Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ברונו שולץ’

*

מראות ליל, הנראים מחלוני (שבהסגר), בשעות שאין האנשים מתבוננים החוצה או רק חוזים בוירוסים בלתי-נראים מתרוצצים ברחוב בעין הלב.

למשל, לו היו הוירוסים גדולים ועזים כפילים אסייתיים ומתרוצצים ברחובות, היה קל יותר לזהותם; נקל היה לאדם המבקש לצאת לקניות במרכול, לחזות בשעטת פילים במעלה הרחוב, ולחוש אל צמרת העץ הקרוב, שם היה מוצא מחסה-לשעה, עד אשר היו הפילים הממהרים, ממשיכים לדהור במורד. לבלבו אגס וגם תפוח; עדרי פילים חצו את הנהר.

ואם כבר לבלוב, נהגו היוצאים בימי ניסן ורואים אילנות המוציאין פרח לברך: בּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶֹלֹא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וֹבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לְהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם. מהרבה בחינות, זוהי בעיניי, הברכה היפה ביותר בסידור התפילה. ובכן, השנה בעודי שורה בצילם של כמה אילנות מוציאי פרחים, שנמצאו כמטחויי קשת מהבית, נזכרתי כי לפני כמה וכמה חודשים למדתי מספרו של חוקר הספרות הערבית יהודית, פרופ' יהודה רצהבי ז"ל, על מנהג שהיה קיים בין עיראק לספרד המוסלמית בימי הביניים, אצל ערבים (איני כותב מוסלמים, שלפי דינם שתיית היין היא איסור, אף שבימי הביניים נמצאו לא-מעט מוסלמים לא אורתודוכסים במיוחד) ואצל יהודים – לשתות בימי ניסן יין טוב על יד אילנות מלבלבים.

כך למשל, כתב המשורר אבו נוואס (أبو نواس, 750-815 לספ') את טור השיר הבא:

*

اشرب على الورد في نيسان مصطبحا / من خمر قطربل حمراء كالكا ذي

שתה בחודש ניסן, לעת בוקר, על ורד / מיין קטרבל האדום כעץ הכאד'י

[מצוטט מתוך: יהודה  רצהבי, מוטיבים שאולים בספרות ישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן 2006, עמוד 301]

*

רצהבי ציין שם כי יין קטרבל הוא יין מישוב הסמוך לבגדאד שנודע בבתי המרזח שלו באותה התקופה, וכי עץ הכאד'י היה עץ שפרחיו אדומים.  עם זאת, רצהבי לא הזכיר משום מה כי הריטואל המתואר כאן מתאים ובמידה רבה מקביל, במועדו ובשימושו, לנוסח הברכה הרבנית, שהובאה לעיל (להוציא כוס-היין). יתירה מזאת, הייתי מציע לתקן את תרגום השורה ל: שתה על הורד בניסן השכּם/ מיין קרטבל האדום כפרחי הכאד'י.

   בשירת היין האנדלוסית (ספרד המוסלמית) מצויות הזמנות רבות למשתאות יין בגנים הפורחים, אבל לאו דווקא במודגש בימי ניסן, אם מפני המקום המודגש שהועידה המסורת הרבנית לשתית ארבע כוסות בליל הסדר, ואם מפני שעל פי רוב השעות שמחצות הלילה ועל הנץ החמה נועדו ללימוד, פיוט, ולבסוף, עם אור יום, תפילה. אולם, ר' שמואל הנגיד (נפטר אחר 1056), איש גרנדה, כתב באחד משירי היין שלו כותב: "צאו וראו / במזרח את / מאור בֹּקֶר /כחוט שני // והאיצוּ / בטרם יעלה שחר / והשקוּני"  [דיואן, סימן קל"ז, בתים 4-3; לעיל: רצהבי, עמוד 305]. כלומר, אליבא דדעתו, השכם טרם יאיר אורו של יום היא שעה ראויה לשתיה ואולי אף שעה מובחרת.

שיר נוסף הקושר בין טיול בגנים ובין השעה הצלולה שטרם הזריחה, כהזדמנות מצוינת לצאת אל הטבע, מובאת בשיר מאת המשורר, המתרגם והנווד, יהודה אלחריזי (1225-1165):

*

נכספה וגם כלתה נפשי/ בימי תענוגִי ונפשִי/  ובהיותי כפרא חָפשִי // להתעלס בצללי הגנים/  ולראות בשושנים / /ויהי בקצת הימים, השכמתי בטרם ישכימו המאורים/ו עוררתי שחרים / ויצאתי בכפרים / להתעלס באהבים / תחת צללי הערבים // והנה רוּח שְחָרִים פָּנַי משחרת/ תּגלה לי אהבה מסֻתֶּרֶת [יהודה אלחריזימבחר, בעריכת מאשה יצחקי, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2008, עמ' 132]

*

שירו של אלחריזי זה חסר אמנם את  ציון חודש ניסן ואת שתיית היין אצל השושנים. עם זאת, דומה כי בכל זאת הוא מבקש לשמר את  הריטואל עתיק-היומין ממקורו  הערבי, שהוזכר כאמור על ידי אבו נואס, כארבע מאות שנים קודם. יותר מכך, אם שוזרים את שירו של הנגיד בשירו של אלחריזי מוצאים ממש את ריטואל השתיה אצל הורד בגן השכם אצל אבו נואס, וזו אפשרות מעניינת, לחשוב כאילו אכן נמצאו יהודים שקיימו בארצות ערב את הריטואל השתיינים משכימי הקום היוצאים לגנים, ואפם הולך ומאדים, מאדים והולך, עם כל כוס נלגמת, כעץ הכאד'י.

את עקבי חגיגת האביב האלכוהולית הזאת ניתן לגלות גם בשירה הקלאסית הסינית מתקופת שושלת טאנג (907-628 לספ'), כלומר: תקופת זמן מקבילה, פחות או יותר, לימי יצירת שירו של אבו נואס.

וכך למשל  שיר של ד'ו פו (770-712):

 *

מִצָפוֹן וּמִדָּרוֹם מוּצֶפֶת הַבִּקְתָּה שֶׁלִי גִּשְׁמֵי אָבִיב

וְכָל יוֹם כָּל הַיּוֹם אֲנִּי רוֹאֶה רַק לַהֲקוֹת שְׁחָפִים

עֲדַיִן לֹא טִאטֵאתִי אֶת הַשְּׁבִיל מֵהַפְּרָחִים לְמִקְרֶה שֶׁיָּבוֹאוּ אוֹרְחִים

שַׁעַר הַנְּצָרִים שֶׁלִי הִתְחִיל רַק זֶה עַתָּה וְלִכְבוֹדְךָ  רַק קְצָת לְהִפָּתֵחַ

יֵשׁ לִי צַלָּחוֹת אֲבָל הַשּׁוּק רָחוֹק אָז אֵין מִגְוָן רָחָב שֶׁל טְעָמִים

יֵשׁ כָּדִים שֶׁל יַיִן אַךְ בֵּיתִי עָנִי לָכֵן הֵם יְשָׁנִים וְלֹא מְסֻנָּנִים

וְאִם תָּסְכִּים יֵשׁ לִי שָׁכֵן זקן נוּכָל לִשְׁתּוֹת אִתּוֹ

אֶקְרָא לוֹ  מִמֵּעֵבֶר לַגָּדֵר נִשְׁתֶּה עַד שֶׁנִגְמֹר אֶת כָּל הָיַּיִן

[ד'ו פו, 'בא אורח',  לבי נבהל מהירח: שירים סיניים מתקופת הטאנג, תירגמו מסינית, ערכו והעירו: יובל אידו טל ויואב רפופורט, הוצאת הליקון ואפיק – ספרות ישראלית: תל אביב 2017, עמוד (151)]

*

אצל ד'ו פו ישנה הסמיכות בין בוא האביב (ואולי הוא האורח הבא), הפריחה ובין שתית היין, אבל אין  הדגשה על שעה או מועד. יש כאן גם חגיגה הנקבעת עם בוא פנים-חדשות (אורח) ותקופה חדשה (אביב). היינות ישנים, וגם השכן הזקן שיוזמן למשתה. הרעיון הוא לסיים לאכול את כל מה שנותר, כל-שכן לסיים לשתות את כל כדי היין הישנים, בטרם יחודש המלאי.

וכך גם אצל חברו של ד'ו פו, לי בּאי (762-701):

*

כַּד שֶׁל יַיִן בֵּין פְּרָחִים

אֲנִּי שׁוֹתֶה לְבַד וְאַף אֶחָד לֹא פֹּה לִשְׁתּוֹת אִתִּי

מֵרִים כּוֹסִית מַזְמִין אֶת הַיָּרֵחַ הַמָּלֶא

עִם הַצֵּל שֶׁלִּי נִהְיֶה שְׁלֹשָה

 אֲבָל הַיָּרֵחַ לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לִשְׁתּוֹת

כָּל מַה שֶׁהַצֶּל שֶׁלִי יוֹדֵעַ הוּא רַק לְחַקּוֹת

אֲבָל כֵּן בֵּינְתַיִם הֵם הָיוּ אִתִּי שָׁם הַיָּרֵחַ וְהַצֵּל שֶׁלִי

הִתְעַנַּגְנוּ וְשָׂמַחְנוּ וְהָיָה אָבִיב

אֲנִי שָׁר וְהיָּרֵחַ מְרַחֵף

אֲנִי רוֹקֵד וְהַצֵּל שֶׁלִי קוֹפֵץ

כְּשֶׁעוֹד הָיִינוּ עֵרִים הִתְעַנַּגְנוּ וְנָגַעְנוּ

וְאַחַר כָּךְ שִׁכּוֹרִים נִפְרַדְנוּ

בִּנְדוּדַי תָּמִיד אֲנִי נִפְגָֹש כָּךְ עִם הַעֲצָמִים הַדּוֹמְמִים

יוֹם אֶחָד אוּלַי נָשׁוּב וּנִפָּגֵשׁ עַל גְּדוֹת שְׁבִיל הֶחָלָב

[לי באי, 'שותה לבד לאור הירח', לבי נבהל מהירח: שירים סיניים מתקופת הטאנג, תירגמו מסינית, ערכו והעירו: יובל אידו טל ויואב רפופורט, הוצאת הליקון ואפיק – ספרות ישראלית: תל אביב 2017, עמוד (103)]

*

כאן השיר שוזר יחד פריחת אביב, ליל ירח מלא (כלומר שעות טרם הזריחה) ושתיה לשוכרה; מעניינת גם השלישיה –  אני (המשורר), הצל והירח, כאילו כולם חבורים זה בזה, וכאילו גם הירח וגם הצל מסמלים כוחות בנפשו של המשורר, האחד מושכו לאדמה (ולחשכה); האחר – לשמים (ולאור). היין מבסם את המשורר. הוא חש עצמו חלק מהעולם על כל פניו וצדדיו. שוב אינו בודד, אלא הוא חלק בעולם או שום-דבר מהכל.

במצב האביבי הנוכחי, טרם מצאתי זמן (בעיקר בנפש) למשתה אביב. מה שכן, באחד הערבים האחרונים, טרם שקעה החמה, ישבתי עת קצרה על ספסל, בצילם של אותם אילנות מוציאי-פרחים שהזכרתי לעיל וקראתי קמעא בספר אל מול אור כתום ואז סגול של ערב ונוף שדירה ריקה לחלוטין; יצא מזה שיר.

 

ערב יורד על רחובות ריקים

חָתוּל רָחַץ בַּשֶּׁמֶשׁ.

הָיִיתִי לְבַדִּי בָּרְחוֹב.

 *

תָּנִין נִכְנֶס לַנָּהָר

כַּמְּדֻמָּה, לֹא רָחוֹק.

 *

קָמְתִּי מִמְּקוֹמִי

סָגַרְתִּי אֶת הַסֵּפֶר.

 *

עָלִיתִי הַבָּיתָּה.

סָגַרְתִּי אֶת הָרְחוֹב.

*

שלוש המלים הפותחות (המוטות), מתוך: ברונו שולץ, 'ליל מכירת העונה', חנויות קינמון / בית המרפא בסימן שעון החול, תרגמו מפולנית: אורי אורלב ורחל קליימן,מחבר אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב 1979, עמוד 82. שלוש המלים לעיל חותמות את הסיפור שהוזכר ואת הקובץ חנויות קינמון כולו.

*

*

חג אביב שמח לכל הקוראות והקוראים

*

בתמונה: Nainsukh, Two Elephants fighting in the  courtyard of Muhammad Shah, The Mughal Empire between 1730-1740.

Read Full Post »

herbin.1913

*

הִנֵּה מַה שֶׁנִשְׁאַר 
מִכָּל כִּשׁוּפֵי הַיָרִיד;

אוֹתָהּ חֲצוֹצְרָה קְטַנָּה 
מִפַּח כָּחֹל וְיָרֹק.
ויַלְדָּה הַמְנַגֶּנֶת 
וּפוֹסַעַת, יְחֵפָה, בֵּין הַשָּׂדוֹת.
אֲבָל אוֹתוֹ צְלִיל צוֹרֵם,
יֵשׁ בּוֹ הַלֵּיצָנִים הַלְּבָנִים וְאַדמִּים,
וְהַתִזְמֹרֶת מִזָּהָב רוֹעֵשׁ, 
וּסְחַרְחֵרֵת הַסּוּסִים, וְתֵבַת הַנְּגִינָה וְהַנּוּרוֹת, 
כָּךְ בְּטִפְטוּף מִכַּרְכֹּב הַגָּג 
גְּלוּמָה אֵימַת הַסְּעָרָה. 
גָּלוּם יְפִי הַבְּרָקִים וְהַקֶּשֶת; 
וּבְגַחְלִילִית מִתְפּוֹרֶרֶת כְּגַפְרוּר רָטֹב
עַל עָלֶה בַּעֲרָבָה,
כָּל הַאָבִיב כּלּוֹ עַל פִּלְאֵי פְּלָאָיו

[קוראדו גובוני (1965-1884), 'החצוצרה הקטנה', פוטוריסטים וחדשנים אחרים 1925-1910, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל: ירושלים 1991, עמוד 92]

*

זה שיר ששורתו האחרונה מושכת אותי כשירת הסירנות. אבל אני לא מתפתה. השיר הזה אינו אביבי ואינו שר את תהילת-תבל, כמו שאכן מזמין מאוד לרצות. זה שיר על ילדה קטנה ובודדה השבה הביתה מן היריד יחפה וצועדת בשדות תוך נגינה ואולי רק נשיפה (מתקבל על הדעת יותר) בחצצוצרת-משחק שהגיע לידיה. ההתמקדות היא על הצליל. אנו לא שומעים אותו. הוא נושא בחובו את כל זכרונותיה מן היריד שחלף עבר. את הליצנים, והתזמורת הקטנה שנגנה, וסחרחרת הסוסים ותיבת הנגינה. היא פוסעת שם והיום כולו נוגן בפנימהּ, והיא נתונה כך בדרך— בין אימת סערה ובין האביב על פלאי פלאיו, והיא חולפת והולכת והמוסיקה הפנימית הזאת, הרבה יותר מן הגחלילית הנצתת, מאירה את דרכה לפניה. במידה רבה זהו שיר על הרגע בו מתהווה אמנית לעתיד.

וברונו שולץ (1942-1892) כתב:

*

ראיתי פעם הופעת קוסם. עמד על הבמה, צנום, נראה היטב מכל הצדדים, והציג את הצילינדר הלבן שלו, מראה לכולם את תחתיתו הריקה והלבנה. לאחר שביטח כך את אמנותו מעבר לכל ספק מפני חשד של תחבולות-רמיה, הוא שירטט באוויר במקלונו את סימנו המאגי המפותל ומיד החל להוציא מתוך הצילינדר, בדייקנות מוגזמת ובתצוגתיות, סרטי נייר, סרטים צבעוניים באורך של כמה אמות, כמה רגליים ולבסוף באורך קילומטרים. החדר החל להתמלא באסה צבעונית מרשרשת זו, נעשה בהיר מן הריבוי הזה, מן הניירות הדקים, הקלים כקצף, מן ההתקצפות המוארת הזאת, והוא לא חדל לחלץ מתוך הכובע את השתי האינסופי הזה חרף הקולות הנפחדים, מלאי המחאה המתפעלת, צעקות האקסטזה, בכיות עוויתיות עד שלבסוף נעשה ברור בעליל שהדבר אינו עולה לו במאומה, שהוא מפיק את ההשפעה הזאת לא ממשאביו שלו אלא שפשוט נפתחו לפניו מעיינות על-ארציים, שלא לפי מידות וחשבונות אנושיים.

מישהו שנועד לקלוט את המשמעות היותר עמוקה של הפגנה זו פנה אז לביתו כשהוא מהורהר ונפעם, חדור עד לעומקו באמת שנכנסה בו. אלוהים הוא רב לאין-מספר.

[ברונו שולץ, מתוך: 'אביב', חנויות קינמון/ בית המרפא בסימן שעון החול, תרגם מפולנית: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב 1979, עמוד 117]

*

גם כאן— אותה הטעייה. אמת, הטבע מרובה פנים (אין כמו הטבע האביבי כדי להעיד על כך), ואם יש אלוהות מאחורי פניו המגוונות של היקום, הרי שזהו קרוב לודאי אל רב לאין-מספר, אבל האם זוהי המשמעות היותר עמוקה של הפגנה זו? זוהי המשמעות העמוקה לדידי רק אם מדובר על תמונה אלגורית. עם זאת, אם מדובר בתמונה קונקרטית, במופע שהיה ונרשם בזכרון של ילד מתפעם (קילומטרים של סרטי נייר? בודאי מעט פחות). הרי יש כאן עמידה נוכח חוויה המשנה על המתבונן בהּ את עולמו. מי בכלל שיער שניתן להעמיד מופע כזה. שניתן להעמיד מופע קסמים, לנטוע אותו כאוהל-קרקס, בלבהּ  של עיר אפרורית, שיושביה נעים מן המשרד אל ביתם, שקועים במה שכולם שקועים: בקשיי פרנסה, במקום החברתי, בדיכוי זולתם (ילדיהם ואילך), בהשוואת חייהם לאלו של שכניהם. למופע-קסמים כזה בחייו של אדם צעיר, שנולד בסביבה קרתנית עשויה להיוודע השפעה מכרעת. התובנה כי ניתן גם אחרת. ניתן ללכת מעבר לגבולות שנדמים שעומדים שם ושמושתים על-כתפיך על ידי הורים ומורים. ישנה אלטרנטיבה לזה. מסע החיים אינו ערוך מראש. אפשר לפנות לדרכים הצדדיות; לשולי הדרכים. לקחת את הפניה הבלתי צפויה. לעשות תפנית. יותר מאשר רוב-אנפיו אלוהים, החיים הם רבים לאין מספר. ולפעמים יש לברוח עם הקרקס, או סתם להיעצר איזה רגע מול הטבע או מול יצירת אמנות ולתת להם לפעול על החושים, בלי להרגיש שצריך לשאת את הרגליים ולברוח מזה כל-עוד-נפשךָ בךָ. הדרך הזאת עם החצוצרה הקטנה, הגחלילית המתפוררת, הקוסם שסרטי הנייר ניגרים מידיו לאין קץ, נדמית לי הדרך הנכונה יותר להמשיך את החיים האלה. אפשר כישופי היריד תמיד היו נטועים בי, אפשר כי גיליתי אותם רק בהמשך. זה לא משנה כך או אחרת; חיי השתנו לבלי-הכר.

*

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים.

לשנה הבאה במקום החירות. כל מקום שיש בו חירות.   

*

בתמונה: Auguste Herbin, Landscape in Ceret, Oil on Canvas 1913

Read Full Post »

*

*

*

ערב שקט ובהיר אחד, בסוף חודש אפריל, הצפין סְנוּסְמוּמְרִיקֶן, המכונה סְנוּפּקִין, והגיע עד למקום שנותרו בו עדיין תלוליות שלג מהחורף שעבר.

יום שלם טייל סנופקין ועבר בנופים סבוכים ופראיים, מאזין לצפורים הנודדות הקוראות זו לזו ללא-הרף.

גם הן היו בדרכן הביתה, מן הדרום צפונה.

סנופקין התקדם בקלות, כי תרמיל-הגב היה כמעט ריק ודבר לא העיק על לבו. הוא היה שבע-רצון מהיער ממזג-האויר ומעצמו. יום המחר ויום אתמול היו רחוקים ממנו במדה שוה, השמש זרחה זה עתה, בהירה ואדומה בין עצי הלבנֶה, והאויר היה צח ונעים. 

"זהו ערב שצריך להוָּלֵד בו שיר" הרהר סנופקין בלבו, "שיר חדש שיכיל מדה אחת של צפיה, שתי מדות של עצבות אביב, והשאר שמחה ללא סיָג עד שנִתַּן לי לשוטט לבדי בשַלוָה"

ימים רבים שמר את המנגינה בלבו, אך עדיין לא העז להוציאה אל העולם. היה צורך להניח לה שתבשיל ותהיה כה מושלמת ומלהיבה, עד כי ברגע שיִגַּע במפוחית הפה שלו— ינתרו כל צליליה חיש-קל ויתיצבו במקומותיהם.

אילו היה מוציא אותם מוקדם מדי, עלולים היו הצלילים להתעקש וליצור לו שיר בינוני בלבד, ואולי היה הוא עצמו מאבד אותם פתאום ושוב לא קולט אותם כָּראוי לְעולם. מנגינות הן עניין רציני, במיוחד כשעליהן להיות שמחות ועצוּבוֹת בעת-ובעונה-אחת.  

אבל הערב היה סנופקין בטוח בשירו. הוא היה ממשי ומצפה, כמעט מושלם— ואף הבטיח להיות טוב יותר מכל שיר שהלחין אי פעם.

 *

[…]

הוא השתרע על גבו בחלקת האזוב והתבונן בשמיים האביביים. ממש מעליו היה צבעם כחול וצלול, ועל צמרות העצים היה הרקיע ירוק כעין הים, אי שם מתחת לכובעו החל שירו להתנועע, והיו בו מדה אחת של צִפִּיָה, שתי מידות של עצבות אביב, והשאר— שמחה ללא סְיָג על היותו לבדו עם עצמו.

[טובֶה ינסון, 'שיר האביב', בתוך: סִפּוּרי משפחת החיות המוזרות (מעשה בילדה בלתי נראית ועוד סִפּוּרים), תרגמה משבדית: ויויאן ברסקי, בעריכת יחיעם פדן, הדר הוצאת ספרים: תל אביב 1988, עמ' 12-11, 22]

 *

*

   הימים מתכנסים עמוק יותר ויותר לצל ולהתהרהרות. השמיִם נאטמו, נחסמו, גואים בסופת-פלדה מאפילה והולכת. האדמה השרופה והססגונית חדלה להתנשם. ורק הגנים גדלים בלא הרף, שופכים את עליהם, שיכורים וחדלי-הכרה ומכסים כל סדק פּנוּי במהוּתם העלוותית הקרירה (חטטי הנצנים היו דביקים כמו פצעי-שחין, מכאיבים ומעלי מוגלה— ועתה הם נרפאים בירק הצונן, מעלים גלדים על כל עלה ועלה, מפצים את עצמם בבריאות מעולה, למפרע, בלי חשבון ומעבר לכל מידה. כבר נאטמו ונאלמו מתחת לירקוּת האפלה הקריאות האבודות של הקוקיה, נשמע כבר רק קולה הרחוק והעמום מתופר בתוך המרקמים הירוקים, אובד בגאות הפריחה המאושרת).

   מדוע מבריקים כל-כך הבתים בנוף מאפיל זה? ככל שמעונן יותר רחש הגנים, כן מחריף לובן הגיר של הבתים והוא מנצנץ בהשתקפות החמה של האדמה השרופה, ססגוני יותר ויותר, כאילו בעוד רגע הוא עומד להתכסות כתמים שחורים של מחלה ברודה וצבעונית כלשהי.

   הכלבים מתרוצצים שיכורים, חוטמיהם באוויר. מריחים משהו, מסוחררים ונסערים, מרחרחים בירק הסמיך.

   משהו מבקש לחסום מתוך הרחש הסמיך הזה של הימים המעוננים – משהו מסעיר, משהו כביר מעבר לכל מידה.

   אני מנסה לשער איזה אירוע יכול לקיים את ההבטחה שמבטיח סכום ההמתנה השלילי הזה הגואה לכדי מטען עצום של חשמל שלילי, ומה הדבר שיוכל להשתוות לשפל הברומטרי הקטסטרופלי הזה.

   אי שם גדל ומתעצם זה אשר לקראתו מצפה כל הבריאה— הקוער הזה, התצורה הזאת, המשב הזה ללא נשימה הממלא את הגנים בריח הניחוח המשכר של הלילך.

[ברונו שולץ, מתוך: 'אביב', בית המרפא בסימן שעון החול, תרגם מפולנית: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב 1979, עמ' 147-146]   

*

 *

   אחת "ההוכחות" לקיום האל בקרב הסכולסטיקה של ימי הביניים נקראה בפשטות 'ההוכחה מן התכנוּן'—קרי, בהינתן עולם החיים ובו ישנם חיים פוריים ומתחדשים, הריי ניתן להניח את קיומו של מתכנן, כלומר של מחשבה רציונלית-קונסטרוקטיבית שיזמה את כל אלוּ והוציאתם מן הכח אל הפועל; בו במידה, התנגדה ההגות הסכולסטית לאפשרות לפיה תתכן בריאה שאינה תכליתית או שחלילה נבראה לשווא. 

   כמובן, הדי-הדיה של 'ההוכחה מן התכנוּן', כעין בת קול המלווה את המחשבה המערבית, הוא הפולמוס בין שני בעלי-שיטות באשר לעתיד היקום. אלו הדוגלים ב"יקוּם הפתוח"— כלומר, בהתפשטותו האינסופית של היקום האינסופי, עד אשר הגלקסיות והכוכבים האצורים בהן יתרחקו כל כך אלו מאלו, יתקררו לחלוטין, וכך חסר-חוֹם, תקפא התנועה וממילא כל צורות החיים יחדלו להתקיים; בני פלוגתא שלהם, הם הדוגלים ב"יקוּם סגור" כלומר, בכך שתנועת ההתפשטות של היקום תסתיים בסופו של דבר בהיפּוּךְ שיוביל להתכווצות הולכת ונמשכת, עד אשר כל הגלקסיות יתמזגו בריסוק גדול בנקודה אחת.

    סנוּפּקין חותר להביא את מראות האביב ההולך ומתפשט סביבו להצטמצם בנקודה אחת מתחת כובעו, שם מתחיל השיר להתנועע; מנגד, האביב של שולץ משולל תודעת-אני, הוא כמעט אבסטרקטי ונעדר חום ממשי, הוא אביב אינסופי, הנושא ניחוח לילך, אך הוא מעורר צמרמורת בצינת-ניכורו.

   תודעת האני של סנופקין היא גם מינורית יותר; סנופקין יודע שאינו יכול להיות אחד עם האביב. שלא כמו שולץ, אין בו את החתירה לתאר את פניו של כוכב לכת בגלקסיית שביל החלב, אלא הוא הולך מזוג שמחה ועצב, במשעולי אביב (המשמרים עוד מעט משלגי החורף). סנופקין בסך הכל רוצה להשיג מכל המראות, הקולות והריחות, המקיפים  את השיר הטוב ביותר אותו יוכל לנגן על גבי מפוחית. שולץ, דרך ההתפשטות ללא סוף שלו, והחום הקוסמי ההולך ואובד, מצפה לאיזה אירוע מטפיסי 'שכל הבריאה מצפה לו'. מבחינה זאת, סנופקין מייצג את המוזיקאי הצנוע, הנהנה מעצם יצירתו; שולץ דומה יותר למקובל, מדען, מיסטיקון או פילוסוף, המבקש כי יצירתו, אפילו עצם התבוננותו הייחודית על העולם, תיצור איזו תגובה-יקומית, איזו היענוּת, איזה אירוע שיגלה דבר מה שעד עתה היה נעלם מדעתו של כל-אדם.

    מדענים סוברים כי רק לאחר שיובהר טיבו של החומר האפל ביקום (אם אמנם ישנו חומר אפל ביקום), יוכל להתבהר האם היקום הולך לקראת המודל הסגור או לקראת המודל הפתוח. כדרכן של הבריות, הוצע גם דגם ביניים, המודל השטוח, שבו שורה של איזונים ובלמים, משמרת את קיומו של היקום, וגם עתידה לשמרו ולהמשיכו, אבל תמונה זו אינה עולה עם מה שידוע על טיבם וצפיפותם של החומרים ביקום, ככל הידוע כעת. כך או כך, סגור,פתוח או שטוח, הדהודהּ של "ההוכחה מן התכנוּן" נשמעת כל הזמן באזניי, כאשר אני נתקל במודלים האלה, שהריי אפשר כי הדברים שאינם מחווָרים די הצורך, לא יוָּדעוּ, או יוָּתרוּ כמו כל ידע מדעי אחר, ידע חלקי ויחסי, עד אשר נסיון מחודד ומתקדם יותר יפריך את מסקנות קודמו. ובכל זאת, ביצירה כן במדע, יש להמשיך לחתור בחלל הריק.

   עתים, אני קרוב יותר לאינדיבידואליזם-המתבודד של סנופקין, המשמר את חווית "אני" חמה וחיונית; עתים אני קרוב יותר דווקא להפשטה הקרה, מקפיאת עצמות, "חסרת אני" (כמעט חסרת ממשות) של שולץ, שבה האביב מופשט ממחלצות- החומר, עד אשר כל מה שנותר ממנו הוא הניחוח הלילכי, שריד אחרון לחומריות כלשהי  שאי פעם שררה בו- אשר הומרה בהתבוננות מטפיסית משוללת כל התפרצוּת או פריחה (וּמסולקת מן החומר). זה וגם זה, ניצבים שקולים במאזניים, ופעם זה הראשון מכריע את הראשון (המשקל חוכך בדעתו) ופעם דווקא האחרון גובר על הראשון (מהוסס ביותר).

   איני תר אחר הכרעה סופית, לא לגבי שני אלו, לא לגבי מצבו העתידי של היקוּם, לא לגבי תכנונו של היקוּם, ולא לגבי שרירותה של מחשבה יקוּמית או על-יקוּמית, או מסירת הכל לידי המקרה בלבד; אדרבה, אני מקבל בשמחה דברים בגנות ההכרעה המוחצת, שהביא המשורר הפולני צ'סלב מילוש, בשם זקן יהודי אנונימי וקבעם בראש ספרוֹ הרוח השבויה  (תרגמה מפולנית: מירי פז, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמ' 7]:

כששניים רבים ואחת מהם צודק ב-55 אחוזים. הרי זה טוב מאוד ואין טעם להתקוטט. ומי שצודק ב-60%? יפה מאוד, הוא בר מזל, שיודה לאלוהים! ומה ייאמר על 75 אחוזי צדק? אנשים חכמים אומרים שזה חשוד מאוד. ו-100 אחוזים? האומר כי הצדק איתו במאת האחוזים הוא בריון נתעב, גזלן איום, הנבל הגדול מכולם. 

מה אומר, כאשר אני פוסע בין עצים מלבלבים-פתאום בשעת בין ערביים, ומתחת לכובעי מתחילה תנועה של שיר, גם 55 אחוזי צדק ניכרים כהפלגה רבה בעיניי, וכל השיח הנחרץ המתחדש תמיד בלשון אדם, על אודות הצדק והאופנים להפכו שריר— נדמים לי כדבר כמעט בלתי-סביר.

*

*

בתמונה למעלה: Umberto Buccioni (1886-1916), April Evening, Oil on Canvas 1908

© 2012 שוֹעִי רז


Read Full Post »

*

החיים הם הסחת דעת מתמדת שאינה מניחה להגיע לכלל מחשבה מהו הדבר שממנו היא מסיחה את הדעת [פרנץ קפקא, היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, תרגמה מגרמנית, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007, עמ' 156]

*  

ספרו החדש של גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל (הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 2011), שִמח אותי  מאוד, מרגע שנתקלתי בו. ראשית מפני הדיונים הלמדניים הממצים הנתונים בו, אשר גלו עיניי אל שורת אמנים יהודיים מן העבר ומן ההווה, אשר שמעם  טרם הגיע אל ספי, אשר קיימו ו/או המקיימים בעבודותיהם פרשנות מקורית של מוטיבים ושל סמלים שיונקים מעם עולם התרבות והרוח היהודי;  פרשנותם– עתים פורצת דרך, עתים מצחיקה עד דמעות, עתים מעמיקה עדי לבב ונפש, פורטת שם את פריטותיה החרישיות ומותירה קורא כמוני אחוז  מחשבות, כאילו טייל יד ביד עם מורה הזן האקוֹאִין אֵקַאקוֹ אשר טען כי פעילותו של מורה הזן צריכה לסחרר את התלמיד העומד על פי תהום, עד שלא יידע היאך להציל את עצמו.

    את אותה תהום פגשתי לראשונה כבר לפני כחמש עשרה שנים ויותר, עת סבבתי בשנות העשרים המוקדמות של חיי, חש בכל יישותי את החוסר ואת הנתק ואת נקודת העיוורון שלי לתרבות הלמדנית היהודית, אותה הכרתי אז בצורה חסירה למדיי. התחלתי ללמוד לבדי לאטי, ומה שהשלמתי בינתיים—השלמתי, אך לא תם גם לא נשלם. לפיכך, ציטוט שמביא עפרת בספרו משום האמן, המיצגן והפרפורמר , אורי דרומר, גרם לי להתרגשות רבה, באשר  הוא החזיר אותי לאילו תחושות יסודיות עימן סבבתי, ועליהם דיברתי בפני חברים מעטים שהיו נכונים בימים התל-אביביים ההם להבין אל לב חברם המוזר  שבאחת החל לגלות משיכה עזה לעולם הרוח המגוון האצור בכתבים עבריים וארמיים עתיקים, והחל לרחוש באחת חיבה מדודה לרומנסות בלדינוֹ,  או למוסיקת כלייזמרים ולשירה יידית, גם החל פתע לחוש חיבה לטעום מאכלים יהודיים מסורתיים מפאתי מזרח ומקצווי מערב, כאילו כל אותם דברים:  טקסטים, מוסיקה, מאכלים וטעמים (לאחר מכן גם טקסים) נתונים היו בקרבי תמיד.

    הנה דברי דרומר, כפי שמצוטטים על ידי עפרת בספרו:

 שמעתי מדברים על התעוררות מזרחית, ושאלתי את עצמי על אפשרותה של התעוררות אשכנזית. הבנתי שאין לאן להתעורר,  אלא לתהום. גדעו לנו בשואה חלק מהזיכרון, מההיסטוריה. העיסוק ביידיש מבקש להעלות שפת-אם משכחה, ליצור גשר על פי  התהום, להשלים את הזיכרון החסר. אינני דובר יידיש, ולפיכך איני עוסק אלא בדימוי של היידיש, כגון בדמותו של מנדלי מוכר  ספרים בהצגה שלי "עורי". […] אני מתייחס ליידיש בתור שפה אִלִּמת, ומכאן גם עיסוקי בסרטים אקספרסיוניסטים אילמים.  באירועי "תל חי 94" הקרנתי בתוך מנהרה תת-קרקעית סרט של "הדיבוק" ואילו בתערוכה ב"רוזנפלד" ב-2001 הוצג פסל של  דמות נטולת-פה, יושבת ומתבוננת, דמותו של "הגולם"[…]

 [דברי אורי דרומר, מצוטטים בתוך: גדעון עפרת, השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל, הוצאת מוסד ביאליק:  ירושלים 2011, עמ' 207]

 

    את התעוררותו המחודשת של דרומר אל העיסוק במוטיבים תרבותיים- יהודיים באמנותו הוא זוקף לזכות ההתעוררות המזרחית, שהביאתו לתהות על  אפשרות של התעוררות מקבילה בקרב התפוצה האשכנזית. דרומר אינו מרחיב באשר לטיבה של אותה התעוררות מזרחית. הואיל ודברים מעידים על כך  שבמחצית הראשונה של שנות התשעים עסקינן, כפי הנראה, מדבר הוא בעלייתה של ש"ס ככח פוליטי ריאקציונרי-דתי (לא זכורה לי התעוררות מזרחית  תרבותית-חילונית ו/או מסורתית יוצאת דופן באותם ימים, אשר התבטאה בתנועות ובפרסומים מאת חוגי אמנים בני ארצות המזרח, ועל כן אני מסיק כי  דרומר התעורר לנוכח עליית כוחה של ש"ס ומפעליה) ששמהּ יצא ברבים לא רק משום התבטאויותיהם הפומביות התכופות של הרב עובדיה יוסף ואריה  דרעי,  אלא משום הסיסמא ששוננה אז השכם וערב בערבי-בחירות: 'להחזיר עטרה לישנה'.

   ההתעוררות המזרחית המתוארת לא הביאה את דרומר, כרבים מבני דורו, להתקומם בשיחות סלון או במסיבת חברים בפאב, כנגד הדתיות  "הפונדמנטליסטית" המתעוררת; אלא למחשבה על זהותו האשכנזית החסירה, כלומר על אודות התהום שנפערה בינו כישראלי בן-המקום ובין הווי התרבות היהודית אירופית (מערב אירופית ומזרח אירופית),כהוויה תרבותית שכוחה,זכּרוֹן נוכח-נפקד, שהועלם ממנו על ידי דור של הורים ומחנכים, שמכוח ההתגייסות לפרוייקט הציוני, ומתוך הכאב הרב שהיה גלום בשבחיה של תרבות היידיש החרבה, התייחס לאותה תרבות יידית של טרם-השואה  (אגב, תרבות יהודית-חילונית ברובהּ), כ"תרבות גלותית", עולם עובר שהיה צורך להתנער ממנוּ בכדי להקים חברה חדשה המבוססת על אתוסים  ומיתוסים עבריים חדשים,המחוברים לכח,לעבודה ולאדמה (חלק ניכר מן התנועות שפעלו להקמת המדינה,היו מהורתן מבוססות על תורות  מרקסיסיטיות לא פחות מאשר הרצליניות). אותה אינטואיציה פנימית של הקשבה לחוסר הביאה את דרומר ליצור בחסות תרבות היידיש. דרומר מדגיש כי הוא לא טרח ללמוד יידיש, ועל כן היא נותרה עבורו שפה-אלֵּמת (כלומר,הוא מסוגל להקשיב להּ אך לא לדבר בהּ);עם זאת,כאִלֵּם-כביכול,הוא לומד לנטול חלק בתרבות היהודית-יידית (שהרי למשל, אדם שאינו מדבר עברית וחי בישראל בכל זאת עשוי לנטול חלק בתרבות הישראלית/עברית),ומדבר בעברית-חדשה מכמני תרבות שכוחה ההומים בתוכו.

  אבל פנייתו של דרומר לעשיית סרטים אלמים-אקספרסיוניסטיים על נושאי מאגיה יהודית כגון: "דיבוק" ו-"גולם" אינה כפי שדרומר מציג את הדברים  בדבריו, כלומר: אך ורק תוצאת אלמותו (כביכול) ביידיש ונהיית ההשתתפות המחודשת בתרבות היידית. דרומר היה מבקר סרטי אימה בעתונים באותם  שנים ודאי מצא בדמויות מיתיות-מאגיות כגון "הדיבוק" ו"הגולם", שאמנם הוצגו בקולנוע ובתיאטראות משלהי מלחמת העולם ה-I , והילכו על קהלים  יהודיים ובלתי יהודיים אימה וקסם, סוג של חיבור וזיקה יהודית אותנטית לעולם הגותי של אגדות "דרקולה", "פרנקנשטיין" ו-"נוספרטו", אגדות- קולנעיות שלא זאת בלבד שהיוו תשתית לאקספרסיוניזם-הקולנועי (במיוחד הגרמני) של שנות העשרים של המאה העשרים, אלא גם היוו אבות קדומים  של ז'אנר סרטי האימה, ועל כן, ודאי שימשו דמויות אלו כשערים לעולם התהום, שייצגה עבורה תחילה, תרבות היידיש, ומצע לאותה "התעוררות  אשכנזית" (חילונית), שעל אפשרותה הירהר.

   דרומר משום מה אינו מזכיר בפרשת התעוררותו "היהודית-אשכנזית" את פעילותו המוסיקלית-תמלילנית הקודמת כמנהיג להקת הפוסט-פאנק,  דורלקס סדלקס (יחד עם ארז שווייצר). במקסי סינגל (קצר-נגן בן שלשה שירים) של הלהקה, חורבן בית שלישי לאן? (הוצאה עצמית: 1985) הופיע השיר "רב בישראל" שבו יצא דרומר חוצץ כנגד תופעת הכּהנאוּת מיסודו של מאיר כהנא שבאותה עת, ימי מלחמת לבנון הראשונה,  עשתה לה מהלכים בקרב ציבורים גדילים והולכים, עד שכהנא וחבר-מרעיו לא חששו לנסות ולקיים עצרות פוליטיות בערים מרכזיות בהפריחם ססמאות  נאצה כנגד הפלסטינים-הישראלים (הערבים) ואנשי-השמאל. כך למשל, גורשו אנשי כהנא מן העיר גבעתיים. אפשר אפוא כי לאותה 'התעוררות  מזרחית' שהביאה את דרומר לחשוב על אפשרויותיה של 'התעוררות אשכנזית',עוד קדמה ההתעוררות הכהנאית-מלוכנית (כהנא קרא להפלתהּ של הכנסת ולהקמתהּ של מלכות ישראל),שהביאה את דרומר למחשבות על כינונהּ של תרבות יהודית דמוקרטית-ליברלית-פלורליסטית.על כל פנים,אם אני עוד זוכר נכון,על פי השמועה(הייתי בן 12, בשנת 1985) ערכו דורלקס סדלקס הופעות במועדון הפינגווין ברח' יהודה הלוי 43 ת"א,שם מחו  באמצעות השיר "רב בישראל" כנגד התרחבות התופעה הכהנאית,שעוד טרם נבלמה אז כחוק.

    אפשר, כי נזכרתי בעברו של דרומר בלהקתו, ובמחאתו האפשרית כנגד גילויי הגזענות-הלאומנית הכהנאיים, בראש ובראשונה, משום שהתעוררותי  לתרבות היהודית התעצמה במידה ניכרת דווקא אחרי רצח רה"מ יצחק  רבין (1995). אני זוכר את הימים שלאחר הרצח כימי חשבון נפש פנימי בהם  הבנתי כי איני יודע די על התרבות היהודית, כל שכן על הדת היהודית, ובלתי מתקבל על הדעת כי התרבות היהודית הדומיננטית היתה מאז ומעולם  תרבותם של רבני יש"ע ושל המצדדים בכל תוקף בהתיישבות ובהתעצמות גם כאשר היא באה על חשבון רמיסת זכויות האדם של בני אדם בני לאומים  אחרים או בני אותו הלאום, האוחזים בתפישות פוליטיות מתנגדות.

    המגע עם התרבות היהודית-יידית המתוארת על ידי דרומר כהתעוררות על פי התהום. מהדהדת לי את פרנץ קפקא (1924-1883) ופרשת ידידותו  עם אמני התיאטרון היידי בקפה "סבוי" בפראג (1912-1911), הנבטת גם מיומניו המוקדמים וגם מקטע שכתב מפיו של השחקן היידי, ידידו יצחק לוי, על אודות התיאטרון היהודי בשלהי מחברות האוקטבו (1917-1918); ידידות זאת התקיימה חרף אזהרותיהם ונזיפותיהם החוזרות ונשנות של בני משפחה ובמיוחד מצד אביו שעניין התחברותו  של בנו, ד"ר למשפטים ממשפחה מכובדת, עם שחקנים יידישאיים (אוסט-יודן) נודדים חרתה לו מאוד. כפי שהראה גלילי שחר בספרו הפצע של קפקא  (הוצאת כרמל: תל-אביב 2008, עמ' 61-60) במפגשו הראשוני של קפקא עם השחקנים היידישאים המזרח-אירופים, בולט תיאורם כלוליינים;  קפקא מתאר את דמות השחקן כמי שתפקידו לעטות את הדמות ולהשתלשל עימה מטה ומעלה לנגד עיני הקהל.

   קפקא, עדיין כפי הנראה, בשלב ההוא היה אִלֵּם ביידיש, ויכול היה להתרשם מן התיאטרון בעיקר באמצעות מחוותיהם הגופניות של השחקנים ותנודות  קולם. לדעת שחר, הפך השחקן היידי עבור קפקא לסימבול לתלישות היהודית; התלישות מארץ, התלישות מגוּף, היותו תלוי על בלימה בין שמים וארץ;   נהנה מתשואות הקהל ומיבבותיו, שעה שנגד עיניו מבעבעת כל העת התהום.

   איני יכול להעריך עד כמה הזינה דמותו של הלוליין היהודי את דמויותיו הספרותיות של קפקא, שכמו יוצרן—תמיד תלויות הן על בלימה; גם קשה לי  להעריך עד כמה במקרה דרומר היצירה היהודית (או בעלת הנופך היהודי) הצליחה להרגיע את רחש התהום הפנימי; לעתים דומני, כי אמנם כפי שתיאר  ברונו שולץ את אביו (חנויות קינמון, בית המרפא בסימן שעון החול) וכפי שתיאר דנילו קיש את אביו שלו (גן, אפר; שעון חול), שוררת אצל  יהודים אחדים, סוג של חרדה מטפיסית- קיומית, הגורמת להם לסבוב היפומניים בין רגעי הארה ובין רגעי חרדה; סימן שאלה גדול המוטל כל העת על פני  כל הויית חייהם ודן אותם לחיים של יצירה, גאונות, דיכאון, דיכדוך, ליצנות, נדודים, חוסר שקט תמידי ושיגעון; חרדה שאיננה "אשכנזית" וגם אינה  "ספרדית" או "מזרחית" באופן מיוחד; בוודאי גם בלתי-יהודים שותפים-חברים בהּ; הייתכן כי מי שהתבונן פעם פנים אל פנים בתהוֹם, יכול שלא  לשאת, ולוּ לרגע אחד, בפנימו– את חרדת המעמקים; והאפשר כי לא יתור, בהיותו תלוי, בעיניי עצמו,  בין שמיים וארץ, את התהום הפנימית, אי שם,  בנבכי הזכרון. האפשר כי דווקא בעטיה של התהום הרוגשת, יתעוררו אצלו תובנות חדשות, ארצות חדשות. עד כמה היוצרים זקוקים לתהום? ועד כמה  התהום-הפנימית צריכה לָיצירה?  (כל תשובה אפשרית הרי מהדסת-מהססת על חבל דק מאוד מצד אחד לצד השני של השורה).

לקריאה נוספת: הקוֹדחים והשתוּיים

בתמונה למעלה:   Marc Chaggal, Circus, Oil on Canvas, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

  

אנחנו חמישה גברים בנגמ"ש, חמישה בחורים, אחד מפקד על כולנו, אחד נוהג, אחד על מכשיר הקשר, ושניים אוחזים בנשקים כבדים. מי הייתי אני, מה היה תפקידי, אני כבר לא זוכר. היו שם חמישה שנכנסו לפרדס, אחד מת ועוד מעט נשוב ונדבר בו, אחד ניאץ שמים וסופו שיצא מדעתו, אחד השהה מיתתו עד לכתיבת שורות אלה, ושניים יצאו ללא פגע, עד כמה שניתן לצאת ללא פגע מן המלחמה.

[עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009, עמ' 29]

 

1

 

   אני מצר על שקראתי את טיניטוס מאת עמנואל פינטו באיחור כה רב. מדובר בספר מדהים, מטלטל, עמוּס, תל של זכרונות בלתי שכוחים, שבורים, תאווי חיים, כמו מי שנלכדו תחת גלי הריסות ומבקשים על נפשם, שיבואו להוציאם משם, והנה נמצאת להם יד עוזרת וחומלת, המגששת את דרכהּ.

   אל טיניטוס ואל איכויותיו התוודעתי כבר בעת צאתו לפני כשנה (שלהי 2009). איחרתי קריאתי בו משום שהוא ספרו של אדם פוסט-טראומטי, המנסה ללכד מחדש את סיפורו (במובן מסויים סיפור נפילתו), מתוך שברי זכרונותיו; דברים שלא ייאמנוּ: שכול, הרג, רצח-עם, שברו את נפשוֹ וכעת במעשה-יוצר, כקדר האמון על אבניים, הוא מנסה לאחד ולקומם מתוך גושים של בוץ ודם, כלי שלם: סיפור מדובב את השבר.

   ג'ודית לואיס הרמן עמדה בספרהּ טראומה והחלמה (הוצאת עם עובד: תל אביב 1994) על כך כי תנאי בל יעבור בהתמודדותו של הלוקה בתסמונת הפוסט-טראומטית היא יכולתו לשחזר ולספר את סיפורו. בד-בבד, היא עמדה שם על הקשיים הרבים לזכור את שהנפש רוצה כל-כך לשכוח; את הגרסות השונות המתרוצצות בתוך הלוקה בטראומה. אף שבתאי נוי עמד בספרו מצבי לחץ טראומטיים (הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2000) על קשייו של העד הטראומטי להעיד בבית המשפט, משום שעליו לחוות שוב את הדברים המטילים אותו לארץ של צללים, ולשוב אל המקום בו אבד לו ביטחונו בהויה.

   קשה היה לי להביא עצמי לקרוא את ספרו של פינטו, משום שאף אני לוקה באיזו טראומה צבאית מראשית שירותי, בהּ כמעט איבדתי את חיי. עם זאת, אני שמח על שהתוודעתי לספרו של פינטו, גם אם במאוחר, ועל אף קשיי לקוראו (זכרונותיו של פינטו הציתו כמה מזכרונותיי), אני שמח שעשיתי כן, משום שמדובר ביצירה ספרותית מעולה גם אם מבהילה. 

 

2

 

והלילה נמשך ואור יקרות מאירו, הפטפוט החרישי שוכך,והאורחים מדדים לחדרים שהוכנו להם. המשרתת משגיחה, מכווונת אותם כמו תמרור, כל אחד לחדרו. כולם יודעים שהלילה נפל דבר, אבל לא יודעים מהו אותו דבר. הם המתינו עד כלות  שקול כלשהו יעלה מן הרחובות וייתן הסבר לחידת האורות, אך לשווא.  ועכשיו הם ישנים. מחכים. רקמת שנתם הקלה שזורה בחלומות  האחרים,  וכמו ערפלי שחר המטפסים ועולים מבין נקיקי ההרים, נטווית מהם נבואת זעם. ולא בכדי. כולם יודעים שבשולי הסיוט שנארג, באזור הדמדומים שעליו הושלכה שמיכת שינה מגינה, אורבות אמיתות ומציאויות שרב כוחן מכל הדמיונות. ולכן הם מחכים.

[שם, עמ' 72]

 

 

    בן דמותו של פינטו, פיני, הוא דמות כפולה, דופליקציה: מחד גיסא, חייל צעיר, הומוסקסואל במיניותו ומפקד בעל כורחו, הנכנס לבירות יחד עם כוחות צה"ל, ערב הטבח במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה (לאחר רצח ראש ממשלת לבנון באשיר ג'ומייל). שם הוא מעורב באירוע ירי בו נורים למוות חברו האהוב אבשלום ונורה גם ילד פלסטיני צעיר, שיצא בהדרכת מבוגרים לבצע פיגוע – אירוע הסודק את נפשו ומשברה אט-אט לרסיסיה; מאידך גיסא, בזמן אחר, הוא גם ישראלי לשעבר, הנמצא עשרים שנים אחר כך בפריס, בשלהי טיפול פסיכולוגי ארוך (העוסק ברובו באותה טראומה של פיני הצעיר, המתבטאת בכך שפיני המבוגר, שומע כל העת לכאורה, כעין טיניטוּס, קול בכיו של ילד קטן) ולפני ביקור מולדת ראשון זה שנים ארוכות (אחד מן העדים לאותה תקרית ירי, חבר נוסף, נפטר במפתיע מסרטן), כאשר מחשבותיו שלאחור ומחשבותיו קדימה – מאוחדות לרגע בלתי-שכיח בשיבה לאחור: לארץ, לבני משפחתו, לחברים ותיקים לנשק, וסוף-סוף גם אל מערת החיה האפילה של זכרונותיו. 

   כפילותו של פיני המבוגר מוּנעת גם על ידי כפל הקולות הרודפים אותו: הילד הפלסטיני ההרוג מצד וחברו הטוב אבשלום מצד; פיני שומר בקנאות לכל אורך שנותיו בפריס, את הצצית של אבשלום (בקטע מצמרר אחד הוא אף מתעטף בהּ) ההרוג, כאילו פתילֶיה הם פתילי הזכרון המאפשרים לשזור בין עבר ובין הווה, שער אפל לכל הזכרונות.

   עם זאת, הטריגר האמיתי של הכניסה המחודשת אל מערת הזכרונות הוא היענותו של פיני המבוגר לבקשתהּ של הפסיכולוגית שלו לקרוא את ספרו המאוחר של ז'ן ז'אנה (1986-1910), ארבע שעות בשתילה (QuatreheuresàChatila). בספר הוא מגלה לא רק עדות נוספת על המאורע, אלא גם מזהה בתצלומו של ז'נה המבוגר והמסורטן על דש הספר, זקן מוכר – אותו לא ראה שנים ארוכות (פיני היה סבור עד אז כי מדובר באזרח לבנוני), שהיה נוכח בכמה נקודות ביממה האחרונה של פיני כחייל פעיל בצה"ל, טרם התמוטטותו, וצפה ממקום אחר בצה"ל שהאיר כאור יום את שמי הליל מעל סברה ושתילה, עת הפלנגות ערכו שם בתמיכה ישראלית טבח רבתי בפליטים פלסטינים, מבלי להבחין בין לוחמים ובין אזרחים חפים מפשע. הפגישה המחודשת הזאת, פוסט-מורטם, על דש הספר, משמשת לפינטו המחבר אף הוא נקודת מוצא להולכת חלקו הראשון של ספרו, למסע כפול: פיני גיבורו ההולך ומתמוטט מצד, וז'ן ז'נה, הפרוֹ-פלסטיני, ההולך ומתוודע למה שקורה בבירות ואל לילה שאהיד, אשת הפת"ח המאבק המזויין והטרור, המנסה להשיאו לכתוב ספר על המאבק הפלסטיני בצה"ל ובפלנגות. בסופו של דבר, אליבא דפינטו, פיני וגם ז'נה נאספים מבירות באותו יום ממש: האחד, חוזר לישראל בכדי לשוב לחיים; האחר, עושה את דרכו (חולה בסרטן) לפריס בכדי לכתוב את שחזו עיניו.     

   פיני הכפול אפוא הוא ראשיתו של הכפלות כאלו, הדהודים של שברי זיכרון, בין פני הילד ההרוג ובין פני אחיו הקטן של פיני, בין פיני הצעיר ובין דמותו של לוחם פלסטיני צעיר (חמזה) שנהרג בספטמבר השחור בירדן בעיניו של ז'ן ז'אנה; בין לילה שאהיד, הסועדת את ז'ן ז'אנה בחוליו (סרטן גרון מתקדם) בבירות ובין מונה, אימו של פיני, הסועדת אותו בביתהּ שברח' ר' עקיבה בבני ברק, אחר שובו באמבולנס, שבור בגופו ובנפשו.  פיני הכפול, הוא גם יסוד החלוקה הבלתי נראית של הרומן הזה לשתי נובלות סמויות: האחת, עוסקת בפיני וזכרונות לבנון שלו, השני: בתהליך התמוטטותהּ הנפשית של אימו, הכותבת לו מכתבים ללבנון ללא לאות, והחרידה מאוד לגורלו של פיני ושל אחיו הגדול הנמצאים שם שניהם. דמות האם השגעונית, הסובלת-מיוסרת, המניפולטיבית והחכמה; שלבסוף, רק הטיפול בבנהּ משיב אותה לחיים ואילו הוא מצידו עוזב מייד לכשהוא יכול לפריז – הביאו אותי מייד משסיימתי חסר נשימה את ספרו של פינטו. לעלעל מחדש בכמה מסיפוריו של הסופר הפולני-יהודי, ברונו שולץ (1942-1892) על אביו, הכלולים בספרו הקלאסי, חנויות קינמון/ בית המרפא בסימן שעון החול (הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1979). ואם הפרוזה של פינטו השיאתני לפרוזה של שולץ, אין זו אלא עדוּת לעומק הערכתי לסיפרו האמיץ, ולאופן האנושי, המעודן, הקשה והמורכב שבו הצליח לאפיין את דמות אימו ואת שיח ההעדר שלו עימהּ.    

   הדהודי האנוש (בבואות,הכפלות) הללו העלו בזכרוני תופעה המלווה את כתביו של וו.ג. זבאלד (2001-1944) עליה עמדתי ברשימה קודמת. מעניין כי אף אצלו, מבלי שפינטו הושפע ממנו לטעמי, ישנה תופעה של הכפלה, דופליקציה מסתורית. ז'ק אוסטרליץ נושא למשל בזכרונו ילד כבן גילו שנפטר במהלך נסיעה ברכבת ילדים פליטי- הנאצים מפראג לצרפת, ומשם לאנגליה; הילד המת ממשיך לגלם איזו אפשרות-מהותית בתודעתו של אוסטרליץ כאילו הילד המת הוא בן דמותו ממש, וכביכול משהו בהפרדתו מעל אימוֹ, בחיי ההדחקה והההשכחה שהיו מנת חלקו, היה בהם משום מוות סימבולי (וו.ג. זבאלד, אוסטרליץ,הוצאת כתר: ירושלים 2006, עמ' 187). בו במידה, פינטו קבע בראשית ספרו את המלים: 'על מפתן העיר בירוּת מַתִּי' (טיניטוּס, עמ' 7) וחותם את הספר במלים: 'הנה הוא מת, הנה עכשיו כולנו כבר מתים' (שם, עמ' 176) כאילו משהו מהותי מת בתוכו ביום בו הראה ההיתקלוּת שבה נהרגו הילד ואבשלום. ההכפלה הזאת, הנשיאה הפנימית של משהו הנותר אבֵל ולא חי. חלוקתו של הזמן בין הזמן שעד זמן המוות (או סף המוות) ולזמן שמאז (החיים שלאחר הנפילה) אני מכיר אותם היטב ומקרוב. מבחינה זו יפים בעיני עדיין שירים משל פאול צלאן (1970-1920) שהבאתי ברשימה שהזכרתי לעיל על אוסטרליץ של זבאלד. העולם הבלתי קריא, הכפול, והעליה מתוך העצמי לעולם הם דמויים יפים להתרחשות הפנימית הזאת, שיודעיה גם יודעים, שהיא כבר לא עתידה לנטוש אותם לעולם.   

 

3

 

על חוף הלגונה הרדוד, שמצוקים ומערות אגדיות צרים ושומרים על אגפיו הצפוניים והדרומיים, מצוי סלע מדרגה מצופה באצות ירוקות. כל בוקר באה סבתי ויושבת עליו ללא ניע, שמלתה הדקה שמהדקת את משמניה היפים גולשת על שולי הסלע ומעלימה אותו מעין. תיכף יבוא גל, ועוד גל, ויפרוש את השמלה מסביב לאשה שקסדת שערהּ הלבן מהבהבת כמו מגדלור, ויתן בה תנועה שאפילו פִּינָה בּאוּש לא היתה מעזה להמציא – וכך מתמזגת בסלע ללא זיע, ואפילו נשימתהּ ינה מפרה את חזיון נציב המתיקות שהוא סבתי, היא חולמת על בנהּ הבכור שרק אפר נותר ממנוּ לאחר שמכוניתו נפגשה בעמוד מתח גבוה. אם יש גן עדן, סבתי יושבת למרפסתו ומחייכת, חוט תחרה מכודרר לפקעת ענקית מוטל לו בפינה, והיא מושכת ממנו וסורגת מפות ארוכות לאין-קץ, מאזינה למוזיקה שרק היא שומעת ומזמזמת לעשרות חתולים שממלאים את החצר ומשחקים בבקבוקי העָרָק והבירה שהניח סבי מתחת למדרגות הבית.

[שם, עמ' 110-109]   

 

   זהו ספר סוּגֶה באבדניו. ספרו של אדם המבקש להיזכר, המבקש לבור לו דרך לחיות את שארית חייו, אף אם הוא ידע בחייו אבדן, חורבן, רצח וזעם. זהו ספר על מה שצריך להיאמר ולהיזכר, אף על פי שאין מי שרוצה לזכור ולהזכיר. ספר שגיבוריו הם גיי פריזאי (ישראלי-יורד), חייל מתמוטט על משמרתו, יהודיה בני ברקית ההולכת ומאבדת את שפיותהּ מפאת החרדה המתגברת לגורל ילדיה, סופר הנודע באלימות ובמיניות החריגות בספריו, ופעילת פת"ח בכירה, שמעורבותהּ בפיגועים היתה לשם דבר – חומרים שספק אם יכולים להגיע לקהלים נרחבים בישראל בת-ימינוּ לכתחילה. זהו ספר מלא אלימות וכעס ובו בעת הומה עדינוּת ורחמים –המצריך קריאה, הבאה לכתחילה לקרוא מתוך אהבת אדם ואהבת קריאה, ולא בכדי למצוא בו איזה קו עלילתי ז'נרי מובהק או למצוא תכלית (סוף נהיר וסגור או קתרזיס רגשי); זהו הישג בלתי מצוי של כותב, הכותב באמת כאילו שאין לו ברירה, כמי שנלחם על חייו, ועל אחריותו להמשיך ולחיות את חייו ולמסור עדותו (כמה נדירים הופכים ספרים כאלה להיות). זהו לבטח הטוב ומטלטל בספרי הפרוזה הישראליים שקראתי בשנה החולפת, והואיל ופורסם כבר בשלהי 2009, ראיתי לעדכנו ברשימת ספרי העשור שלי. ספר שייוותר כנראה כסוג של טיניטוּס באזניי (הדהוד תמידי ורחוק-קרוב) על חיים בלתי אפשריים המבקשים בכל זאת אפשרוּת. זהו ספר מבריק וקשה מנשוא.

 

 

בתמונה למעלה: Ala Bashir, Man's Destiny, Oil on Canvas,  Date Unknown.

 

   © 2010 שועי רז 

Read Full Post »

 

1

   המשורר, הסוריאליסט הסופר וההוגה, גיום אפולינר (1918-1880), תיאר בשיר בלתי אפייני, שני יהודים הממהרים לתפלה בבית כנסת הסמוך לנהר הריין (גרמניה), בשבת חול המועד סוכות. הנה השיר המוזר-משהו בתרגומו של משה בן שאול:

 

אוטומר שולם ואברהם לורין

בשבת, חבושים מגבעות ירֻקות

לבית הכנסת הולכים, לארכו של הריין

וגבעות הגפנים בדרכם מסמיקות

 

מתפלמסים הם, צועקים, דברים שלא נעז כמעט למסר בלשון תרגום

ממזר, פילגש במחזור חדשי, או: באביך השטן יבוא

אבל הריינוס הקשיש מרים פנים נוזלות אחר מסב אותן בחיוך עגום

אוטומר ואברהם – איש רב שם את ריבו

 

הלא שבת היום, והעשון, לא, אי-אפשר

רק הנוצרים חולפים והסגריה בפיהם דולקת

הלא השנים אוהבים, גם אברהם וגם מר שולם אוטומר

אותה לאה עיני-כבשים לה ובטנה קדימה קצת נדחקת

 

ובכל זאת בבית הכנסת איש אחר רעהו נשיקות

אז מפריחים אל התורה בהרמת מגבעת

ובין הקשוטים והעלים של חג סכות

אוטומר בשיר אל אברהם משליך חיוך ומבלי דעת

 

ישירו עד אין קץ שניהם, קולותיהם עבים

יַבְכּוּ את לויתן מעמקי הריין כסתיו של נכאים

בבית הכנסת העמוס במגבעות ינועו לולבים

"הנותן נקמות בגויים ותולעות בלאומים" 

[גיום אפולינר,'בית הכנסת', מבחר שירים, תרגם מצרפתית: משה בן שאול, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2000, עמ' 29]. 

*

   קשה שלא לשים לב כי לדעת אפולינר היהודים אינם נמצאים במקומם, זאת על אף שיהודים ישבו לאורכו של הריין למן המאה העשירית לספירה לפחות. המגבעות הירוקות-המשונות מבליטות זאת. הגפנים מסמיקות מדיבורם הקולח-החופשי-הצעקני על דברים שהשתיקה יפה להן, הריינוס מנסה להאזין ואז נאלץ להשיב חיוך עגום של מי שנעגמה עליו נפשו. אפולינר מדגיש את זרותם של היהודים שאינם מעשנים בשבת, וכאשר הם שרים בקולותיהם העבים דומה כי מעמקי-עמקיו של הריין פורץ סתיו של נכאים.דומה כי לדידו של אפולינר, המרחב היחיד בו היהודים יכולים לקיים את עצמם ולגלות חביבות, איש אל רעהו, הוא בבית הכנסת בעת התפלה, ואילו גם שם מאוחדים הם באמירת פסוקים הקוראים לנקום בגויים.את הלולבים כמו מדמה אפולינר לחרבות המונפות; המגבעות הירוקות הן כמזכרת לאותם לולבים נעים, שאינם רוצים אלא לתת "נקמות בגויים ותולעות בלאומים". כל נימתו של אפולינר בתארו את אוטומר ואברהם כמו מטלטלת בין איוּם, סלידה ולעג.

    ביום הכיפורים 1913 ביקר הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצווייג בבית הכנסת של ה-"אוּסט (אִיסט)-יודן" (יהודים ממזרח אירופה) בברלין, בפעם האחרונה לדידו. רוזנצוייג התכוון כבר למחרת היום להמיר את דתו בכנסיה. כקנדידט מבטיח בתחום הפילוסופיה הפוליטית באוניברסיטאות גרמניה נדמה היה לו כי כך יהיה נכון עתידו לפניו, מה גם שתכתובת ארוכה שניהל עם חברו הטוב אויגן רוזנשטרוק השיאתו לזה. ברם, משהו בחויה הדתית-הפנימית שחווה באותה תפילה הותיר אותו בדתו היהודית, ואף הביאתו לכדי מחויבות הולכת וגוברת לקיום הדת היהודית, וסופהּ שהביאתו לכתיבת ספרו התיאולוגי-פילוסופי, כוכב הגאולה (נכתב: 1919-1918, ראה אור: 1921), בהּ עמד על סגולתו הייחודית של עם ישראל בין העמים; שנתיים לפני כן בשנת 1911 ביקר חוקר הדתות הגרמני רודולף אוטו בהרי האטלס ונכנס לשמוע את תפלת יום הכיפורים באחת הקהילות היהודיות המקומית. גם כאן, החווייה שהסעירה את נפשו, הביאתו לחבר את ספרו הקלאסי הגדול הקדושה (DasHelige). לעומת שני אלו כתב הסופר היהודי מפראג, כותב הגרמנית, פרנץ קפקא ביומנו האישי בשנת 1915 כי "התאבדות היא לא ללכת ביום הכיפורים לבית הכנסת". בהקשרהּ – זוהי אמירה אירונית-מושחזת על האדיקות היהודית ועל הפחד והיראה התוקף את היהודים בפרוס יום הכפורים. עם זאת, כך או כך, מצביע קפקא על כך שהיום מפיל על היהודי יראה מיוחדת, וגם אם ליבו שלו אינו ממש נוהה אחריה,  הוא בודאי קרוב יותר לתפישתם של רוזנצוייג ואוטו מאשר לתפישתו של אפולינר.

   ספק אם אפולינר אכן הלך אל בית הכנסת בחג הסוכות להכיר את המתפללים היהודים. זאת, אני מסיק מפני הטעמים האלו: ביום השבת החל בחג סוכות אין נוטלים את  ארבעת המינים כמצוות ההלכה. נוטלים את ארבעת המינים רק בימי חג הסוכות שאינם חלים בשבת. אפשר ודאי להציע כי אצל אפולינר חל בלבול והוא זיהה בטעות את יום-טוב הראשון של סוכות כשבת, אך הצעה כזאת תיפול מאליה, משום שעל-פי ההלכה, ביום-טוב שכזה העישון מותר (הדלקת אש מאש דולקת קיימת מותרת בימים טובים), ויהודים מעשנים נוהגים לעשן בו. יתר על כן, היהודים בבית תפילתם אינם אומרים בזמן נטילת הלולב "הנותן נקמה בגויים תולעות בלאומים". הפסוק הזה, שאפולינר מצטט בשינוי  אינו נכלל כלל בלשון ה"הלל" או באחת "ההושענות" שהן הפרקים שבהם קהל בית הכנסת מנענע את לולביו. ניכר אפוא כי אפולינר מתאר בשירו את "היהודים" כפי שהם ניכרים בעיני-נפשו, ולא על סמך עניין אנושי כלשהו בהם או במנהגיהם. יותר מכך, הפסוק שמצטט אפולינר בעברית בתעתיק לטיני לקוח מתהלים פרק קמ"ט ונקרא בכל בוקר כחלק מחטיבת פסוקי דזמרה של תפלת שחרית, במקורו: 'לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים' (תהלים קמ"ט, 7), אילו רק היה טורח אפולינר לקרוא את רש"י (ר' שלמה בן יצחק 1104-1040), הפרשן היהודי האירופאי הקלאסי, היה לומד כי רש"י מפרש על אתר: 'הטעם להשיבם לעבוד את ה' שכם אחד וזה בימות המשיח', כלומר: רש"י, פרשן אוטורטיבי, שדורי-דורות של יהודים מתחנכים עד עצם היום הזה על פירושיו, אינו קורא לנקמה פיסית-קונקרטית ולא להרג גויים לא כעת ואף לא בעת העידן המשיחי. אלא שלעתיד לבוא בימות המשיח לשיטתו, ישובו הגויים לעבוד את ה' שכם אחד עם ישראל, כלומר: הם ישובו לקיים בהדרכת המשיח את שבע מצוות בני נח, לצד ישראל שיקיימו את תרי"ג המצוות, ואז תעבוד האנושות כולה את ה' שכם אחד. תיאולוגיית-המרה דתית יש אצל רש"י (מנגד, יש די מקורות נוצריים מקבילים בימי הביניים, הטוענים כי לעתיד לבוא יקבלו היהודיים עליהם את עול הכנסיה) אך כל האלימות שמבקש אפולינר למצוא בפסוק נגוזה ואיננה כאשר קוראים את הפסוק בהדרכתו של פרשן המקרא המוכר והנלמד ביותר בעם היהודי לדורותיו. לשם הכרות עם דברי רש"י צריך היה להיות לאפולינר איזה עניין תרבותי-אינטלקטואלי במקורות יהודיים-רבניים, וכפי הכנראה לאור דבריו ונימתו היה משולל כל חיבה או התבוננות של חיבה ביהדות וביהודים בכלל, כפי שציינתי למעלה.

   יתירה מזאת, התורה הרחיבה מאוד במספר קורבנות העולים על מזבח המשכן/בית המקדש בחג הסוכות; חכמים ביאורו על-פי רוב את טעם ריבויים של הפרים הקרבים אל המזבח, כקורבנות הנזבחים לשלומם ולשמירתם של אומות-העולם דווקא. כך למשל, כותב רש"י על דברי הפסוק:'ומנחתם ונסכיהם לפרים' (במדבר כ"ט, 18), כי: פֵּרֵי- החג שִבעים,  הם כנגד שבעים אומות; ומתמעטין והולכין- סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין'. כלומר, לדעת רש"י, שבעים הפרים הקרבים אל המזבח בימי חג הסוכות, הם קורבנות שנתקנו לשלומם של אומות העולם ולהגנתם, וכל זמן שבית המקדש היה קיים, היה בהם בכדי להגן על האומות בימות השנה. והנה, בזמן שבית המקדש אינו עומד על תילו, כך אליבא דרש"י, מספר הפרים ההולך ומצטמצם דבר יום ביומו (ביום הראשון קרבים שלשה-עשרה  פרים ואחר בסדר הולך ויורד עד אשר  ביום השביעי קריבים שבעה פרים בלבד), הוא סימן כליה לאומות-העולם, כליה שלא תגיעם באמצעים אלימים שיפעילו יהודים, אלא שישיגום באמצעות האלהות. עולה מכך, כי גם כאן, אליבא דרש"י, האלימות והנקם אינם בחוקם של בני הדת היהודית, ואלו אינם מתפללים לעשות נקם ותוכחות בלאומים; אדרבה, לוּ רק היו אומות העולם מרשים להקים את בית המקדש, על פי רש"י, היו כבר כל באי-עולם מתברכים בהקמתו, ובעבודת הקורבנות שבו [אגב, למקצת פרשנים: כגון ר' אלעזר מוורמס (ספר השם) וראי"ה קוק (עוֹלָת ראי"ה), באם יוקם אי-פעם בית מקדש, לא יהיו בו עוד קורבנות מן החי כלל; דבר כעין זה עשוי להשתמע גם מטעם הקורבנות ההיסטורי-תיאולוגי-חברתי, שהעניק הרמב"ם, במורה הנבוכים (חלק ג', פרק ל"ב), משם אמנם משתמע כי לעתיד לבוא, אם יוקם, אפשר כי אותו מקדש יהיה 'בית תפילה' בלבד ו/או בית-הגוּת, ולא יישפך בו דם בעלי חיים].

   אני מעדיף שלא להיכנס לביקורת מגמותיו של אפולינר בכתיבת השיר. נימה אנטישמית מסוימת אפיינה לא מעט משוררים אירופיים בני המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, כך שאפולינר אינו חריג ואינו חורג מתפישות שרווחו בקהל אמנים ומובילי-תרבות, שביקשו להדיר יהודים מחיי התרבות של האליטה התרבותית האירופית. אגב, גם כמה וכמה יוצרים יהודיים בבואם לתאר את קהילות היראים היהודיות באירופה לא משכו מזה את ידם, אם בהשפעת הלכי-רוח חברתיים, ואם בהשפעת נסיונם המר עם הקהלות היהודיות הדתיות במרחב האירופי, שלא נטו חסד רב כלפי מי שלא אימץ לכתחילה תפיסות אורתודוכסיות והזדהה עימן. מה שחשוב הוא כי אפולינר כתב את השיר, כפי-הנראה, על בסיס תפישתו הבדיונית-דמונית את היהודים ואת מה שהם אמורים לייצג. .הוא לא הטריח עצמו באמת לחקור את אורחותיהם של  היהודים-הדתיים מקרוב, וגם לא לקרוא בעיון טקסטים קלאסיים יהודיים, שהיו יכולים אולי להעניק לו תמונה מעט שונה של הדברים. תחת זאת, העדיף אפולינר לייצג את היהודים בשירו, כפי שעלו בדעתו לכתחילה: נבערים, חסרי-תרבות, בעלי מוסריות בעייתית, מטפחי מיתוס של נקמה. שנים לא רבות אחר כך יובלו יהודי הריין להשמדה על ידי עם, אשר בחר ממשלה נאציונל-סוציאליסטית, שאמנם הטיפה לכך שאין מקום ליהודים במרחב הגרמני, וכי על כל גרמני לחוש שנאה-קדמונית-בריאה כלפי היהודים, המטמאים כביכול את אדמת הרייך.

*

2

   ביום הראשון של חג הפסחא היו נוהגים בספרד לתלות בובות סמרטוטים וקש שייצגו את יהודה איש-קריות, מסגירו של ישו לידי הרומאים. את הבובות היו מבעירים, סוקלים באבנים, או יורים בהם ברובים, בכדי שילמדו הילדים מה ייעשה במלשין ומוֹסֶר "יהודי".חואן רמון חימנס (1958-1881), הסופר והמשורר האנדלוסי-ספרדי, זוכה פרס נובל לספרות, הדגיש את אווילותו  של המנהג הזה בין האלגיות האנדלוסיות הבאות בספרו הנהדר-המוקדם, פלטרו ואני(1917-1906):

*

אל תִבָּהל, בן אדם! מה קורה לך? קדימה תרגע.. בסך הכל הורגים את יהודה, טפשון.

כן, הורגים את יהודה. בובה אחת שלו הציבו במונטריו, אחרת ברחוב אנמדיו, שלישית, שם, ליד בר המועצה המקומית. ראיתי אותן אמש, תלויות באויר כמו בכח על-טבעי. החבלים שנכרכו במרפסות כדי להחזיקן נעלמו מן העין בחשך. איזו ערבוביה נלעגת של מגבעות ישנות עם שרוולי נשים, מסכות של שרים עם שִמְלַנִיוֹת, מתחת לכוכבים השאננים! הכלבים נבחו עליהן בלי להסתלק, והסוסים חשדנים, סרבו לעבור מתחתיהן…

עכשיו פלטרו, מבשרים הפעמונים, שפרוכת המזבח הגדול נקרעה. נדמה לי שלא נשאר שום רובה בעירה שלא ירה ביהודה. עד כאן מגיע ריח אבק השרפה. עוד יריה! ועוד אחת!

… אלא שהיום, פלטרו, יהודה לבש את דמותם של חבר הפרלמנט או של המורה, של השופט או של גובה המסים, של ראש העיריה או של המילדת. וכל אדם נעשה ילד בבוקר השבת הקדושה הזאת, והוא יורה מקנה רובהו הפחדן במי שהוא שונא, בשפע אביבי של דמויות חופפות, באחיזת עיניים סתמית ואבסורדית.

 [חואן רמון חימנס, פלטרו ואני: אלגיה אנדלוסית, תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, אייר זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 16]

 *

   לדברי חימנס אנשי העיירה מתעקשים להסב את כל מה ואת כל מי  ששנוא עליהם על ראשה של הבובות "היהודיות"; לפיכך, הותר להפעיל כנגדה כל אגרסיה ולהוציאן להורג בכל עת ועת, כעין שעיר לעזאזל, שאינו באמת מדמם גם אינו באמת נוכח. ברם, השאלה המנקרת היא מה היו השפעתם של טקסי-שנאה אלה בדברי ימיה של ספרד במאה העשרים, עת עלה לשלטון גנרליסימו פרנקו, ואנשי רוח ומתנגדי משטר הוצאו להורג בהמוניהם, כאילו היו בובות של "יהודה".אמנם, בשלהי שנת 1936 עלה בידו של המשורר הרפובליקאי, אנטוניו מצ'אדו (1939-1875), לפרסם את שירו הנודע "הפשע היה בגרנדה", אשר נכתב זמן קצר לאחר הוצאתו להורג של המשורר האנדלוסי הגדול. פדריקו גרסיה לורקה, ותחת רושמהּ האיום של רציחתו ברחובות גרנדה. מצ'אדו הצליח להבריח את עצמו דרך הגבול לצרפת ושם נפטר זמן קצר אחר כך לאחר שנים של תלאות;כללו של דבר,שנאה ריטואלית היא לעולם ראשיתהּ של שפיכות הדמים הבאה,ואיננה סובלימציה בשום אופן.ילד המתחנך לשנוא ולהפעיל אלימות, גם אם אלימות מדומה, סופו ברוב-המקרים, שיהיה למבוגר אלים; ילד המתחנך לכתחילה להתבונן על מגזר אוכלוסין מסויים ועל פרטיו כטובים פחות, חיוניים פחות ואולי אף מזיקים ממש, אם יגדל להיות איש רוח—איש רוח אלים יהיה, המטיף לאלימות, לגירוש, ולהדרה. לא חסרים אף-פעם גם כאלה, המפריחים ססמאות של שנאה, הדרה וניכור. למגינת לב, דומה כי פזורים הם בכל המגזרים גם במדינת דוברי העברית בזמננוּ.

*

לרשימה קודמת בעניין דומה: ארץ-ביצות שמתגוררים בהּ יהודים

בתמונה למעלה: Bruno Schultz, A Young Jew and Two Women in an Alley, Oil on Cardboard 1920.

© 2010 שוֹעִי רז     

Read Full Post »

Ella Fitzgerald: One Note Samba 

*

הערה: בכדי להבין את השתלשלות הרשימה יש להקדיש לפחות דקה לצפיה באלה פיצג'רלד.

 

[מטה ה-FBI, 1969. מישהו מדבר בטלפון עם מישהו אחר. יש לו קול סמכותי. לא שומעים את האיש שבצד השני. לא ברור האם הוא קיים. נראה כאילו הטלפון לבדו הוא המונע מן המתבונן על הסיטואציה להבין כי מדובר לאמיתו של דבר במונולוג המתקיים בהכרתו של דובר בעל זהות שסועה, כאשר שתי הזהויות שלו מתאחות לכדי זהות אחת. יכול להיות שיש איש שני בצד השני של הקו בכל זאת. זה לא ממש משנה, לעולם לא נדע]

 

1

 

ראית את אלה פיצג'רלד שרה אתמול? כן, סמבה של תו אחד. האלתור הארוך, האתות הזה. מה אתה חושב שהיא שרה שם? איזה מסר היא מנסה לשלוח? למי היא מנסה לשלוח אותו? יש לנו מספיק כאוס כרגע גם בלי שנצטרך את התיק הזה על הראש. מפגינים נגד ויאטנאם ולאוס. כל מיני היפים, ששלחו הרוסים כדי לאכול אותנו מבפנים. אבל היא? טוב, היא לא נראית לי קומוניסטית. אולי ממשיכת דרך של ד"ר קינג. ירו בו בממפיס, כן? אלה לא היינו אנחנו, לא כן? כן, אנחנו יודעים מי אלו היו. לא ניתן להם להרים את הראש. תעביר את הטקסט להצפנה, שינסו בכל מיני שפות וכל מיני קומבינציות, כמו שהם יודעים. חייב להיות פה קצה חוט כלשהו. אנחנו נוציא את המינוטאורוס מן הלברינת הזה ונחזיר אותה למיסיסיפי שלו, לניו אורלינס של הוודו. ממילא יבוא בסוף השיטפון שייקח את העיר הזאת מעל פני האדמה. אין בפנינו סודות. שום סודות. אנחנו קוראים את המציאות כספר פתוח. אנחנו הסוכנוּת הכי מוסרית בעולם. מגינים ומשרתים, מגינים ומשרתים.

 

2

 

מה חזר? יש משהו? מה, בפולנית? חילופי אלפביתות מגלים הצפנה שמתפענח בפולנית? היא כושית לכל הרוחות. פושקין חי ברוסיה לא בפולין. מה כתוב שם? הארווי אמר פולנית, אתה אומר. טוב הוא האס של המחלקה. אוסוולד?ניסית את אוסוולד? הוא כבר תרגם לך לאנגלית? אני מבין. אתה יכול לדאוג שזה יעבור הנה למטה, פרונטו. תשלח את ג'ק ואת רובי. מעטפה חתומה. חמושים כמובן. אם איזה טרוצקיסט צעיר ייתקל בהם בדרך שידאגו לקחת איתם דוקרן קרח. בטח, כמו במקסיקו. תן לזה עדיפות. לא יודע למה, יש לי תחושה שמאחורי זה יש סיפור גדול. אני אף פעם לא טועה. אף פעם רעועה אחת.   

 

3

 

תשמע, תימהון גדול. לא מבין מה זה אומר. זה במקור בפולנית. ככה הארווי אומר. אולי זה משהו על התקוממות של שחורים בדרום. שים לב. זה הולך ככה, מחליא ממש:

כושים, כושים, המוני כושים בעיר! ראו אותם פה ושם, בעת ובעונה אחת במקומות שונים בעיר. רצים ברחובות בהמון גדול, רעשני, מרופט, מתפרצים לחנויות מזון ובוזזים אותן, מהתלות, סנוקרות, ציחקוקים, גלגלי העיניים מתרוצצים בארובות, צלילים גרוניים ושיניים צחורות, מבריקות. קודם שגויסה המשטרה הם נעלמו כלא היו.

ליבי ניבא לי זאת, זה לא יכול היה להיות אחרת. היתה זו התוצאה הטבעית של המתח המטאורולוגי. רק עכשיו אני ממחיש לעצמי את שידעתי מלכתחילה: כל בטנתו של האביב הזה תפורה מכושים.

כיצד הגיעו הכושים לאזור זה, מניין באו אותם עדרים של שחורי עור לבושי פיזאמות פסים מכותנה? כלום זה בארנום הגדול שתקע את המחנהו בסמוך, גורר שובל עצום ורב של אנשים, חיות ודמונים, או שמא נעצרו בסביבת הרכבות שלו, שנדחס בהן השאון האין סופי של המלאכים, החיות הטורפות והלולינים? לא היו דברים מעולם. בארנום היה רחוק. החשד שלי מכוון למקום שונה בתכלית. לא אומר דבר. למענך אני שותק, ביאנקה, ושום עינוי לא יסחט ממני את ההודאה.

 

   כמו מה זה נראה לי? סוג של קול קורא להתקוממות עממית. מי עומד מאחורי זה? מי יודע, פעילי זכויות אדם, שיוויון. חושבים שפעם עוד יהיה נשיא שחור. בחיי, יהיה נשיא יהודי הרבה לפני שיהיה נשיא שחור, Man. גומרים את הלימודים בבוסטון ויורדים למיסיסיפי להיירות על ידי גזענים. אלה שפעם היו תולים כושים, היום תולים אותם. שים לב, מדובר באירוע מהיר סוויפ… ונעלמנו. עוד לפני שהמשטרה מגיעה.

   'בטנתו של האביב' אולי הם מתכוונים לפראג. לך תדע. אולי ל'אביב העמים' של השחורים. זה נראה לי קשור בזכויות אדם. תשים לב, הכותב מתאר את הכושים כזברות, 'פיזאמות פסים', זה מעורב שחור ולבן, אבל נראה כאירוע של שחורים בלבד. אולי ביאנקה הוא שיבוש של בלאנקה, יש כאן הבטחה לשמור את הסוד ולא מדובר בקרקס. תארגן לי כל מה שאתה יכול על ההיסטוריה של קרקס בארנום. יודע מה, אולי בארנום פה הוא קוד ל- Number, Big Number. מה אתה אומר, הנשיא? המושל? משהו שקשור בפידל קאסטרו? שוד בנק?  שים לב למשפט האחרון. הוא אומר שלא בזה המדובר. ביאנקה. אפשר שזו הסחת דעת בלבד.  

   תרים כמה טלפונים. תשיג את הסופר ההוא… את ולדימיר, כן נאבוקוב. כן, לא מקבלים בארץ הזו מקלט מדיני בחינם. גם כך הוא חייב לנו על כך שלא גירשנו אותו אחרי הספר הסוטה עם הילדה הקטנה. תדאג שהוא יראה את הקטע. אולי הוא יוכל לתת לך שם של מומחה לפולנית. עזב לשוויץ? מתי? כמה שנים? תשיג גם את בלום, הארולד, כן הבחור הנוירוטי מהארווארד. יש לו המון ידע בעניינים כאלה. אמור לו, שאם הוא רוצה שהקתדרה תמשיך לפעול, שינסה לזהות האם הקטע הזה אומר לו משהו. זה נראה כאילו זה עומד להתרחש בכל רגע. אני ממתין לתשובות. 

 

4

 

חיבור של יהודי, באמת? יש לך הסבר איך מגיע טקסט  של יהודי פולני לגברת פיצג'רלד ומי הצפין אותו? מה אתה אומר? גם אתStrange Fruit  של בילי הולידיי כתב יהודי? מי? אייבל מירופול, איש חינוך מניו יורק? מה הוא חשב לעצמו. מה זה עסקו של מהגר עבודה יהודי שתולים כושים בדרום? איך הוא הגיע לבילי הולידיי—זה הורג אותי. אם זה היה קורה בזמן שלי היינו יושבים על זה חזק. אתה לא רואה את הקשר? תמיד מתערבים במשהו שלא שלהם ואחר כך מתמרמרים על כך שבסוף נכנסים בהם חזק. כן, לגרמנים אני מתכוון. תמיד חשבתי שזה היה בחור מהמיסיסיפי שכתב את Strange Fruit. יהודי אתה אומר?

מה אמר לך בלום? ברוטו שולדס? לא שמעתי עליו בחיים. ברוטו כמו ברוטוס. רוצחו של קיסר? תאיית לי את זה. ב-ר-ו-נ-ו  ש-ו-ל-ץ.  גרמני? מה נסגר עם השם הזה. הא, זה היהודי שבלום דיבר עליו? הוא טוען שמדובר בקטע מהסיפור 'אביב', הודפס ב-1957, ואחר כך במהדורה מורחבת לפני חמש שנים, מה? 1964, כן. עם קטעי יומן של שולץ. אלהים, יש לו שם של קצין אס-אס. נסיתם לברר מה היו היחסים האמיתיים שלו עם הנאצים. אולי הוא עבד עבורם. שולץ נרצח? מתי, לאחרונה? על ידי הגרמנים? מעניין. זה מה שבלום סיפר לך. הייתי מאמת את זה עם עוד מקורות. האם הוא סיפר לך איך נרצח שולץ? מה אתה אומר, נאצי ירה בו. סתם ככה ירה בו. בגטו. הוא עבד בציורי קיר בביתו של קצין אס,אס ועמית של הקצין ירה בו מפני ריב שהיה לו עם אותו קצין. אתה מבין עד כמה היהודים שהצליחו לברוח מאירופה לפני המלחמה היו ברי מזל? עדיין, בדוק את הסיפור, אולי נמצא את שולץ פה מסתתר מתחת איזו אבן. קצת חשוד הסיפור. סופר שהוא גם צייר קיר, נו באמת, לכל דבר יש גבול.

 

5

 

כיוון חדש. הצצתי במה שיש לנו על גברת פיצג'רלד. מסתבר שב-55' היא הופיעה בפעם הראשונה במועדון הוליוודי גדול. זו היתה הפעם הראשונה, כך הבנתי שאמן שחור הופיעה במועדון בקנה מידה כזה. ומי היתה אחראית על סידור העבודה? מרלין מונרו. כן, מרלין שלנו. כן, אתה יודע. הנשיא קנדי והכל. שווה לבדוק. תראה מה זה.  היינו בפולין עם יהודי מת לא מי-יודע -מה אטרקטיבי ותראה לאן הגענו. אתה יודע מה קרה שם בוילה. סיפור קשה, אולי פעם אחרת. אם אתה לא יודע, סימן שעוד לא הגיע זמנך.

 

6   

 

   אני חושב שאיחרנו. הגיעה ידיעה. מהומה של שחורים ברחוב מרכזי ב- L.A. התפרצות לחנויות ברחוב הראשי. כוחות משטרה זורמים לאזור. קצת אחרי מוצאים גויה תלויה וקשורה. מה מסתבר? איש פעלולים בסרטים. שם ברזילאי. הגיע הנה מסאן פאולו בתחילת שנות השישים וארגן לעצמו אזרחות אמריקאית. היה שם קלף חשוב בקרנבל. מכיר את כול החברה הגדולים בהוליווד. יליד 1920. בחיפוש בדירתו מגלים בקופסה סודית שמדובר בקצין אס,אס לשעבר. קשור לכמה ארגונים גזעניים בהווה, מה שמפתיע, כי לא נראה באירועים כאלה מעולם. אבל יותר מזה, מסמכים המחשידים אותו בקשר עם הרוסים (עוד לא פירטו במה מדובר, כשאקבל אעדכן). אם יש קשר לשולץ? אני לא יודע. לא נראה לי שנצליח למצוא את שם הרוצח של שולץ גם לא של הפרוטקטור. מה שיפה הוא שמישהו 'ניקה וניגב' עבורנו מרגל קטן. מי? לא יודע. אולי הישראלים הבינו שאינם יכולים לתלות איזה אייכמן אצלם בסלון כל שבועיים, לך תדע. בכל מקרה, נמליץ על גברת פיצג'רלד לצל"ש. מה זה משנה אם היא הבינה מה היא עושה או מהי מזמרת? מבחינתי זה גם יכול להיות הרוצח של מרילין מונרו. אני רואה את התוצאות. הכל עומד במבחן התוצאות. מרגל מת גזען ידוע, קצין אס-אס לשעבר, הוא מבחינתי תוצאות. בטח שהייתי רוצה לדעת. אנחנו יודעים הכל. אנחנו לא טועים אף פעם. אנחנו נעקוב אחרי פיצג'רלד גם הלאה אל תדאג. אם יש משהו לדוג, נדוג אותו בסוף. בינתיים, אם צריך לתת איזה פרס נשיאותי, תדאג שהיא תהיה בתור, גם אם זה ייקח זמן. אם היא תגדל עוד יהיה הרבה יותר קל לודא אם יש אי-אילו רוסים מאחוריה. כן, אני מצפה שתעבירו לי דו"ח מלא ושתנסו לברר האם באמת יש קשר בין כנופיית הכושים ובין הרצח המסתורי הזה. תן גם להארווי זמן בסוף שבוע לקרוא באיזו בקתה בהרים את כל כתבי שולץ, תן לו. הרי מה כבר יעשה עם קצת חופש תולעת הידע הזה. אפשר לחייך כבר אם עוד לא הבנת. למתוח את שרירי הלחי בו זמנית לשני הכיווונים. אז עכשיו כשהוקל לכולנו, איך אומרים 'כושים כושים, המוני כושים בעיר' בהצפנה שפענח הארווי, אתה שואל? אני חושב שזה מקביל לשתי השורות הראשונות בטקסט שכביכול אלתרה גברת פיצג'רלד.  

 

7

 

חזרת סוף-סוף. אני מחכה לטלפון כבר חצי שעה. הלכת לתפוס משהו לארוחת ערב בעיר, יש לך סיפור טוב. נו, אני מחכה לשמוע. עצר אותך ילד שחור בדרך לדוכן ההמבורגרים ומה אמר לך?  אדוני, אתה עדיין לא מכיר את הבלוז?. אתה רציני? זה הרי מה שגברת פיצג'רלד שאלה את הפסנתרן שלה במופע בטלויזיה, מה עשה,הילד? נמלט ונעלם בתוך ההמון? מוזר. אתה חושב שזה מקרי?    

 

הקטע המוצפן כביכול לקוח מתוך: ברונו שולץ, 'אביב', בתוך: חנויות קינמון/ בית המרפא בסימן שעון החול,  תרגם יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: ירושלים 1979, פסקה ל"ז, עמ' 147.

אלה פיצג'רלד קבלה את פרס הנשיא פעמיים, פעם אחת מידיו של רונלד רייגן, ופעם שניה מידיו של ג'ורג' בוש האב.

בשנת 1969 עוד לא היו שגור בפי האמריקאים הכינוי: אפרו-אמריקאים. גם לא בשנת 1979 כאשר יורם ברונובסקי תרגם את ברונו שולץ לעברית. 

 

   

© 2009 שועי רז 

Read Full Post »

Older Posts »