פּסח בּאיגלוּ

*

כנודע, איני חובב חסידוּת, לא קטן לא גדול ולא דל, אבל איני יכול להתכחש שבשירה העברית וגם היידית – החסידות מככבת, אם על ידי צאצאי חסידים שהיו למשוררים, אם על ידי משוררים שגילו בדמות החסיד, כיהודי נווד, שתיין, ואוהב טבע, משהו שהתאוו לו בעצמם . לא בדקתי האם סבו של אברהם חלפי אכן היה חסיד חב"ד, ולא האם הצפין עד נתיבות סיביר (אברהם סוצקובר למשל, בילה חלק מילדותו בסיביר, בהּ ישבו יהודים). זה גם לא ממש משנה. על הביוגרפיה המוקדמת של חלפי יודעים אך מעט. יודעים שאמו נפטרה בילדותו, וכי הוא אביו ואחיו ניצלו מפוגרום ברוסיה הלבנה. אפשר  כי חלפי הכיר את סבו,  אפשר כי בדה לו ביוגרפיה והקשר, באיזו ממלכה צפונית, שאין בה שום פגע:

*

הָיָה לְסָבִי יְדִיד-

נְעוּרִים –

אֶסְקִימוֹס.

 *

שְׁנֵיהֶם שָׁתוּ יַיִן

כָּשֵׁר-לְפֶסַח מִכּוֹס.

וְשָׁרוּ זְמִירוֹת

בִּסְעֻדַה הַשְׁלִישִׁית.

 *

סָבִי שֶׁלִי

(הָיָה לוֹ זָקָן

וּפֵאוֹת

יְפֵהפִיוֹת)

רוֹכֵב הָיָה

עַל דֻּבִּים לְבָנִים.

וְעַל יְמִינוֹ –

כְּגֹדֶל כַּף יָד

חוֹתָם הִתְנוֹסֵס שֶׁל מַמְלֶכֶת חַבַּד.

 *

וְטַבַּק מֵרִיחַ הָיָה.

מַחֲזִיקוֹ קַמְצוּץ

בֵּין אֶצְבְּעוֹתַיִם.

וְחָלַם בְּאַסְפַּמְ-

יָה:

הַשָּׁנָה בִּיְרוּשָׁלַיִם

 *

בְּרָכְבּוֹ (עַל דֻּבָּיו),

בְּשָׁכְבּוֹ

וּבְקוּמוֹ –

הָיוּ הַצִּיר הַצְפוֹנִי וְשִׁלְגֵי הֲרָרָיו

שׁוֹאֲלִים לִשְׁלוֹמוֹ.  

[אברהם חלפי, 'היה לסבי ידיד', שירים: כרך שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמודים 201-200]  

 *

ובכן, בממלכת חבד הדמיונית, הסב וחברו האסקימוס מסבים יחד לסעודת שבת של של פסח, ואין ביניהם כל איבה של בין יהודים ובין שאינם. האדם אינו בודד, אם יש לו לפחות ידיד אחד בעולם, ואם בעלי-החיים והטבע רוצים בשלומו ושואלים בשלומו, ואם הוא כמלך שהשלום שלו.

במסורת חב"ד נהגו חסידים לברך זה את זה 'אנהאלטן זיך אין דעם רבי'נס קליאמקע' ( = שנזכה לאחוז בידית הדלת של הרבי), כלומר: שנזכה לבקר במציאות שהוא מגלם. אבל הדלת אינה מוכרחה להיות דלת ממשית. בדלתות התודעה — מונח ששימש לראשונה אצל המשורר האנגלי וויליאם בלייק בסוף המאה ה-18, ואחר-כך עשה בו שימוש גם האלדוס אקסלי בספרו הנודע על חומרים פסיכו-אקטיביים כאמצעי להשגת מצבי תודעה אלטרנטיביים, וג'ים מוריסון קבעו בשם להקתו 'הדלתות', מדובר על מעבר למצב תודעתי אלטרנטיבי, סמוך להכרה הרגילה. האם חלפי רומז במפגיע, כי השיר מתנהל מעבר לדלת-התודעה שלו-עצמו – שם סבו הוא מלך והאסקימוס חברו הטוב, וירושלים היא דבר שנוכח גם בקוטב הצפוני הזה, ואין שום צורך להיטלטל ולהיעקר לשום מקום. מעבר למפתן, אחרי ידית הדלת. שם במקום המוגן?

בן עמי שרפשטיין כתב בספרו ספונטניות באמנות (הוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 30-28) על תפיסת השירה אצל אינואיטים (אסקימואים). הוא ציטט מדברי קנווד רסמוסן (1933-1879) שחקר את דרכי המבע אצל בני האינואיט. לדבריו, כדי לזמן את הלוויתן היו יכולים בני השבטים לשבת שעות בדומיה עד להתפרצות השיר הנכון. משורר ושאמאן, בשם אורפינגָליק, המשורר בטוב ביותר בקרב עמו, אמר לו ששירים הם מחשבות המושרות עם הנשימה … כאשר בדיבור אין די.  המלים צריכות לבוא מעצמן, כשהמלים שאנו רוצים להשתמש בהן עולות מעצמן – אז יש שיר חדש.

האם מעבר לממלכת חב"ד, לקוטב הצפוני, לסב העבדקן, לחברו האסקימוס, ולדובי הקוטב המתרוצצים, מדבר המשורר בשירו דווקא ברצון לחרוג בתודעתו מן המציאות הכבידה שמגלמת יהדותו וישראליותו, על כל שללי איומיה, וחרדותיה, לעבר איזה מבדֶה-עליון, שבו הדברים אינם נתונים בלחץ קודר, בארעיות ובעריריות, כמטחווי דלת, ממש כמו המעבר לנרניה של ק"ס לואיס?

בחיבור הדרשני-מיסטי, חמדת ימים, שנתחבר כפי הנראה בתורכיה במחצית השניה של המאה ה-17, מוקדשים דברים הדרשן-המחבר לשביעי של פסח לענייני חציית ים סוף היא לדידו בשורת הגאולה השלימה העתידה לחול על ישראל, כאשר יחרגו ממציאות עולם הבלע הזה לעבר המציאות השלימה והמושלמת של הגאולה. לדידו, שבתי צבי ונתן העזתי (אברהם נתן בנימין בן אלישע) הם המוליכים בדורו את ישראל לעבר המציאות האחרת.  בחסידויות השונות אחר-כך, הפכו גם-כן, את יום שביעי-של-פסח לחג גאולה, שבו נהגו לספר את סיפור מסעותיו של ר' ישראל בן אליעזר (הבעש"ט) ונסיונו לעלות לארץ ישראל, לכאורה צעד מחיש גאולה.

להבדיל, אצל חלפי, לא צריך מסע קונקרטי, לא עקירה ותלאובות, לא תורה ומצוות, לא התרת איסורים, ולא הליכה אחר דמויות כריזמטיות — כדי לחרוג למציאות השלימה. זוהי מצויה כל העת בתודעתו של האדם, ואינה זרה לו. עליו רק לפסוע וללחוץ על ידית הדלת – והארץ הטובה תשתרע בפניו; ארץ התלויה על כושר ההמצאה והאילתור, ועל מידת יכולתו של אדם להתנייד בהּ. כך, יכול אדם לציין בעצמו פסח, באיגלו דירושלים הפנימית, עם ידידיו האינואיטים, דבר שנה בשנה.

*

*

בתמונה: Nicolas De Staël, Le Ville Blanche, Oil on Canvas 1952

Read Full Post »

הניסוי הגדול (רשימה שניה)

 

   ברשימה קודמת הניסוי הגדול (רשימה ראשונה) דנתי בדמותו של הילד אהרון קליינפלד גיבור ספר הדקדוק הפנימי לדוד גרוסמן כפי שהצטייר לעיניי כתוצאה מדיונהּ של מרית בן ישראל בו בספרה כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010); על אף פיתוי בל-ישוער לייחד רשימה זאת לדמותם גראוצ'ו והארפו מארקס (טוב, תמיד אני נהנה לשתול אותם ברשימותיי היכן שאני רק יכול) בספרהּ של בן ישראל, אנסה בכל זאת להיצמד קודם-כל לחציו השני של המפגש המסורטט בספר האמור ולדון בדמותו של המיצגן והארכיטקט ויטו אקונצ'י, כפי שהצטיירה לעיניי בקריאתי בחיבור. 

  בספרו האמן בתרבות העולם (הוצאת עם עובד: תל אביב 1970) הציג פרופ' בן-עמי שרפשטיין כמה וכמה טיפוסים של אמנים בתולדות האנושות, כגון: האמן המסורתי, האמן הפרימיטיבי, האמן המושחת, האמן הנאבק על שפיותו, האמן הספונטני השולט בעצמו וכיו"ב. הפרק  הרביעי הוכתר בכותרת "האמן מקיף-הכל: הילד"  ושם כתב שרפשטיין את הדברים הבאים:

הילד הוא המגלה הגדול באמנות, הוא מגלה וממציא אפילו את יכולת ההבעה המצויה בחזרה; אולם הוא ספונטני – כלומר, עושה את אשר מהנה אותו ומגיע לידי חיקוי וחידוש בעת ובעונה אחת. אם המושג "אסתיטי" חל על איזו איכות חוץ ממלאותם המוחשית של החיים, אין הוא חל על אמנות הילד, שבה עצמים,, תמונות ויצרים ניתנים כמעט להחלפה הדדית, אך ילדים מסוימים מביטים בכל זאת בחרמש הירח ומתפעלים מהעלים המאדימים, מניצוצם המבהיק של חרקים, מרטט קולן ומהידוסן של הצפרים. הם עולזים בשל קולות חופשיים, ללא משמעות ומשמעת, בדחף נטול רסן של לחן פראי, הקשה ותהלוכת-קצב של צלילים ללא מובן. הילדים הם רגישים וקולטים עד להפליא.

הילד הוא טרום אמן או כעין אמן-קדמון. נכון הדבר שהוא ניחן בסגנון במידה פחותה מאשר בדחף פנימי, ושהביטוי האמנותי שלו, שהוא בעל ערך, בעיקר בשביל עצמו, עשוי להיראות רק כהישג קטן על פי שיפוטו של איש מבוגר, אבל אמן, שהגיע לכלל סגנון ושהביטוי שלו נועד להיות משותף עם אחרים, נותר בדחפיו אותו ילד שהיה פעם בראשית חייו. הוא מוסיף כביכול לשחק ברצינות. הילד נותר במרכז הקליפות המעגליות של ישותו. הילד הוא אמן וגאון גם יחד משום שכדי להיות הוא עצמו הוא חייב לנטוש את עצמו ולהטביע סימני מבע ראשונים של אנושיות – איחוד רגשי ראשון בין עולם ואדם.

[בן עמי שרפשטיין, האמן בספרות העולם, הוצאת עם עובד: תל אביב 1970, עמ' 48]

 

    נשוב לדמותו של אהרון קליינפלד גיבור ספרו של דוד גרוסמן ספר הדקדוק הפנימי, כפי שהוא מתואר בספרהּ של מרית בן ישראל כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010). ברשימתי הקודמת תיארתי את אהרונינג של גרוסמן כסוג של מונאדה סוליפסיסטית, הפוקעת והולכת ממגוון אפשרויותיה ועוד יותר בעטיה של התקווה להכיל את השפה הפנימית-האידיוסינקרטית ההולכת וגודשת את פנימהּ על עולם ומלואו; כך יכול אהרון לברוא את עצמו מחדש כעולם מושלם שבו יתמזג הוא עצמו עם חבריו גדעון ויעלי לכדי יישות אחת וידברו בשפה אחת פרטית-פנימית בעולם מוגן ואטום, שאין להחרידו. פנטזיית בריאה/יצירה זו רחוקה מאוד מאמנותו של ילד היוצר כפי שהיא מתואר על ידי שרפשטיין. אהרון חסר את הספונטניות, משולל שמחת חיים,  הומה פחדים וחרדות, השמים על פיו רסן, ואמנותו ככל שהיא נוצרת דומה היא לתעשיה ממוכנת של רעיונות, ההומים להגיע לכדי תכלית: פרוייקציה (הטלתם החוצה), לכאורה בכדי להשיג עולם אוטופי ומוגן שבו יוכל אהרון לחיות את חייו הפנימיים בהשקט ובבטחה, ובאין כל זולת העשוי להטרידו. אהרונינג בפרזנט קונטיניוז; אהרונינג לנצח; אהרונינג כמורד אור המצליח להעלים את כל השונה ממנו מהותית, כאילו משליכו לעזאזל, הנקווה בנקיק צר בין שתי גבעות.

   ויטו אקונצ'י המיצגן והאדריכל האיטלקי-אמריקאי (יליד 1940), המציץ ונגלה מדי פעם במהלך ספרהּ של בן ישראל — בפרקים המיוחדים לעבודות הגוף שלו (בין השנים 1973-1969, ראו אור בספרו: Diary of a Body מתוארות בפרקים 4, 23 בספרהּ של בן ישראל), אך לרוב כעין מגיב מאוחר המנהל דיאלוג עם דמותו של אהרון (ולכן עם דוד גרוסמן) הוא בבחינת מה, פנטזיה על אהרון קליינפלד שבגר (כלומר מה קרוב לודאי היה קורה לו אהרון בחר לצאת מן המקרר הנטוש) אבל לאו דווקא בבואה (תמונת-ראי) אלא עתים בחינת קוטב מנוגד: יש להניח כי לו היה נאלץ בן-עמי שרפשטיין להגדיר את הפנומן האמנותי שמבטא אקונצ'י, היה ודאי קובעו בין האמנים שהוא סקר בפרק "היוצר הקיצוני והתוקפן" (פרק 13, עמ' 172-155) לצד יוצרים סוריאליסטיים ודאדאיסטיים (אף על פי שאקונצ'י אינו זה ואינו זה הוא מנהל דיאלוג מסוים עם אנדרה ברטון ועם אנטונן ארטו), כגון כמה מעבודותיו המיצגניות-ווקליות של המשורר והאמן הדאדאיסט קורט שוויטרס (מרית בן ישראל ייחדה לשירה אנה בלומה כמה וכמה רשימות לאחרונה) בהן הוא דן בארוכה (עמ' 167-166).

   אקונצ"י היה בראשיתו משורר שהתעורר להבין, כך לדידו, כי דף הכתיבה אינו אלא מרחב של תנועה של מלים ורעיונות; הארה זו דרבנה אותו "לרדת מן הדף" ולהפנות את כור-יצירתו אל הרחוב והחיים; תחילה החל לעקוב אחר אנשים [Following Piece, 1969], אחר כך החל משוטט בניו יורק כאשר מצלמה מוצמדת לעינו, כך שבכל פעם שעפעף צולמה תמונה [Blinks, 1969, אחר כך תועד יושב במסעדה הומת אדם ומגרד במשך כשעה את אמת ידו עד שהשפשוף החל לדמם יותר ויותר [Rubbing Piece, 1970],  אחר כך תיעד עצמו יושב עירום על הארץ ונושך עצמו בכל מקום אליו הצליח להגיע ואחר מרח את הפצעים בדיו והטביע את סימני השיניים בכל מה שהקיף אותו בחלל החדר [Trademarks, 1970]; בעקבות עבודה זו, ישב עירום בתוך ארון שניצב במחסן מבולגן מלא צעצועים, הלביש את איבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו |(אל הפין) כדבר איש אל רעהו; אחר כך החל להגיע בקביעות לרציף מסוים בנמל ניו-יורק בין השעות אחת ושתיים לפנות בוקר ולספר למי שעבר שם סוד מביש במיוחד על עצמו [Pier 17, 1971]; בעבודה ( Remote Control  (1971,אשר נוצרה עם בת זוגו דאז המייצגנית קאתי דילון, מדבר אקונצ'י הנמצא בתוך קופסא לדילון שאינה נמצאת איתו בחדר ומנסה לשכנע אותה לקשור את עצמה; באותו זמן בחדר אחר בתוך קופסא זהה יושבת דילון, מצוידת בפקעת חבלים, שומעת הוראותיו של אקונצ'י, ומצייתת להן וכך היא עקודה למדיי עם סיום המיצג, כפי רצונו. העבודה היחידה של אקונצ'י בהּ צפיתי ממש, כתוצאה מלינק שצורף אליה באתר של מרית בן ישראל, היא ( Seedbed (1972, בה במרתף תת קרקעי תחת רצפה של גלריה ריקה מעבודות והומה ממבקרים צועדים נהג אקונצ'י לאונן תוך שהוא מפנטז על המבקרים הפוסעים בחלל שמעליו פעמיים בשבוע בין השעות 10:00- 18:00 (יום עבודה מלא).  באחריתו נטש אקונצ'י את המיצג ופנה לארכיטקטורה. כפי שמרית בן ישראל מציינת ברבות מעבודותיו רצפת המבנה נעה או מתקלפת (עמ' 138).

   אם יש דבר-מה המקרב בין אהרון קליינפלד ובין אקונצ'י זוהי השאיפה לשליטה ולהחצנתה של הסערה הפנימית, כלומר של השירה הפנימית, הדקדוק האידיוסינקרטי, והכלתו על העולם. מבחינה זאת, כניסתו של אהרון למקרר הנטוש בלי שנדע מה עולה בגורלו אינה פעלול-החלצות משל הארי הודיני, אלא יותר דומה למה שמנסה אקונצ'י לחולל תחת רצפת הגלריה. זה וגם זה מבקשים לברוא את עצמם מחדש דווקא בתנאים של התבודדות סוליפסיסטית. להפיק מעצמם, מבשרם ולשדם, את אהרון/ויטו החדשים. Seedbedאינו קריאת תגר על הסובלימציה הפרוידיאנית בלבד (אקונצ'י הוא האִיד המשתולל, הפוסעים מעליו הם אנשי האִיד-אֶגוֹ-סוּפֶּר אֶגוֹ) או מחווה מודעת לדרכם של הגנוסטיקאים של נאג' חמאדי (המאות הראשונות לספירה) שנהגו, כפי הנראה, לאונן עצמם לדעת מתוך תפישה כי העולם הזה הוא הרע שבעולמות האפשריות ועל כן יש להימנע מפריה ומרביה, אלא הדהדוני דווקא אל הקשר והזיקה בין ברית הלשון ובין ברית המָעוֹר (=אבר המין) בספר יצירה. אקונצ'י מנסה לברוא לו עולם מקביל בשכבו בקרקעית הגלריה; ליצור עולם מתוך התזת זרעו המבטא כביכול את השפה הפנימית הייחודית שלו, אותה הוא מבקש להחצין ובהּ לא לדבר בלבד, אלא לכונן באמצעותה כביכול מציאות.  הצפיה ב- Seedbed קשה ואינה משעשעת. לפרקים נדמה כאילו אקונצ'י אחוז דיבוק, כמו מאגיקון קדום הסובר כי באמת עולם חדש וטוב יותר עשוי לנבוע מתוך איבר מינו.

   עם זאת, אהרון ואקונצ'י גם שונים בתכלית. אהרון מכוון את המציאות לכדי תכלית אחת, עולמו של אהרון בפרזנט קונטיניוז; אקונצ'י מגוון יותר, תזזיתי יותר, אין לו תכלית, ולעתים נדמה כי הילד שהיה הפך למבוגר הדובר גם מבחינת עולמו הפנימי בשפות רבות, וכל עולמו מתאפיין מתוך ריבוי קולות, שלפעמים מתחרים ביניהם על הכושר לדובב את אותה הכרה של אחד ויטו אקונצ'י. כך, ניתן להבין את עבודותיו של אקונצ'י באכריטקטורה, שם הרצפה נוטה להתקלף או לנוע, כעין המשך ישיר לדמותו של צינצינאט צ', הדמות המרכזית בהזמנה לגרדום (הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1996) לולדימיר נאבוקוב, הכלוא בתוך בית אסורים ומצפה להוצאתו להורג, כאשר כתלי הכלא נוטים להתנועע, ואף הגרדום אולי כלל אינו קיים. כנאבוקוב וגרוסמן מעלה גם אקונצ'י בחדות את השאלה מהן גדרי השפות הפנימיות והחיצוניות דרכן אנו מתנהלים בעולם ובאיזה מידה שוררת ביניהן זיקה כלשהי. הצופים (או כפי שאקונצ'י מכנה אותם: "משתמשים", ספק במחאה ספק במחווה כלפי האונטולוגיה ההיידגריאנית) בעבודותיו של אקונצ'י, לו יפטרו אותן כסטיה מינית או חברתית, הריי הדבר ילמד בראש ובראשונה על גבולותיהם הנוקשים; "המשתמשים" המצליחים למשוך תובנה מעבודותיו של אקונצ'י מלמדים, בראש ובראשונה, על כך שהם מוכנים להרהר ולחקור גם מעבר למה שלכאורה כרוך בנורמות, בנומוס, ואפילו בדוגמות של מוסר מערבי, ולתפוס גם את יחסיותן, וגם את היותן מוקש ובולם בפני שפתו האישית של כל אדם ואדם, וכי קווי התנהגות מסויימים אמנם מבטיחים התנהלות חברתית מסוימת, ומרחיקה אנשים מסוימים מעבירות אלימות, אך בד בבד, היא גם בית כלא החונק ומדכא קולות אישיים ויצירתיים המבקשים להרחיב ולהעמיק את המחשבה האנושית, ובמיוחד להעלות את שאלת מקומו של הקול האישי-הפנימי ותנאי נוכחותו במציאות החברתית הסובבת, ההומה.

   מבחינת מה, מזכיר לי ויטו אקונצ'י כפי שהוא עולה מספרהּ של בן ישראל את אחת הדמויות המרכזיות בספרהּ המוקדם, אסור לשבת על צמות (הוצאת עם עובד: תל אביב 1995),  הפיתוֹם והבובנאי אדון הכט, המעלה במועדון לילה, בנר שמיני של חנוכה, את המופע האחרון של בובתו ז'ורז'ט לעיניה של ארוסתו "הצמות"; במהלך המופע עתיד אדון הכט לבקש את ידהּ של ארוסתו במה שיסמל את נצחונהּ הבלתי מעורער על ז'ורז'ט יצירת עולמו הפנימי של האדון הכט; מה שקורה שם לא עונה כמובן על פרטי התכנית ואינו צפוי בשום-מובן ( שם, עמ' 160-143). ברם, סבורני כי לו היה אהרון קליינפלד יושב בקהל הוא היה יוצא מן המופע מזועזע כולו, כאילו משהו בתכניתו לשלוט על עולם ומלואו נפגמה לעולם; אקונצ'י, נו טוב, אקונצ'י ודאי היה יוצא משם עם חיוך מדושן עונג על שפתיו, ומפטיר לעצמו שלא ניתן לנצח את רוח האדם לכל גילוייה, גם לא לשים גדרים בפני השפה הפנימית, כי בה אנו דוברים, בכל מקרה בפרזנט קונטיניוז, ולא ניתן להשביתהּ באמת ולו להֶרֶף אחד.

עגול עגול עגול

פעם היה העולם עגול כמו גלגל

ויכולת להקיף אותו במעגל

עגול עגול עגול

 

בכל מקום היה מקום

בכל מקום היו

אנשים נשים נחשים יונים נמלים נמרים שפנים ינשופים

חתולים ילדים

פרות עוד חיות

לטאות לטאות לטאות לטאות

לטאות לטאות לטאות לטאות

 

[מתוך: גרטרוד סטיין, 'העולם עגול', נדפס: ג'וזף שפרינצק, 'כלבLove לבן ושמו Love: כמה הערות על יצירת המופע העולם עגול', קולה של המילה: מבחר מאמרים,  בעריכת  מרית בן ישראל,  הוצאת בבל:תל אביב 2004, עמ'  81]

 

ידידתי היקרה, המוסיקאית-השחקנית-מיצגנית, עדיה גודלבסקי, תעלה ביום רביעי הקרוב, 15.12.2010, את המופע שלהּבאל"ף סופהּ שתנוח (עדיה על הנבל ודניאל דוידובסקי על האלקטרוניקה) בתיאטרון תמונע בתל אביב; המופע הוא יצירה בימתית מוסיקלית של תנועה ומייצג, המקיימת דיאלוג ער עם שירה קלאסית ועם מיתוס אורפיאוס ואורידקה כפי שמצטייר במקורות יווניים והלניסטיים ובשירתו של ריינר מריה רילקה (הסונטות לאורפיאוס); בנוסף לטעמי, מתכתבת עדיה עם שורה של מקורות מיסטיים ומאגיים יהודיים מן התקופה ההליניסטית המאוחרת, כגון: ספר יצירה וספר הרזים, ומעבר לכך ארוגה במופע זעקה קיומית-נשית חרישית ההולכת ומחלחלת עוד במהלך המופע ולאחריו. וכל כמה שהבנתי, היצירה (כל שכן, היצירה הנשית) מייצגת בו את האפשרות לחרוג מן הכאוס ומן התופת והמוות המקיפים אותנו. כדאי מאוד לבוא ולייחד למופע הזה זמן, רגש ומחשבה. לולא היתה לי התחייבות קודמת ביום רביעי הייתי ניגש לצפות בו שוב.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

ספרי העשוֹר שלי (2009-2000)

  

 

 

   כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .

 ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.

    קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.

   עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.

שירה:

• תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.  
• נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
• 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.  
• אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
• סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
• בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
• פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
• אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003. 
• אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
• ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.  
• אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
• אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
• אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
• פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
• ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005. 
• יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
• קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
• צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
• צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
• רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
• נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.  
• (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
• חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009. 
• שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009. 

  פרוזה, מסות ומחזאות:

• ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
• אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000. 
• חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.  
• ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
• טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
• ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001. 
• בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002. 
• אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002. 
•  וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
•  סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
• דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
• אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003. 
• זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד,  הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
• אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004. 
• אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004. 
• ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
• חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
• דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.  
• ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.  
• ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006. 
• יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.  
•  חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.  
• וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
• יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
• מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006. 
• יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007. 
• סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי,  הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
• אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007. 
• וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007. 
• חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
•  אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
• וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008. 
• זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008. 
• ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
• קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
• מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית,  תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.   
• וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
• מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009. 
• עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009

עיון:

• תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
• אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
• חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002. 
• אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.  
• רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
• ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית:  ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003. 
• אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004. 
• דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.  
• גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
• הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין,  אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005. 
• יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005. 
• בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
• בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
• אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת,  אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
• סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
• חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
• רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
• מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.  
• הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי,  אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.  
• לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.  
• הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
• יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
• יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
• מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.

*

 בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »