Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בנימין שבילי’

 

   בספר-המסע המומלץ של בנימין שבילי, פּה לין הלילה, הרצוף כולו סיפורי חסידים, בעוד יוצרו נע ונד בין כנסיות, בתי כנסת עתיקים, קהילות חרבות ומחנות השמדה, מובאים שני סיפורי מעשה, הכורכים צחוק ובכי, גאולה ואי-ודאות יחדיו:

רבי יחזקאל מקאזמיר אמר פעם, כתיב "אז יִמָּלֵא שחוק פִּינוּ" היינו: יהיה ממש צחוק, כי היו כבר דורות תָּנאים, אמוראים, הבעש"ט ותלמידיו ומשיח עדיין לא בא, ועכשיו בדורנו יבוא, אז איך לא יהיה ממש צחוק. ועוד מספרים שפעם אחת לקח רבי יחזקאל כוס לקידוש ולפתע הניח את הכוס מידו ואמר: "ריבונו של עולם הבט נא רק פעם אחת וראה את עמךָ, אינני רוצה יותר אלא שתביט הבטה אחת ואז כבר יהיה טוב".

[בנימין שבילי, פה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002, עמ' 112]

 

   רבי יחזקאל חי בתחושה כּאילוּ קץ ההיסטוריה הגיע. כל הדרוש הוא רק הבטה אחת מצידו של ריבונו של עולם, הצצה דרך החרכים אל עולמו העזוב, "אז יִמָּלֵא שחוק פִּינוּ" וצחוק גדול ומשוחרר מעקת ההיסטוריה ומוראותיה יישמע בחוצות. יש ברבי יחזקאל מן הליצן-העצוב, המבטיח לחסידיו צחוק גדול בקרוב ממש, ועם זאת מתבונן על אלהיו כאוהב  נעזב, המתחנן לאהובתו הנוטשת, שתחון אותו עוד במבט אחד למען ירחב ליבו.

 

   בסיפור אחר, סיפור מעשה מרבי דוד מדינוב בכסות הצחוק המתגלגל נע כצל גם הבכי המר:

 

רבי דוד מדינוב היה נוהג להרבות בסיפורי ליצנות שבתוכם היו גנוזים סודות עמוקים. פעם סיפר רבי דוד את אחד מספוריו והקהל שסביבו פרץ בצחוק, באותו זמן היה שם גם רבי יחיאל מאיר מגאסטינין שהתחיל דווקא לבכות ואמר: אתם אינכם מבינים מה הוא מספר, הלא הוא סיפר עכשיו על גלוּת השכינה.

[שם,שם, עמ' 57]

 

   בניגוד לרבי יחזקאל מקאזמיר, רבי דוד מדינוב נאה דורש נאה מקיים. כלומר, הצחוק לדידו אינו מעשה-עתיד אלא תלוי בנוכחות בהווה; רבי יחיאל מאיר מגאסטינין עשוי לגלם את הקוטב האחר, קוטב העיצבון, והתגלמותו בכל רגע בהווה, אבל בד-בבד, הוא כעין עיקרון משלים לצחוק המתגלגל שמעוררים סיפורי הליצנות של רבי דוד מדינוב: בכל צחוק גנוז עצב ובכל עצב – סיבה לצחוק. ההיסטוריה היא נוראה ומבעיתה, ובד-בבד, ממבט אחר, מצחיקה עד כאב בטן, כשם נניח, ששיירת העיוורים שצייר פטר ברחל האב, היא מעציבה ומצחיקה (ובודאי מציקה) בו זמנית. סיפורים חסידיים אלו השיאוני אל קטע מתוך מרסיה וקאמיה לסמואל בקט, שכבר צטטתי בעבר,  המגלם את התקווה ואת הייאוש המגלמים תפקיד מפתח בכל מה שמשיא אותנו לבכי או לצחוק:

 

האם הדברים עכשיו על מקומם? אמר קאמיֶה.

לא, אמר מרסיה.

האם יהיו אי פעם? אמר קאמיֶה.

כן, אני מאמין, אמר מרסיה. כן, אני מאמין, לא בכל ליבי, אבל מאמין, שיום יבוא והדברים יעמדו על מקומם, סוף סוף.  יהיה יופי, אמר קאמיֶה.

נקווה, אמר מרסיה.           

[סמואל בקט, מֶרסיֶה וקאמיֶה, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1979, עמ' 20]  

 

 

   באמונה יוקדת בתכליתהּ של ההיסטוריה, בגאולתו של המין האנושי בעת יעודה כלשהי, יש משהו מעציב ומדכא אף טוטליטרי; ההיסטוריה, כל מעשינו, הופכים אז לחלק ממכניזם, טבעי או אלהי, המתגלגל באופניו, כמו תכנת מחשב להוציא פלט, לפתור כל בעיה או תעלומה; כאן אין צחוק אמיתי וגם לא דמע, גם לא רגש; והאם באמת יש בכך ציפיה או נהיה?

   לאי-הודאות, לאי-הידיעה, יש תפקיד חשוב; לולא אי-הודאות, לולא הספק, איך היינו אוזרים אומץ להאמין או לקוות? מה שוודאי אינו מקווה. בכדי לקוות צריך להתייחס לעתיד כנעלם, כסימן שאלה שלא עתיד להתבהר בקרוב ממש. כאשר מניחים הנחות ודאיות על העתיד הופכים אותו למה שלכאורה כבר ידוע. אי-הידיעה היא מקור תקוותו של האדם. על כן בשעה שהקהל צוחק מבדיחותיו של רבי דוד מדינוב מוצא בהם רבי יחיאל מאיר מגאסטינין רמזים לגלוּת השכינה ובוכה. לא את הגאולה מוצא הוא בדברי ר' דוד מדינוב; אלא את אי-הודאות ואת המצוקה—כשם שגם רבי יחזקאל מקאזמיר מקווה לגאולה (ולצחוק המשחרר שהיא נושאת עימה) דווקא מתוך אי-הודאות הדאוגה-מייחלת, האם ייענה לו ריבונו של עולם ויזכה את עולמו בעוד מבט חונן אחד. כשם שמרסיה מאמין, לא בכל ליבו, אבל מאמין בשיבת הדברים למקומם. דווקא אי הודאוּת, אי הידיעה, הסודקות או מנתצות את האמונות המוחלטות הודאיות, מקיימות בנו איזו תקווה רגישה קטנה, שישנה אפשרות שהדברים עוד ייסתדרו אייכשהו-כלשהו, ועל כן, עשויות לחייך את פנינוּ בעתות בהן, לוּ-לרגע, משהו בהן ממאן להעלות חיוּך קל, כי קל לחייך וקל לאהוב.

 

בתמונה למעלה: Pieter Breugel the Elder, Die Parabel von den Blinden, Oil on Canvas 1568

 

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

בספר שיריו היפה והמקורי להפליא של בנימין שבילי, שירי הַתַּיָּר הגדול, הובא השיר הבא:

*

שָלוֹם רַב לָךְ אוֹרָה בּוֹאֵינָה

שָלוֹם רַב לָךְ אַנְגֶ'לָה וִיטָאל

שָלוֹם רַב לָךְ אֶסְתֶּר לוּרְיָא אַשְכְּנָזִי

מִמֶּרְחַקִּים סוֹף הָאֶלֶף הַשִּשִי

שָלוֹם רַב לָךְ גָּמִילָא וִיטָאל

שָלוֹם רַב לָךְ מִירָא חַיָּטִי

שָלוֹם רַב לָךְ זִבְדָּא אֵשֶת קוּאִינְקַאש

מִמֶּרְחַקִּים תַּחַת עֲנָנִים וְגֶשֶם עַל רֹאשִי

שָלוֹם רַב לָךְ פָּלוֹמְבָּא הַיְהוּדִיָּה

שָלוֹם רַב לָךְ פְרַנְסִיזָא שָרָה

שָלוֹם רַב לָךְ רָחֵל הָאֵבִרְלִינָא

מִמֶּרְחַקִּים בְּגָלוּת הַחַיִּים שְנוֹת אַלְפַּיִם

שָלוֹם רַב לָכֶן כָּל הַנָּשִים שֶאָהַבְתִּי

הַסּוֹנָדוֹרוֹת

אִמְרוּ לִי מַה יִהיֶה גּוֹרָלִי

וּכְתודָה קַבְּלוּ מִמֶּנִּי מִמֶּרְחַקִים פְּרְחֵי שְקֵדִיָּה וְרוּדִים

[בנימין שבילי, 'שלום רב לכן נשים', שירי הַתַּיָּר הגדול, הוצאת שוקן: ירושלים 1999, עמ' 110]

*

   שבילי משמיענוּ אינוונטאר של שמות נשים ואינו מפרש. לאמיתו של דבר הוא מקדיש את שירו לשורה של נשים יהודיות עלומות למדיי, המוזכרות ביומן חלומותיו של תלמידו המובהק של ר' יצחק לוריא אשכנזי (האר"י, 1572-1534), ר' חיים ויטאל, ספר החזיונות. מהן עולה כי בתקופתו נשים מיסטיקוניות, מגלות-עתידות ומלומדות בנסים היו תופעה מצויה למדיי. ככל הנראה אף הממסד הרבני בצפת ובדמשק העות'מאניות השלים עם מציאותן ועם פעילותן של הנשים הללו עימן היה הצבור מרבה להתייעץ. מעניין כי שבילי מגביל את רשימתו לתקופה מסויימת ולאיזור גיאוגרפי מסויים, שכן היה ודאי יכול לכלול ברשימתו גם את אינס הנביאה מהיררה, בת אנוסים בשלהי המאה החמש עשרה, שהועלתה על המוקד על ידי האינקוויזיציה הספרדית בשנתהּ הי"ג, לאחר שטענה לגילוי אליהו הנביא, שבישר להּ כי הגיע זמן מועד גאולת ישראל; וכן יכול היה לכלול ברשימתו את שרה האשכנזיה, אשת-שבתי צבי, אישה שבאה אל שבתי צבי בידיעה כי גורלהּ הוא להיות אשת המשיח; שורת נביאות שבתאיות שהתנבאו על הגאולה ועשו נסים באותן שנים; חוה (אוה) פרנק ביתו של המשיח-המומר, פוקר-התורה, יעקב פרנק, שנועדה על ידי אביה להיות משיחה שתגאל את העולם כולו מן הדתות המעוורות (היא אמנם מתוארת כעושה- נפלאות, אך לאחר פטירת אביה הכאריזמטי התדרדרה לידי עוני וחסרון); רחל גורדון, נכדת ר' משה חיים לוצאטו שעסקה בקבלה; והבתולה מלודמיר, שהיתה מנהיגה רוחנית, והאדמור"ית היחידה שהקימה תנועת החסידות במזרח אירופה מקירבהּ.

   שבילי נוקב בשמן של תשע נשים בדיוק.כאילו הן מבטאות לגבי דידו סוג של פרסונליזציה (כדרך ששבתי צבי,במידה רבה,ראה כנראה בעצמו סוג של אינקורנציה של ספירת תפארת)של תשע ספִירוֹת בקבלה התיאוסופית, מספירת כתר עד ספירת יסוד שזוהו כגוף אלהי בעל מאפיינים מגדריים זכריים; או מספירת חכמה ועד ספירת מלכוּת [ספירות אליהן ניתן להתייחס כ"יש" שעה שספירת כתר נעלמת וכינויה "המאור הנחשך" ("בוצינא דקרדינותא") או "אין]"; בקבלת רמב"ן למשל זוהתה ספירת כתר עם עצמוּת האלהוּת הנעלמת, והשגתו של האדם התחילה אך ורק מספירת חכמה ולמטה]. שבילי הופך על פיה את התפישה המקובלת, ומכנה אותן בכינויי נשים, היוצרות יחד עם הספירה העשירית, מלכוּת (שכינה, נקבה, כנסת ישראל), בה שוכנים כל דרי- עלמא, הויה קדושה שמהותו כל-נשית; מרחקיו – מרחק הזמן (סוף האלף השישי), האקלים (אחדות אפור של עננים וגשם)  ומרחק הקיוּם (גלוּת-החיים, קרי: גלוּת הזכרי מעולם האלהוּת הנשי-האידיאי, המרוחק). כל אלו ממחישים את מרחקו של שבילי המשורר-המיסטיקון-הגבר מעולם האלהוּת, אשר הביטוי העמוק שלו, כך אליבא דשבילי,היא "הנשיוּת הקדושה"; כשם שבקבלה התיאוסופית (בין עם הספירות מבטאות תארי-עצמוּת או כלים) הספירות מבטאות את התבטאויות-גילוי דרכי האל, הנובעות ויוצרות את ההויה לפרטיה, כך תשע הנשים הללו,מבטאות אליבא דשבילי את שער הכניסה אל האלהות הנשית; ומה הספירות, יוצרות יחוּד שלם בהיותם בניין שלם, והן מאוחדות זו בזו; כך הנשים הנמנות, יוצרות פה את בניינה של האלהוּת הנשית אליה יש לערוג אף לנהות. זאת ועוד, אפשר כי תשע הסונדורות הן בנות-דמותן של תשע המוזות היווניות, המעניקות השראה ליוצרים באשר הם. בין אם אלו ספירוֹת בין אם אלו מוזות, כך או כך הן המשפיעות אורן על המיסטיקון-הכותב, המבקש את השער לעולמן,  כדי לחוות התאחדות עם כללוּת האלהות הנשית.

*

אֱלֹהַי רְחוּמָה מִשְכִנִי אֶל שָדַיִךְ כְּשִפְחָה אָנוּס אֶל בֶּין רַגְלַיִךְ

מַה יַעַרְבוּ לְטִיפוֹתַיִךְ נַפְשִי חוֹלָה לַחֲזוֹת זִיוַיִךְ בְּעַד לְפַרְגוֹדַיִךְ

יֶהֱמוּ נָא רַחֲמַיִךְ יחוּסוּ חַמּוּקַיִךְ כִּי נִכְסַפְתִּי בּוֹא פְּנִים עוֹלָמַיִךְ

['מזמור לילה', שם, עמ' 111]

 *

   על פי שבילי, אין מוצא למיסטיקון הגבר, אלא לכסוף ולחשוק באלהות הנשית, הכניסה אל הקודש היא במעשה הסקסואלי של נפשו של המיסטיקון החודרת לפני ולפני האלהות הנשית. דומה, כי על פי שבילי, אין לגבר המבקש להיות איש רוח שום מוצא אחר, אלא להימשך חושק אחר הגוף הנשי האלהי; ראוי לציין, כי אליבא דמירב כתבי הקבלה עשר הספירות יוצרות בכללותן כעין גוף אלהי זכרי המשפיע זרעו ומעבר תבל ומלואה [כתר, חכמה, בינה= ראש; חסד= זרוע ימין; גבורה= זרוע שמאל; תפארת= גוף; נצח= רגל ימין; הוד= רגל שמאל; יסוד= איבר מין זכרי, ובאשר למלכות קיימות כמה דעות: חלקן רואות בהּ את איבר המין הנשי, וחלקן את כפות הרגליים הזכריות]. אל לתמוה על ציורים אלוּ – כבר במדרש שיעור קומה המיוחס לר' עקיבא ולר' ישמעאל (ואינן להם) מתוארות מידותיו האסטרונומיות של אבר המין הזכרי האלהי [לא ייפלא כי הרמב"ם ביקש להעלות באש את החיבור הזה, אשר עבורו, הפילוסוף הדוגל בטרנסצדנציה האלהית,ובהיות האלהות, אינטלקט טהור, היתה זו כפירה שאין כדוגמתהּ]; ואילו בביאורו של ר' ברזילי, בן דורו של הרמב"ן בברצלונה (העשורים הראשונים של המאה השלוש-עשרה) על עשר הספירות, תוארה ספירת החכמה כאישה המיניקה בדדיה עולם ומלואו. יש לקבל כמובן את הציורים הללו כמשלים מכוונים, המנסים להנהיר, את התלוּת הקיומית של האנושות באלהוּת, אם לצורך קבלת שפע עליון בעיבורהּ של הנקבה האלהית (אם זה היקום, השכינה ו/או כנסת ישראל) או לצורך התפחות העולם, השבעתו, וגדילתו הסדירה (פעולת ההנקה הנקבית של עולם הספירות אליבא דספירת החכמה).

  שבילי עוקר את תמונת הספירות כגוף זכרי- עלאי,כפי שהובע ברוב כתביה של הקבלה התיאוסופית,ומבקש לשוב אל תמונת האלהות כאישה שאינה רק מניקה את העולמות כולם,אלא אף מתעלסת עם המיסטיקון-המשורר עלי אדמות.דומה כי לדעת שבילי,אך במעשה- האהבים עם האלהוּת הנשית הופך מעשה היצירה של הגבר-היוצר לבעל-משמעות.  מבחינה זאת ממשיך שבילי כותבים יהודיים בני המאה החמש-עשרה והשש-עשרה כגון סעדיה אבן דנאן ואברהם אבן גבישון, אשר ראו במתת השירה, דבר-מה הדומה לנבואה או לקבלת רוח-הקודש; אלא ששבילי שוב אינו רואה בכותב השירה יוצר, משורר או עושה, אלא מאהב; מאהב לשעה, להרף, של האלהוּת הנשית; כל תקוותו וכוספו היא לבוא אל פנים האלהוּת-הנשית, המרוחקת והנחשקת (בבחינת מה, שבילי תופס את תפקידהּ של הרעיה הנכספת בשיר השירים); פרחי השקדיה הורודים אינם אלא מתנותיו של מחזר, היודע את מקומו, הרחק מן האלהות-הנשית, בזמן ובמגדר.

*

בשישי-שבת הקרובים,15-16.10.2010, ייערך במנזר "האחיות מציון" בעין-כרם בירושלים אירוע פתיחת שנת הפעילות החדשה ב"דרך אברהם", מסדר יהודי-סוּפי לפעילות רוחנית משותפת ולקידום השלום; האירוע, יומיים של הרצאות, עיון, ופעילויות מגוונות יעמוד בסימן "נשים במיסטיקה והמיסטיקה של הנשים". 

לפרטים נוספים, תכנית מפורטת והרשמה:

elqayam@gmail.com

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נערה ספרדיה (פריס), שמן על בד 1925.

 *

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

ספרי העשוֹר שלי (2009-2000)

  

 
 
   כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .

 ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.

    קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.

   עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.

שירה:

  • תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.  
  • נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
  • 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.  
  • אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
  • סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
  • פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003. 
  • אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
  • ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.  
  • אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
  • אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005. 
  • יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
  • קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
  • צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
  • נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.  
  • (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
  • חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009. 
  • שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009. 

  פרוזה, מסות ומחזאות:

  • ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000. 
  • חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.  
  • ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
  • טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
  • ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001. 
  • בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002. 
  • אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002. 
  •  וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
  •  סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
  • דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
  • אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003. 
  • זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד,  הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
  • אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004. 
  • אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004. 
  • ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  •  מרית בן ישראל, טבע דומם,  סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
  • דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.  
  • ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.  
  • ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006. 
  • יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.  
  •  חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.  
  • וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006. 
  • יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007. 
  • סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי,  הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
  • אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007. 
  • וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007. 
  • חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
  •  אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
  • וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008. 
  • זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008. 
  • ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
  • מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית,  תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.   
  • וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
  • מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009. 
  • עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009

עיון:

  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
  • חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002. 
  • אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.  
  • רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
  • ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית:  ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003. 
  • אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004. 
  • דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.  
  • גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
  • הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין,  אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005. 
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005. 
  • בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
  • בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת,  אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
  • סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
  • רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.  
  • הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי,  אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.  
  • לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.  
  • הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
  • יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
  • יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
  • מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.

*

 בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »