Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ברכה ל' אטינגר’

Womacka.1965

*

 1. המוכר התל אביבי אומר לי: "אנחנו לא ניסוג, מטר לא ניסוג. חיילים אמרו לי: אל תחזרו על הטעות ותצאו משם כמו שעשינו עד עכשיו" (כמה שעות קודם יורטה מעלינו רקטה באותו הרחוב; היה ניתן לראות בקו אוירי ישיר את מקום היירוט ואת שובלי טילי כיפת ברזל). אני מתבונן בו וחושב. מדוע בימים האלו כולם יודעים מה יש לעשות, כיצד יש לטפל בהם. בלילה שואל אותי חבר במייל, "ראיתי שאתה נגד המבצע בכללי, מה אתה מציע? איך היית מטפל בזה?".

אני לא מטפל. איני מילטריסט. אין שום דבר שמכשיר אותי לקבל החלטות של איש צבא וגם לא להוציא אותן לפועל.  אני אזרח, לא רב טבחים. אני חושב שזה נואל  לירות באזרחים. שבכך שאנחנו יורים על אזרחים בעזה ויתרנו על מה שהבחין בינינו ובין החמאס. אולי זה כבר קרה מזמן.  מעולם זה לא היה כה גלוי לעין. אפשר אין אנחנו והם. עכשיו יש שתי משפחות פשע שנמצאות במלחמת כנופיות, איסוף ראשים כשלל. אומר אחד לאחד מפקודיו: לך תוריד עוד כמה ראשים עד חדשות הערב, כדי שיוכלו לשכלל את זה בתוצאות היומיות. יש Score אסור לפגר בו.  כבר עשרים לשמונה  ואין תוצאות, מה יאמרו הפרשנים הערב?

אני לצד האדם, ולכן בעבורי פגיעה באזרחים בלתי מעורבים משני עברי הגבול היא עוול שאין להבין, שאין להצדיק. רק עוול בלבד.

2. שלטים ענקיים בצומת גהה (במשולש בין פתח תקווה-בני ברק וגבעת שמואל) עם דגלי ישראל ופסוק תהלים: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהלים י"ח, 38). אני לא יודע האם זה מסביר את הכל, אבל זה מנהיר כמה וכמה דברים. אולי ראוי לאמץ לרגע את השיח התיאולוגי-פוליטי המרוגש, ולהשיב למפרסמים המיליטריסטים הנחושים בלשון המקרא: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט, 6).       

3. הפסיכולוג החברתי, פרופ' דניאל כהנמן, מביא בספרו את הדברים הבאים:

הפסיכולוג פול רוזין (Rozin), מומחה לגועל, מצא שמקק יחיד יהרוס כליל את קסמה של קערת דובדבנים אך דובדבן רגיל לא יגדיל במאומה את הקסם שבקערת מקקים. כפי שהוא מציין, השלילי גובר על החיובי בדרכים רבות, ושנאת ההפסד היא רק ביטוי אחד מני רבים לעליונותו רחבת ההיקף של השליליוּת. חוקרים אחרים, במאמר שכותרתו Bad is Stronger than Good סיכמו את העדויות כך: "לרגשות רעים, להורים רעים, ולמשובים רעים יש השפעה רבה יותר מאשר לטובים, ומידע רע מעובד ביסודיות רבה יותר ממידע טוב. לאני יש מוטיבציה רבה יותר להימנע מהגדרות עצמיות רעות מאשר לחתור לטובות. רשמים רעים וסטריאוטיפיים נוצרים מהר יותר, והם עמידים יותר בפני הפרכה מאשר אלה הטובים".

[דניאל כהנמן, לחשוב מהר לחשוב לאט, תרגמו מאנגלית: יעל סלע שפירו ועידית נבו, עריכה מדעית: מיה בר-הלל, מטר הוצאה לאור, תל אביב 2013, עמוד 341]

*

שיחותיי עם ישראלים בשבועיים האחרונים מורות לי שכרגע לרובם לא ממש משנה אל מי יורים, אם זה מחבל או אזרח בלתי-מעורב. ישנם אנשים המתבוננים אל עזה מתוך דהומניזציה מהותית של יושביה—כולם מקשה אחת, כמו שכל הישראלים— מקשה אחת; ועל-כן, עבורם אין שם בני אדם, רק אויבים שופכי דמים, וגם מציאותו של משורר, אשת רוח, או פעילה הומניטרית לא תעלה ולא תוריד—כולם מחבלים בעיניהם. הם גם כל-כך מוקסמים מצה"ל, עד שגם הפצצתם למוות של בני משפחה המסבים לשולחן סעודת שבירת צום הרמצ'אן, לא מצליחה לעמעם אצלם את תחושת הקסם והצדק (בערב שבת הוכו באופן קשה שני אזרחי מזרח ירושלים על ידי אספסוף יהודי ירושלמי; אולי בשל הזדהות-יתירה עם הכוחות הלוחמים בעזה). אולי זה הדימוי בו משתמש רוזין (בדבריו של כהנמן לעיל), אבל קל לי להעלות בדעתי את בני משפחתו של גרגור סמסא המטאטאים אותו, רודפים אותו, ולבסוף גם הורגים, הואיל ונתעורר בבוקרו של יום, והנה הוא מקק. חלקים ניכרים של הישראלים כרגע כלל לא רואים ברצח אזרחים בלתי מעורבים דבר שלילי וראוי לגנאי, אלא כורח במלחמתנו הצודקת. משל, גילו תיקן מתרוצץ בביתם, שיש להרחיקו עד-מהרה ולהדבירו (מי יודע כמה יגיעו אחריו). אבל אלו בני אדם שנהרגים שם. בני אדם כמונו ממש. אזרחים לא-מעורבים: ילדים, נכים, זקנים. רובם כלואים בעזה רוב ימות השנה, ומי שמבקש לצאת לישראל ולמצרים לצורך רפואי או הומניטרי נאלץ לעבור מסלול בירוקרטי מפרך שלעתים אורך גם שבועות וחודשים. להילחם—ראוי במחבלי חמאס המשגרים רקטות וחופרים מנהרות כדי לפגוע באזרחים יהודים (הזרוע הצבאית), לא באזרחים חפים מפשע, שמשום מה הוחלט להפקיעם מצורתם האנושית והאזרחית, ולהפכם ליעד להפצצות חיל אוויר, לפגזי טנקים, לשעטות חיילים.

יותר מכך, הרישום הטראומטי היחיד שנלווה לתגובות ישראלים בשבועות האחרונים הוא היגון על נפילת חיילינו, שותפות הגורל עם המופצצים בעוטף עזה, אשקלון, ואשדוד; רושם האזעקות המכנסות אותנו אל חדרי המדרגות או הממדי"ם. רוצה לומר: עבור רוב אזרחי ישראל, הרשמים השליליים שיישמרו מן המערכה הזו יהיו תלויים בפגיעות שהסבו לנו הפלסטינאים. מתי-מעט (לפחות בסביבתי החברתית המצויה) פקוחים גם אל העוולות הישראליות, אל הפצצות חפים מפשע, אל מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, אשר צה"ל יותיר מאחוריו אחרי שהפסקת האש תיכנס לתוקף, ולפני שהמערכה הבאה תתחיל.

רוב הישראלים מונָעים מתוך אהבת הניצחון ושִׂנאת ההפסד. כל הרג של פלסטינים הוא באחריות החמאס; מנהרות— לא ייתכן שנחפרו לצרכים של הברחות מזון וציוד, הן מוכרחות לשמש רק מחבלים רוצחים בעליל. ההכרה באחריותינו לרצח אזרחים היא הפסד. היא מכריחה אותנו להבין כי אנחנו איננו יפי בלורית ותואר, אלא רצחנים לא פחות מהאויב. אנו שונאים לראות בזה אפשרוּת. לפיכך ידגישו בכל מקום את גאון הרוח הצהל"י; את איתנות העורף, את המעשים הטובים שנעשים כעת בישראל— ומנגד, את ניוולם של הפלסטינים, הלוחמים והבלתי לוחמים, גם מי מביניהם שלא לחמו אף פעם. שהריי לא משנה המציאות. את העליונות המוסרית הכוזבת (המאפשרת שיפוט הייררכי מלמעלה ותחושת גועל כללית כלפי העזתים), מעטים מאוד מרשים לעצמם להפסיד. אנו שונאים להפסיד. שהם יפסידו.

4. את השיר הפוגה הנכלל בספר שנבדלו מכל מרחק, שראה אור רק אחר פטירתהּ (1984), הקדישה המשוררת זלדה למחבל פלסטיני שהתקומם נגד חבריו שביקשו לעשות בשבוי ישראלי שפטים. השיר נחתם בשורות הבאות:

*

[…] אוֹיָה!

שְׁנֵיהֶם יָדְעוּ:

אֵין זוֹ כָּל הָאֱמֶת,

זוֹ הֲפוּגָה

בְּאִי יָרֹק,

הָאִי שֶׁהוּא מִחוּץ לְכָל לְאֹם

וּלְכָל מוֹצָא

*

בָּאִי הַזֶּה בְאַחַת הַמְּעָרוֹת

פָּקַח אֶת עֵינָיו הַשָּׁלוֹם

*

[זלדה, 'הפוגה', שנבדלו מכל מרחק: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תשמ"ד, עמ' 13-12]

*

איני יודע אם יש טעם לקוות בימים אלו לכך שמחבל פלסטיני יחוס על  אזרח ישראלי  או שחייל צה"ל יחוס על  על אזרח פלסטיני בלתי מעורב (דומה שכל הפלסטינים הפכו לחשודים בעיני העוסקים בלוחמה בעזה). אני מקווה בכל לבי שבשני הצדדים עדיין ישנם אזרחים, ולו מתי-מעט, שמקיימים בפנימם (זו אינו אוטופיה— אם הנפש היא מקום) את האי שהוא מחוץ לכל לְאוֹם ולכל מוֹצָא, שבו עדיין שוכנת הבחירה האפשרית בחיי שלום.

*

*

הזמנה מפורום המלחינות והמבצעות בישראל

ביום א', 27 יולי, בשעה 20:00, יתקיים:

חלומהּ של דורה: החלום הראשון

אירוע קצר ומרוכז של יצירות פרפורמטיביות שנכתבו לערב זה

בתכנית:

סיון כהן אליאס: עלוקות, כוריאוגרפיה לידיים מקישות על לוח עץ, 2011 (בכורה ישראלית)

עדיה גודלבסקי: פרטי, אינסטליישן פרפורמנס לנבל וקול, 2014

מרינה טושיץ': שני חלומות לעוד סולו, 2014 

רונה ישראל קולת (סופרן), דגנית אליקים (אלקטרוניקה), ענת פיק (קול): מוסיקה חיה לוידאו מאת:

ברכה ל. אטינגר: פרגמנטים מתוך פרויקט וידאו "Mamemento Fluidus", 2011-2014 

אוצרת: ענת פיק


מרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל, ביאליק 26, ת"א

הכניסה חופשית

*

בתמונה למעלה: Walter Womacka, Production in Peace, Mosaic on Building 1965   (לא יודע מה היתה כוונת האמן בדימוי שיצר. לדידי, הזרוע הצבאית מנסה לתפוס ולמחוץ את יונת השלום).

Read Full Post »

*

גַּלֵּי צֵל

מַרְטִיבִים אֶת מַחֲשַבְתִּי

 –  וְלֹא יְכַבּוּהָ

[אוקטביו פאס, 'פעמונים בלילה', אש היום-יום: מבחר שירים, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 1998, עמ' 18]

*  

אשר זנו הוא משורר צעיר (34) וחבר ותיק וקרוב שלי מזה כעשר שנים. אשר פרסם עד כה משיריו בכמה וכמה כתבי עת ספרותיים (אלפיים, הליקון, כתובת), בדף השירה של Ynet ואף בכמה אנתולוגיות ספרותיות. הוא גם פרסם, במשך שנה שיר-שבועי בטור מיוחד שהוענק לו במוסף תרבות ירושלמי. לשעבר אף הקדשתי לו רשימה ובה פרסמתי אחד משיריו.

   מזה כשנתיים שולח לי אשר מזמן לזמן, בכלל רשימת התפוצה שלו, חלקים ממוספרים מתוך פרויקט ספרותי מרתק עליו הוא שוקד, הפרגמנטים על חיים וחיה; מדובר בדיאלוג שירי בין בני זוג חרדים, בערוב ימיהם, המתגוררים בירושלים. דומני כי בשנתיים החולפות הם הפכו לקולות הדובבים לא בהכרתו של אשר בלבד, אלא גם בהכרתם/ן של קוראותיו ושל קוראיו. זאת  שירה מליאת יופי וחמלה, סופנת הרהורים על אלוהות, דת, חיים. יותר מכך, על האהבה האצורה בכל, בכל תחומי התודעה, כפי מגעיה עם העולם ודרך העולם. לעתים מתהדהדת לי בעד כתיבתו של אשר פרקי תכתובת האהבה והגעגועים בין יוקאֵל ושרה גיבוריו המוצללים-חבוּאים של ספר השאלות לאדמון ז'אבס (1991-1912); לעתים הם מזכירים לי את אותם סיפורים קטנים ונוגעים-ללב שפרסם אדם ברוך  על אודות סבו וסבתו, הרב והרבנית וכטפויגל, בני העלית הרבנית של שכונת "מאה שערים" בירושלים. עם זאת, יש בפרגמנטים הללו על חיים וחיה הרבה מרוחו היוצרת של אשר עצמו, ויכול אני לשמוע בעד הקולות: סוגיות, קולות וצלילים העולות/ים גם בשיחות החבריות שאנו מקיימים בינינו מזמן לזמן, ועל כן ידוע לי עד כמה הן מעסיקות את אשר-עצמו.

   אשר נתן לי את אישורו לפרסם כאן את הפרגמנט השישים מתוך ספר שבכתובים; אני שמח להביאו כנתינתו כאן:

 

[שִישִים: מדעי הרוח]

 

חיה,

 

על אף שאהבה

היא מן החומרים המתכלים

ומן החומרים שאין להם סל מיחזור

אין אנו חדלים מלאהוב

 

וגוף השרוי באהבה

תמיד הוא מרחף ד' אמות

מעל הארץ

 

כמו היד שמוציאים מחלון המכונית

באמצע נסיעה מהירה

תמיד היא מתרוממת מאליה

והולכת אל מקום שהרוח הולך

 

בין שנרצה

ובין שלא

[אשר זנו, '[שִישִים]: מדעי הרוח', מתוך: הפרגמנטים על חיים וחיה, ספר בכתובים, כל הזכויות שמורות למחבר]

*

   תנועת הריחוף שבאהבה, התרוממות הרוח, עם כל שמחתה, היא כמעט קלישאית; אשר נמנע מן הקלישאה הפשוטה, בשבצו שם את תמונת המכונית, את היד המתגנבת מן החלון, המתרוממת מאליה והולכת אל היכן שהרוח הולך; זהו שיבוץ מבריק, ראשית, מאחר שהוא מהדהד את ראשיתו של ספר קהלת (א', 6), וכאן דומה כי אמנם אשר מתעקש ללמדנו כי אמנם הבל הבלים הכל הבל למעט האהבה, ולריחוף שבאהבה, שנותנים איזו הצדקה או נחמה למשך-החיים. יתר על כן, דומה כי האהבה כמו פודה את האדם מעם חוק-הכובד (הגראוויטציה), אולי מלהיטה אותו כאש, השואפת מעלה, משום שהיא קלה מן האוויר; האהבה היא לעתים קשה-מנשוא, עתים היא מכלה את האדם כאש, אבל עדיין היא מגלמת איזו תקווה (אינספרציה) של פּדוּת מחיים של הרגל (אינרציה).

   פה ושם קשה היה לי שלא להיזכר בדבריה של סימון וייל (1943-1909) על ביטולו של חוק הכובד (והכבידה) בהשפעת חוק החסד החל עליו במעלה שנייה; או בדברי עמנואל לוינס (1995-1906) בראיון מאוחר עם הפסיכואנליטית-הפילוסופית, ברכה ל' אטינגר, לפיו הזמן הוא נשימת הרוח, באשר הוא מבטא את נשימת הישות האנושית כלפי ישות אנושית אחרת.

   אבל יותר מכל הדהד בי הזיקה שיוצר אשר בין משב הרוח ובין תנועת האהבה, דברים שאומר יאנוּשַס, ילד ליטאי מכתה ו', במרכז הליטאי לחינוך עיוורים וכבדי ראיה, בספר השיחות היפהפה שערכה הסופרת ונדה יוקנייטה, נֶהֳגָה בחשכה- שיחות עם ילדים:

*

הכוכב הוא כמו מעיין. והרוח היא עוד איזה מעיין שאי אפשר לתאר. והרוח נדמה לי כמו איזה… היא כמו קול פנימי שנותן לךָ השראה. הכוכב הוא גרם שמים ממשי, שגם ממנו אתה לוקח, אבל הרוח היא עוד יותר חזקה, כזאת עוד יותר עוצמתית. לפעמים אוחז בך זעם, והקול הפנימי אומר לךָ: סלח, אל תכעס, ככה לא תשיג שום דבר. בשבילי הרוח היא הקול הפנימי, קול הלב.

[וָנדה יוּקנַייטה, נֶהֳגה בחשכה: שיחות עם ילדים, מליטאית: סיון בסקין, הוצאת אסיה: תל אביב 2011, עמ' 37-36]

*  

לא היו גלים בים ללא הרוח. לא היתה בנו תנודה פנימית ללא רוח החיים הפנימית. פתאום אני מבין מדוע התבוננות ממושכת בים רוגע יוצרת בהתאמה רוֹגָע רוֹחש אהבה, וזאת כבר מריצה תנודות פנימיות, מלים הנקוות, איטי ומחריש אוזניים (כמו בנקרת סלע בה מנשבות רוחות), למה שיהפוך אולי לרעיון יצירתי חדש.

   'ללא אהבה, זהוּ רק בית שאיש אינו גר בו', כתב טום וייטס באחד משירי האלבום: Mule-Variations ,  ביתם של חיים וחיה מלא אהבה, כמו ליבו של יאנוּשַס. יותר מכך, שירו של אשר ודבריו של יאנושס, העירו אותי לחשוב על הזיקה בין שירה ובין אהבה, ובין הרוח המנשב והקולות הקוראים לאהוב המנשבים בתוכנו, שכדרכם מעניקים תקווה טובה לנו ולאחריתנוּ.

*

*

חברי, הצייר והמשורר, דודו פלמה, משוחח איתי על ציור מאת  ג'וזף מאלורד ויליאם טרנר

*

בתמונה למעלה: נדב בלוך, Via Mare, אקריליק על בד 2004.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »