Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בריאה’

מִי שֶׁמַּשִׂיג אֶת מֻשַׂג הָרְאִיָּה מְוַּתֵּר עַל הָרְאִיָּה

*

יותר משגן תבונת הלב (بستان المعرفة / בֻּסְתַאן אַלְמַעְרִפַה̈ ) לשיח' הסוּפי שהוצא להורג בבע'דאד ככופר-באסלאם, אַבּוּ אַלְמֻעִ'ית' אלְחסֵין בן מַנְצוּר אַלְחַלַאג' 922-858) לספ'), הוא יצירת מופת מצד תוכנוֹ, ויש בו רב, הרי שהמתרגם, מקדים המבואות והמעיר, פרופ' אבי אלקיים (אוניברסיטת בר אילן, ממקימי אַלְטﱠרִיקַה̈ אַלְאִבְּרַאהִימִיַﱠה̈ // דרך אברהם), הפליא לשבץ סביבו, קטעי חיבורים סוּפיים נוספים, העוסקים ב-معرفة (המתורגמת לעתים כ- ידיעה או הכרה, אך אלקיים מנמק היטב מדוע ביכר "תבונת לב") ובכך יצר אנתולוגיה מקסימה של מקורות סוּפיים קלאסיים העוסקים באחד המושגים הסופיים המרכזיים והרווחים ביותר.

   אני שמח על כך שאבי אלקיים (מורה וחבר) נתן בידי את הזכות להימנות בין הקוראים-המעירים על הספר טרם העריכה האחרונה וההדפסה, וכך הוזכרתי ברשימת התודות הכוללת ובמקום נוסף. אם תרמתי משהו הרי זה בעיקר מצד הבהרת החיכוך בין התיאולוגיה העבּאסית השלטת (כַּלַﱠאם מֻעְתַזִלִי) ובין תפיסת עולמו המיסטית של אלחלאג', שמלכתחילה מצויות היו בנתיב התנגשות. אלחלאג' מפורסם מאוד בתורת  האינקרנציה (חֻלוּל), כמי שהסבה עליו את מותו, אבל לאמיתו של דבר, שלא כמו מנהיגים סוּפיים אחרים שפעלו בבע'דאד בתקופתו (למשל, אלגֻ'נַיְד), הוא ביכר שלא להלך בין-הטיפות, ומאחר שפעל בסביבה שלא היתה סבלנית כלל למתגרים בדת-הח'ליפוּת (נקטה עונשי גוף, עונשי מאסר וגם הוצאה להורג), ובאשר לדידו "האמת היא אמת, הבריאה היא בריאה, ואין ממה לַחֲשֹׁשׁ" (שם, עמוד 182) — הוא העדיף את האמת הפנימית, על פני הבריאה והסדרים התיאולוגיים- פוליטיים שהושמו בשמהּ במציאות החיצונית – ופנה אל אללﱠה בלי-חשש, כמי שמעולם לא נברא.

   הגותו של אלחלאג' לא פחות משירתו היא פרדוקסלית משום שבלבהּ עומדת תפיסה רדיקלית השומטת את הקרקע תחת רגלנוּ. הבריאה חסרת חשיבות, העולם (יקום) וחוקי הטבע אינם אלא צל חולף נוכח מציאות הנוכחות האלוהית. ה"עצמי" הוא תעתוע. לא רק תעתוע, אלא כל-זמן שהאדם לא מבין כי הנוכחות האלוהית היא הדבר היחיד שקיים (אני בכוונה כותב נוכחות משום שהאלוהות אצל אלחלאג' אינה תבונת-על ואינה קוגניציה כדבריו בכִּתַאבּ אַלְטוַּאסִין: "תבונת הלב היא מעבר לרעיון המעבר, מעבר לגבולות המרחב, מעבר לכוונה, מעבר לתודעה, מעבר למסורות המקובלות ומעבר לתפיסה"). כל המושגים הראשוניים ביותר: חיים, מוות, נפש, משפחה, חברה, עם, דת, לאום, אתיקה, מעמד, פוליטיקה הם כולם ילידי-הטעות. אין גם תיקון או גאולה לעולם הזה, וממילא אין לומר כי חלה עליו השגחה אלוהית – למה דומה תפיסת האלוהות אלחלאג'? לכח אדיר, כעין גל צונאמי השוטף את האדם; כל מה שהוא הכיר מתמוסס. אפשר כי תטָּרף עליו דעתו, אפשר כי הציץ ומת;  עתים הוא נהפך לחלק מהמְּלֹא הזה ששטף אותו לבלי הותר זכר ממה שהיה אי-אז לפנים. אללﱠה הוא כוח יחידאי אומניפוטנטי. אין דבר העשוי לעמוד בדרכו.  בניגוד, לפילוסוף הצרפתי יהודי, עמנואל לוינס (1995-1906), שנשאל פעם, מה נותר לתפיסתו מן "האני" בהגותו, והשיב: "שום דבר מהכל". אצל אלחלאג' – לא נותר דבר מהאני וממילא  הכל לא קיים באמת. מי שיודע את המציאות בלבו (זוהי תבונת הלב) יודע ומכיר שאין במציאות אלא אלוהות, אפילו לא אור אלוהים או נביעה מתווכת היוצאת מן האלוה ופוגשת בתודעת האדם, לא קירבת אלוהים ולא התקשרות באלוהים וגם לא ממש דביקות של חלק בשלם, אלא מי שנשטף בנוכחות האלוהית – מאבד לחלוטין את עולמו ואת עצמיותו; זהו  א-קוסמיזם מוחלט (ביטול הבריאה וביטול הקוסמוס), התאיינוּת שהיא בד-בבד הישארוּת, או נכון יותר: אבדן מוחלט של אחיזה וחבירה לסדר אחר. את השטף האלוהי מכנה אלחלאג' "האמת" (الحقﱡ). ההיבט הפרדוקסלי שבהיות ב מתבטא בכך שאלחלאג' בכל זאת מנסה למסור לבאים אחריו משהו מהטעם של כל זה בשפה אנושית, המגלמת את סדרי-הבריאה (מה ששייך לדידו לסדר אחר לחלוטין), ומתוך היותו "משורר" ו-"מיסטיקון" נפרד מהתודעה האלוהית.

    בניגוד לפילוסופים ומיסטיקונים נאופלטוניים, כפלוטינוס (270-210 לספ') שחווה אקסטזיס (התאחדות על-רציונלית עם "האחד") שלוש פעמים בחייו או ימבליכוס (320-270 לספ' לערך) המביא סיפור מעשה על מיסטיקון שקרא "אני  יודע את איזיס, אני הייתי איזיס, אבל איני יודע אם איזיס קיימת" (כלומר, חוויה שמקיימת בד-בבד התאחדות מיסטית מוחלטת וגם אגנוסטיות או סקפטיות מוחלטת אשר לממשות החוויה) או בניגוד לנזירים זן-בודהיסטים שחוויית הסאטורי שלהם הביאתם כדי חבירה לכדי תודעה עליונה נצחית ונפרדת ששום דבר אינו זע ואינו נע בהּ –  אלחלאג' לא נזכר לאחור ב-"אמת" שהבין בלבו, כדבר שחווה רק לרגעים, וגם אינו נסוג ממנה – האמת (אותו כוח אלוהי) ממשיכים לשטוף אותו. אין זאת הארה ממרום וגם לא הארה מבפנים; אין זו הארה כלל. זוהי הכרה עמוקה ובלתי-רצונית לפיה יש בהוויה רק נוכחות אחת יחידה ויחידה, כעין רוח גדולה, המבטלת את כל הסדרים האחרים המוטעים לכתחילה. הרוח או הגל השוטפים את האדם, משנים אותו מהקצה אל הקצה והיה לאיש אחֵר. הוא שוב אינו בוחר עוד לאן יטיל אותו אותו כוח מטלטל זה ואם יחיה או לא אחרי. דא עקא, קשה להסביר כיצד בדיוק קיים אלחלאג' בעצמו את השניוּת – בין היות שטוף הכח האלוהי, שגרף אותו מכל מעגלי חייו; ובין היות משורר, מיסטיקון ומורה אנושי עלי-אדמות, המוסר את תורותיו באמצעות השפה, ובאמצעות דיבור או כתיבה, שבהכרח מבטאים חריגה מ"האמת".

*

elqayam.2021

*

    עיון בדיון המיוחד ל-فزاسة (פִראסה̈, התבוננות מלוא-העיניים בעולם הפנימי) בספרו של השיח' הסוּפי הגדול אבו אלקאסם אלקֻשַיְרִי (1072-986 לספ') אלרִסאלה̈ (האגרת)— חיבור חשוב מאין כמוהו לבסוס המסורת הסוּפית ולהצגתהּ כתחום עיון אסלאמי שיש בו משתתפים רבים שניהלו ביניהם קשרי לימוד ותרגול-רוחני – מגלה כי אלחלאג' עבור בני הדורות הבאים היווה סמל לאקסטטיקון או יותר נכון: מי שמוצא את המציאות האמתית (מֻתַוַּגִ'ﱢד). אלקשיירי מספר כי בצעירותו ישב פעם עם השיח' האראני, אבו עלי אלדﱠקﱠאק (נפטר 1015 לספ'), והנה אמר לו זה, כי בנוכחות שיח' גדול כעבְּד אַלְרﱠחמן אלסﱡלמי (1021-937 לספ') הנוהג לקום ממקומו, בשעה שנערך הסַמַאע, ולחולל אחוז שיכרון אלוהות, אין לומר דבר, משום שלא ניתן להבין את התנהגותו. או-אז שלח אותו אלדﱠקﱠאק אל ביתו של אלסﱡלמי ואל ספרייתו ולהביא לו משם, מבלי להחליף מלים עם בעל-הבית, כרך קטן ואדום המחזיק את שירתו של אלחסין בן מנצור אלחלﱠאג'. כחום היום בא אלקֻשַיְרִי אל בית  אלסﱡלמי ומצאו בספרייתו. כשביקש לקחת משם את הכרך כהוראתו של אלדﱠקﱠאק החל אלסﱡלמי מדבר: "היה פעם אדם שנהג לגעור מלומד אחד על תנועותיו המשונות, בעת שנוגנה מוסיקה בכינוסי סַמַאע. עם זאת, בשעה אחרת, נראה אותו מעיר, מחולל כך בביתו, כאדם שמצא את המציאות האמתית. כששאלוהו על כך, אמר: "היתה בעיה, שלא הצלחתי למצוא לה פתרון. פתע עלתה על דעתי התשובה. כל-כך שמחתי, עד שאיבדתי שליטה על שמחתי. קמתי והתחלתי לחולל במעגל" ועוד הוסיף: "זה בדיוק מה שהם (הסוּפִים) חווים". סיפר לו אלקֻשַיְרִי את דברי אלדﱠקﱠאק אליו ואמר: "איני מעלה על דעתי לקחת את הספר מבלי-רשותך, אבל גם איני רוצה להמרות את פי אלדﱠקﱠאק, מה עליי אפוא לעשות?". אלסﱡלמי בחר מן הספריה כרך שכלל שישה שערים ובהם סדורים אמרותיו של אלחלאג', כרוכים יחד עם ספר שלו (עצמו), והורה לסוּפי הצעיר, "קח את הכרך הזה אל אלדﱠקﱠאק ואמור לו שלמדתי את הכרך הזה, אף ציטטתי מתוכו בתוך כתביי שלי". אלקֻשַיְרִי נטל את הספר ועזב את המקום.

    יושם אל לב כי כל הדיון בין שני השיח'ים ובין המבקש הצעיר (אלקֻשַיְרִי יכול היה להיות לכל היותר בשנות העשרים המאוחרות לחייו באותה עת, כדי לזכות ולפגוש את שני השיח'ים הללו בחייהם) נסוב על ההגעה לאותו מצב של איחוז-האלוהות-באדם (מציאת המציאות האמתית), כאשר מקור הסמכות ממנו עולה כי שניהם מבקשים ללמוד – הם כתבי אלחלאג' – בהם הם רואים את המפתח או את שער הכניסה להבנת המצב בו האדם אחוז בשטף האלוהי. ברם, בעת שאלדﱠקﱠאק  רומז כי המפתח הוא בשירת אלחלאג', מתקן אותו אלסﱡלמי (ולכן, מכוון את אלקֻשַיְרִי אל כרך אחר) וטוען למעשה, כי  אלדﱠקﱠאק ימצא מפתחות נכונים יותר דווקא בחיבוריו העיוניים (אמרותיו). כאן, כמובן עולה השאלה – האם  אלסﱡלמי סבר כי דרגתו של  אלדﱠקﱠאק טרם הגיעה למדרגה הנדרשת לעיון בפואטיקה האקסטטית של אלחלאג', ולכן שיגר לו את חיבוריו העיוניים או שמא רצה לתקן את דרכו של הצעיר שנזדמן אליו ושל השיח' שולחו, כאומר להם – היכנסו קודם דרך החיבורים העיוניים ואחר כך דרך השירה, כך תבינו את הדברים באופן נכוח יותר. כמובן, דברי  אלסﱡלמי מרמזים על כך שכבר הרגיש שגם בשיח' וגם בתלמיד הצעיר ניעורה משיכה רבה לעולמו של אלחלאג' ולאותה נוכחות אלוהית שאותה חווה בכל  (יש להניח שדבריו על אותו מעיר שנמצא מחולל לבדו בביתו, כוונו כלפי אלדﱠקﱠאק)   

     על כך יש להעיר, כי מיטב המתרגמים שבים וטוענים כי המצב בו שרויה נפשו של הסוּפי המחולל הוא אקסטזיס. עם זאת, אין המדובר, לפחות לא בקרב ההולכים אחר אלחלאג', בחוויה חוץ גופית או על-תודעתית, אלא במצב שבו כביכול הכוח האלוהי או נוכחות אלוהית מאחזת את המשיג, והוא יוצא משליטה עצמית. מבחינה זאת, נכון יותר  להתייחס למצב הזה כחֻלוּל (אינקרנציה) מאשר כאקסטזיס; זהו מצב איחוז ולא מצב שבו המיסטיקון עולה בתודעתו אל מעבר לתודעה. הנתיב המיסטי המוצע כאן אינו סולם עליה בעל שלבי התקדמות (תהליך נקנה ותימטי משלב אל שלב וממצב תודעה אחד אל מצב תודעה אחר) אלא שטף אלוהות הניתך על האדם ועימו הוא נסחף או רוח גדולה עימה הוא נישא, בבחינת"Blow, wind, blow / Wherever you may go / Put on your overcoat / Take me away"  (טום ווייטס) או כדברי הנביא: "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג, 12). כלומר אין שחר להציג את החוויה הזאת כאקסטזיס, אלא כתופעה של איחוז, ושל תגובה לא-רצונית, המתבטאת ברעד בלתי-נשלט או בנפילה אפיים – בנוכחותה הפתאומית של התיאופניה (הופעת האלוהות). תופעות כגון אלו תוארו גם בספרות ההיכלות המרכבה; כמו גם בספרות הנבואה המסופוטמית הקדומה (ראו ספרו של בנימין אופנהיימר על הנבואה הקלאסית), ולימים גם בקרב מיסטיקונים וקהילות שיעיות בעולם האסלאם (בעיקר סביב דמות האִמַאם)  מיסטיקונים אירופאיים ואמריקנים  המכונים אנת'יוזיאסטיים, כגון: קוויקרים, שבתאים, רנטרים, מורמונים, מטיפים בדרום ארה"ב [למשל, בנובלה מאת פלנארי אוקונור  "והאלימים יישאוה"] והמשוררת יונה וולך (שתיארה לפני הלית ישורון בראיון האחרון מההוספיס בתל-השומר, את התאופניה האלוהית לה זכתה בדירה תל-אביבית); אצל כולם – רוח הקודש או האלוהות עצמה מאחזת את האדם ואינה מניחה לו. הוא אינו חי יותר  את הדרמה של חיי האנוש, אלא הופך למגלם ומבשר של חיי האלוהות, והם יעודו ותכליתו היחידה. למותר  לציין, כי כל אחוזי התיאופניה הללו נדונו בדרך כלל בתרבויות הממוסדות כמשוגעים או ככופרים, ולא אחת נכלאו או נרצחו על-שום חריגותם; במיוחד על עצם הטענה כי האל אינו טרנסצנדנטי והחברות הפוליטיות והדתיות הארציות אינן נציגותיו עלי-אדמות.      

*

shoey.2021.1

*

    בנוסף, אם נעיין בתפיסתו הקיומית של אלחלאג' על רקע המחשבה ההודית ובמיוחד ההינדואיסטית, אזי ניתן לראות זיקה בין התעלות התודעה האנושית לכדי תודעה אלוהית-כּוּלית, המהווה גם את הכוח היחיד שיש, המגלמת השגת סדר אחר לגמרי שאין ממנו חזרה. כך הופכים את ה-מומוקאשו (Mumukshu), מי ששואף להשגת החירות הגדולה/ מי שהבין כי הונה את עצמו – לאדם שמסתלק מן השניוּת והריבוי (Dvaita) והכל הופך מבחינתו לאחדוּת של תודעת עצמי (Atman, מסנסקריט: Self או Breath), סוג של תודעת-על או רוח-על המאחדת את כל הדברים. להבדיל, גם אצל הסטואיקנים ההלניסטיים באגן המזרחי של הים התיכון רווחה התפיסה לפיה יש כוח אחד ויחיד המנהל, מארגן ומוליך את כל התהליכים בקוסמוס, והוא הֹפָּנוֹיְמָה (Pneuma, מיוונית: אוויר, רוח), אבל הפנוימה כאמור דביקה לקוסמוס, לכן מעוגנת בטבע, ולפיכך חורגת מתפיסתו של אלחלאג' – לפיהן הכוח האלוהי אינו כוח הפועל בבריאה ולכן גם לא בהיסטוריה, אלא הוא הכוח היחידי שיש בעומק-הדברים (אין עולם, אין בריאת האדם, לא הטבע – רק הכוח האלוהי ותו-לאו). עם זאת, בכל זאת נבדלת שיטתו של אלחלאג' מזאת ההודית, הואיל ובספרו כתאב אלטואסין הצהיר אלחלאג' כי אלוהיו אינו מגולם גם במחשבה או בקוגניציה ובשירתו הוא מדמה את האל כשופט אכזר וכחסר-רסןלאו דווקא מחמת עריצותו או ציווייו (בכלל לא ברור אם על-פי אל חלאג' האל מצווה או לאו) אלא מפני שהוא הכוח היחידי שיש – ומי שבן זאת בליבו, ממילא הופך מסור לו כליל וללא כל אפשרות להשתחרר מאחיזתו.

      מקור הודי נוסף שיש להביא בחשבון כשמתבוננים (באופן ביקורתי) בחדשנותו של אלחלאג', היא זו של מחבר אשטואקרא גיטא (=שירתו של המעוקם בשמונה עיקומים), הכותב: "אני חלל נעדר-גבולות / העולם הוא כלי חרס // זאת האמת. // אין מה לקבל / אין מה לדחות / אין מה להמס. // אני האוקינוס. / כל העולמות גלים הם.// זאת האמת. // … אני מצוי בכל הישויות/ כל הישויות מצויות הן בי.  // זאת האמת כֻלָּה." לדברי המשורר ההודי, בתרגומה של שחר לב (דיויה), שהעניקה לחיבור את השם: לֵב המוּדָעוּת, (בעקבות תרגומו לאנגלית של תומס בירום משנת 1989) – מן הפרספקטיבה של הכוח הכֻּלִּי, לאחר שמוסס את האני – העולמות הם רק מופעים מטעים ומשלים את מתבונניהם, כאשר בעומק הדברים שקט, בלתי נע וחסר גבולות נח הכוח היחידי שיש בממשוּת (ראו: לב המודעות, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008, עמ' 53-50). על אף הדמיון הרב ואולי גם הרצון לראות באלחלאג' בן בע'דאד, לב הציוויליזציה בשחר המאה העשירית (מן הבחינה הפילוסופית, המדעית, הארכיטקטונית, הרפואית, ההנדסית והמתמטית),  שלוחה מערב-אסייתית (עיראקית) ומונותאיסטית של ההינדואיזם. בכל זאת, שורר בין שני המחברים הבדל ניכר. בשעה שבעל אשטואקרה גיטא מתייחס אל האלוהות כחלל נעדר-גבולות או כאוקיינוס שאין בו חופים, ואל העולם כהרגל-רע שראוי להיבדל ממנו, יש לדעתי אצל אלחלאג' שיבה לדפוסי מסופוטמיים של דימויי האל, ככוח אחד ויחיד; לא ניתן להרחיב בו דיבור; לא ניתן לבחור או לנהל את ההתכוונות ואת הזיקה כלפיו; הכח האלוהי הוא חסר רסן; מי שהוא פוגש בו משתנה מן היסוד או כּלֵה. עם זאת, אלוהי אלחלאג' שונה מאלוהיהם של משה, ישוע ומחמד; אלוהי אלחלאג' אינו בורא ואינו נזקק לבריאה; האדם לדידו, טועה בחושבו, שיש לו מציאות נבדלת, וכי הקוסמוס עצמו נברא או נאצל מן האל ומצוי בשליטת אלוה מטאפיסי. אין לאדם בעומק הדברים חיים ומוות, טוב ורע, פיסי ומטאפיסי, בריאה וחברה, שכל ורגש, חוק ומדע, מיסטיקה ומאגיה. כל המושגים האלו כביכול מרחיקים את האדם מן האמת, המתבטאת ברגע שבו הוא נכבש לחלוטין על ידי הכוח האלוהי; לפגוש את האל זה כמו לפגוש בממשות היחידה שבולעת אותךָ; שואבת אותךָ כמו מערבולת ענק או חור שחור, רק בקנה מידה שונה לחלוטין; מי שטעם את החוויה הזאת וזכה להישאר בחיים – ממשיך להיות טָבוּע או בָּלוע. עם זאת, החוויה הזאת אינה חוויית כיליון דווקא, אלא חבירה לכוח היחידי השורר בעומק הדברים. בבחינה זאת אין ספק, שאלחלאג' קיבל את דבר הוצאתו להורג בשלוות נפש. לא מפני האִפּוּק, אלא מפני שמושגים כמו חיים ומוות, ראיה ועיוורון, קיום וכיליון – חדלו להיות משמעותיים לדידו. בכִּתַאבּ אַלְטﱠוַּאסִין כתב אלחלאג' על שאיפתו של פרפר-הלילה להתמוסס באור ולהתכלות לחלוטין. הוא כותב שם: מִי שֶׁמַּשִׂיג אֶת מֻשַׂג הָרְאִיָּה מְוַּתֵּר עַל הָרְאִיָּה, כלומר: מי שמשיג את הממשות האמתית מוותר על הממשות הכוזבת (החיים הארציים). אלחלאג' נפרד מהחיים בתבונת לב איתנה לפיה הכוח האלוהי חי בו והוא חי באלוהים, ומאחר שזהו היֵשׁ היחיד, הוא לא איבד דבר, ואילו את זכייתו היחידה – האיחוז באלוהים, אותו ידע כבר מאותו הרגע שבו בא אליו אללﱠה והפך ליבו להבין מהות הַיֶּשׁ.    

אבּוּ אלמע͘ית אלחסין אבן מנצור אחלּאג͘, בסתאן אלמערפה̈ / גן תבונת הלב, המקור הערבי עם התרגום העברי, תרגם מערבית לעברית, כתב מבואות והוסיף ביאורים: אבי אלקיים, הוצאת אדרא: תל אביב תשפ"א/ 2021, 351 עמודים.     

לדף הספר

לקריאה נוספת: אבי אלקיים, "אני אהובי ואהובי אני: שירת האהבה לצלוב אל-חסין בן מנצור אלחלאג' ", דעיכת הרוח: ספר יובל התשעים לכבוד שלמה גיורא שוהם, בעריכת חמי בן נון, הוצאת אידרא: תל אביב 2019, עמ' 242-215 [כולל 20 שירים מתורגמים משירת אלחלאג'].

הנ"ל, "הַגִּלּוּי הוּא הֶעְלֵם וְהַהֶעְלֵם הוּא גִּלּוּי בשירתו של אלחסין אבן מנצור אלחלאג'", תיאופואטיקה: אסופת מאמרים, עורכים: אבי אלקיים ושלומי מועלם,הוצאת אדרא: תל אביב 2020, עמ' 364-325. 

*

*

*

בתמונות: .The Execution of Al-H̟allaj, Mughal Miniature, Artist Unknown, 1600-1605 circa

פרופ' אבי אלקיים, מגיב ומדבר בערב ההשקה לספר שנערך בנווה שכטר, נווה צדק, תל-אביב יפו, 21.6.2021; צילום: שועי רז.

אני מדבר בערב ההשקה לספר (אותו מקום אותו מועד); צילם: אהרן קריצר.

תודה מלב למשתתפי הערב האחרים: המשורר, השיח' ע'סאן מנאצרה; חוקר הסוּפיוּת, ד"ר ח'אלד אבו ראס; חוקרת הספרות והמוציאה לאור (הוצאת גמא), ד"ר קציעה עֵלוֹן; מנחה הערב: חוקר הסוּפיוּת-היהודית, הרב רוברטו ארביב; והמוסיקאים: יאיר דלאל ועבד אלסﱠלאם מנאצרה.  

Read Full Post »

*

     מדי פעם אני מהרהר בכל מני תיאורים של היווצרות העולם, מטבע הדברים יוצא לי יותר להתעכב על אלו שמוצאם ערבי או יהודי, ומדי פעם אני תוהה בפני עצמי מה היה קורה לוּ הבורא היה נזקק להוציא פרויקט מימון המונים לדרך על מנת להוציא את עולמו מן הכוח אל הפועל; סביר להניח שבמקרה זה הוא היה בורא קודם כל את הנמצאים כדי שיהיו בכלל המוֹנים, אבל אם כך – יש להניח שההמונים ירצו איזו שליטה או השפעה על החוויה הסוֹפית; ככלות-הכל, לא היה להם שום ניסיון קודם עם אותו יוצר שהם משקיעים בו את מיטבם, וטרם נוצרו המיתוסים של כתבי הקודש, שהבטיחו להם עולם-הבא או אפילו שהיוצר הזה הוא כל כך טוב, שהוא אינו מסוגל ששום דבר יתעקל לו או יושחת בהיסח הדעת (ואולי כל תפיסות השכר-עונש, הגאולה והעולם הבא הן בבחינת תשורות לעידוד המשקיעים). זאת ואוד, עם נביא בחשבון את דברי-ימיהן של החברות הפוליטיות, יש להניח שמיד משהפטנט/עולם היה מצליח, היו מנסות קבוצות כוח להשתלט על הסיפור או למצער להיטיב אחיזתם והשפעתם על קורות העולם ועל חלוקת הנכסים הרוחניים והחומריים בין כל המשתתפים – ולהטותו לטובתן.    

     כשאני קורא פרשנות יהודית למיתוס מגדל בבל, לפיה אנשי דור הפלגה, פשוט הפסיקו לבטוח אוטומטית באל שהטביע למוות את רוב המין האנושי במבול, ובנו מגדל, כדי לגונן על ראשם מגל הצונאמי הבא; אני מהרהר האם כל מיתוסי-הרשע שהצמידו חז"ל לנמרוד מלך בקעת שנער (לימים בבל), לא נבעו רק מכך שהם מציירים אותו כמי שראה בעצמו אל, אלא משום שהיה מראשוני האנשים שחשבו שלאל ההפכפך והאקצנטרי שבמרום, לכל הפחות מגיע שיחלוק את ממשלתו ברוטציה עם דרי-מטה. למשל, ר' יצחק דמן עכו, מקובל עכואי שעבר לספרד, לאחר חורבנה של עכו הצלבנית בשנת 1291, פירש בספרו מאירת עיניים, כי חטאם של בוני המגדל היה העיסוק בפילוסופיה, קרי: העובדה שניסו לערבב בין הרצון האלוהי ובין הידע האנושי, באופן בלתי מוסמך (לא בתיווך נבואי).

   אבל זה בדיוק הסיפור האנושי, בין אם האל אינו אלא רעיון מופשט; רעיון המנסה להסביר את הפיכת האפיסה (בין כתודעה השוטפת את האדם כך שאינו מסוגל כמעט לאחוז אלא באפס קציה ובין כמקום שדעת האדם אינה מצליחה להגיע עדיו) – לאחדות ואז לריבוי מגוון ורב-פנים, ובין אם הינו תבונה קוסמית או על-קוסמית; כך או אחרת: בני אדם התערבו בפעליו. היה לו רעיון (אולי הוא רק רעיון בעצמו) והיתה לו יוזמה, ובאו בני אדם, שחשבו שהם שליחיו או חשבו שהם נציגיו עליי אדמות או חכמיו וידידיו, והתחילו להחיל שינויים בסיפור מתוך תובנה שגם הם שותפים חלקיים או שווים בעלילה. הם קשרו בין אותו בורא שוחר-טוב ובין דתות, לאומים, קבוצות חברתיות, מלכים, נביאים, אנשי-דת, וכל-אחד מהם שאף לגלם בעצמו את "הצד של הטובים" , כלומר: בני אור – כשבצד השני, נו-טוב, כך אויבים בשר-ודם לשעבר, הפכו לאויביו של אלוהים.

    וזה נמשך ונמשך, וכך יכולים היו פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד ובמידה רבה בשעתו –נאמניו הגדולים ביותר של הכס הקדוש באירופה, לגרש את יהודי ספרד בחוסר-כל או לחייבם להמיר את דתם  – ואת אלו שבכל זאת נתגלו כיהודים אחר-כך – לענות עד מוות או לשרוף על המוקד; וכך יכול היה הנרי השמיני מלך אנגליה, להמית נשים ויועצים ואפילו לורדים בלא-הנד עפעף, משום שמשעה שנקבע מעמדו כראש הכנסיה האנגליקנית, הרי שכל דבר שעלה ברצונו עלה עם דעת האל בהתאמה גמורה (הוא לא היה מלך בלבד אלא גם ראש הכנסיה). דומה לכך היה הליוגבלוס (או אלגבלוס), הקיסר הרומי, שהיה כהן לאל השמש הסורי, והנהיג ברומא פולחנים של אורגיות ורצח – כאשר בד-בבד, לא משנה כמה חיים קיפד – הוא נותר עדיין בעיניי עצמו, לא קיסר רומא בלבד, אלא גם כהן גדול; כלומר: התגלמות האל עלי-אדמות. כמובן, כל מיתוס אורתודוכסי עומד על כך שהמנהיגים הדתיים ו/או הקהילה הדתית הם נציגי האל עלי-אדמות ועושי רצונו הנבחרים. מבחינה זאת, אך טבעי הוא שרבנים בכירים בחינוך הממלכתי דתי הוציאו לאחרונה  את שמו של הנביא מחמד מדף מקורות שחולק לתלמידי המגזר בטענה לפיה: ידיעות על הנביא מחמד עלולות לעורר התבוללות! מה עומד מאחורי תפיסת העולם הנפסדת הזאת? רק אנחנו (לדידם, יהודים אורתודוכסים) מייצגים את אלוהים ואת רצון אלוהים עלי-אדמות; כל היתר, כאין-וכאפס בעינינו – אמונותיהם, דתותיהם ודבריהם הבטלים עלולים לפגוע בקהילת-האמת האחת והיחידה. קשה לתפוס כמה שחיתות עלולה להיות מולבנת כך, ולהיות מוצגת כצחה וברה.  התקיפים ביותר מקרב המוסלמים בימי הביניים, המלומד האנדלוסי, איש גרנדה, מחמד אבן חזם (1064-994) איש ריבו של ר' שמואל הנגיד; והיהודי שהמיר דתו משום שהיהדות היתה לו לטורח, סמואל אלמגרבי (1175-1125) בספרו אפחאם אליהוד ("סכירת פיהם של היהודים") הרבו להקשות מדוע המקרא היהודי מלא בהצגתם של נביאים, מלכים ומנהיגים, כדמויות שמשקרות ופועלות מעשים נתעבים. זה מאוד הטריד מוסלמים – שכן, על הנביא מחמד נאסר לומר דברים דומים וכן על ידידיו-קרוביו (האוליאא') ועל הח'ליפים (שושלות מלכים מצאצאי הנביא), שכן כל מי שדיבר בהם דברים רעים היה מועמד רציני לאבד את ראשו במועד קרוב. בעלי הפולמוס ניסו לטעון שמהסיפורים הללו לומדים היהודים היתר להיות מושחתים בעצמם, אבל נדמה לי שהסיבה הפוכה בדיוק – המקרא שם לפנינו את הסיפור האלה כדי שנבין שאיננו יכולים להצדיק עוול, עושק ורצח בטענה שהיהודים קרובים קרבה-יתירה לאל, שבחרם מכל העמים. איך מכל הסיפור הזה נתגלגל שבדורנו אנשי הלכה יהודיים דנים ברצינות בשאלות, כגון: האם מותר להונות גוי, האם יש להציל את חייו של פצוע לא-יהודי בשבת במדינת ישראל שבהּ לא צריך לחשוש מפני "דרכי איבה" כלומר מנקמת דם, ועוד לא מעט מוזרויות אחרות?

    סרטו של הבמאי היפני, אקירה קורוסאווה (1998-1910), Kumonosu-jō (טירת קורי העכביש, 1957), המוכר יותר במערב בשם Thorne of Blood  (כס הדמים) כולל בשלוש ומשהו דקותיו האחרונות, את סצנת מותו הנקלה של וושיזוּ (מקב'ת יפני), סמוראי שרצח את אדונו ואת חברו לנשק, בעצת אשתו, שמאבדת בהדרגה של שפיות דעתהּ. וושיזו השתלט על המשרה ועל הממשלה, מכוח נבואה שהוא וחברו מיקי שומעים ביער, מפיה של ספק מכשפה ספק מפלצת (המיתולוגיה היפנית מליאת שדים הקשורים בדרך כלל לעובי-היערות או לשטפונות המתגלגלים מהים), המחליפה כאן את שלוש המכשפות אצל שייקספיר, בנות דמותן של שלוש המוירות היווניות הטוות בפלך את הגורל, לרבות את גורלם של האלים. המכשפה מנבאת, כי וושיזו יהפוך לאדון הטירה ולימים בנו של מיקי יירש אותו. זוהי רק הקדמה לאירועי דמים שעוד יבואו, ובסופם בנו של מיקי יצליח לברוח לאחר שאביו חוסל ולימים יחזור בראש חיל כדי להתייצב מול רוצח אביו. חשוב להדגיש כאן, מה שדוחף את וושיזוּ, היא האמונה בכוחה של הנבואה, בין אם מקורהּ אלוהי, דמוני או פשוט קול-הגורל. משעה שהוא שומע את הדברים קל לו לקבל את עצת אשתו לרצוח את אדונו ואז את חברו הטוב. משהוא מתבשר כי אשתו הרה הוא פועל במהירות כדי שבנו של מיקי לא יהיה יורשו. הוא משוכנע בייעודו, בהיותו נבחר. דווקא "הנבחרוּת" הזאת – אינה מותירה אותו כשם שהיה: חבר טוב וסמוראי נאמן, אלא הוא מתמלא קוצר-רוח ותחושה לפיה עליו להגשים את דברי-הנבואה לגבי גורלו כמלך-הטירה בכל דרך, כולל נקיטת אמצעים החורגים מדברי הנבואה.  ואולי ניתן להסביר כך גם כמה מחטאיהם של מלכים מקראיים שהזכרתי לעיל, וגם של מנהיגים פוליטיים בימינו, שחשבו שלא חשוב מה שהם מעוללים, יש להם נביא לימינם (או גדול תורה) והנביא משח אותם למלכים בשם ה' אלוהי ישראל, והואיל והם בחירי האל או הטבע או הגורל – הם חשים את עצמם מרוממים מעל כל מעשה חולף-עובר, כאילו הפכו להיות מגלמים, לא משנה מה יעוללו, את טבעו הפנימי של העולם. בחזרה לקורוסאווה, יש לציין שני דברים: האחד, כי אל מול רוצחיו העתידיים, וושיזוּ מרעים, כי לא ייתכן כי יזכּוּ אדון גדול כמוהו במוות נקלה (כלומר, נוכח כל מעשיו הוא מאמין שהוא אדון נעלה ולא רוצח נקלה) – ואילו צבאו-לשעבר משיבים לו: ומי רצח את אדונינו הגדול הקודם? כלומר, זהו המפגש הראשון שבו הוא אינו יכול לרצוח או להרחיק מעליו את האנשים הרואים אותו בנכליו ובנפסדותו. האחר, המוות שבחר קורוסאווה לוושיזוּ שונה ממותו של מקב'ת בדו-קרב עם מק'דאף. כסמוראי, זוכה וושיזוּ למוות בּזוי, לא בשדה המערכה, לא כדרך הטבע ולא בסאפּוּקוֹ. קורוסאווה ניסה לומר כאן דבר-מה על כך שנוכלים ורוצחים אינם יכולים לזכות לגורל של אנשי-מעלה, גם אם הם נושאים עד אחריתם תחושה של "נבחרוּת".  

    אני לא מעוניין לרדת כאן לפסים פוליטיים אקטואליים, על אודות מקבת' המקומי ואשתו, ותחושת הנבחרוּת שהוא כנראה יישא עִמוֹ עד הרגע שבו המון-תומכיו יתעורר להבין שלא מדובר פה באדון גדול, אלא באדם שהפך לו לתחביב את ניכוסם ומחיקתם של שותפיו הפוליטיים, בדיוק ברגעים שתכפו לכך שהסכימו ללכת עמו דרך. לא בסמוראי ולא בשוגון עסקינן. אלא בפוליטיקאי רב-נכלים, אמן ההקטנה של זולתו, המאשים את כל מתנגדיו במימון עמונים או בכך שהעמונים מממנים אותם. בסופו של יום הוא עוד ייתקל בחץ הראשון שיירה מתוך צבאו לעברו. אחריו יבואו השאר.  

     אבל בואו נחזור לקורוסאווה וגם לבורא, אותו הותרנו טרוד בפרוייקט מימון-ההמונים, ונחשוב לרגע על אפשרות שבה בניגוד לכיוון התימטי של החיצים, אף לפרדוכס החץ של זנון, שבו כל חץ מתפצל לאין ספור חיצים, עד שלא נהיר אם התנועה הזאת בכלל יכולה להגיע לאיזה מקום (לטעמי הפרדוכס של זנון היה אחד מהמקורות החשובים ביותר של הציורים הפוטוריסטיים שעסקו בתנועה ובפער בין מבע התנועה על הקנבס ובין העובדה שהקנבס, ככלות הכל, מגלם טבע דומם, שאינו נע), החיצים ישובו לאחור, ווושיזוּ לא ייפגע, אבל התהליך יימשך לאחור (חץ הזמן יתהפך); החיילים לא יירו את החצים, וושיזו לא יבגוד ויהרוג את אדונו וחברו. בסופו של דבר האל לא יהיה טרוד בפרוייקט מימון-המונים ואולי גם לא ייברא. העולם ייוותר ללא היסטוריה, העולם לא יהיה עולם, הרישעה והטמטום לא יהיו נוכחים בו, גם לא ההטבה וההשכלה, המוות והחיים; ההכרחיות של זרימת הנהר ההירקליטי תחדל. אבל האם יהיה אז בכלל אֵל?  מחיי אלדﱢין אבן ערבי (1240-1165) הגדיר בספרו פצוץ אלחכם (תושבות טבעת החכמה) את האל ואת האינטואיציה של הבריאה כרצונו של האל למניפיסטציה; האל רצה להתגלות. נמאס לו מהסתר ומהיות הוא לעצמו. הבריאה לפי שיח' סוּפִי זה היא התבוננות של האל במראה. הוא אמנם יודע את עצמו בבהירות גמורה אבל בכל זאת נזקק למשהו שהוא יחסי אליו. כללו של דבר, האל עצמו היה מעוניין בריבוי ועדיין מעוניין בו. זה דבר שלא הבינו רבים מהתיאולוגים האסלאמיים שרדפו את אבן ערבי והבעירו את כתביו. האינטואיציה של המשיכה כלפי הייחוד אצל המונותאיסטים משקפת את המשיכה כלפי ריבוי-הפנים מבחינת המחשבה או הרצון האלוהי. אין כל דרך אחרת להסביר מדוע האל האציל מתוכו יישויות מרובות מהן מטאפיסיות ומהן פיסיות. עולה מכך, שהאל לא מעוניין גם בדת אחת או במקדש אחד או בבני אדם שחושבים אותו דבר או מונהגים על ידי מגמה אחת או אדם אחד; אין לו צורך במלך שרואה בעצמו את מבחר המין האנושי או כעין על-אדם ניטישיאני או בעוד וושיזוּ של קורוסאווה או באיאתולה איראני או כראש ממשלה ישראלי המשוכנע שהוא התגלמות שהיא חזון כל הדורות הציוני יהודי – ואינו; אגב, את עקבות התפיסה הזאת ממש, של רצון האל בריבוי – ניתן למצוא כבר בפרשת מגדל בבל שהוזכרה שבמהלכהּ בלל האל את שפתם של בוני המגדל ללשונות רבות והפיץ אותם בכל הארץ (כלומר, אינו מעוניין לא בעם אחד ולא בלשון אחת). בתקופות זוהר של דתות ותרבויות נמצאה הסמכות וההוראה אצל אנשים רבים בעלי-דעות שונות ולא אצל אדם אחד בלבד. ממש באותו מידה, אין שחר אפוא לתפיסה לפיה ישנה רק התפתחות היסטורית מוכרחת אחת (טלאולוגיה) שמתוכה תתגלה אמת אחת ויחידה (שסופהּ בהמשך הוא תמיד עיי חורבות) – אלא בדיוק ההיפך הגמור, התפתחויות הרבה ואמתות (יחסיות) מרובות.

 *  

Throne of Blood: Final Arrows Scene from Jordin Wang on Vimeo.

[כמובן השיר של צ'פלין Smile אינו נכלל במקור, אבל השידוך הצחיק אותי בסרקזם שבו]

*

אמן אנושי-לגמרי, העומד בפני חתימת פרוייקט מימון ההמונים לספרו, מה, הוא אמן הכתיבה עידו אנג'ל. אנג'ל הוא מהסופרים העבריים האהובים עליי ביותר; חלק מרשימה קצרה בתכלית של סופרים כותבי עברית שאני מחכה תמיד לספרם הבא. ולפחות כבר שבע שנים וחמישה ספרים שהוא בעיניי מהקולות הספרותיים שאסור להחמיץ. בשנת 2018 זכיתי לכתוב אחרית דבר לספרו, המלה העצובה קומקום (עורכת: שרית שמיר, הוצאת בלה לונה) ובספר שהגשתי לאחרונה למו"ל, יש פרק המוקדש ליצירתו; אף הוזמנתי לכתוב אודותיו ערך בלקסיקון ספרותי. עידו עומד ארבעה ימים לתום פרוייקט הדסטרט למימון ספרו הבא "מה" (הספר נערך על ידי רועי חסן ועתיד לראות אור בהוצאת טנג'יר). עד כה נאספו כ-72% מהיעד. אני קורא לכן/ם (מה זה קורא, מצפצף בקאזוּ!),  להירתם ולרכוש ספר אחד או יותר ולהוביל את אנג'ל לעבר הוצאת ספרו (ההדסטרט מסתיים ב-6.6.2021). למטה מצורפת שיחה שלי עם עידו אנג'ל שנערכה בספונטניות, כעין ג'ם סשן רעיוני, אתמול בצהרים. לא הכנוּ דבר ולא נדברנו ארוכות מראש (אני הבאתי עמי כמה פסקאות מהספר החדש, אבל לא היתה לי שום הכנה מראש לגביהן). צפו והבינו, מדוע ספר חדש של עידו אינו דבר קט, אלא מסוג הדברים, שאסור להניח להם לחמוק תחת ידינו כאבק פורח וכחלום יעוּף. ספרוּת כמו זו של אנג'ל היא להערכתי מהדברים החשובים שנכתבים היום בעברית ושלא בעברית.

מה יש בשיחה? עידו, אמא של עידו, אני, באדא שאן-רן, סוטרת הלב, שפה, מגבלות השפה, מסירה מדור לדור, אנרי ברגסון, יואל הופמן, פריד אלדין עטאר, יעקב רז, ר' שמעון בר יוחאי, ר' מנחם מנדל מקוצק, ג'ון קליז, מתנות, כלום, אבל, תודעה, אנשים על הירח שקוראים להם נפתלי, אין, יש, הזיות, תסמונת שרל בונה, עיניים, מוסיקה, הומור, לב. 

*

*

בתמונה למעלה: Asakazu Nakai. A Frame taken from the end of the film:  Kumonosu-jō by Akira Kurosawa, Japan 1975

Read Full Post »

*

לפני תשע שנים כתבתי רשימה בהּ תיארתי את ל"ג בעומר במדינת ישראל בהווה, כיום העצמאות של הקהל התורני; יום בו רבים מהם יוצאים לחגוג במירון את הִלולא רבא (=הילולה גדולה) של רשב"י המגלם את ספר הזֹהר ורוחו, כלומר: את הקשר הפנימי בין האל והעם דרך התורה  וקיום מצוותיה על-דרך הסוד. כמובן, יהיה מי שיאמר, הלאו כדי לחגוג את התורה, יש חג מתן תורה. עם זאת, חג השבועות הוא אחד משלושת הרגלים ויש עימו דינים רבים המגבילים את החגיגה (דיני יום טוב), הגם שמראשיתו ניתן כחג המסמל את הבאת הביכורים לבית המקדש וראשית קציר החטים ["וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים"  (שמות ל"ד, 22)]  ועיקר המשמע כחג מתן תורה הוקנה לו אחרי החורבן ובמיוחד בתקופת גאוני בבל. ההילולה במירון, החלה ביום חול, מביאה עמה נופך את חגיגה המונית לכבוד התורה ולכבוד הרשב"י של הזֹהר, אבי המקובלים, אליהם נוספו מנהגים רבים, שלא ניתן לחגוג אותם אלא ביום חגיגי שכזה, שבכל זאת אינו אחד הרגלים או חולו של מועד החל בתוכם. בנוסף, חשוב להזכיר, ספר הזֹהר, המיוחס מסורתית לרשב"י, נחשב היה (וכך עד עצם היום הזה) בקהילות רבות בצפון אפריקה, במזרח ובמזרח אירופה (בעיקר בחסידויות) לחיבור שרק קדושת התורה שבכתב עולה עליו. כך, בקהילות רבות הושמו עותקים מודפסים של ספר הזהר בתוך ארון הקודש, לצד ספרי תורה, כתובי-יד.

מה שגורם לי לשוב לל"ג בעומר – היא ביטול הילולת הרשב"י במירון השנה (או הקטנתה באופן ממש משמעותי), ושאלה שהתעוררה בי, כיצד נהגו לחגוג המקובלים את יום התעלותו של הרשב"י (פטירתו/הילולתו), בהיותם רחוקים מארץ ישראל, כלומר: בימים שבהם היו רחוקים מהר מירון ומציון הרשב"י?

בחתימת ביאור האדרא זוטא (החלק העוסק בדרשה ארוכה ומסכמת שנשא הרשב"י טרם התעלה לגנזי מרומים), הנלמד על פי רוב ביום ההלולא (ל"ג בעומר)  מאת המקובל התוניסיאי (בן העיר תוניס, המאה השמונה עשרה), חכם יוסף בן ישועה סדבון, הנקרא: ספר אהבת ה' (1778-1776) הובא כך:

*

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך  גר אנכי בארץ ס"ת (=סופי תיבות) בגימ' (=בגימטריה) רבי שמעון בן יוחאי כי ביום הילולא רבא נגלו לו סתרי תורה. גל הוא ל"ג גם גל עיני ואביטה נפלאות ר"ת (=ראשי תיבות) עונג לומר שצריך האדם ביום הילולא רבא לעשות משתה ושמחה כמו ביום שבת קדש ולהתענג בו כי רשב"י ע"ה נק' שבת וזה ירמוז בפ' (=בפסוק) "וכבדתו מעשות דרכיךָ"; "מעשות דרכיךָ" בגימ' (=בגימטריה) "זה יום הילולא דרבי שמעון בר יוחאי", כי צריך האדם לפנות מעסקיו וללמוד בזוהר הקדוש בשבחי הרשב"י ולעשות משתה ושמחה כי רשב"י נק' מכובד בעלמא דין (=בעולם הזה) ובעלמא דאתי (ובעולם הבא).

[ר' יוסף סדבון, ספר אהבת ה', ליוורנו תרל"א (1871), דפוס צילום ירושלים תשל"ו, דף ק"כ ע"א]   

*

סדבון הציב משוואה גימטרית לפיה סופי התיבות (האות האחרונה בכל מלה/תיבה) בפסוקים העוקבים: גל' עיני' ואביטה/ נפלאות' מתורתך' (תהלים קי"ט,1 8) ו-'גֵּר אנכי בארץ [=אל תסתר ממני מצותך'] (תהלים קי"ט, 19), כלומר: ליהת"ך רי"ץ עולים יחד כמניין רבי שמעון בן יוחאי (=765). שיויון זה אינו עניין טכני בלבד שכן השימוש בגימטראות במקור, התבטא ברצון ללמד רעיון העולה מתוך השוויון המספרי. כאן במובהק ישנה תופעה כזאת. לדעת סדבון, דמותו של רשב"י עולה עם פסוקי תהלים שהביא. רשב"י היה מי שזכה להתגלוּת סודות התורה (הנפלאות), ואף על פי כן מעולם לא היה שייך ל עולם הזה, אלא לעולמות העליונים – שם יסודו. על כן בשלהי אדרא זוטא הוא מתואר, כמי שהתעלה מהעולם במלה "חיים", משום שלא טעם טעם מוות, אלא נכנס לחיים העליונים. יתירה מזאת, ספר הזהר מתאר את רשב"י כמי שנודד בין ישיבות של מעלה והיכלות של מעלה, כמבקר שהוא בו-בזמן בן-בית. כלומר, עולמו האמתי אינו העולם הזה (גֵּר אנכי בארץ), ואפשר כי משום שדעתו לא השתהתה על העולם הזה, זכה לגילוי סודות המצוות, כפי שרומז הסוגר של הפסוק מתהלים ("אל תסתר ממני מצותך").

מכאן המשיך סדבון לפתח את דרשתו על פסוקי תהלים, "גֹל הוא ל"ג" כלומר רמז לל"ג בעומר, כאילו מראש נרמז כאן מועד הסתלקותו של בוצינא קדישא (המאור הקדוש, כינויו של רשב"י בספרות הזהרית), וכן ראשי התיבות של ג'ל ע'יני ו'אביטה נ'פלאות = געו"נ, הינן באנגראמה (חילוף אותיות) עונ"ג. את המושג עונג קושר סדבון לשבת, על דרך פסוקי ישעיהו, המקדימים בקהילות רבות, לרבות בצפון אפריקה את הקידוש ביום השבת (קדושא רבא): "אִם תָּשִׁיב מִשַׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשָׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נ"ח, 13). לפיכך לדידו  צריך האדם ביום הילולא רבא לעשות משתה ושמחה כמו ביום שבת קֹדֶש. רמז לכך  כי רשב"י נקרא שבת. עתה, ספר הזֹהר מתאר את פני הצדיקים כפני שכינה; שכינה מתוארת במדרש בראשית רבא (ראשית המאה החמישית לספירה), כבת זוגו של הקב"ה. ספר הזֹהר עומד על חשיבותו המרכזית של חיבור קודשא בריך הוא (ספירת תפארת) ושכינתיה (השכינה) באמצעות ספירת היסוד. רשב"י בבחינה זאת הוא מי שייחד (קירב) בין הקב"ה ושכינתו באופן המיטבי, ולכן הוא ושכמוהו הם המביאים אור שבת לעולם. יתירה מזאת, במכילתא דר' ישמעאל (מדרש הלכה תנאי וראו פרשת וישלח מסכתא דשירתא פרשה א') הובא כי הצדיקים כל אחד מהם שקול ככל העולם כולו שנאמר: "וְצָדִיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י',16). כלומר, מה שבת היא זכר לכללות מעשה הבריאה; כך הצדיק מקיים העולם, משום שמעשיו מביאים לידי הורקת שפע מן העליונים על עולמנו זה.  לפיכך, על כל מוקיריו של רשב"י לעשות את יום התעלותו, יום משתה ושמחה, כסעודת שבת, ולהרבות בלימוד הזֹהר ובמיוחד בחלקים מתוכו העוסקים בשבחיו (למשל, אדרא זוטא). יושם אל לב, כי המקובל ר' יוסף סדבון אינו מזכיר הבערת מדורות, ולא מונה את העליה למירון כמעלה יתירה, אלא די לדידו לציין את היום בלימוד בספר הזהר ובסעודה חגיגית.

*

*

מנהג אחר, הקשור תודעתית בימינו, לימי העומר ולעלייה לרגל למירון, מצאתי בין דפי ספרו של  חכם שם טוב גאגין (1953-1884), כתר שם טוב. חכם  גאגין, יליד ירושלים, היה מצאצאי ר' שלום שרעבי (רש"ש, 1777-1720, מחשובי פרשני הקורפוס הלוריאני וכוונותיו); ולימים ראש ישיבות במנצ'סטר ובלונדון עוקב בספרו זה אחר מנהגים רבים בקהילות ישראל אליהם התוודע בנסיעותיו או דרך מפגשיו עם יהודים מתפוצות שונות ומקהלים שונים.

וכך כתב:

*

חג הפאות –  למופת ולאות … בא"י (=בארץ ישראל) נוהגים במלאות להנער ארבע שנים מספרים שערות ראשו לקיים מצות הנחת פאת הראש, ובו ביום מזמינים מכריה ומיודעיהם ומכבדים אותם לספר איזה שערות עד כי יוסרו כל שערות ראשו מלבד הפאות, ועושים סעודה לכל הקרואים, היום המיועד לחג הזה, מהם חוגגים אותו ביום ל"ג בעומר, ומהם בחוה"מ (=חול המועד פסח) בביה"כ (=בבית הכנסת), ובוחרים באיש ספר עני, והחג הזה נקרא בלשון ערבי "חאלאקה", ובאלו הארצות לא נודע להם מנהג זה.

[שם טוב גאגין, כתר שם טוב: יכיל בו טעמי המנהגים והשינויים בין נוסחי התפלות של הספרדים מזרח, ובין הספרדים שבמערב ובין מנהגי אשכנז, קיידאן (קדאיניאי ליטא) תרצ"ד (1934), עמוד תקצ"א]

*

גאגין כתב כאן כי מנהג המוכר לו מארץ ישראל (הוא כאמור נולד בירושלים בשלהי המאה התשע-עשרה) הוא שהיו נוהגים לחגוג בל"ג בעומר או בחוה"מ פסח את "חג הפאות" הנקרא בלשון ערבי "חאלאקה" , תספורת ראשונה של ילד שהגיע לגיל ארבעה שנים (ולא שלוש שנים כנהוג כיום אצל הנוהגים), כך שמסירים את כל שערות ראשו ומותירים רק את הפאות, כדי לא לעבור על איסור מהתורה, להקיף את הראש ולהותיר פאה משני צידי האוזניים. המנהג שפשט בחסידויות לגדל את הפאות עד שהן הופכות ארוכות מאוד ולסלסלן אינו כלול בטקס הזה ואינה מתולדותיו. מעניין עוד לציין כי אחד משני המועדים האפשריים לקיום המצווה הוא חול המועד פסח, אבל תלמוד ירושלמי מורה במפורש כי לא נוהגים להסתפר ולהתגלח בחול המועד (!). יותר מכך, בשום מקום לא כותב גאגין כי קיים מנהג לפיו יש הכרח או סגולה לערוך את חג הפאות דווקא על ציונו של רשב"י במירון. עם זאת, הוא משתית את המנהג על שער הכוונות לר' חיים ויטאל, תלמיד האר"י, ושם מובא כי ר' יוסף סאגישׂ (מרבני צפת ומקובליה) הוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם גלחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה יום משתה ושמחה. גאגין אינו מפרש את התיבה שָׁם כמורה על הר מירון או על ציונו של ר' שמעון בר יוחאי, אך סביר מאוד כי לכך הכוונה. אך אדרבה, מנהג אישי של משפחת ר' יוסף סאגישׁ, הפך כאן למנהג לרבים ולדורות – רק משום שהוזכר בקורפוס הכתבים הלוריאנים, ובאחד מכתביו הנפוצים ביותר (שער הכוונות היה ראשון הספרים הלוריאנים שהודפס בשנת 1623; הדרושים שנערכו מחדש והוכללו בדפוס אמסטרדם של עץ חיים הודפסו לראשונה, כמעט שלושים שנה אחר-כך). לסיום חלק זה, חשוב להזכיר כי גם כאן מודגש חגיגת ל"ג בעומר כיום משתה ושמחה, ובשום מקום לא מודגשות תפילות מיוחדות על ציון רשב"י או הדלקת מדורות.

מנהג משונה אחר שציין גאגין בספרו, הקשור לימי העומר שבין פסח לשבועות, הוא המנהג הבא:

*

בליל שני של פסח נוהגין בירושלם, ובג'יבאלטאר ומרוקו, לתת בכיסיהם פסת מלח, ונושאין אותו כל ימי העומר, ויש מהם שומרים בכיס בגדיהם חתיכת מצת מצוה מאפיקומין (=כך במקור) במשך כל השנה …

[שם, שם, עמוד תשכ"ז]

*

גאגין ציין במפורש בהערה שם "אלו ההזיות לא זכר מהן בס' (=בספרי) הראשונים שבידי". כלומר, הוא אינו מסוגל לעמוד על מקור המנהג בספרות ההלכה והמנהג הותיקה. עם זאת, ניסה בכל זאת לנסות ולמצוא טעם למנהג המוזר וציין כי אולי יש לו טעם עפ"י חכמת הקבלה ונעלם ממנו טעמו"ואולי אפשר לומר דרך רמז משום שכתבו בעומר:  מ'נחה ח'דשה ל'ה' ; ר"ת (=ראשי תיבות) מ'ל'ח' " (עמוד תשכ"ח).

    מכאן בהערה ארוכה, הזכיר חכם גאגין, כי כל הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש צריכים מלח, ומביא את דברי הרמב"ם במורה הנבוכים, כי מנהג עובדי עבודה זרה היה דווקא להרחיק מלח מן הקורבנות לפי שבולע את הדם, ומביא סברה לפיה בעוד האש מייצג את כח הדין, המייבש ומעכל את הבשר, המלח –  מגלידו ומשמרו, וכך שיתופם של האש והמלח במלאכת הקרבת הקורבן, הם שיתוף מידת הדין במידת הרחמים; ומכאן עולה, כי לטעמו אפשר כי המלח הוא סימן למידת הרחמים, וכאן האריך בכמה מנהגים ששמע עליהם ברוסיה של זריית מלח בבית כדי להרחיק רוחות רעות ועין הרע (כלומר, הפך מכוח הדין).

וכאן כתב גאגין את הדברים הבאים: "והמנהג בכל ערי ערב והיהודים והמחמדים (=המוסלמים), שאם אירע ששני אנשים אכלו ביחד לחם ומלח סעודה זו נקראת "קשר ברית" ובאיזה זמן שאחד בא לבקש מחברו לעזור לו חייב לעזור לו כפי מה שתשיג ידו ואומר לו: זכור ואל תשכח הלחם והמלח שאכלנו יחד…" (שם, שם).

גאגין כאן הזכיר את תפקיד המלח בברית המלח הנהוגה בערי המזרח וצפון אפריקה, ובכל מקום בו ניכרת השפעת האסלאם; לאכילה משותפת (לחם ומלח) יש כדי ליצור ברית בין האורח והמארח או בין שני השותפים לאכילה. מעתה הם יהיו ערבים זה לזה בערבות הדדית, שאם אחד מהם יבקש את עזרת חברו, יהא זה עוזר לו בכוח האכילה המשותפת.

גאגין בהמשך דבריו שם כותב כי המנהג לשאת בכיס חתיכת אפיקומן כל ימי השנה היא היותה מועילה (כך שמע שאומרים) לשמירת הדרך "בהיותו נוסע ממקום למקום", כשם ששמר הקב"ה על ישראל במסעותיהם במדבר וכן יצילם. אני מעוניין דווקא לחזור לברית המלח שתוארה לעיל, ולהרחיב על גאגין ברוח הדברים שהביא על נדודי בני ישראל והגנתם. האכילה בליל הסדר (בגולה יש גם יום טוב שני של גלויות וליל סדר שני) של מצה ומלח –  שותפים להּ כל ישראל בכל מושבותיהם ותפוצותיהם, ואפשר כי היא בבחינת "קשר ברית" בין כל הסועדים באשר הינם. בבחינה זאת, אדם נושא עליו את פיסת המלח לזיכרון כי בכל מקום שאליו יגיע יש לו שותפי-ברית, הערבים לו ולגורלו (והדבר גם מתקשר למנהגי האבלות של ימי העומר על מיתת תלמידי רבי עקיבה מפני שלא נהגו כבוד זה בזה). אפשר אולי כי זה טעם לשאת פיסת מלח מרגל (חג הפסח) לרגל (חג השבועות), ואינו קשור באופן מיוחד להקרבת הקורבנות המיוחדת, הנוהגת ברגלים, ובעשיית זכר להם.

*

*

בתמונה למעלה: Kuzma Petrov-Vodkin (1878-1939) , Head of A Uzbek Boy, Oil on Canvas 1921

Read Full Post »

*

ספרו של יונדב פרידמן, אֶקְסִיטַצְיָה (עירור/עוררות), הוא סוג של אוונגרד-פואטי מודע לכך שבמתכוון ולכתחילה הוא מתרחק ממובני השירה המסורתיים-ציבילטוריים, הכורכים את חוויית הטקסט במוסיקה, במשקל, בחרוז, בהנאה אסתטית-מימטית של הטבע במלוא פריחה או בדעיכה. כל שכן,  שירה מקדמת דנא עסקה באיזו התחקות אחר התאמה נסתרת, שאולי שררה אי שם (אולי זהו פשרהּ של המלּה משורר) בין הנפש/הנשמה ובין הטבע המקיף אותה. פן זה של השירה הודגש למשל בספרו של ארתור אונקן לאבגוי (1962-1873), שרשרת ההוויה הגדולה, בה התמקד בשורה של משוררים מטאפיסיקנים, שהגיבו למושגים המדעיים בני זמנם (החל ביוון ורומא וכלה באנגליה של המאה השמונה עשרה), אם על דרך אימוצם ואם על דרך ביקורתם, ולמעשה העמידו על האופן שבו הנפש/הנשמה/התודעה, חיה בעולם המגוון ומעורר הפליאה כעולה מהתבוננותה בו, לנוכח מציאות כתבי הקודש והמדעים.

פרידמן הדוק במדע, בגילויים מדעיים שונים של המאה העשרים. ניתן לאתר בספרו מושגים שונים המעטרים שדות-שיח כפסיכולוגיה, פילוסופיה, מדעי החיים ומדעים מדוייקים. אלא שמגמתו רחוקה מלהיות כל-יודעת (כמקובל במוסדות אקדמיים מסוימים), אלא מקוטבת לכך; דומה כי מוסדות הידע ותובנות המדע בהווה, מפרקים לדידו כל מובן נהיר של נפש/נשמה/תודעה ואפילו גוף, ואף דומה בכמה משיריו שהוא כמו-מאמץ תאולוגיה של תארים שליליים אשר לאדם (בימי הביניים ייצגו באמצעותה של האלוהות הטרנסצנדנטית). כללו של דבר,  אין שום דבר חיובי שנוכל לומר על האדם כאדם. פרט להיותנו הרכבים של אטומים, מולקולות ותאים מתחלפים והולכים (נעים ונתונים בתמורה); חומרים – הקווים בנו רגשות, חוויות, עיצבובים ועורריות –  קשה עד בלתי אפשרי לומר מהו האדם, ומה עושה אותנו בני אדם.

פרידמן לא מנסה לדעת; הוא מנסה לתאר, כאנתרופולוג של העצמי, החוקר את אורחותיו ואת עולם הריטואלים (המתחלפים) המאפיינים את תנועת הַהֱיּוֹת שלו-עצמו. הוא אינו גנוסטיקן, לא אפוקליפטיקן וגם לא מייצג מובהק של הטרנס-הומניזם ועתידנים אחרים. הוא אינו בורא הווה ולא בודה עתיד, ובמידה מסוימת גם לא משתדל להישען על הישגי מסורת השירה. במובן זה, הוא אינו ננס העומד על כתפי ענקים (ברנאר משארטר, אייזק ניוטון) אלא תודעה תמהה על עצם היותה תודעה, המכירה בכך כי עצם תובנותיהם של תודעות קודמות אינן אלא תימהון מתמשך על המצב האנושי ועל עצם יכולתנו בכלל להשמיע את הטענה כי יש מצב אנושי וכי הוא אינו זר לנו. לא ייפלא אפוא כי המחבר (המשורר) מקדיש את ספרו "לכל מי שמצוי בסכנת הכחדה" או מציב כמוטו את אגרת פאולוס אל הקורינתים בהּ נאמר: "הנה סוד אגיד לכם: לא כולנו נמות, אבל כולנו נשתנה" (פרק ט"ו פס' נ"א). כבר בשיר הפתיחה הוא מסגיר את הכמיהה להיות ולהיוותר חסר פשר, מדורדר לשיר, כושל לשבות חן עם נגיף השפה. שירה בעברית לדידו אינה אלא מבוי סתום, כעין מאמץ של נירונים, אקסונים ותאים לדפוק במקובץ את הראש בקיר (ולהינחם על המאמץ).

    על השפה כוירוס מהחלל החיצון העמיד לראשונה סופר ה-Beat,  וויליאם ס' בורוז (1997-1914), באחד מסיפוריו הקצרים; לורי אנדרסון הפכה את השורה לפופולרית כשקראה לאחר משיריה: Language is A Virus. לפני כעשרים שנה (או קצת יותר) פרסם המשורר והמתרגם דורי מנור שיר בשם: Fin de siècle, בו דיבר על השירה כנגיף האלוהות הנישא באדם (יש רק לקוות להידבק בו). גישתו של פרידמן מנוגדת, מניה וביה. הוא אינו הבן לשושלת קדושה של נביאים-משוררים מורמים מעם, אלא אדם מועד ומדורדר לשפה ולשירה העברית (הכי הפוך מבן נבחר);  בשירה אין סיכוי, היא לכל היותר מבקשת "אנא מכם עתיד", כבריה שהורחקה ונדחתה, או כחיה הנכחדת, שזמנה קצוב ושאול, וכך גם זמנם של שיריה.

הואיל ואין לי סיכוי להקיף ברשימה אחת את הספר הזה. אני אסתפק בקריאת שיר אחד. אני מקווה שיבהיר, מדוע שירתו של פרידמן, היא בעיניי, לא רק קול חדש וחיוני, אלא פוליפוניה שלימה ושבורה, שמעמידה על הפרדוכס הארוך שבהמשך נשיאת מסורת השירה העברית.  זוהי שירה אינה מבטלת זמן קוראיה על ניסיון לשאת חן, ולדבר במוסכמות ובמקובלות. לא ניכר במשורר כי משאת-נפשו היא להקריא שירה בפסטיבל המשוררים שבמטולה:

*

 חֹם גחמני מקונן בשובַךְ שפתיךְ כיונה בעונת ההטלה, דוגר על ארגמנן בסבלנות מסנוֶרת של קרינה. מתוך אינרציה עצבית, מתמירה, עיניךְ בוזזות כקונקיסטאדור את הנגלה, מפגיעת חניתהּ של שמש תקיפה בשִִּׁנֵּי המכרסם של ילדה מבֻיֶּתֶת, נאותה, ועד לְבֹהַק מעותיה של קבצנית בּלוּיָה. אמךְ זִמּנה את גופךְ לארוחת צהרים חריגה, ידידותית כטבילת ידיִם בְּלָבָה פעילה, על מנת לבשר לך שהיא עוד תבקע ממך בעוד עשרים שנה כפי שפטריה מנצָּה מראשהּ של נמלת קציר נגועה. מצביעה על אפךְ כעת זירת רצח פחוסה, היא נקבה בסנטימטרים אליהם ינסֹק לעת קמילה, ציְּנה בפֵרוּט נהנתני כיצד תקֻלּפי על-ידי טפריה האדישים של זִִקנה. מַפֹּלֶת שָׁדַיִם, התפרצוּת שתנית מהשפכה, חֻרְבָּן השֵׂעָר ועליָּתהּ הברברית של ההקרחה: מולידתך תארה בשטף סימפטולוגי כיצד הורמונים יפשילו ממך את עלומיִךְ, יחבשו אותך בצלם קשישה. מחֻללת בקִצֵּך, את אוחזת בראשה של אמך היחידה, חובטת אותו על רסס חמה בכנפיה של שפירית בגירה, על תופסת אור בבטנהּ המרצדת של ברֵכת שחיה. דנדון צלהּ של צִרעה מרֻחקת, ענוה, מרחף בלֵאוּת אפלה על לסת מדרכה פנויה, נועץ בפעימתך משאלה אלרגנית, תפוחה, לא להיות בְּרִיאָה אלא להיות בְּרִיאָה.

[יונדב פרידמן, 'לא התכונתי להאם את בריאה, התכונתי להאם את בריאה', אקסיטציה, עורך: עודד כרמלי, הוצאת הבה לאור: תל אביב 2019, עמוד 53 (המקור מנוקד כולו)].  

*     

    אני זוכר שפעם ביקשתי לערוך מפגש לימוד בחוג של חובבי שירה ולהקדישו לשירת גבריאל בלחסן (2013-1976). סח לי המשורר הותיק  שארגן את הערב לאחר שקרא כמה דוגמאות ששלחתי אליו: "זו אקספרסיביות חסרת שליטה של חולי מתפרץ המולחנת על גבי מוסיקת רוק".  מהפרסקטיבה שלו אולי הוא צדק. גם את השיר שלמעלה אפשר ודאי לקרוא לקרוא מפרסקטיבות שמרניות מסוימות, המקנאות לאיזו מסורת ממושקלת של שירה, כאקספרסיביות חסרת שליטה ומנוח; בלוק של מילים; שטף מלים קדחתני שלא ברור לאן הוא חותר, וכבן חורג לכל מסגרת. לדידי, קריאה כזאת תפספס את הנקודה.

*

*

מה יש לנו בשיר מבחינת תנועה? מעוף של יונים, קולומבריום, לבה, קבצנית בלויה, פטריה מנצה, נמלה נגועה, שפירית, שפת בריכה, צרעה –  כל אלו תנועות של טבע הנוגעות לעולם השיח האנושי. בדרך כלל, משמשות בשירה למטאפורה או דימוי שמאנישים איזו תנועה רגשית או מחשבתית באדם. כאן, כל ההתרחשות הזאת מנותקות מתודעת הזמן הלינארי באדם. התנועות האלו, כמו בהאיקוּ או בטאנקה, אינן חותרות לעתיד או לעבר. הן הווה נע, שתנועתו הנשכחת, מעובדת למלים ולזיכרון, אף שהתנועה מזמן חלפה.

מנגד להן, ישנו השיח האנושי בין האם לבת (שיח אמיתי או מדומה; לא ברור האם האֵם שם או שהיא פשוט עולה מתוך מחשבותיה של הבת, וכל המתואר מתרחש בתודעת הבת עצמה); השיח הזה כולל חרדה מהותית מפני חץ הזמן, ומפני ההזדקנות, הבלות, החולי והמוות.  הפחד להיעשות כהוריךָ המזדקנים והולכים, והידיעה (האנושית) כי כך וכך, כמוהם ממש, עוד תגדל ותשפל ותחדל. כאן מעמיד המשורר על כך שכל מחשבה על העתיד כפרט, סופו להסתיים בחרדת הסוף (ובבנות הלוויה המאיימות שלה: קמילה, זקנה, מפולת שדיים, התפרצות שתן, הקרחה והקששה).

הממד היחיד בשיר שבו שני הקטבים שתוארו נפגשים הוא האלרגיה: התגובה האלרגית לצרעה היא בד-בבד התגובה האלרגית לודאוּת החרדה. המוצא היחידי מחרדת-הסוף היא המשאלה: לא להיות בְּרִיאָה (Healthy) אלא להיות בְּרִיאָה (Creation). זוהי גם במידה רבה משאת-שירתו של פרידמן: להינתק מחץ הזמן הלינארי, משיח הזהויות האנושי, מהמקומי, מהגילני  – ולהצליח לתאר את התנועות הבלתי-מעוגנות-בשיח: תנועות האני – לא בבחינת הֱיוֹת לקראת-המוות, אלא דווקא אני המנכיח תנועות ותנודות החולפות בחללו הפנימי והחיצוני של העצמי והעולם, שאינו עסוק בשימור העצמי.

להכרתי, אין כאן בריחה או הדחקה; אלא נסיון לברור מוצא; במקום בו לא שמעו על מוצא; או למצער ינסו כל הזמן לשכנע אותך לחיות עם מה שיש (אין ברירה!). אבל הברירה אינה לחיות עם מה שיש או עם מה שאין או לא לחיות בכלל; אלא לכוונן את תיבת התודעה (והתהודה) כיוונון שהוא במהותו אחר (לא לפחד לנגן תווים שגויים; פרטיטורות שמנפצות את המוסיקה הידועה כבר לגזרים). יש להניח כי זה מעורר בהלה תחילה, ובפרט כשאין שום דרך המוליכה אותך לקבע את העין להתבוננות אחד ויחידה. אבל אולי זו הדרך האפשרית לשמור על הצד הבריאתי (השייך לבריאה כמהות); זאת אומרת, במידה שהדרך הזו אפשרית.

*

*

השקת הספר "אקסיטציה" מאת יונדב פרידמן תתקיים ביום ד', 2.10.19, 21:00

ברדיו אי פי ג'י בי, רח' שד"ל 7, תל אביב יפו

בהשתתפות: ליאור זלמנסון, אלכס בן ארי, שני פוקר, ספיר יונס, עודד כרמלי, ויונדב פרידמן

תוהו ובואו. הכניסה חופשית.

שנה טובה לכל הקוראות והקוראים.

 

בתמונה: Shoey Raz, External and Internal Movement, September 2019.

Read Full Post »

*

1

מעשה במורה, אז עוד לא היה מורה, שנרדם במטבח בתוך סיר גדול במוצב צהל"י במהלך מלחמת יום הכיפורים ועד שהתעורר – המצרִים השתלטו על המוצב, הרגוּ ושבוּ. למזלו, היתה לו ערבית-מצרית מהבית, מה שסייע לו לחמוק. בהמשך, בעקבות נדודים, הצליח לחבור לכוחות צה"ל.
למדתי ממנו דבר גדול: כשמתחילה מלחמה מוטב להירדם בסיר גדול. זה הסיכוי היותר גדול לצאת בשלום מהעניין. ואכן, פעם כשהייתי חייל פצוע מאוד, ולא היה לי סיר גדול, נפרדתי מהעולם במחשבתי וניסיתי לישון. הצליח לי. לקח לי קצת זמן להתעורר. לו רק היה לי סיר גדול, לבטח הייתי יוצא מזה בשלום.

פעם מזמן, כשהייתי תלמיד י"ב, הופיעו בבית הספר ארבעה בריונים חמושים באלות. הם באו כדי להכות איזה ילד שגזל לאחד מהם את חברתו. סגן המנהל יצא לדבר איתם. הם שברו את ידו במהלומה.  אותו מורה אמר לי: "שוֹעִי, קח את השניים האלה" (הוא הצביע), "ואני את השניים הנותרים". זאת לא הייתה מלחמה. בסוף תגרה קצרה הם שכבו מקופלים על הרצפה, עוד לפני שהגיעו השוטרים. הוא  חייך: "ידעתי שאתה לא פּוֹחֵד מכלוּם".

פעם לא הופעתי לשיעורו במשך חודשיים. למעשה, באותה תקופה, בשל בעיות ביתיות, העדפתי להסתובב; לנסוע לכל מיני טיולים בצפון ובדרום. בבית הספר החזיקו אותי בעיקר כי העליתי להם את הממוצעים. והמורה? המורה פשוט חשב שזה יהיה מועיל אם אגיע לחיל המודיעין. לאחר חודשיים, כשהתייצבתי סוף סוף בשיעור לערבית. הוא שאל אותי היכן הייתי; עניתי: "המורה, כאב לי הגרון". הוא התחיל לצחוק. איזה דקה, הפסיק הכל, וצחק. לי לא היה ברור אם מצחיק לו או עצוב לו. עד היום אני חושב שהוא היחיד בתיכון שבאמת הבין עד כמה החיים שלי גרועים.

*

2

*

עוד לא נמצאה הדרך לומר להם: "היו שלום ותודה על הדגים". בין היתר, משום שאינךָ אוכל דגים ואינך יודע להיפרד כמו שצריךְ. גם באתיופיה לא נהגו לאכול דגים, ועל קברם של ילדים שמתו טרם הספיקו לחטוא ועל קברות אנשים שנודעו במעלתם וביושרם הקיצוני – נהגו לנטוע שיחי צבּר. עכשיו, עצום עיניך, ותן דעתך על קוסמוס הומה דגים ושיחי צבר – המשייטים במסלולים אליפטיים באפלת-הליל, כל אחד לעצמו, בהיפרדות מוחלטת, בדממה חסרת התנגשויות. אחר-כך, דמה את עצמך מצטרף לאותו מחזור קוסמי, צף בין אדרות דגים ושיחי צבר, במסלול אליפטי; שונה את המלים: الصبر من الرحمن (הַסֶּבֶר/המתינות מן הרחמן).

במיתוס קדום/סיפור עממי משל יהודי אתיופיה הובא:

*

כאשר יצר אגזיאבהר את האדם – מעפר יצר אותו, והשליכו על הארץ ללא רוח חיים באפו. ראו המלאכים את האדם  מושלך ככלי אין חפץ בו ובאו אל אלוהים בטרוניות: "איזה מן יצור מוזר יצרת? למה יצרת אותו ולאחר מכן השלכת אותו על הארץ? הקשיב האלוהים לדברי המלאכים – זה היה ביום הארבעים ליצירת האדם – ואז נפח בבובת העפר בחזקה והיא התנפצה לרסיסים. למחרת ביום הארבעים ואחת, יצר אלוהים בשנית את האדם מעפר והפעם נפח לאט-לאט נשמה באפו והאדם קם על רגליו.

[יעל כהנא, אחים שחורים: חיים בקרב הפלשים, הוצאת עם עובד: תל אביב 1977, עמוד 42]   

*

שלא כמו בסיפור בריאת האדם המקראי, שמבוצע תוך הנחת אומניפוטנטיות (כל-יכולת) אלוהית; כאן הסיפור כולו מדגים דווקא את מגבלותיו של האל: הוא יוצר מעפר בובת עפר נטולת-חיים, ומטיל אותה על הארץ, ואז בנסותו לנפוח בה רוח חיים היא מתפוצצת לרסיסים; רק לאחר מכן באופן איטי ומבוקר חוזר היוצר על יצירתו והפעם מצליח ליצור את האדם. כלומר, האדם, כמוצג כאן היה, פרי עמל של נסיון וטעיה, ולאו דווקא של הליך מתוכנן שניתן לשלוט בו. הטקסט אפילו לא נותן בידינוּ את הודאוּת שניתן לחזור על היצירה, ושהאל היה יודע מה הוא עושה – אם היה נאלץ ליצור אדם בשלישית. אפשר שהיה מסתפק בלהיות בובנאי.

כמובן, מיתוס הבריאה הזה מהדהד את המיתוס הלוריאני בראשית עץ חיים של שבירת הכלים והתנפצות העולמות הקדומים שלא יכולים היו לעמוד ולהתקיים, ואז החזרה על התהליך מתוך נביעת אור מופחתת (שאכן עומדת), וזאת לשונו:

*

והנה לפי שראה המאציל העליון כי אלו הכלים נשברו לסבת היות האור הגדול ולא יכלו לסובלו. לכן, עלה ברצונו לתקן כל העולמות באופן שיוכלו לסבול האור הזה וזהו ע"י התפשטות האור וברחיקותם מן המאציל העליון, אשר האורות יבואו יותר מכוסים, ובזה יהיה קיום להעולמות וכוח לסבול האור.   

[ר' חיים ויטאל, עץ חיים, בעריכת ר' מאיר בן יהודה ליב פֹּפֶּרְשׂ,  וורשא 1891, דף ה' ע"ב]   

*

משום מה, הואיל והטקסט הלוריאני מניח את כל-היכולת האלוהית, ומניח לעולם האצילות (הקרוב ביותר לעצמוּת האלוהות) להישאר על מתכונתו, ועוד להעיר כי האור האלוהי מפשט בו ללא מסכים וחסמים, ואילו רק מהעולם המשתלשל ממנו, עולם הבריאה, חל בניסיון ההארה הראשון המשבר  –  משום שככל שהעולמות הנאצלים התרחקו ממהוּת האלוהות, כך התקשו לסבול את אורו הצח (הגשמיות היחסית אינה משתלמת) – לא הועלה מעולם הספק האם עצמוּת-האלוהות מסוגלת בכלל לחזור על תהליך הבריאה, כתהליך רצוני-ספונטני, עומד ומתקיים (האל מתואר כאן כְּמַזְרִים אל העולמות אורות מכוסים יותר, שיש בכוחם לסובלם). והלאו כבר מעצם הצורך לחזור על התהליך (כפי שאירע) נגרע משהו מהספונטניוּת, ועצם הכישלון הראשון (גם אם היה חלקי), העיד כבר על כך שהתהליך חייב להיות מתון ושקול, בזרם מופחת, לא פרי של התפוצצות או גודש שעלולים לצאת משליטה. התיאולוגיה הרבנית ודאי הציגה את האלוהות כמחולל נסים, מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ועתיד להחיות מתים. אבל לנוכח המיתוס האתיופי שהובא לעיל, ועל אף הקונקרטיזציה-הפיסית שלו (היעדר מטפיסיקה), עולה השאלה: האם בכלל האל (במידה שהוא שם) עשוי לחזור על מעשה הבריאה (העולם, האדם)? אפשר שכן; אפשר שלא; אפשר שנצטרך להמתין משך רב מאוד עד הפעם הבאה (יותר משקהילות אנושיות מצפות לגאולה או משיח). בעצם, לא יהיה מי שימתין.

*

כל הזמן אני שומע ג'ז.  נדמה לי שבניגוד למוסיקה או שירה אחרת שמעלות על פני השטח זיכרונות ורגשות שלא קל לי להתנהל איתם מעל פני השטח (כך או כך, הם מי התהום). ג'ז ממש כמו פילוסופיה בשעתו מהווים עבורי איזה מיסוך מסוים של רגשות עזים.  אלו שני מדיומים שבהם אני יכול לנוע יחסית בחופשיות בלי להיקרע לגזרים. אני לא דרמטי. מתרוצצים בי תכנים יומיומיים שקורעים לגזרים.

אפשר, מפני שבפילוסופיה מבוססת לוגיקה, יש שאיפה לסדר, ארגון, שיטה, הכללה, המשגה; כמו בשחמט: הלבן הוא לבן; השחור הוא שחור. גם בג'ז, בפרט ב-Free Jazz כאוטי, אני מאזין ליצירה כמכלול, ובבד-בבד לכל התפקידים המוסיקליים בה [למשל, כרגע באוזניות, באלבום Far Cry, מאת אריק דולפי (1964-1928) ובּוּקר ליטל (1961-1938): חליל צד, סקסופון אלט, חצוצרה, פסנתר, קונטרבאס ותופים]. המשחק הזה בין אנליטיות (פירוק לתפקידים) ובין סינתזה (היצירה כמכלול) – יש בה משהו מרגיע. כמו להרכיב פאזל בתודעה; כמו כימאי המפרק ואז מרכיב חומרים ואז כבר יודע כיצד ישפיעו אלה על אלה (זוהי ההנאה הכי גדולה בבישול). כשאני חושב על זה לעומק, אולי זה גם התהליך שעבר על הכתיבה שלי בכלל לאורך שנים. מנער –  שרצה להשמיע את קולו ודרך שמיעתו להבין את רגשותיו; למקום שבו – הנסיון; הפירוק וההרכבה, הרבה יותר מעניינים אותי. לא נצחון הרציו, אלא ההנחה שהרגשות תמיד מלווים אותי, הם לא הולכים לשום מקום (גם לא הכאוס) – הצורות החולפות: התנועות של הדברים, האופן שבו הן נרשמות בתודעה; היכולת לפרק ולהרכיב תמונות, קולות, חוויות – וליצור צורות חדשות, מעניינת אותי יותר מהצעקה; ומהבעת הכאב הישירה. אני פשוט לא יכול שהרגשות שלי כל הזמן יהיו בפרונט.  גם ג'ז יכול לגעת בעצבים חשופים, אבל התהליך שעובר עליי כשאני מאזין, משולל חיפזון ולא נסחף אחר רגשות. כמו שהמורה, שנרדם בסיר הצבאי, וידע להמתין חודשיים ולא לעשות עניין מאי בואי לשיעורים; כמו הידיעה של קוצר המחשבה להקיף את כל מה שיש בקוסמוס שאנו שרויים בו. אין טעם להאיץ; יש טעם לשים לב לפרטים ולהשתנותם. יש טעם ליצור צורות חדשות.

*

*

2-4.6.2019, ימים א-ג, במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית ובמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן 

כנס בינ"ל על הלוגיקה האריסטוטלית והשפעתה על יהדות ימי הביניים בגבעת רם ובר אילן, 

עם מורים/ות וחברים. גם אני אשמיע איזה דבר. 

כל המעוניינים/ות בתכנית המליאה (היא ארוכה) מוזמן/ת לכתוב אליי.

*

*

בתמונה למעלה: The Cactus' Landscape, Photographed by Shoey Raz 2019

Read Full Post »

ohtake.1993

*

 על פי מסורת חז"ל נברא העולם בכ"ה אלול. ראש השנה אפוא אינו יום בריאת העולם, כי אם יום בריאת האדם (היום השישי).  התפילות המסורתיות והתקיעה בשופר בר"ה (=ראש השנה) מעלות על נס את מלכותו של הקב"ה בעולמוֹ. עם זאת, לפנים-מזה, הן חותרות, ככל שאני מבין אותן, להביא את האדם אל המודעות לפיה מבלעדי קבלתו על עצמו את מלכותו של הקב"ה בחיי תוֹדעתו (האופן שבו חווה האדם את העולם), אין הקב"ה נוכח בעולם כלל מבחינתו. כך או אחרת, בשורש-הדברים עומדת בחירתו של האדם לכונן את הכרתו באופן מסוים, בצורה מסוימת, לכיוון מסוים. יותר מאשר תקיעת השופר מעלה את התפילות כדי שיתקבלו ברצון (כפי שגרסו אחדים) או מבלבלת את השטן (כפי שגרסו אחרים), היא פשוט ביטוי לכינון חייו הפנימיים של האדם, באופן שבו יחוש כאילו הקול העולה מתוֹכוֹ, קול קיוּמוֹ, נשמע אי-בּזה. קול השופר מבטא את תקוות האדם, כי משהוּ בהֱיּוֹתוֹ, בדכיוֹ, בשברוֹן לבבוֹ, אכן נִשמָע היכן-שהוא, והטבע או העולם אינם רק אדישים, עיוורים, ומתנהלים (נוֹהג כמנהגם) בחוסר-רחמים, אלא סוף-דבר דבר הכּל נשמע;  צליל השופר מהדהד בפנימוֹ ובחוצותיו של אדם. כל הרעיון הזה של צפירות-זיכרון המושמעות בימים אחרים של השנה אינו אלא צל חיוור ופלסטי, של הכוונה שעמדה מאחורי תקיעת השופר (עוררות חיי ההכרה). זה כמעט מעורר חיוך, כי ר"ה נקרא במקורות חז"ל (וכך בתפילות החג) יום הזיכרון— ביטוי להנכחת אלוהים בהכרתו של אדם.

תימוכין למה שכתבתי כאן, אני מוצא בדברי ר' יהודה בן שמואל מרגנסבורג, הוא ר' יהודה החסיד (נפטר 1217 לספ'), דמות רבנית-היסטורית, ומכוננהּ האגדי של תנועה יהודית קטנה בגרמניה, שבשיאה מנתה אולי כמה עשרות או מאות בודדות של בני-תורה; תנועה שברבות הימים הכּתה גלים והשפעת כתביה הגיעוּ עד איטליה, צרפת, רוסיה, ספרד וצפון- אפריקה, ואחר-כך נודעה השפעתהּ גם בצפת (האר"י), פראג (ר' ישעיהו הלוי הורביץ, ר' יהודה ליוואי בן בצלאל), ברדיצ'ב (ר' לוי יצחק מברדיצ'ב), וילנה (ר' חיים מוולוז'ין)  ובע'דאד (ר' יוסף חיים).

וכך כתב ר' יהודה החסיד (או אחד מתלמידיו) בחיבור הנמצא בכתב יד יחיד אשר פורסם לראשונה על ידי פרופ' ישראל מ' תא-שמע (ז"ל) בשם קונטרס זכר עשה לנפלאותיו [בכתב העת קובץ על יד, י"ב (תשנ"ד)]; והודפס מחדש במהדורה עם בּאוּר בשם אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות על ידי יעקב ישראל סטל:

*

ודע, כי לא בשביל צורינו ברא העולם, ואם תאמר "השמים מכון שבתך" (מלכים א' ח' 39) ויש לומר, והלוא קודם בריאתם לא נצרך להם. ומה שנאמר "השמים כסאִי" (ישעיה ס"ו 1), לפי שברא המלאכים— יִחֵד להם מקום להתוועד; לפי שברא בני אדם אמר "הארץ הדום רגלי" (שם,שם). ולפי שברא אדם, ודעת האדם בחייהם, קראוּ את כּבוֹדוֹ 'שְׁכִינָה'.  אבל קודם שברא העולם – לא יתכן לקרֹא לכבודו 'שכינה', דאין שוכן בלי מקום, וקודם מקום לא יתכן שוכן.

[יהודה החסיד (מיוחס לו), קונטרס זכר עשה לנפלאותיו, עמוד 128; אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות, אות ו, עמ' ט"ז-י"ז]

*

  על פי ר' יהודה החסיד, האל לא ברא עולמו למען עצמו, כי אם למען ברואיו (כלל ברואיו, לא למען ישראל באופן מיוחד). לכל אחד מן הברואים המתוארים כאן: מלאכים (אמונתו של יהודה החסיד בקיומם נתמכת בכתבי אמוראי ארץ ישראל ובבל, שהדגישו את קיומם של המלאכים) ובני אדם— הוא יעד מקום. השמים— מקום שבו המלאכים מתוועדים. כלומר, מקום פעילותם של המלאכים, שלוחי האל, הוא האוויר השמיימי (מציאות עדינה ומופשטת למעלה מן המציאות החומרית). ואילו מקום פעילותם של בני האדם הנתונים בּגוּף ובחומר, הוא הארץ. אם המלאכים נתונים לחלוטין לריבונות אלוהית; המקום שבו בני האדם פוגשים את אלוהיהם היא דעת האדם (תודעה, הכּרה). בבחינה זאת, דעת האדם המכּירה בכבוד (נוכחות-אלוהים) היא 'שְׁכִינָה', רוצה לומר: מקום בו שוכן כְּבוֹד-אלוהים (איזה רושם, מקצת ייחודו). מכאן, כדי להטעים דבריו, משמיע ר' יהודה החסיד כי אלמלא נברא העולם כלל לא היתה שְׁכִינָה. האל במקרה זה היה קיים רק לעצמו. הוא לא היה שוכן בשום מקום. ולפיכך, אף בּריה לא היתה זוכרת אותו או מעלה אותו בדעתהּ, משום שלא היתה קיימת ; בריאת המלאכים (מתוארים בספר מלאכים לר' יהודה החסיד, כעושי דברו של הקב"ה; הם המוציאים והמביאים, הסרים לרצוֹנוֹ בלא בחירה חופשית) הביאה להנכחת אלוהים בהם; בריאת האדם, עִם שלא נועדה לצורכו של הבורא, הביאה לידי הנכחת האלוהי (רעיון מופשט וחסר ממשוּת) במציאוּת הארצית. אלמלא האדם ודעת האדם, לא היתה נודעת בארץ הנוכחות האלוהית כלל, והיתה נוֹתרת בקרב דרי-מעלה בלבד. יותר מכך, אם המלאכים חסרים את הבחירה האם לדעת את האל אם לאו (הם משוללי בחירה); האדם יכול לבחור שלא להנכיח את האל, ולא להכיר בו, ולראות את העולם כנתון לגזירה עיוורת או למלכותם של אלים רבים או לא להכיר בּריבונות כלשהי. דברים דומים השמיע ככלות כמה מאות שנים המקובל, ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1746-1707), בספרו דרך ה'.  גם הרמח"ל הדגיש את הבריאה כרצונו של הבורא להשפיע את טובו על הנבראים (לא למען עצמו); את קיומם של המלאכים הוא אפיין כסרים למשמעת הבורא בלא-ערעור. היצור היחידי בעל חירות הבחירה לדידו הוא האדם. כך בספרו, מסילת ישרים (שער הקדושה), האדם שהשלים את מידותיו ושכלו, ומנכיח את האלוהות בתודעתו הינו גם כן כעין בית-מקדש, או מקום בו השכינה שוכנת. מדבריו משתמע, כי דווקא הישג זה הוא הדרך שיש לילך בהּ, קודם-כל, ולא כיבוש ארצות ובניין-מקדשים.  

אין הכרח אפוא בשיטה זו (אצל ר' יהודה החסיד) להאמין בה' או להאמין בקיום המלאכים. יש להנכיח את הבורא בדעת (לפנות לו מקום); הדברים האחרים נובעים משם, שכן המלאכים לדידו אינם אלא מערכת ביצועית מסועפת של הולכת הרצון האלוהי באווירו של עולם (היקום). עם זאת, נדמה לי כי חלוקה דבריו של ר' יהודה חסיד בין מלאכים ובני אדם רומזת לדברי אגדה שהוא ודאי הכירם המובאים במסכת ראש השנה מן תלמוד ירושלמי:

*

 תני רבי שמעון בן-יוחיי: לפי שהרקיע של מים והכוכבים של אש והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה לפיכך עושה שלום במרומיו. אמר רבי אבון: המלאך עצמו חציו מים וחציו אש […]

[מתוך: תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק שני הלכה ד']  

*

מסתמא כי לדעת התנא ר' שמעון בן-יוחאי העולם העליון בנוי יסודות מנוגדים ומקוטבים (אש ומים), אף על פי כן, הם אינם מזיקים אלו את אלו וחיים בשלום. על פי רבי אבון: בכל אחד מן המלאכים מתקיים הקיטוב הזה, ואף על פי כן המרומים שורים בשלום. אפשר כי לכך כיוון ר' יהודה החסיד בכותבו לפי שברא המלאכים— יִחֵד להם מקום להתוועד. כלומר, העולם העליון שרוי בהרמוניה ובשלום, ולפיכך הוא כעין בית-ועד ואינו מקום של אלימות, היזק ומלחמות.  לפיכך, אפשר כי תפילת החובה היהודית בימות השנה וגם בראש השנה נחתמת בברכת שלום ובתומהּ אמירת "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", כלומר: דווקא העובדה שניתנה לאדם בחירה לבור את חייו (ברצונו מחריב וברצונו יוצר) היא סיבת האלימות, ההרס והמלחמות (האדם לפי תפיסה זו, אינו מאוזן והרמוני כמלאך, ולפיכך כלל בני האדם, יצורים דיסהרמוניים, מתדרדרים עד-מהירה להתנהגות אלימה והרסנית), ואף על פי כן הוא עשוי להנכיח בחייו גם את האיזון והשלום. וכך, במקום נוסף, אוסף פירושים לתורה שנאספו על ידי בנו ר' משה זלטמן, מובאים משם ר' יהודה החסיד הדברים הבאים, הממחישים אולי מה בכל זאת אפשר לעשות:

*

ומלתם את ערלת לבבכם וגו' (דברים י', 16-20),  כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים. מה עניין זה לכאן, וגם מה שייך שוחד להקב"ה, מי יכול לבוא אצלו, מה דבר הוא זה? אלא כך פירש ומלתם את ערלת לבבכם, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים ואינו אלוה של גזלנים  וחמסנים ושל מקבלי שוחד לאמר אפילו נעשה רעה הוא אלוה שלנו ויעזור לנו  מצרותינו, אינו מה שאתם סבורים, כי אף- על פי שהוא "אלהי האלהים ואדני האדונים אשר לא ישא פנים" וגם דיין צד "אשר לא יקח שוחד" ו"עושה משפט יתום ואלמנה", ודומה לו "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט צדקה בארץ כי השכל וידוע אותי.. כי אני ה' עושה חסד וגו' ( ירמיהו ט, 23)'. פי' (=פירוש) כי אני ה' לעושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'.

[משה זלטמן, פירושי התורה לר' יהודה החסיד, מהדורה י"ש לנגה, ירושלים תשל"ה, עמ' 203-202]

*

אליבא דר' יהודה החסיד, יהודי הסובר כי הוא עשוי לנהוג שחיתות, לקבל שוחד, לגנוב ולרצוח (איסור הרצח הוא חד משמעי אצל ר' יהודה החסיד במקומות רבים), או לעשות רע אחר, ואף-על פי כן יציל אותו האלהים מרעתו, אינו אלא טועה. האל חפץ בעשיית חסד משפט וצדקה בארץ כולהּ, כלומר בקרב כל המין האנושי, ועל כן אם היהודי מבקש להתקרב אל האלוה. אדרבה, ינסה לגלות אחריות וינהג ביושר, בהגינות, ובמתינוּת עם הזולת (כל זולת), ויימנע מחברתם של מקבלי שוחד, גנבים ורוצחים.  הנהיה להשגת צדק חברתי, 'עשיית חסד משפט וצדקה בארץ' מתוארת כאן כתמצית המסר האלהי לאדם וכלוז זיקתו של הפרט לאלהות. אי אפשר אחרת. הדברים בזכות האתיקה שחייבת לשרור בין בני האדם דומה מאוד לדבריו המאוחרים-בזמן של הפילוסוף והאתיקן היהודי צרפתי, עמנואל לוינס (1995-1906): "הסדר האתי אינו הכנה לאלוהות אלא עצם הגישה אליה. כל השאר הזיוֹת" [עמנואל לוינס, חירות קשה, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת רסלינג: תל-אביב 2007, עמוד 166] . אם יש משהו שהכותבים רוצים היו לראות בו כ"יחוד יהודי", "יהדוּת" וכיו"ב, אינה דווקא התורשה הביולוגית, או ההשתייכות ההיסטורית לעם/ללאום היהודי, אלא הפגנת אחריות, ורצון כן בחיים של איזון ושלום  בין בני האדם בכל-עת; וממילא, דאגה לכל חלש, נרדף ומבקש מפלט ורצון להצילם מידי מבקשי נפשם. זהו, תנאי בסיסי, לכל תחושת השתייכות ל"ישראל". לפיכך יש להניח כי גם ר' יהודה החסיד וגם עמנואל לוינס היו רואים ברוצחי משפחת דוואבשה וברוצחהּ של שירה בנקי, בסוחרי הנשק ובמאמני הגרילות, בספקולנטים בנקאיים ובמנשלים בני-אדם מאדמותיהם ומבתיהם בכח זרוע— יהודים שיצאו מידי יהדוּתם, שאין להם חלק ונחלה בשכינת-האל, אלא הפכוּ עצמם מכוח אמונות מוטעות לסותריה ולפורעיה, ומכח כך נמצאו מחריבים את האנוֹשוּת, ומרחיקים את האידיאל שהציב ר' שמואל אבוהב (1694-1610), רבהּ של ונציה: "יבֹא שלום אשר אין קץ למעלותיו ואין סוף לדרכיו דרכי נעם וכל נתיבותיו אהבה ואחוה וריעות וחיבה יתירה, נכבדות מדובר בו בכל ספרי הקודש" [ר' שמואל אבוהב, ספר הזכרונות (1650), הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשע"ד, זכרון י' פרק חמישי, עמוד ער"ה].  

*

שנה טובה ובריאות טובה לכולכן/ם. שנה שנתבשר בה על הטבת זכויותיהם ותנאי חייהם של פליטים ומהגרי עבודה ושל בני ובנות משפחותיהם; שנה שבהּ ניתן כבוד לזקננוּ,לחולינוּ ונכֵינוּ ונספק להם כדי מחסורם,סעדם ורפואתם.שנה של צמצום פערים חברתיים וכלכליים. שנה של הגברת יסודות השוויון בין כלל אזרחיה, אזרחיותיה, תושביה ותושבותיה של המדינה. שנת גשמים. שנה שנאיר פנים מעט יותר אלו לאלו. שנת יצירה. שנת יושרה. שנת שלום. كلّ عام وانتم بخير. כתיבה וחתימה טובה.

*


*

לקריאה נוספת: בּראשית ופלאפל

בתמונה למעלה: Tomie Ohtake, Creation of the World, 0il on Canvas 1993 ©

Read Full Post »

landscape

*

*

כל השׁמוֹת והפּעלים והפּוֹעלים והכּלים מוּשאלים אצלנוּ ולא אצלוֹ יתברך […]

[יצחק אבן לטִיף, רב פעלים, מהדורת חנה כשר, רמת גן תשל"ד, סעיף ט' עמוד 8]

 *

לפעמים נדמה לי שמרוב שהיה הקדוש-ברוך-הוא עסוק במעבדתו בבריאת עולמות והחרבתם, הוא לא שם לב לעולם הזה, שהתפתח יפה באופן מניח את הדעת מאחורי גבו, והוא עדיין סובר, כי גם הוא מוטל בחורבנו, ורמז לכך הפסוק: 'כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הישנות ולא תעלינה על לב' (ישעיהו ס"ה 17). כלומר, הקדוש-ברוך-הוא ממשיך לנסות לברוא את עולמו, בעוד אנחנו פרים ורבים כבצלחת פֶּטְרִי שהושלכה אחר גו לאשפה, אחר שהניסוי לכאורה (מבחינתו) לא הצליח.

במקום אחר יושב קורא  של הפיסקה לעיל וחושב לעצמו: משל למה הדבר דומה? למוכר פלאפל  שהריק את כל שמן הטיגון ושכחו במקום אשר לא יעלה על לב ונתייאש ממנו לחלוטין. שם (דווקא שם) הלכה ונקוותה תבל וכל אשר בהּ. אלא שאני דימיתי את הקדוש ברוך הוא למדען ואיני מעז לדמותו למוכר פלאפל. מכיר אני כי כל מלאכה מכבדת את בעליה, ובכל זאת לא איניתי לכתוב כי הקדוש ברוך מעגל כדורי חומוס בכוסברה  אלא בורא עולמות ומחריבן (בתבונתו כי רבתה), אף שגלוי וידוע לפניי כי גדולים וחכמים ממני כתבו: מניין לנו שהקב"ה מתפלל (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז' ע"א) ומניין שהוא מניח תפלין (שם,שם, דף ו' ע"א). ואכן, נקל  לשוות לנגד עיניים מוכר פלאפל מתפלל ומניח תפילין – מאשר אסטרופיסיקאי השוקד על קיום המצוות ושוכח לבחון כעבור זמן מה עלה בגורל ניסוייו. ובכל זאת, דומני כי דימוי הבורא למדען תבוני פזור-דעת, הולם יותר את האינטואיציה לפיה תבל נוסדה על תבונת-מה; לעומת זאת, דימוי מוכר הפלאפל שהשליך את השמן המורתח שהתיישן, והתקרר והתקלקל, הוא דבר שונה לגמרי.

לשם היושרה האינטלקטואלית עליי לציין כי לגרסתם של כמה ביולוגים-אתאיסטים הזמין המדען למעבדתו, קודם הניסוי, מנה וחצי של פלאפל עם צ'יפס וחמוצים בעמבה. לטענתם, לא ניתן אפוא להכריע האם העולם שאנו מכירים נוסד על סמך ניסוי שנזנח, אחר שנחזה כאילו לא עלה יפה, או אם על יסוד שיירי אותה מנת פלאפל שהושלכו לאשפה ונתערבבו עם שיירי הניסוי ההוא, וכבר לא ניתן לקבוע מה סיבתו של מה ומה גרר מה.

הם צודקים; קשה לדעת.

*

*

בתמונה למעלה:  Zhang Daqian, Splashed-Color Landscape, Oil on Canvas 1965 ©

Read Full Post »

golden.wall

 

*

במדרש סדר רבא דבראשית, מדרש שככל הנראה נוצר בין שלהי התקופה ההליניסטית-ביזנטית ובין ראשית התפשטות האסלאם (בין המאה הרביעית למאה השמינית), מופיע הקטע החגיגי הבא, המציין את השלמת בריאת העולם כקונצרט של מוסיקלי של  שירה ושמחה יקומית מתפרצת. סוג של Big Band בשוך ה-Big Bang, בו נוטלים חלק כל הברואים יחדיו עם הבורא:

 *

בשביעי ישב הקדוש ברוך הוא על כּסא שִׂמחה והעביר לפניו שר של שׁמיִם בּשֹמחה גדולה שֹר של נהרות בּשׂמחה גדולה שֹר של הרים בּשׂמחה גדולה שֹר של גבעות בּשִׁמחה גדוֹלה שֹר של תהומות בּשֹמחה גדולה שֹר של מִדבַּרוֹת בּשׂמחה גדולה שר של חמה בּשֹמחה גדולה שר של לבנה בּשׂמחה גדולה שר של כִימָה בּשׂמחה גדולה שר של כְּסִיל בּשׂמחה גדולה שר של דשאים בּשׂמחה גדולה שר של גן עדן בּשׂמחה גדולה שר של גיהנם בּשׂמחה גדולה שר של אילנות בּשׂמחה גדולה שר של רמשים בּשֹמחה גדולה שר של חיות בּשׂמחה גדולה שר של בהמות בּשׂמחה גדולה שר של חגבים בּשׂמחה גדולה שר של עופות בּשׂמחה גדולה שר של מלאכים בּשׂמחה גדולה שר של רקיע בּשׂמחה גדולה שר של גדוד וגדוד בּשׂמחה גדולה שר של חיות הקֹּדֶשׁ בּשׂמחה גדולה שר של כרובי הכבוד בּשׂמחה גדולה שר של אופנים בּשׂמחה גדולה ושאר כל שר ושר נכבד, נורא ונערץ,  והיו כולם עומדים בּשׂמחה גדולה במעין של שמחה ומשמחים ומרקדים ומרננים ומקלסים לפניו  בכל מיני קִלּוּס וכל מיני זמר, שבח והלל והיו מלאכי השרת פותחים את פיהם ואומרים: "יהי כבוד ה' לעולם" וכולם עונים אחריהם: "ישמח ה' במעשיו" והיה רקיע ערבות מלא שׂמחה וקול הדר ועוז ותוקף וגבורה וגאוה ותפארת  וגדולה תהלה ורנה שירה וצהלה נצח ויושר כבוד והוֹדאוֹת […] באותה שׁעה הביא הקדוש ברוך הוא שרה של שבת והושיבה על כסא הכבוד והביא לפניה שׁירה של כל שׂר ושׂר של כל רקיע ורקיע ושל כל תהום ותהום והיו מרקדין ומשמחין לפניה ואומרים שׁבת הוא לה' ושאר כל השׂרים הגדולים אומרים לה' הוא שׁבת ואף אדם הראשון העלה אותו הקדוש ברוך הוא לשמים העליונים לשׂוּשׂ ולשׂמוח בשׂמחתה של שׁבת.

עשׂה הקדושׁ בּרוך הוא חנוּכּה שׁל שׁמים וארץ והכּל שׂמחים בּהּ ואף אדם הראשׁון שׂשׂ ושׂמח בּשׂמחתה שׁל שבּת . באותה שׁעה כּשׁראה אדם הראשׁוֹן שׁבחהּ שׁל שׁבּת יקר ורבוּתהּ שׁל שׁבּת , שׂמחתהּ וגדוּלתהּ של שׁבּת שהכּל שׂמחים בּהּ והיא היתה תהלה וראש כל השׂמחוֹת, מיד פתחו פיהם ואמר: מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה: לשׁבת אתה אומר מזמור? ולי מזמור שאני אלוה השׁבּת? עד שעמדה שׁבּת על רגליה ונפלה על פניה ואמרה: "טוב להודות לה'" וכל סדרי בראשׁית השיבו: "ולזמר לשמךָ עליון".    

[סדר רבא דבראשית פסקה ט"ו, בתוך: בתי מדרשות: עשרים וחמישה מדרשי חז"ל על פי כתבי יד מגניזת ירושלים ומצרים עם מבואות הערות וציונים, ההדיר: שלמה אהרן ורטהימר, עם הוספות מכתבי יד, מילואים ותיקונים על ידי אברהם יוסף ורטהימר, הוצאת כתב וספר: ירושלים תשמ"ט, כרך א' עמודים כ"ו- כ"ז]

*

כמה דברים על הפסקה הזאת:

[1].יש משהו אקסטרווגנטי בתיאור חנוכתם של שמים וארץ, כתהלוכה מאנית-קרנבלית של השרים (המלאכים) הממונים על הברואים, החולפים בריקודים, שירים ורחשין, על פני מלכם ובוראם. עם זאת, הדרשן נמנע לחלוטין מן הכאוטי, אולי משום שלטעמו הבריאה עצמה היא הליכה מן הכאוטי (תוהו ובוהו) אל המוסדר וההייררכי (שבעת ימי בראשית), והלאו המילה היוונית קוסמוס, תרגומהּ: סדר. בסופו של דבר כבמשנת ראש השנה דומה כי כל באי עולם עוברים לפני בוראם כבנומירון (מיוונית: מסדר). השרים בבחינת זאת הם כשרי צבאות או כווסאלים העומדים בפני השליט הפיאודלי. כל אחד ואחד מהם ממונה על המון הצמיתים שנפלו בגורלו; עם זאת, נאמנותם היחידה נתונה למלך מלכי המלכים. הדבר היחיד שמפר את התמונה הצבאית הזו, היא הרפיטטיביות של השמחה הגדולה, שיש בהּ גם משום השׂגב וגם משום החגיגה [יש בה כמה מאפיינים המזכירים את תיאור שמחת בית השואבה בפרק החליל מתוך המשנה (מסכת סוכה)]. הם סרים למשמעת בוראם לא מפני שהוא כופה אותם ולא מפני שהוא עשוי להשיבם לתוהו ובוהו כהרף עין, לו רק יעלה ברצונו, אלא מפני שהם אכן שמחים בקיומם, ומליאים הכרת תודה על כך למי שבראם.

[2].__אם הייתי צריך להלחין את השׂמחה הזו, הרי קרוב לודאי שהשיר-זמר הזה היה נשמע כמו סוֹן קובּאני. שיר המולחן סביב חזרה רפיטטבית על טקסט קצר, שסביבו הולכים ומתעגלים, כעין ספירלה, טקסטים מתחלפים— וכך ארוג השיר בין הקבוע ובין הנע ומשתנה. זוהי שׂמחתו של כל משתתף ומשתתף המתוודע לראשונה למכלול כולו ולתפקידם של כל אחד מהמשתתפים האחרים. מפנים אחרות, כל החגיגה הזו נדמית כתזמורת הניאותה להוראת המנצח הנותן לכל אחד מן הסולנים להשמיע קטע משלו, וכל אחד ואחת (שימו לב, השבת היא השֹרה היחידה) שהיה עד כה מודע רק לנגינתו הוא, הופך להיות מודע לשלם הקוסמי, הגדול מסך חלקיו, ולגאונותו של הקומפוזיטור-המנצח על יצירתו. השבת על כסא כבודהּ היא ככל הנראה בתפקיד הסולנית הראשית של התזמורת או של הזמרת הראשית. הכוכבת של הערב.

*

*

[3].והאדם? האדם כאן הוא דו-פרצופין (זכר ונקבה מחוברים) כמתואר בספר בראשית פרק א' ולא כתיאור הבריאה בפרק ב' (חוה נבראת מצלעו של אדם), וכפי המתואר במדרש האמוראי הקדום בראשית רבה (נערך בקצרין בשלהי הרביעית לספ'). עדות לכך: כּשׁראה אדם הראשׁוֹן […]מיד פתחו פיהם ואמר […] כלומר, לתפישׂת הדרשן, אדם הראשון היה אדם וחוה כאחד בטרם הופרדו, והיה גם זכר וגם נקבה. תפישׂה זו מופיעה מאוחר יותר גם בפירושו לתורה של המקובל בן המאה השלוש עשרה ר' מנחם מרקנאטי (איטליה); אולם, בהשפעת הספרוּת הזהרית, הלך מיתוס זה והתמעט עד אשר תיארו חלק מן המקובלים הספרדים , במיוחד בעקבות גירוש ספרד (למשל, ר' מאיר אבן גבאי), את הנשי לא כחלק מעולם האלוהות, אלא כמציאות נפרדת הימנה, שהחיבור היחיד שיש להּ לאלוהות היא דרך בן-הזוג, הזכר אשר לו לבדו ישנה גישה ישירה אל האלוהות. תפישׂה זו זרה כמובן לתפישׂת ספר בראשית, ולתפישׂת בעלי המדרש, וכפי שראינו אף לא כל המקובלים קיבלו את ההפרדה כשרירה, והמשיכו לראות במהותו העליונה של האדם הראשון, מהות זכרית-ונקבית שננסרה, שייצוגיה הארציים הם הזכר והנקבה (המגדרים הידועים לנו).

הדבר מודגש ביותר במדרש לעיל, שבו גם השבת היא יישות נשית וכן גם האדם הראשון לשיעורין (מחציתו), ובעצם שגם אותו אדם ראשון ששהה עם הקדוש ברוך הוא, בשעה שחגג את חנוכת שמים והארץ, לא היה גבר, אלא היה גבר ואישה חבורים יחדיו, מבלי שכיסו את ראשו, או דחקוהו לעזרת הנשים או לדיוטה אחורית; מבלי שמישהו אמר לה שזה אינו מקום הראוי להּ, וניסה להסוֹת את דבריה, או לומר שאינה כשירה לעדוּת.

[4]. כמו בכל שׂמחה משפחתית או באופרת-סבון ראויה לשמהּ (המיתוסים היו בבחינות רבות, אופרות הסבון של הזמן העתיק) נכנסת במערכה השניה האינטריגה האומרת לקלקל את השֹמחה וההרמוניה. הקינאה וצרות העין תופסות כאן את קידמת הבמה. הגורם לה כלל אינו האדם. זוהי קנאת הבורא בשבּת על שהאדם (בקולו הגברי-הנשי) מייחד לה מזמור. הוא מייד מתכעס (אחרי הכל הוא אל קנא) ושואל בחומרה את האדם: להּ אתה מייחד מזמור,  והלא אני בורא השבּת?  [כמו סולנית בקונצרט שכאשר מגישים לה זר פרחים קופץ הקומפוזיטור ונוזף: אבל אני הלחנתי את המוסיקה היפה הזאת!]. על כל פנים, השבּת מרגישה שהשׂמחה המשפחתית בדרך להתקלקל, שכן בעל השֹמחה עומד לאבד את עשתונותיו. ועל-כן היא קמה מכסאהּ ונופלת על פניה לפני האל, למען יובהר כי לו לבדו ראוי לזמר ולהודות, וכי נאמנות כולם נתונה לו בלבד. האקט הזה מדגיש את האגוצנטריות האלוהית. חוסר היכולת של הבורא להינות מכך שהאדם שר את תהלת השבּת. חוסר היכולת שלו להתחלק בתהילה; להבין כי האדם יכול להלל ולשבח גם ברואים אחרים. הוא מוכרח שהאדם הראשון ישיר לו. רק לו. שכל הברואים ייתמקדו רק בו ובו בלבד. אם השבּת מוצגת כבת זוגו (שׂרתו) של הקב"ה. היא נאלצת לשחות מלוא-קומתהּ ארצה, לבייש את עצמה בציבור, לתת דוגמא למשמעת האדוקה שבה יש לרָצות, כדי להפיס את כעסו של בן זוגהּ (מקבילה דומה נמצאת במדרש משלי שנערך כנראה בין המאות השמינית והתשיעית ושם השכינה היא שמשתטחת לפני הקב"ה). יכול להיות, שכל מעשי בראשית ממשיכים לשיר. אבל שירתם כבר חפה משמחה טהורה; עתה נוספה אליה גם האימה, הפחד, הדין— הצורך לרצות את הבורא הטוטליטָר. בכל אופן כאן הקטע מסתיים, והחגיגה נגמרת, וגם לי קצת מחניק פתע בגרון.

[5].— ואולי כל המדרש הזה, הוא רק מענה לתפישׂת החטא הקדמון. שכן כאן, לא האדם (על פרצופו הגברי והנשי) הוא החוטא. אבל יש בורא שבעיצומהּ של שעתו הגדולה, חנוכת שמים וארץ, מגלה בעצמו לראשונה רגשות כמו קנאה, צרוּת עין, אי יכולת להתחלק בתהילה, צורך אגוצנטרי בכך שיהללוהו בכל פּה ולשון. זהו אל שלעצמת קנאתו, כך נראה, השבּת עוד תצטרך ליפול על פניה באין ספור הזדמנויות; והאדם עצמו ייצטרך לעמול ולעבוד על מנת לפייס את זעמו. זה אלוה שבודאי לא ירשה לאדם להשתמש בגנו לאורך ימים. שהריי לא יעלה על הדעת שהאדם יעלה על דעתו דברים נוספים מלבד אלהיו, הבורא הנשגב. חתימת הבריאה אפוא מגלה לאל את כוחו העודף על ברואיו, זה שמעולם לא התכוון להשתמש בו אלא לטובת כלל ברואיו, ופתאום הוא מגלה כמה קל להפעיל את כוחו הבלתי מוגבל כדי שייראו מפניו ויקיימו את דברו ואת דברו בלבד. היאך כל אחד מהברואים, ייפול על פניו, או ינעים בקולו רק כדי להבטיח שלא תתעורר בו קנאה ולא כעס. מה שבטוח, אחרי סצנת הכעס האלוהית הזאת, כלל המוזמנים לחנוכת שמים וארץ הלכו לחפש איפה צריך להשאיר מתנה תוך נכונות מליאה להותיר במעטפה סכום גדול העיקר לא לעצבן את בעל הבית. כולם שרים ומזמרים, בעין דומעת ובגרון כואב, כי הבינו שאין ארוחות חינם. והלאוֹ שׂמחה— כשהיא נופלת ממרום חירויותיה, הופכת לשִֹמחה כּבוּשׁה וחמוּצה.

אפשר כך  מגשר הדרשן בין האל הבורא את עולמו ורואה כי טוב מאוד (בראשית פרק א'), ובין האל המגרש קצת אחר כך את האדם מגן עדן, וכעבור פרקים אחדים מוחה בחמת זעם של מבול את בעלי החיים ואת האדם כמעט עד תום, ובקושי מותיר מהם שריד ופליט (פרשות בראשית ונח). זה אל שאמר "ויכולו" ואז גילה שאינו  יודע מה לעשות בכח העודף שלו, שבכל זאת, נשאר לו ממנו ככלות היצירה- יותר מדיי.

[6].יש כל כך הרבה שינים (שׁ) וסינים (שׂ) בפסקה (למעשה שתיים) המובאת למעלה, עד שאפשר לדמות את הדרשׁן, הולך יחידי ברחובה של עיר, מוחו הוגה את התמונות שאחר כך העלה בפני קהל שומעיו, ופיו שׁורק לעצמו כל הדרך כּוּלהּ.

*

פליני, מדקה 4:30 ואילך

*

 

מופע חדש של היוצרת ואמנית הקול ויקטוריה חנה, אלף בית, לקראת צאתו של אלבום חדש שלה, כולו לחנים מקוריים של חנה לטקסטים עבריים מקודשים, מתוך ספר יצירה, שיר השירים, ספר הזהר וסידור התפילה. המופע מציג את אמנות הקול והשפה הווירטואוזית הייחודית לחנה, והוא הופק על ידי תמיר מוסקט, ירדן ארז ונורי יעקובי. 

ויקטוריה חנה-קונספט ושירה, אסף שתיל—-פסנתר, גיורי פוליטי-כלי הקשה סמפלר אקורדאון

מוצאי שבת הקרובה, 25.10.2014,המזקקה, רח' שושן 3, ירושלים, 21:00.  

*

בתמונה למעלה: Hans Hofmann, The Golden Wall, Oil on Canvas 1961©

Read Full Post »