת, קושי והישרדוּת, ששהיתי בו בעבר, אבל איני שוהה בו זה מכבר. ל-  Chim Chim Cheree איני יכול לחזור. רומנטי, הרמוני, מלא-אמון, תמים כמו ילד שלא פגעו בו. שהרי אני זוכר גם את שנותיי הראשונות בעולם, כמה שהתנהל לו רוב הזמן רווי מאבק, פצע ומחנק. געגוע עמוק לבית אחר. ואחר כך, אותה שנה שהזכרתי, ואבל, פשוט אבל שלא ידעתי לקרוא לו בשם אבל, שהשתרע מאז על פני מאה השנים הבאות. כאילו שאסור לי לשמוח מדיי, להצליח מדיי, לחיות מדיי. במובן מסוים התחלתי יותר ויותר להתקפל אל תוך עצמי, והיו שם רק מתי-מעט כדי לשים לב לכך.

   פעם קראתי לזה באחת מרשימות חוק הכובד הפנימי בפעם אחרת כיניתי זאת בלוז. בצעירותי, מצחיק ותזזיתי, הופעתי בטלויזיה בשעשועון גדול (בשמונה תכניות). כמה שנים אחר-כך הופעתי במופע סטנדאפ עם שותף ובכל זאת הפסקתי כשהוצע לנו חוזה קבוע.סיפרתי לעצמי סיפור על כך שאיני מוכן לזה. שהנפש שלי לא עומדת בזה. שאיני נהנה להיות מצחיקן. למעשה רציתי להמשיך להתאבל. שלא תאבד לי הקדרות והחומרה. שלא תאבד לי האפשרות להתכנס בעצב בתוך עצמי, לפגוש באופן יום-יומי את זכרונותיי. למעשה רק בשש השנים האחרונות החלו להתרחש דברים שהוציאו אותי ממצב של אבלוּת פּנימית שנמשכה כעשרים שנה. כמעט מאסר עולם. על כל פנים, שורה של מפגשים וגילויים ובחינות מחודשות לגבי חיי המוקדמים, הביאה אותי לשמחה גדולה ואז לעצבות כבידה מנשוא, שהתמשכה, עד שהבנתי לראשונה בשנים, שלא ניתן להמשיך כך עוד. אני מוכרח להתחיל לצאת, ליצור תואם מהותי יותר ביני ובין העולם.

*

*

   התחלתי לשרוק פתאום את Molto Lontano ("הרחק מאוד") לפאולו קונטה. אף פעם לא שמתי לב לפני כן עד כמה  Chim Chim Cheree, Daimonds and Gold והוא, הם בני משפחה אחת. בשיר מבקש קונטה להימצא בקרבת מוסיקה המצויה מעבר למלים, לזיקות, לפוליטיקה, לכוחנות, לערים, לנימוסים הטובים, מוסיקה שהיא מעבר לכל הקשר שנניח עליה, לכל אופן שבה ננסה לתפוס אותה; מוסיקה שמלווה את האדם בכל מקום, קרובה ומחבקת, אבל לא אוהבת אותו. תמיד נותר איזה פער בלתי נתפש בינה ובין האדם.

   יש בשיר של קונטה איזו ערגה אל מה שמעבר לכל. קונטה אינו מוצא מנוח לא בערים ולא בצידי הדרכים; רק באיזה רחש כמעט מופשט וחרישי של מוסיקה שהוא מזהה בתוכו ומחוץ לו, שכמדומה מניעה את הכל. מביאה את האדם לכדי פליאה; ולכדי חיסרון שלא יכול להימנות, כי כל דבר אנושי הוא רק בת-קול חלושה, של המוסיקה הפלאית הזאת, האופפת הכל.

*

*

   אף פעם לא  הייתי מנקה ארובות שבע-רצון, אבל הייתי ילד תמים ואני חושב שאני גם מבוגר מלא תום; אף פעם לא הייתי שנים חסר בית, הלן בצידי הדרכים, אבל הייתי נער ואיש אבל שלא מצליח למצוא בית ונוחם בשום מקום ומשהו בו תמיד אכול-לשיעורין, ובסוף, לפי שעה, נח בי הפילוסוף, העורג בכל ליבו למשהו שמעבר. עדיין לא מוצא מנוח. תמיד הכל נראה לי מעט אבוד וחסר.  עם זאת, אט אט אני מצליח לראות במכלול הזה של חיי, משהו הנוסך בי חיוך ותקווה. לא רק לגבי ההווה ובעתיד, אלא גם אשר לעבר הרחוק.

בתמונה למעלה: Paris Rooftops during Blackout, Photographed by Brassai, 1940

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

lateef

*

   אתמול בבוקר התבשרתי על דבר פטירתו של אחד מענקי הג'ז של המאה העשרים, אמן החליל, הסקסופון והאבוב, יוּסף לטיף (2013-1920). בעיניי, אחד מן הג'זאים שהשפיעו עמוקות על תפישתי את המוסיקה (צלצול הטלפון שלי בשלוש השנים האחרונות היא פתיחה של יצירה שלו משנת 1960, ואני לא מסוגל להחליפהּ). בלטִיף היתה יותר מאשר וירטואוזיות, מעוֹף, וידע— היתה לו את החוויה הפנימית, שהוליכה אותו אל מסעו-שלו. נדמה כי הוא לא איפשר לעצמו לאורך הקריירה המאוד ארוכה שלו להיסחף אחר טרנדים מתחלפים, ולא ניסה להתחבב על הקהל ועל המבקרים. הוא לא נתן לתנועות חיצוניות-תעשייתיות-פוליטיות לעמוד על דרכו. היתה לו יושרה ואהבה בלתי שכיחה למוסיקה. היתה לו את הדרך שלו לבעולם.

*

*

   נדמה לי שהחוויה הפנימית הזו היתה קשורה בהשתייכותו של לטִיף מאז 1950 לקבוצה האחמדית המצויה בשולי האסלאם (בארץ ישנה קבוצה אחמדית בשכונת כבאביר בחיפה), ואשר בכמה מדינות אסלאמיות מוכרת ככפירה (פקיסטן, ערב הסעודית). האחמדיה שנוסדה בשלהי המאה התשע עשרה בהודו הבריטית ונחשבת כאחת הדתות המודרניות שנוסדו במאה התשע עשרה, מתבססת על התפישה לפיה מייסדהּ, מירזא ע'ולאם אחמד (1908-1835), הוא מחדש-האסלאם במאה התשע עשרה ומשיח האל. שליחותו, כך טען, נעשתה בחסד האל על מנת לתקן את האומר תיקון באסלאם, על פי דרכו האמיתית של הנביא מחמד. החידוש האחמדי הגדול הווה ברעיון לפיהן על הדתות הנצרות והאסלאם להתאחד בקשרי שלום, ולאבד את הדרך האלימה והכוחנית המציינת את דרכן. כפי שמודגש בתורותיה, האחמדיה אינה נקראת על שם מקימהּ, כך זה טען בעצמו, אלא דווקא על שם הנביא מחמד, ששמו האחר היה אחמד. לדעת האחמדים השם מחמד מייצג את השלב שאחרי ההִגְ'רה (ההגירה, בריחתו של מחמד ממכה למדינה, בשנת 632 לספ')— אז ייסד אסלאם פוליטי-צבאי,הסולל דרכו בכח החרב, כדי שיוכל להיפרע מאויביו. לטענתם, מחמד הצעיר, שנקרא לפני ההגירה, אחמד, הטיף ליושרה, פשטוּת, הסתפקות במועט, הגינות, וטוויית שלום בין בני האדם. האחמדים אם כן, מנסים לשיטתם לשוב לימים הראשונים של האסלאם, כאשר עוד שרר בו תום, והוא רחק מפוליטיקה של אלימות ושל כח. להכרתם, גם מושג הגִ'האד גזור מן שם הפעולה אג'תהאד שפירושה המילולי הוא השתדלות. על המאמין להשתדל לתקן את התנהגותו עם הבריות ואת עולמו הפנימי; עליו לעשות ככל הניתן על מנת להפיץ את בשורת השלום שבשמה פנה האל אל נביאיו, וביקשם להביאה לכלל המין האנושי. רק במצבים קיצוניים ממש ובהוראת ראש העדה מותר לפנות לאלימות, או לנטול בה חלק, אולם רק כאשר מבואר כי מדובר בהגנה עצמית מפני המבקשים להרגך, ובהוראה המפורשת של ההנהגה הבכירה ביותר של האחמדים (לעולם לא על דעת עצמך). יצוין, כי לאורך מאה ומשהו שנות אחמדיה, לא ניתנה הוראה מפורשת כזו לפנות לדרך הג'האד החיצוני. גם לגבי מדינות שבהן נאסרה הפעילות האחמדית וחברי הקבוצה נרדפו ואולצו לעזוב.  אחת הסיבות לכך היא כי ככל-הנראה כי בכתבי מירזא ע'ולאם אחמד עצמו נמסר כי הג'האד המזוין בא אל קיצו וכל שנותר בדורות הללו הוא המאמץ לתיקון העולם הפנימי והחיצוני בדרכים בלתי אלימות.

   האחמדיה היתה הקבוצה האסלאמית הרווחת ביותר בקרב האפרו-אמריקנים עד שנת 1950. רבים מראשיה היו ממכונניו של המאבק הבלתי אלים לשיויון האפרו-אמריקנים בארה"ב. הם היו קרובים יותר לד"ר קינג מאשר למלקולם X  ולאומת האסלאם (בשנת 1993 ביצע לטיף יצירה בשם The African American EpIc Suite, שהוקדשה לזיכרו של קינג). בין היתר, משום סלידתם מאלימות וגם הואיל ותפישתם היא למען כינון שלום בין-דתי אסלאמי-נוצרי. בתווך הזה שבין שלום,יושרה,פשטות,שיויון, ושאיפת-שלום, כבשורת האלוהות למין האנושי, פגש לטיף באחמדיה, אימץ אותה מאז, והפך לאחד הסמלים המוכרים יותר של הקבוצה. כמובן, השפעת הקבוצה על כלל האסלאם היא שולית ומינורית (שהרי עשרה מיליון אחמדים בין 1.5 מיליארד מוסלמים מהווים פחות מאחוז בודד משיעור המוסלמים בעולם), ואנשיה נתפסים כסוג של מוסלמים-רפורמיים או ככופרים, על ידי האורתודוכסיה המוסלמית.

*

*

   לטִיף שעוד בשלהי שנות הארבעים הוזמן להופיע בקביעות בהרכב של דיזי גילספי ואחר כך עם ג'ון קולטריין (הוא אף ייחד לו אחר כך הומאז' בשם Brother John), החל לשקוד על יצירת מוסיקה מקורית בשנות החמישים. אלבומיו פרשו רשת רחבה של זיקות והקשרים בין מוסיקת ג'ז אמריקנית, מוסיקה קלאסית, מקצבים אפריקניים, ומוסיקה ערבית והודית; ביסוד הסינתזה הזה שהקדימה את המכונה כיום "מוסיקת עולם" עמדה ככל הנראה תפישתו האחמדית של לטיף בדבר הפיוס הנחוץ בין מזרח ומערב, ובדבר השיויון והשלום האמורים לשרור בין כל באי המין האנושי, באופן שישלול הייררכיות ודעות קדומות. עם זאת, לטִיף לא היה אינטלקטואל-מוסיקלי רב-גוני בלבד, אלא ביסוד המוסיקה שיצר הצליחה לעמוד בדרך כלל גם חוויה פנימית עירה, הנוכחת בצליל המיוחד של לטִיף, כאילו מדובר ביותר מאשר איש כלי נשיפה מוכשר באופן קיצוני, אלא אדם אשר חיי רוחו, בכלל נשימותיו, נשמעים מכל נגיעה ונגיעה שלו בכלי ומכל צליל וצליל שהפיק. מבחינה זו, הפך לטִיף בעיניי לאחד הסמלים הגדולים של מוסיקאי המצליח לגרום לי לחוש בחוויית האחדוּת של נשימה שלימה; בבקשת השיויון והשלום העדינה, ובאהבתו לכלל האדם. בעיניי צלילי הסקסופון ובמיוחד החליל (הוא, אריק דולפי, פרנק ווס והרבי מאן הם חלילני הג'ז הידועים ביותר) החמימים של לטיף—הם סמל של ממש לאוניברסליות של המוסיקה, ושל יכולתה להעביר מסרים החודרים ללב, בלא שפה ומלים, שהריי לא נדברתי עם לטִיף מעולם וגם לא קראתי ספר שיוחד לקורותיו, ובכל זאת בעד האזנה קשובה ליצירתו, הרגשתי כי הוא היה לי בן-ברית, מנטור, ידיד. אולי היתה זו גם אישיותו, אולי זו גם היתה יכולתו להיות אדם-דתי ובכל זאת ליצור באופן העשוי לדבר אל לב כל-אדם; לשמור על פשטוּת וצניעוּת-דרך מבלי להטיף, מבלי להיסחף אחר אותם מטיפים המגייסים את האמנות ואת היצירה ומכפיפים אותה לדת. מעטים הם האמנים החיים שהפכו אצלי לסמל לבקשת שלום ושיויון בין בני האדם, וכל זאת באמצעות יצירתם המוסיקלית בלבד. והנה, הרחק-הרחק נפטר לטִיף, ואני חש כי איבדתי ידיד וקרוב, וחבל על דאבדין ולא משתכחין, האובדים ולא נמצא בעולם תמורתם.

 *

*

בתמונה למעלה: Yusef Lateef at the Detroit Jazz Festival, Photographed by John Andersen 2007  ©

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

cat

*

אבל בעולם הזה אני תמיד—ותמיד אהיה— לצד העניים. תמיד אהיה לצד אלה שאין להם כלום. אלה שאפילו אין להם השלוה של לא-כלום [חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום ועריכה רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001, עמ' 438]

 *

1

לְאֹרֶךְ רְחֹוב מִתְגָּנְּבִים צְלָלִים

כְּחֲתוּלֵי חֹסֶר,

יֵשׁ אֲשֶר אָזְנוֹ מְרוּטָה, וְיֵשׁ אֲשֶר זְנָבוֹ נָשוּךְ,

וְיֵשׁ חֲסָר עַיִן, וְיֵשׁ עָל רֶגֶל מְקָרְטֶעֲ,  

אִם לִרְצוֹנָם וְאִם לְמוֹרָת רוּחָם

הֵם תָּמִיד יִהיוּ שְׁרוּיִים בְּחֹסֶר,

וְגָם צִלִּי הָלַךְ אִיתָּם;

בְּקוֹר הַלָּיִל, קָצֵר וְחָסֵר,

לְבָד מוּל יָרֵחַ. 

 *

2

הָעִיר, אֵינָה אֵלָא

חֹפֶן עָפָר שֵׁקָּמָצְתִּי

וְהַאֵפֶר גּוֹלֵשׁ מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָי

וְשָׁב לִמְקוֹמוֹ וְאֵינֶנוּ.

 *

3

*

סוּסֵי-סְחָרְחְרָה בְּמָעגָלוֹתֵיהֶם,

עָכְבָּר רָץ עָל גָּלְגָּל ,

סוּפִי מְכָרְכֵּר-מִתְפָּעֵם,

יהוּדִי מַּקִיף בִּמָת בֵּית כְּנֶסֵת,  

יְמָמָה, שָֹׁפִּיהַ נוֹשֵׁךְ קְצֵה זְנָבַהּ,

וְיָד נִרְעֳדֶת—

הַמְּגָשֶּשֶת-עִקֵּשֶׁת אָחָר מוֹצָא,

לְהַפִיג אֶת הַגְּזָר,

שָׁרוֹצָה דְּבָר-מַה אָחֵר,

לֹא עֹוד יוֹם רוֹדֵף יוֹם, וְקֹשִי—קֹשִי,

לֹא עוֹד פּרְפֶטוּם מוֹבִּילֶה

שֶׁל תְּנוּעָה אַחַת וִיְחִידָה.  

 *

4

*

תּקְתּוּק הַמִּקְלְדוֹת

הֶחֱלִיף אֶת תּקְתּוּק מְכוֹנוֹת הַתְּפִירָה;

אֲבָל הֶחֲתוּלִים הֵם אוֹתָם חֲתוּלִים

וְהַאָנָשִׁים הם אוֹתָם אָנָשִׁים

וְהַחֹסֶר— אוֹתוֹ חֹסֶר;

וְאִם עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג

בְּצָרַה גְּדוֹלָה אֲנַחְנוּ.

[שוֹעִי , 10.12.2013]  

**

*

ביום ראשון 22.12.2013, בין השעות 10:30-9:00

 אני מרצה ויושב-הראש במושב "היסוד התבוני והתגוונויותיו בתולדות המדעים באירופה הקדם מודרנית"  בכנס הארבעה עשר של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים במוזיאון המדע ע"ש בלומפילד בירושלים, גבעת-רם

סדר ההרצאות: 

שוֹעִי רז: שׂפּינוזה על אחדוּת-השׂכל והאדם החופשי

אלעד ליסון: על המרחב המנטאלי המוחלט של אלוהים על-פי לייבּניץ

עידית צ'יקורל: שלמה מיימון— על הגאון והממציא המתודי בפילוסופיה ובמדעים

הכניסה חופשית. משכימי/ות-הקוּם מוזמנים/ות.

אלעד ועידית תמיד מצוינים. השלישי משתדל.  

לינק לתכנית הכנס המליאה  

*

*

בתמונה למעלה: Jan Niewunhuys, A Cat, Oil on Canvas 1947

©  2013 שועי רז

 

Read Full Post »

*אתמול היה לי יום משונה ועצוב. אולי בשל שעון החורף, אולי בשל הסגריר, הסתובבתי כל היום וזמררתי לעצמי את Caroline says II של לו ריד ("It's so cold in Alaska") מתוך האלבום ברלין שראה אור בשנת 1973. בערב הודיעו אתרי האינטרנט על פטירתו של ריד בגיל 71, מה שהציף אצלי כמה וכמה זכרונות.

*

*

בבית הספר התיכון, לפני 24 שנים, ניהלתי תחנת רדיו בבית הספר (לא דובר ביותר מאשר לארגן מוסיקה טובה בהפסקות, ואני לקחתי על עצמי את הצד האלטרנטיבי), והשיר הפותח בכל הימים שבהם ערכתי והגשתי היה של ה-Velvet Underground.

*


*

ואם לא אז השיר הסוגר:

*

*

בימים שבהם ירד גשם זה היה השיר הזה:

*

*

היתה תקופה שיחסיי עם הוריי לא היו במלוא תפארתם (רמזתי על זה פה ושם בעבר). אם נשארתי שם  אייכשהו, באותן שנים, זה היה בעיקר בשל דאגה לאחותי. לפעמים לא היה לי איפה לישון, וגם לא פרוטה לפרטה; והשיר הזה כל הזמן ניגן לי בראש. עד היום מדי פעם בשבתות אני חוזר לספסל ההוא שעליו חלמתי איך אגדל ואצא מזה (עניין של שעה הליכה מפֹּה).

*

*

ערכתי אוסף של השירים שאני הכי אוהב. בסביבות גיל 18 הפצתי אותו אצל כל חבריי וחברותיי, ואצל אחותי וחברותיה. הוא נקרא Perfect Day. מדי פעם יש המזכירים לי את האוסף ההוא.

*

*

הימים שאחרי הפציעה הצבאית ההיא, אחרי שכמעט נהרגתי, ולא ברור היה לי כאשר התעוררתי מה עליי לעשות ואיך להמשיך את החיים, כי רגע לפני שאיבדתי את ההכרה, עשיתי לעצמי סוג של טקס פרידה שליו מן החיים הקצרים שהיו לי. יש שיר של ריד שמתאר בעיניי את התקופה הזו באופן שלם; את הרעב, החיפוש חסר המנוחה, והספק המתמיד (הילדים שלי מזהים אותו כ-'שיר שאבא שר בחדר האמבטיה'). אני חושב שזה הטקסט היפה ביותר שריד כתב.

*

*

ריקי מתה. גיל 26. סרטן חוזר. בערך שנה אחרי שהתחתנתי. ריקי היתה קצת האחות הגדולה שאף-פעם-לא-היתה-לי. אחותהּ הקטנה של ריקי היא חברת נפש שלי כבר 23 שנים (וגם בת זוג, אי שם לפני 20 שנה). באותה שנה לא דיברנו אני ואחותהּ. לא ידעתי שהמחלה חזרה. לא ידעתי שהיא נוֹטה למוּת (כי קודם היא כבר החלימה לגמריי).  אף פעם לא היתה לי הזדמנות להיפרד מריקי. אני כבר 15 שנה מגיע לאזכרה השנתית. כולם יודעים שזה יום שבו אני עוצר הכל ונוסע . על כל פנים, מאז הפך השיר הבא של ריד למה שמבטא את תחושתי ביחס לריקי בדייקנות.

*

לפני חמש שנים כשהאתר הזה רק החל לקרטע הקדשתי רשימה לזכר ניקו בחלוף עשרים שנה לפטירתה. זה נעשה 25 שנים בינתיים. אתמול הלך לו ריד. פתאום. אני נזכר ב-Songs for Drella  של ריד וקייל. מחווה מאוחרת לאנדי וורהול. אלבום נפלא, שאני מאזין לו כבר 23 שנים, ונהנה כביום הינתנו .  וחושב על כך שאת כל ההסתייגויות של ריד מדמותו של אנדי וורהול, ניתן למצוא גם בדמותו של ריד, שהיה בו משהו מלא להפליא בעצמו, וגם רודני כפי שהעידו כמה מחברי ה-Velvet. לא בטוח אם הייתי רוצה להיות חבר של לו ריד. אני כמעט משוכנע שלא. אני בטוח שיהיו כאלה שייתעקשו לזכור אותו קודם כל בשל היותו אחד ממובילי הגלאם-רוק של שנות השבעים יחד עם דיוויד בואי ועם איגי פופ, אבל לטעמי לא על כך תפארתו, אלא על הבלוז-רוק שלו, הקשוב לסיפוריהם של נידחי החברה, החיים בשוליה; עם המוות המלווה אותנו לכל מקום בשדרת החלומות השבורים, ועם הפקפוק המתמיד האם לכל זה יכול להיות סוף טוב. בכל זאת, יש מעט מאוד מוסיקאים שכל כך הרבה זכרונות רגשיים שלי חתומים בחותם המוסיקה והטקסטים שהם הותירו, וכנראה, שמטבעם של זכרונות רגשיים, הם ימשיכו לקנן שם, עד ליום שבו  יאסוף גם אותי הים הקר השחור.

*

*

הערה: כותר הרשימה לקוח מפתיחת השיר Cremation מתוך האלבום Magic and Loss.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

Brassai

*

   נפגשנו לשעה קלה בקפה-באר תל אביבי. שלשה חברים שלא התראו מאז האביב שעבר. אחד, סיפר על הפלגה קיצית בים התיכון; אחר— על ביקור שערך אצל חבר, המשפץ טירה ימי ביניימיית בראש צוק בצרפת , ועל לילות עם בקבוק וויסקי שם, מול מערכות השמיים. אני סיפרתי על קיץ בין מגדלי ספרים בביתי, עמל על גמר פרוייקט, ועל הירתמות המשפחה-הקטנה לכך שאוכל לסיים סוף-סוף.

   בשלב כלשהו עברה השיחה במפתיע לדיון במשמעות האישית שכל אחד מאיתנו מקנה לחלק מתפילת יום הכיפורים. זה הפתיע את כולנו—שנעצרנו דווקא בזה, כי השיחה על כך התארכה והתארכה. בשלב כלשהו אחד מאיתנו אמר כי דומה בעיניו שאנו היחידים בבית הקפה הומה האדם הזה, ששיחתם מתגלגלת על תפילות יום הכיפורים ומשמען, ומשהו הדומה לכך. התבוננתי סביב. הוא לגמריי צדק.

   כשהרהרתי בזה אחר כך נראה לי הדבר טבעי בהחלט. פתאום הצלחתי לשחזר איך לקחתי את השיחה לשם (תפילות יום הכיפורים), ומה אמרתי, שעורר דיון סוער, שבו לכל הנוכחים היה מה להגיד.

   מגמה זהה אך הופכית במהותה, מובאת בסיפרו של דניס ג'ונסון, השם של העולם, שבו גיבורו פרופ' מייקל ריד, נקלע יחד עם הסטודנטית והמיצגנית הצעירה פלאואר קנון, לבית תפילה של מנוניטים, או של בני כת האיימיש, כולם מפליאים לזמר משך שעה ארוכה, ורק ריד חושב בליבו עד כמה מועט ושולי הקול הזה, המפר, רק לכאורה, את שלוות הקוסמוס:

*

כמה קטן יישמע אפילו ציבור קולות כזה בעת שהוא עולה ונבלע אל תוך מרחבי האין סוף האדישים של החלל החיצון. חשתי בודד בשביל כולנו, ואז, בבת אחת, ידעתי שאין אלוהים […] ובמשך שעה בדיוק, על פי השעון שלי, עד אחרי השעה שש, היללנו את היקום הריק.

[דניס ג'ונסון, השם של העולם, תרגמה מאנגלית: חני גלעד, הוצאת בבל: תל אביב 2009, עמ' 119]

*  

  כבר שנים איני הולך לבית הכנסת בימות השנה, ונוכחותי שם גם בימים הנוראים השנה הסתכמה בשמיעת קול שופר בראש השנה ובסיומה של תפילת נעילה. אני מתפלל לבדי ביחידות. תחילה, תירצתי זאת בכך שאני מתפלל איטי בהרבה מן המניין הממוצע (היתה פעם שכמעט נעלו אותי בבית הכנסת, הואיל ולא שמו לב שנשארתי עומד בתפילה בשעת ליל). זה לא המצב כעת. אני פשוט חושב שאם בית הכנסת או בית המדרש נוסדו על מנת לתת לאדם חיזוק ועידוד חברתי לקיום המצוות, אצלי תוצאות הזיקה אליהן הפוכות בתכלית. הם מזכירים לי, בראש ובראשונה, עד כמה דת היא אינסטיטוציה חברתית פוליטית כוחנית, המנסה להתאים את היחיד לכלל, ואת הכלל— למורא רבניו ולהוראותיהם. אני בהחלט מעדיף להתפלל ביחידות, בלי שאעשה לי ריבונים מתווכים. גם את דרכי הרוחנית ביהדות ומחוץ לה אני מעדיף לבור בעצמי מבלי להצטרך לשאול פיו של איש מה מותר ומה אסור, ומבלי שאצטרך להתאים את עצמי ואת אורחותיי למנהגיו של קהל כלשהו.

   לפני הכל ואחרי הכל, דווקא בעומדי לבדי בתפלה, אני חש שאני מנסה להנכיח את האלוהות בחיי הכרתי בכל מאודי; תפילה בבית הכנסת, מבחינה זו, כולאת אותי. ממסמרת אותי. כלומר, רק בעומדי לבדי-לבדי, יוצא לי לחוש (לא תמיד) כי היקום אינו ריק. האינסטוטיציוֹת גורמות לי לתחושה הפוכה.

   יותר מכך, לעתים ממש נדמה לי כי בעת שאני שוהה בחברה שיש בה רוב דתי, הביקורת שלי כנגד החברה הדתית רק הולכת ומתעצמת, ותקועה לי כל הזמן כעצם בגרון; לעומת זאת, דווקא בחברת רוב-חילוני, אני נעשה הרבה יותר אמפטי וסימפטי ביחס לדת, ונעשה הרבה יותר חופשי לדבר על האופן שבו אני מתייחס לעולם המצוות. לפיכך העובדה ששיחתי עם שני חבריי לקחה דווקא למקום של תפלת סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים והסיבות שאני מדלג עליה, בעוד הם דווקא רואים בה את לב-ליבו של היום (אחד מהם חילוני, אחר דתי)— לא ממש מפתיעה. אני חש הרבה יותר משוחרר לדבר על שכאלה בסביבה חילונית. לא יודע האם בסביבה דתית, הייתי מהין לדבר על כך; פשוט היו מסתכלים עליי כסהרורי, או נעלבים על עמקי נשמתם.

   אפשר גם כי בסביבה החילונית עדיין אני חש בכל שלב ושלב כאילו אני בוחר ביהדותי, בתפילה וכיו"ב— זו אינה חובה, ואיש לא מתייחס לזה כחובה, ומבחינה זו, הדיבור על הדברים כאשר גם שומעיי משוחררים ממורא של איסור והיתר, טמא וטהור, קודש וחול וענייני מראית-עיין (מה יגידו), מעניק לי את האפשרות להיות ביחס למערכת המצוות הדתית, מעט יותר אמפטי ומשוחרר.

   בעוד שנטייתם של אנשים לא-מעטים היא להסתגל חברתית, להתערב בין הבריות, להיקלט היטב; אני חושב שיש בי זיקית הפוכה. כלומר, אם מניחים אותי על משטח צחור אני משחיר; אם על משטח שחור אני יוצא מצחיר (נעשה לבן כשלג). למשל, שהות בקירבם של אנשים רציניים גורמת לי רצון עז להצחיק את כולם; שהות בקירבם של אנשים בּדוּחים שעה ארוכה גוררת עימה מלנכּוליה קשה.

   ובאמת, ככלות שש-עשרה (כמעט שבע עשרה) שנים של חיים פחות-או-יותר דתיים, רק לאחרונה הבחנתי בזה שנעשה לי מיעוט יציב של חברים דתיים (רובם לא ממש מן ה-Main Stream), כי כל השנים מרבית האנשים הקרובים לי היו חילונים. עם זאת, גם כיום, אני מגלה, כי הרבה יותר נח וקל לי לדבר בגילוי לב על עניינים יהודיים על מקומה של הרוחניות והדת בחיי דווקא עם החילונים שבהם, ועם הדתיים שבהם אחתור דווקא אל מחוזות של פילוסופיה, ספרוּת, אמנוּת ושירה. אין מאחורי זה אג'נדה או אידיאולוגיה אלא נטיית לב. הואיל ויהדותי תופסת ככל הנראה מקום עמוק בחיי הפנימיים, אינני יכול לדון בה כחלק משיח של חובות והכרח ודוגמוֹת מוסדיוֹת או חברתיוֹת, אלא אך רק מתוך מקום של בחירה וחופש ביטוי.

   כשאני חושב על זה, גם חבריי הדתיים שנוספו עם השנים, הם אנשים עימם אני יכול לשוחח על המקומות הללו בי ללא כל גדר או סייג, ומבלי שיחושו נפגעים או שאני מנסה חלילה לחתור נגד אושיות עולמם.

 *

 

בתמונה למעלה: Grand Central Station, NY, Photographed by Brassai 1957

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

Jazz

*

1

*

בספר מאת סטאדס טירקל, ענקי הג'ז, הובא מדברי לואי ארמסטרונג כי הולדת הג'ז היתה בתהלוכות המונים אל בית העלמין של ניו אורלינס. בדרך הלוך עם הארון היו מנגנים מוסיקה מדאיבת לב שנתכנתה ברבות הימים בלוז; בדרכם של החיים חזרה אל עיבורי העיר ניגנו המנגנים מוסיקה עליזה יותר, משיבת נפש. לניגונים הללו קראו ברבות הימים ג'ז.

אין יודעים להעריך נכונה את נוכחותו של אדם עד שהוא מסתלק לבית עולמו. חסרונו של אדם הוא נעלם גדול,עד שהוא מתעלם ואינו עוד. ואם רבים הגעגועים הרי בתנועות רצוא ושוב,פעם בלוז ופעם ג'ז, לכל אורך תהלוכת החוסר של הלב.

היכן הייתי בתהלוכת הנגנים? על הגיטרה? על האקורדיאון? אני חושב ודאי הייתי בין הליצנים. הייתי ליצן הזיכרון. בהלוך הייתי בוכה,בחזור הייתי צוחק,וכמו נענוע כנפות העוף המוזר הזה ששמו אקורדיאון. הייתי הולך וחוזר, חוזר והולך.

כנגדי ודאי היה שם מתופף מברשות, שכל תפיפה וטפיחה שלו, מוחקת עוד מעט. מוחה את המתים מלב. מותירה חלל הולך וגדל.

בעד החלון, לאור השקיעה הכתום,סיעת צפורים מנקרת מים מתוך שלולית צל שמטיל אילן פרוע על פני שדה חיטה צהוב. זה עובר בפני העיניים וכבר חולף. מי יודע איזו עת זה כבר נמשך שם. רק עבורי זה פתע-פתאום.

*

2

 

אנרי מאטיס כתב ברשימותיו רשימה קטנה הנקראת ג'ז:

*

דימויים אלה, בגווני-צליל חיוניים ועזים, מקורם בהתגבשות של זכרונות מהקרקס, מאגדות עממיות או ממסעות. יצרתי את עמודי הכתיבה האלה על מנת לשכך את עוצמת התגובות הבו-זמניות לאלתורים הכרומטיים והקצביים שלי. דפים אלה יוצרים מעין "רקע קולי" הנושא אותם, עוטף אותם, ומגן בדרך זו על ייחודם

[אנרי מאטיס, רשימות של צייר, תרגם מצרפתית: נעם ברוך,עריכה ואחרית דבר: דומיניק לוי-איזנברג, סדרת קו אדום אמנות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011, עמ' 193]

 

כמה רחקה תפישתו ההיסטורית-קונקרטית של סצ'אמו על מקורות הג'ז מתפישתו הנפשית-האגדית של מאטיס. כלומר, אם אצל סצ'אמו הג'ז קשור בזכרונות ילדותו המוקדמת, בהיכרות ראשונה עם המוות שעתיד לנטול, ועם הג'ז כמוסיקה המזמינה את קהל האבלים בחזרה לחיים— הריי שאצל מאטיס מדובר בזכרונות מדומיינים קופצניים (סטקטו). אירועים שלא היו ולא נבראו, המרצדים בתוך נפשו של האדם פנימה, בעולם הפנימי, הג'ז הוא התרחשות פנימית: עולם של מקצבים ואלתורים צליליים, השולחים את היד, בסופו של דבר, לאחוז במכחול או לנטול את מחברת הרשימות ולכתוב

  אם הג'ז של ארמסטרונג — מולדתו היא ניו-אורלינס; אצל מאטיס כמדומני—זוהי ניו אורלינס של הנפש, המוסיקה הפנימית, הריתמוס הבלתי-צפוי, האקסצנטרי, המתפרץ, המאחז את האדם להיות צייר או סופר או אמן. אי אפשר לעמוד בפניו.

 

3

 

   בסיפרו, חיי ב-CIA, כותב הסופר האמריקני הארי מאתיוס על ביקור לילי מאוחר אצל חברו הסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק, בימים העמוסים בהם השתתף בהסרטת סרט על פי סיפרו איש ישן:

*

באחד הערבים בהמשך השבוע התפנה ז'ורז'-פרק לערב אחד מצילומי 'איש ישֶן' .עשה לי טוב לראות אותו. הוא תמיד צחק על רדיפת הנשים שלי, וכעת עודד את רוחי בהתבדחויות על ה"בדידות" שלי. הוא גם נתן לי עצה מעשית. כאשר סיפרתי לו על הברונטית מ-לז איל מרקיז .הוא יעץ לי לחזור למסעדה: "הם יידעו מי היא".אחרי ארוחת ערב הלכנו אליו לעשן גראס ולשמוע מוסיקה. רק כמה רצועות של קולמן הוקינס הפעם. ידידי היה איש עייף.

[הארי מאת'יוס, חיי בסי-אי-איי, תרגם מתן קמינר, הוצאת בבל, תל-אביב 2008 עמ' 78]

*  

לפני כמה ימים התכתבתי עם ידיד והגענו, בין היתר, לדיון קצר באי יכולתי לצאת לערבי ספרות/אמנות אלא אם כן מדובר בחברים טובים ממש שמזמינים. כתבתי לו גם שישנם מעט מאוד אנשי רוח ואמנים שהייתי יוצא עבורם מן הבית. הקטע הזה של מאת'יוס ופרק— אני מניח שהייתי שמח לחזור בזמן ולהחליף את מאת'יוס. לשמוע קולמן הוקינס עם ז'ורז' פרק נשמעת לי בהחלט חוויה ייחודית; פרק שכותב על צילום (אחד מארבעה) המצויים בדירתו של Cinoc [ככל הנראה בן-דמותו של פרק עצמו; עוסק בחיבור ערכים מעודכנים למילון לָרוּס]:

 *

1972: החבר'ה הטובים: תזמורת ג'ז המורכבת מזאטוטים בני שש המנגנים בכלי צעצוע; הפסנתרן עם משקפיו והבעתו החמורה להפליא מזכיר קצת את שרדר, ילד הפלא הבטהובני ב-Peanuts של שולז.

[ז'ורז' פרק, החיים הוראות שימוש: רומנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006, עמ' 359]

 *

בשנת 1942 היה פרק עצמו בן שש. באותה שנה מסרה אותו אימו ססיליה-צירל בתחנת רכבת פריסאית לידי הצלב האדום טרם נשלחה למחנה המעצר דראנסי וממנו לאושוויץ. פרק נמסר לבית יתומים, ובהמשך נאסף לבית דודיו שאיתרוהו. האם הילד הפסנתרן הוא בן-דמותו של פרק,המנסה לנגן בכל מאודו בקלילות ג'ז ובכל זאת משהו נותר בו מעט חמור,ראש מורכן,מעט סגור. הבטהובן הוא מזכרת לעולם שכבה; הג'ז מזכרת לילדות שבכל זאת אירעה, שבכל זאת ידעה להשיב לחיים למרות היתמות; שידעה גם להקים לסופר לעתיד חוש הומור בריא וחיוך. לא ייפלא כי דווקא ג'ז בחר הילד-המבוגר לשמוע באותו ערב בחברת הארי מאת'יוס; גראס וג'ז, בטרם יישן את שנתו.

   דומני כי פרק מחבר כאן בין תפישתו של ארמסטרונג את הג'ז כמוסיקה מנחמת-אבלים ומשיבה לחיים,ובין תפישתו של אנרי מאטיס על הג'ז כהתרחשות פנימית שובבה. כתיבתו של פרק עצמה,כפועל יוצא מן הג'ז הפנימי,היא בת בריתו של הבלתי-צפוי.

*

*הערה: Peanuts היא סדרת קומיקס של המאייר האמריקני צ'רלס מ'-שולץ שכוכביה היו חבורת ילדים בהנהגתם של הילד צ'רלי בּראוּן והכלב סנוּפּי.הנה שרדר (Schroder),בן החבורה,שהזכיר ז'ורז' פרק בדבריו:

*Schroeder_Piano*

*

בתמונה למעלה: Tadeusz Makowski, Jazz. Oil on Canvas 1929

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

suddenly

*

הַיָּעַר נָס עָל חָיָּיו

מִפְנֵי עָמוּד אֵשׁ הָרוֹדֵף אָחֳרָיו

זֵה אֲשֶׁר עָם-עֲבָדִים  

פּוֹסֵע ממֻשְׁמָע בְּעִקְבוֹתָיו

 *

מקָבְּלִים תּוֹרַה בְּסִינָי

וְהוֹלְכִים וְהוֹרְגִים ונֶהֱרָגִים

הַנָּבִיא לֹא טוֹעֶה לְעוֹלָם

וְעָמוֹ יִשְרָאֵל לֹא שׁוֹגִים

*

האם כּבָר הִגַּעְנוּ לָאָרֶץ?

עוֹד-מְעַט,הָתַּעוּר שׁושָׁנָה?

סוֹבְבִים, נוֹדְדִים בְּלִֹי-פֵּשֶׁר,

כְּאֲרְבָּעָת אֲלָפִים שָׁנַה.  

*

* 

חג שבועות שמח

*

בתמונה למעלה: נחמה לבנדל, לפתע, אקריליק על בד 2000.

© 2013 שוֹעִי רז

*

 

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »