Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בנו כלב’

* *

*

על הקו של דוד הנדלר בעיניי בת-זוגו, הציירת אביבה אורי כפי שנדפס במאמר שלה שראה אור בשנת פטירתו מן העולם (1984)– ועל יחסו לאדם, לכבוד האדם ולאפשרות השיויון בין בני האדם.  *

*

לציירת אביבה אורי (1989-1922) יש מאמר יפהפה, הקו שמו. הוא פורסם בחלקו ואחר-כך במלואו לפחות שלוש פעמים, בכתב עת, ובשני ספרים שהוקדשו ליצירתה של אורי (1984, 1986 ו-2002). להיבטיו המטפיסיים או הסף-מטפיסיים של הקו ביצירתה של אורי אני מקווה להתייחס בקרוב במקום אחר. כאן, רציתי להביא דווקא מחלקו האחרון של המאמר האמור, את התייחסותה הנוגעת ללב של אביבה אורי לרישומיו של בן זוגה, מורהּ לרישום, הצייר דוד הנדלר (1984-1904), אותו היא מזכירה בכפיפה אחת עם רישומיו של רב-האמן ההולנדי רמברנדט הרמנסזון ואן רין (1669-1606):

*

 נגענו נגיעה קלה ביותר בחייו המסתוריים המשתנים של הקו. לא הזכרנו עדייין את רב- האמן הענק רמברנדט, שלצד יצירותיו המונמנטאליות הִרבה לרשום ולחרוט; אך זו משימה למעלה מכוחי— הוא האנושי, האוהב, הגאון שיודע את עוצמתו, אך מעמיד עצמו כאחד מתוך רבים.

וכן למעלה מיכולתי לעמוד על הקו של הנדלר –  הקו של הנדלר ספוג חום ואהבת אנוש למעלה מכל אמן אחר שאני מכירה, כמוהו כרמברנדט שצייר את פושטי היד, את פליטי הגירוש, שהיה עצמו פליט החברה, נוגע אף מכחולו של הנדלר ביד חמה ובטוחה במטאטאי הרחוב, באמהות הנושאות את ילדיהן ונאבקות על קיומן, בנושאי המשא הכבד על גבם, משא תרתי-משמע; את האשה הוא מצייר ברגעים של חסד ואור, חסד של אהבה; הרישום שלו הוא כלהבה חמה ומאירה בתולדות ימי הרישום.  

[אביבה אורי, 'הקו', בתוך: גליה בר אור וז'אן פרנסואה שווריה, אביבה אורי, הוצאת אבן חושן, גבי ועמי בראון ומשכן לאמנות, עין חרוד: רעננה 2002, נספח, ללא מיספור עמודים]

כמובן, אביבה אורי נסחפת קמעא כאשר היא קושרת בין אמנותו יוצאת-הדופן של רמברנדט ובין אישיותו. כפי שהראו מומחי רמברנדט, ביניהם הרסטורטור, דורון לורייא; היה רמברנדט אישיות מורכבת רבת-פנים; כך אשפז בכפיה את אחת מנשותיו, ואיבד את הונו כתוצאה מבזבזנות בלתי מבוקרת והוצאות מרובות על כל מיני חפצי חן שמילאו את חדרי ביתו. את קרבתו של רמברנדט אל פליטי-החברה ניתן לייחס, בין היתר, לכך שככל שנקפו השנים, אנשי החברה הגבוהה באמסטרדם ומחוץ להּ לא הירבו להזמין אצלו יצירות או פורטרטים, וכך יש להניח, יצא לצייר את שהסכימו לשתף עימו פעולה, ולהיכלל בין תמונותיו.

*

*

   כמו רמברנדט, כך סיפר לי האספן ואוצר האמנות בנו כלב, היו אביבה אורי ודוד הנדלר במשך שנים קשי-יום. הנדלר שלא נהנה מהכרה אמנותית עניפה אך ציוריו ורישומיו זכו לפופולריות דווקא מחוץ לקהילת האוטוריטות באמנות המקומית, היה טורח לעבור מדלת לדלת בשכונות מסוימות בתל-אביב ולחזר אחר קונות וקונים ליצירותיו. ישנם כנראה אנשים אשר כנראה מחזיקים גם כיום בביתם ציור של הנדלר, בלי דעת מי הצייר ומה ההיסטוריה שלו.

   הנדלר מעולם לא זכה לתהילה שליוותה את אורי (גם אם לא רבים הכניסו ציורים שלה לאוספם או לביתם, ועל אף פרסים אחדים בהם זכתה לאורך הקריירה, תערוכת היחיד הראשונה שלה במוזיאון תל אביב התקיימה רק בשנת 1977, במלאת לה 55 שנים, לאחר כשלושים שנות ציור ויותר). מדובר היה בבעל מלאכה צנוע, השוקד על ציוריו גם שלא באטלייה, וגם שלא לפני פלטת צבעים. לעתים דומה כי הקו של הנדלר הוא קו של צייר שגם אמצעיו המוגבלים, גם טוש ונייר, מספיקים לו כדי ליצור, וכדי לחוש בעד התבוננות ברישום המהיר, את העין החומלת ואת חדוות הציור.  עתים דומה בהביטי ברישום של הנדלר לשמוע בו את הדהוד קולו של דיוגנס הפוסע בלילות לאור עששית ומחפש את האדם. שכן, הקו של הנדלר לא הבחין בין יהודי ובין שאינו יהודי, בין עשיר ובין עני, בין אשכנזי ובין מזרחי, ובין לבני עור ובין שחומים. גם כעת, דומני זקוקה האמנות, ובעצם כולנו, לאותם יוצרים ויוצרות, שייצאו אל השכונות לצייר את מה שנעלם מן העיין, ובתנועתם ומגעם נמצא כולנו מעט קשב וקירבה יתירה אל האדם, ואל כבוד האדם. גם כעת אנו זקוקים ליוצרות וליוצרות שידובבו את האדם באשר הוא אדם וקווי רישומיהם יהיו בחינת קווים המשווים בין בני האדם; כעין תגובת נגד כנגד חברה שקברניטיה מעדיפים שנחזה עד בלי די בעולמם של היהודים-העשירים, המצליחים והמפורסמים בעיקר; וכי אוכלוסיות אחרות, החיות כאן בינינו, יודרו ויורחקו מן התודעה, בבחינת מה שסמוי מן העין, סמוי גם מלב.

*

*

בתמונות למעלה: עבודות מאת דוד הנדלר (שנת יצירה לא נודעת)

דוד הנדלר, אביבה אורי, אקוורל על נייר.

דוד הנדלר, נשים בסמטא, טוש על נייר.

דוד הנדלר, אמהוּת, טוש על נייר.

*

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

 

אלוהים ברא עולם שאיננו הטוב שבעולמות האפשריים, אלא עולם המכיל בתוכו את כל דרגות הטוב והרע. היום אנו מצויים במקום שבו העולם רע ככל שרק אפשר; שהרי בדרגה שמעבר לזה הרע הופך לתום.

[סימון וייל, הכּוֹבד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 111]

 

   לפני כמה חודשים ביקרתי בדרום תל-אביב את אוצר האמנוּת הותיק, בֶּנוֹ כָּלֶב, וזכיתי לראות חלקים מאוסף האמנות הישראלית שלו; אני זוכר כי בשלב כלשהו הוציא בנו רישום –קו מאת אביבה אורי, קו חסכוני, כמעט פיקטוגראמה (כתב תמונה) בלתי נהיר; קו נרעד אפילפטי, עדין ורוגש כציפור הנשמטת פתאום מן השמים— לא יכולתי להתיק עיניי מן העבודה הזו. הלכתי לכל מיני כיוונים בחדר ונסתי לבחון את הרישום מכל מיני מרחקים, ומכל מיני קירבות. אני מניח כי הנוכחים האחרים בחדר לא הבינו עד תום מדוע אני כה נרעש ונרגש, כרבע שעה מילאה החידה הזאת את כל עולמי, ועד עתה אני סובר כי חזיתי בחידה לפנים מחידה.

   ספר רישומיה החוויתיים של הציירת והמאיירת הצרפתית, אודט אלינה (Oddete Elina, 1991-1910), משנת שהותה במחנה העבודה אושוויץ על יד מחנה ההשמדה בירקנאו, בלי פרחים ובלי כתרים: אושוויץ- בירקנאו (תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, בלוויית 12 ציורים מקוריים מאת המחברת, סמטאות ספרים: ירושלים 2011), ספר אשר ראה אור לראשונה כשנתיים אחר האירועים האצורים בו (1947), יצר בי חויה דומה לאשר ניעור בי בשעה שחזיתי באותו רישום-קו שחור-לבן מאת אביבי אורי: דווקא על-שום המינוריות-המהוסה של אלינה: לחישות, קולות עמומים בלתי מפוענחים העולים מתוך גופים נשיים כאובים, רעבים, גוססים; שמעתי מתוך דפי ספרהּ שפה הקודמת לשפה, דבר מה המאחד את כולנוּ, המבקשים להיות אנושות אחת, אנושות אחת בלבד, שכבר חזתה מבשרה את כל הפורענות שהיא מסוגלת להמיט על בניה, צולעת על ירכה, שכולה, עניה סוערה לא נוחמה, ובכל זאת ממשיכה לדדות בין ערים חרבות, מבקשת את המחר.

   אלינה, בת למשפחה ממוצא יהודי, היתה אמנית צעירה, חברת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, ופעילה ברזיסטנס (צבא ההתנגדות), כאשר נעצרה על ידי הגסטאפו, נחקרה, עונתה ושוגרה בטרנספורט לאושוויץ-בירקנאו, שם לדבריה: 'רק תשעים ותשע מתוך כאלף וחמש מאות הנשים שהיו במשלוח שלנו, נכנסו חיות למחנה' (עמ' 17). כבר בלילה הראשון היא מתארת כיצד נשים כמוה הופשטו, קועקעו, נפרדו מכל שערותיהן, הושמו בהמתנה מורטת עצבים באולם מחניק מבלי שיאמר להן מה ייעשה בהן. מאוחר יותר הן נאלצות להסתגל במהירות לכל עבודה שמושתת עליהן (למשל: הובלת עגלות תנוקות ריקות מן המשרפות). זהו עולם של רעב, כאב בלתי פוסק, חוסר שינה, גסיסה איטית. איש מבין הכולאים לא שת ליבו האם מי מהנשים תוסיף לחיות גם מחר, ורק אצל האסירות נוצרים אט-אט קשרי חיבה, האופייניים לאדם.

    אלינה חווה את גסיסתן ומותן של רבות מחברותיה. פרק מוקדש לאירן ופרק אחר להלן. והמחשבה נודדת אל הסופרות היהודיות צרפתיות שנספו בשואה, אירן נמירובסקי והלן בר, האם בהן מדובר? לא, זה בלתי אפשרי. נמירובסקי נספתה בדרנסי, ככל הידוע. חברה נוספת, הלה, יהודיה מפולין שעברה בנעוריה המאוחרים לצרפת והפכה צרפתיה לכל דבר, ויודעת להעניק אילו רגשות כמו-אמהיים לאלינה, הדהדו בזכרוני סיפורים שסיפרה לי סבתי ז"ל, שהיתה באותן שנים פרטיזנית ביערות ליטא, על אודות חברת נעורים יקרה ללבה ששמה היה הלגה, אשר נאלצה לחזור עם פרוץ מלחמת העולם ה-II לבית הוריה בוורשה, ואחר כך, הנסיונות לשמור על תכתובת סדירה לא צלחו. הן לא נפגשו שוב מעולם. סבתי ספרה לי שרק כעבור שנים נודע לי כי הלגה נספתה באושוויץ. האם באותה הל(ג)ה מדובר? כמובן, זה בלתי אפשרי. זהו רק לבי שמפכה בלילה הזה אל הלבנה, ובכל זאת רישומיה המצומצמים המהוסים של אלינה הם שהביאוהו כדי כך.         

    ובכל זאת, גם לנוכח המוות המציץ מעבר לכל כתף ומנצנץ מכל מבט של איש SS, אלינה מצליחה לשמר את המבט היוצר, המצליח לפדות אותה לעתים, בהדהדו בה תחושות ותיקות של חופש, של חירות לבחור, וגם של תקוות-עדיין, תקוות אנוש. 

   וכך מתארת אלינה לילה אחד בספטמבר:

 

בלילה ההוא בספטמבר, הייתי חייבת לצאת מהבלוק.

השמיים זהרו באורח יוצא מן הכלל.

המחנה השקוע בשינה היה מוצף דומייה גדולה ובהירה.

מעלינו הכל היה פתוח לרווחה.

יכולתי ליצור קשר עם כל כוכב לכת בשמיים.

הבטתי למטה, על המרחב הגדול הזה, המת.

אישה זקנה יצאה אף היא מהבלוק, נשענת על קב.

היא התקשתה מאוד לכרוע. ראיתי אותה עושה את צרכיה כמעט בעמידה, מנופפת את הקב באוויר כמו דמות מחזון אחרית הימים, צללית על רקע הירח.

במרחק מה משם עלו להבות גדולות מהארובות אל השמיים.

זה היה לילה זך בספטמבר.

המשרפות היו מלאות עד אפס מקום בחומר בעירה אנושי.

 

מבחינה הגיונית, איני יכולה לטפח עוד תקווה שאשרוד, אבל תחושה פנימית כלשהי, בלתי מודעת, מעוררת בי תקווה מנוגדת לכל הגיון.

[אודט אלינה, בלי פרחים ובלי כתרים: אושוויץ-בירקנאו, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, אחרית דבר מאת סילבי זֵ'דינאק בשיתוף עם ונסאן לאקוסט, בלווית 12 איורים מקוריים מאת המחברת, סמטאות ספרים: ירושלים 2011,  עמ' 53]

 

    הזקנה היוצאת מן הבלוק אחרי אודט אלינה; כמו אמא-אנושות, יוצאת לעשות צרכיה שבהכרח, מדדה על קב, מנופפת בו באויר אל הירח, הופכת לצללית על רקע הירח; קיום נטול ממשוּת של צל, שרק מזכיר את הגוף המיוסר שמוטל בעקבותיו. מי יודע האם הזקנה הזאת ממשית בכלל, אבל היא יותר מאשר רעיון; דומה כי היא כעין התגלמות של שאיפתהּ של אלינה אל מרחבי שמים, ליצור קשר עם כל כוכב לכת שבשמים, נהיה מטפיסית של מעבר להיות אסירה במחנה, חומר בעירה אנושי לעתיד לבוא. כל כמה שלהבות האש הבוקעות מן הקרמטוריום נוסקות אל השמים, דומה כי הזקנה הזאת, המנופפת בקב-המשען שלה באויר מגביה לנסוק מעבר לתחומן המאכל. הזקנה הזאת— היא הד לתחושתהּ הפנימית של אלינה, כי התקווה לשרוד, כל כמה שהיא מנוגדת לכל היגיון, היא עדין פועמת וממשית מאוד.  אותו סימן של זקנה המנופפת בקב אל השמים אגב עשיית צרכיה אינו אידיאוגראמה, כתב ציורים, אידיאה (רעיון) הלובש סימן או תמונה ומבע, אלא פיקטוגראמה, תמונה טבעית-אנושית של תחושותהּ ושל חוויתהּ הקיומית של אלינה, היוצרת בלב המאפליה גופן חדש, ומובן חדש של היות בעולם.

   דומה כי אם אשוב לציטט שהבאתי מתוך ספרהּ של סימון וייל (1943-1909), הכובד והחסד, בראש דבריי— הרי אלינה מצליח לדלג באמצעות אותה הזקנה את דילוג המשוכה ממקום הרוע המוחלט אל מקום התום; בתמונה הזאת היא רושמת בכמה קווי פחם תהליך טרנספורמטיבי של הפיכת הרוע המוחלט לתום; מציאת החסד הניכר לעין פתאום גם בתוך המולת בית החרושת למוות; הפניה למטפיסי שבאנושי הופך כאן לתהליך אלכימי, עת  תמונת זקנה העושה צרכיה ומנופפת בקב שלה עבר הלבנה, הופכת לסוג של נקודת-משען, ממנה הולכת ומתבהרת תקוות החיים והקיוּם.    

   גם ברישומים-איורים המלווים את ספרהּ של אלינה ניכר תום ילדי-נערי; כמעט כגון איורים של ספרי אריך קסטנר; על אף שעל פניו לפנינו סוג של נובלה-גראפית, אלינה לדעתי, יותר מכל, יוצרת שירה גראפית קורקטית מצומצת. היא אינה פרוזאיקונית, על אף שהספר כתוב בפרוזה –  היא רושמת תמונות מינוריות, שחורות לבנות, בתוכם הומים תנועה מתמדת ופיוט בלתי שכיח. היא אינה מתאמצת ליצור ספרוּת, אלא להשמיע עדוּת— ובכל זאת, עדוּתה משום המיית הקיוּם, הגמגוּם הנרעד, שביסוד הדברים, נכוחה היא בעיניי לאין שיעור מהרבה מאוד יצירות ספרותיות מוּדעוֹת, שבהן מנסה המספר להוליך את קוראו במתווה מסויים. שלא כדרכם של מחברי רומנים אירופאיים אלינה אינה תרה אחר הסיבתיות ולא אחר התימטיקה של האירועים גם לא אחר תכליתם [למשל, השוו לפרטנותו האידיאליסטית של הרומן, המין האנושי,  לרובר אנטלם (1947), המתאר את תקופת מאסרו של המחבר במחנות בוכנוואלד ודכאו]. היא אינה מעוניינת בלקח מוסרי דידקטי וגם לא בתוכחה חברתית-תרבותית (יש לזכור כי אלינה חיברה את ספרהּ כבר בשנת 1947). אלינה מתאר את הקיום שלה ושל חברותיה, בקוי פחם עדינים או בנגיעות מכחול מינוריות, כפי שנרשמו בנפשהּ. זהו אינו תיעוד פשיטא, וגם לא תיעוד מטעם גוף או למען מטרה. זהו סיפור של מאבק יום יומי כפי שנרשם בנפשהּ של אלינה בקוים מעטים, הומי רגש. זוהי אינה עדות הנמסרת על מנת להרשיע. זוהי עדות הנמסרת כדי להמשיך בחיים

   ספרה של אלינה על הכובד והחסד שבו, מצליח במשיחת מכחול מינימלית, בקוים מעטים על נייר, לתאר עולם פנימי יוצר, הממשיך ליצור ולעשות למען הזולת גם במציאות בלתי אפשרית [גם במינוריות, גם בצמצום האקספרסיבי, גם בתלישות הקיומית הניכרת בכתיבה, הזכירה לי לפרקים אלינה את תנועתם העתים תזזיתית עתים מהוססת, עתים טראגית עתים מחויכת, של מרסיה וקאמיה (1947), צמד גיבוריו של סמואל בקט, נובלה שאמנם נכתבה באותה שנה ממש].  אלינה אינה תמימה או נאיבית. היא אינה מאמינה תמה בטוב ליבו הנסי של המין האנושי, אבל מאמינה כי רוחב לב עשוי להימצא לפרקים, בקרב בני אדם לא מעטים. הקב שהניפה הזקנה אל הלבנה (עמ' 53) מקדים קב-משען אחר, שבו מכה זקן אחד את אלינה מעט אחר שהמחנה משוחרר על ידי הצבא האדום, בנסותו לגזול דלי עם מים שהיא נושאת על מנת להרוות צמאונם של כמה ילדים (עמ' 104). ידהּ של אלינה נשברת ומדממת מעוצמת החבטה. הדלי מתהפך, מימיו נגָּרים על הארץ. היד הכותבת, הרושמת-מציירת, הופכת חסרת אונים, מפיצה כאב מחריד. היא תחלים, ואיתה, במידת מה, גם הנפש השבורה, והן תיצורנה שנתיים אחר כך מחברת נדירה ויקרת המציאות, שבה הרוע המוחלט הופך לתום פלאי , לנגהּ הלהבות העולות מן המשרפות, על רקע הירח המתמלא ומתחסר עדיין, כך נדמה, ללא זיקה כלשהי אל מעשי המין האנושי וכל הזוועות שנכון הוא לחולל, עלי מה שהוא שב ומדמה, שהן אדמותיו.   

 

 

בתמונה למעלה: Méret Oppenheim, Self Portrait, Skull and Ornament, 1964    

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

כאשר אין מה שיעצור את המבט שלנו, המבט שלנו נישא רחוק מאוד. אבל אם הוא לא נתקל בכלום, הוא לא רואה כלום; הוא לא רואה אלא את מה שהוא פוגש: המרחב, זה מה שעוצר את המבט, מה שהמבט נתקל בו: המכשול: לבנים, זווית, נקודת מגוז: המרחב, זה כאשר זה יוצר זווית, כאשר הוא נעצר, כשצריך להסתובב כדי שזה לא ייתפרש מחדש. זה בלל לא מן נוכחות רפאים, המרחב; יש לזה גדות, זה לא נפרש בכל בכיוונים, זה עושה כל מה שנדרש כדי שפסי הרכבת ייפגשו הרבה לפני האינסוף.

[ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, תרגמו מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 109]

*  

מי שהיה במלחמה. מי שאיבד את קרוביו. מי שחווה אנשים, בני משפחה, שחזרו פגועים מן הקרב. מי שחווה אבדן של חברים/ות. מי שנפצע בשרותו וחווה מלחמה על חייו – ממילא אינו יכול לשכוח דבר כל ימות השנה. אין הדבר אומר כי הוא זוכר במלוא החדות כל העת, אבל הדברים תמיד עומדים ברקעה של כל נשימה שהוא מוציא; כאילו בכל נשיפה ונשיפה יכול הוא גם לשמוע שריקה של אווירו האוזל של גלגל מפונצ'ר.

   הרבה צרות יש לנו עם המלחמות ועם השכול. עם זאת, מעבר לייעודו של יום הזכרון לתת לכל הנזקק לכך איזו יד מנחמת של השתתפות ציבורית ממלכתית, במה שהוא ברוב ימות השנה סבלם של יחידים/ות, יש בו, ביום הזכרון, גם מימד של הבניית זִכָּרון. כלומר: רשויות המדינה, משרד הביטחון, צה"ל, ארגון יד לבנים, ארגון "זוכרים", כלי התקשורות וכיו"ב עמלים על האופן שבו לכאורה שומא עלינו לזכור; שומא עלינו להשתתף ביום האבל הלאומי. וכך, במקום שאיש-איש יציב לו ציונים, גדות, תחומים, כפי הלך-רוחו, באה המדינה ומָבְנָה את הזכרון ואת הדרכים הנאותות שבהן יש להתאבל, או לנטול חלק באבלן של המשפחות השכולות. למשל: קביעתם של יום השואה והגבורה ושל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל בטרם יום העצמאות—יש בהן אמירה בוטה של רשויות המדינה, לפיה ללא השואה וללא מלחמות ישראל כלל לא היינו מגיעים לידי עצמאות.לא אכנס לדיון אם יש הצדקה לטענה היסטוריוסופית שכזאת. טענתי היא שהמדינה כופה על אזרחיה כמיטב יכולתהּ את הנראטיב הזה דווקא, וכך הופכים היגון, וההשתתפות בצערן של משפחות שכולות, לכלי שרת בידי הרוצים לטעון כי 'במותם קידשו לנו את מדינת ישראל העצמאית'. כלומר, יש כאן הליכה אל מעבר לזכרון הפרטי-האישי, הליכה אל מעבר לזכרון פניו היחידות-העדינות של מי שאבד/ה לעולם, ונסיון נואל בעיניי להשתמש בעצם פטירתו/ה, על מנת להאדיר את דמותהּ של המדינה בעיניי אזרחיה, כמדינה הזוכרת את אלו שנכונים היו למות על כינונהּ ועל יישותהּ. המדינה אף טורחת להודות להם יום אחד בשנה, כמקובל במדינות המערב. כלומר, אנו, בנינו ובנותינו נישלח לשדות המערכה הבאים, ואם ניפגע, או ניהרג, יירו לזכרינו מטחי כבוד שיבהילו את הצפורים המקננות בצמרות ברוֹשֵי בתי העלמין, וייגרמו להן לפרוח לארבע רוחות הארץ. ואם לא דיי בכך, תטרח המדינה לקרוא את שמנוּ, מעל במות במקומות יישוב ברחבי הארץ בטקסי "יד לבנים"; כמו גם, לעשות לנו סִמָּנים: אנדרטאות, מצבות קבר, זכר לשמות שנשאנו לפנים.

*

לכתוב: לנסות בקפדנות לשמר משהו, לעשות שישרוד משהו: לקרוע כמה פתותים מדויקים מן הריק שמתרוקן, להותיר, אי-שם, איזשהו תלם, איזשהו עקב, איזשהו אות או כמה סימנים.

[שם,שם, עמ' 125]

*  

  לא לקבל את הבניית הזכרון מטעם המדינה; לא את ההבניה הצבורית, לא את ההבניה הקהילתית. לכבד כמובן את כל הסממנים הממלכתיים, מפני כבודם של מי שמכבדים אותם. תחת זאת ניתן להעביר את היום בהתייחדות עם הזכרון האישי, או להיפגש כמה אנשים קרובים המעוניינים לעשות את היום יחדיו מתוך תחושת זכרון משותפת, ומתוך החיים הנמשכים מבלעדיי מי שאבדו. אולי להביא את המשפחות שבנינו מאז. שהילדים יוכלו לשבת ולשחק אחד/ת עם השני/ה בשעה שהוריהם מדברים על ההווה, אבל תמיד נזכרים. אולי לכתוב, להעלות זכרונות עם עצמךָ בלבד.

    הבניית הזכרון באמצעות הסמלים המדיניים האלה: הורדת הדגל לחצי התורן, מסדרים חיליים, טקסי יזכור, תפלת אל מלא רחמים, קדיש (שביום זה מתקשרת אצלי דווקא אוטומטית עם שירו של יהודה עמיחי, שהוא כן ומוצלח בהרבה הימנה). מה לי ולזה?  אני מעדיף לזכור ולהִזָּכר בחברתם של א/נשים קרובים/ות ואהובים/ות איתם אפשר לדבר, או עם עצמי—ולא באמצעות טקסים המקדשים את המדינה או את אלהי הצבאות. אני מעדיף לזכור פנים, את עדינותן של הפנים, על פני שמות, דרגות ומספרים אישיים, על פני מדינה החוגגת (אחת לשנה) את מתיה, ומעלה עצמה על נס, כאילו היא ההצדקה, התכלית האמיתית המצדיקה את מותם של חיים צעירים מדיי. מי יכול לזכור את כולם/ן? מי באמת חושב שכולם היו יפי בלורית ותואר? איזו רעוּת היתה להם למתאבדים בימי שירותם הצבאי (לרוב בשל שרירות לבם של מפקדים או של חברים) או למי שנהרגו בתאונות אימונים או מאש כוחותינו? או מי שגסס שעות ירוי בבטנו מבלי שהצליחו לפנותו כתוצאה מן המהומות שפרצו אחר פתיחת "מנהרת הכותל"? אני מעדיף לזכור את מה שאני זוכר, את מי שאני זוכר, את הפנים הפרטיות, ההולכות עימי ממילא תמיד. מה ששום דגל, תפלה, או תפלה לעילוי נשמות—לא ישכיחו; לא יצליחו.

*

לקריאה נוספת: ליל שאין לו סוף  (על טיניטוס לעמנואל פינטו)

בתמונה למעלה: משה גרשוני, בדם לבי, צבע זכוכית על נייר משבצות, אמצע שנות השבעים, אוסף בנו כלב.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »