60 ל-Africa/Brass ול- Olé

*

    שניים מהאלבומים הכי אהובים עליי של ג'ון קולטריין (1967-1926) Africa/ Brass ו-Olé הוקלטו בתאריכים 23.5.61 (בחלקו) וה-25.5.1961 – ממש לפני 60 שנה. אלו גם שני אלבומי האולפן של קולטריין שבהם נוכחותו של החלילן, הסקסופוניסט, ונגן האבוב והקלרינט-באס, אריק דוֹלְפִי (1964-1929), היא הבולטת ביותר. את האלבום הראשון, רב המשתתפים, עם הפרטיטורות הכתובות מראש ועל תום, תיזמר דולפי יחד עם הפסנתרן, מק'קוי טינר (2020-1938 שנודע לשם בשמו האמריקני, אבל בחייו הפרטיים היה מוסלמי אחמדי שענה לשם סולימאן סועאד), ואחר כך גם ניצח על הנגנים בהקלטות וגם הצטרף בסשן מאוחר של ההקלטות נוספות שנערך ב-7.6.1961, שהשלים את סשן ההקלטות. דולפי המשיך להקליט עם קולטריין בסתיו של אותה שנה אלבומים בהופעות חיות, שראו אור אחר-כך במהדורות שונות. כאלו הן ההופעה המפורסמת ב-Village Vanguard וכן סיבוב ההופעות האירופאי שנע בין פריז, הלסינקי, סטוקהולם וקופנהגן. קולטריין תמיד ציין את דולפי כאחת ההשפעות המוסיקליות הגדולות בחייו. לאחר פטירתו בטרם עת בברלין בשלהי יוני 1964, כתוצאה מהלם סוכרתי שטופל בבית החולים לא נכון (הרופאים חשבו שלפניהם נגן שנטל מנת יתר), הגיע קולטריין אל אמו של דולפי, וקיבל מידיה את חליל הצד של בנהּ. קולטריין למד לנגן בו, ואף הותיר אחריו באלבום האולפן האחרון בחייו, Expression, יצירה בשם: To Be,  בהּ ניגן, לכל אורכהּ, בחלילו של חברו המת;  מחווה, שקולטריין ידע שלא יהיה לו זמן אחר לבצעהּ, שכן בזמן ההקלטות כבר חי בידיעה שהסרטן בו לקה – הוא סופני, וכי נותרו לו עצמו – לכל היותר, כמה חודשי חיים.  

    Africa / Brass  הפך לאלבום הראשון של קולטריין בחברת התקליטים Impulse  שהוא היה בין מקימיה. היא הוקמה, בין היתר,  כדי להקנות לנגניה עצמאות אמנותית טוטאלית. האלבום כולל מלבד הצדעה ליבשת-המוצא של האפרו-אמריקנית, גם עיבוד לשיר שהושר על ידי מחתרת המסילה, בשנים שקדמו לשחרור העבדים בדרום ארצות הברית, שהפך להמנון אפרו-אמריקני של מחאה – מתוך מחווה שהיא בו-בזמן גם התרסה כלפי הממסד הלבן על יחסו לאפרו-אמריקנים, גם ככלות כמעט מאה שנים מאז חיסולה הפורמאלי של העבדות בארה"ב. כמובן, ההתייחסות לאפריקה באותן שנים אצל יוצרי ג'ז אפרו-אמריקנים, כיוסף לטיף (2013-1920), ארט בלייקי (1990-1919), רנדי ווסטון (2018-1926) , מקס רואץ' (1907-1924) וצ'רלס מינגוס (1979-1922) – הלכה והתחזקה; כך גם המחאה והשתתפות אמנים אפרו-אמריקנים במחאה כנגד האפליה הגזעית ואי-שיוויון הזכויות בין שחורים ולבנים בארה"ב. כך, למשל, במארס 1965, יכול היה הסקסופוניסט והמשורר, ארצ'י שפּ (נולד 1937),לקרוא שיר שכתב לזכר רצח מלקולם X, חודש לפני כן ולכלול אותו במסגרת אלבומו Fire Music שראה אור על ידי Impulse, דבר שספק אם היה קורה באחת מחברות התקליטים האמריקניות הממסדיות.

    Olé  הוא אחד מאלבומי הג'ז האהובים עליי בכלל, ואלבומו האהוב של ג'ון קולטריין באזניי. הוא מייצג בעיניי שלימות של אנסמבל ונגנים בשיאם.  זהו האלבום האחרון של קולטריין בחברת התקליטים Atlantic, והוא כנראה השאיר בידיה את ההקלטה הזאת, רק משום שהיה סבור שאת החומרים שב-Africa/Brass יהיה למנהליה קשה יותר לעכל. דולפי שבאותה עת היה חתום על חוזה בחברת התקליטים Prestige נאלץ לקבל קרדיט תחת הפסיאודונים ג'ורג' ליין. בהוצאות מאוחרות, תוקן מטבע-הדברים הקרדיט,  אבל כך או אחרת, ההחלטה להשתמש בפסיאודונים כדי להימנע מתביעה היא משעשעת הואיל וכל מי שהאזין לדולפי יודע שלא ניתן לחשוב אותו לנגן אחר, ודאי לא ב-1961. היה לו חותם מאוד-מאוד סינגולארי. הוא לא דומה לאף אחד אחר. כך שברור לחלוטין שאילו מישהו מאנשי Prestige האזין אז לאלבומו החדש של קולטריין, הוא יכול היה  להבין מיד שדולפי נטל חלק באלבום. יכולתי עוד להאריך הרבה, אבל אני מעדיף להשאיר כאן את המוסיקה. רק אציין כי הקטע השלישי: Aisha הוא קטע שחיבר מק'קוי טינר לרוב אהבתו לאשתו עאישה, וכי בשני האלבומים הצטרפו לקוורטט הקבוע של קולטריין [קולטריין-טינר- רג'י וורקמן (נולד 1937)-ואלווין ג'ונס (2004-1927)], זולת דולפי. גם החצוצרנים: פרדי הבארד (2008-1938) ובוקר ליטל (1961-1938, היה חברם הטוב של דולפי ומקס רואץ' וזוהי אחת מהקלטות האחרונות), ונגני הבאס: פול צ'יימברס (1969-1938, לו הקדיש קולטריין בחייו – את Mr. PC) וארט דיוויס (2007-1934), ועימם נגנים נוספים. שני האלבומים הללו מבחינתי הן תחילת הדרך של קולטריין אל יצירותיו המאוחרות יותר ואל גיבוש התודעה הפוליטית והרוחנית (יצירות הנוגעות באפריקה, הודו, ובאלוה אוניברסלי, לא פרי דת כזאת או אחרת, שמגולם באהבה) שלימים זיכתה אותו, בין היתר, בתואר קדוש של הכנסיה  האפריקנית האפריקנית בסן פרנסיסקו, שעד עצם היום הזה, עורכת ג'אם סשנים לזכרו בימי ראשון. קדוש נוסף בכנסיה זו הוא צ'רלי פארקר (בירד, 1955-1920) המתואר כהתגלמות מחודשת של יוחנן המטביל; שעה שקולטריין – מהווה בעיני מאמיני הכנסיה את התגלמותו של ישו. יש לי כמה סיבות להאמין ששני הקדושים כאחד לא היו שבעי-רצון מהמעמד שנקבע להם בכנסיה, מה גם שקולטריין הירבה לשתף פעולה עם אמנים אפרו-אמריקנים מוסלמים, ושניים מממשיכי דרכו המובהקים  – אשתו השניה, המוסיקאית, הפסנתרנית והנבלנית, אליס קולטריין (2007-1937), ותלמידו-חברו, הנשפן פארו (פרעה) סנדרס (נולד 1940) – המשיכו דווקא במסעותיהם הרוחניים להודו ולאפריקה, ולא לחיק הכנסיה הנוצרית. ובכל זאת, הרי זו התממשות של שאיפתם קהילה אפרו-אמריקנית לרוחניות משלהּ ולנצרות משלהּ, שבראשהּ עומדים אמנים אפרו-אמריקנים שעל-פי אמונתם זכו להשגת רוח הקודש, ואף נשפו אותהּ בעולם במלוא ריאותיהם, וכך העבירו את בשורת האל לבני הדורות הבאים.    

*

*

*

בתמונה:     John Coltrane, Eric Dolphy (speaking or conducting the music), and Elvin Jones, Photographer Unknown, Circa .1961 

Read Full Post »

איני מסוגלת לשאת מדים אחידים

*

בשנת 1933 נפלה אלזה לסקר-שילר קורבן להתקפה אלימה נוספת של תומכי נאצים בברלין. לפי שלא היתה זו המתקפה הראשונה ומדובר היתה ביהודיה מפורסמת שנהגה להתגאות ביהדותהּ; לפי שהמשוררת היתה בעת ההיא כבר אשה כבת 64. ולפי שרק שש שנים קודם לכן היא איבדה את בנהּ יחידה, פאול, שמת בדמי-ימיו משחפת, שהיה יקר להּ מחייה— נמלטה המשוררת על נפשהּ לשוויץ. לילות אחדים לנה שם בחוץ כחסרת-בית, עד שאנשי הקהילה היהודית בעיר אליה הגיעה מצאו לה מקום. מאוחר יותר היגרה לראשונה בחייה לפלסתינה המנדטורית, הגיע לירושלים, ושם נתקלה בלא-מעט אינטלקטואלים יהודים-גרמנים שנטו לבוז לה, כשם שבזה לה בשעתו הבורגנות הברלינאית: על שום האקצנטריות שלה (היא היתה בת בנקאי עשיר שבחרה בחיים בוהמיים), על שום שהיתה אישה שהתגרשה פעמיים וילדה את בנהּ מחוץ לנישואין, על שום שהתלבשה באופן חריג ושונה (תמיד עדוית טבעות ושרשרות, עתים טענה שהיא יוסוף מלך-תבי, עתים טינו מבגאד, ועתים – נסיכה אנדיאנית); ובעיקר משום שמעולם לא התבוללה, ומעולם גם לא הצטרפה לחוגים הציוניים או הרבניים; ויהדותהּ מעולם לא היתה קשורה לממסד כלשהו. אדרבה, מגיבוריה הגדולים היו ישוע ומריה. היא גם לא השתייכה מעולם במובהק לאחד מחוגי המשוררים בברלין, ונתפסה כתופעה של אישה אחת (כמה משיריה הוקראו לקהל בקברט וולטר שבציריך על ידי הוגו באל בין 1916 ל-1917, אבל היא מעולם לא ראתה את עצמה חלק מהדאדא).  מלבד זאת, היא אהבה לחולל מהומות כל-ימיה; גם אם לעתים בתום של ילד נעלב הנאבק על צדקתוֹ.

בשנת 1925, ארבע שנים טרם הופעת, חדר משלך מאת וירג'יניה וולף, חיברה לסקר שילר קונטרס זועם כנגד סוחרי הספרים והמו"לים בגרמניה וקראה למשוררים ולמשוררות לצאת למאבק מתמשך כנגדם, עד אשר יזכו המשוררים/ות והאמנים/ות לחירות מידם של אלו המבקשים להגביל את חופש היצירה האמנותי בשל תאוות ממון או שיקולים כלכליים גריידא. בקונטרס זה הזהתה לסקר-שילר עם שורה של  משוררים יהודים שהיו מזוהים  כמנהיגים- אנארכיסטים בגרמניה [גוסטב לנדואר, אריך מיזם, יוהנס הולצמן (סנה הוי)], שחלקם נרצחו או עונו בשלהי העשור השני של המאה בין אם על ידי הפרייקור הימני-מיליטנטי בגרמניה ובין אם קודם לכן על ידי שלטונות הצאר ברוסיה . יש להניח כי ההתנפלות שלה על "הסדר הטוב" הוסיפה אף היא לרתיעה שעוררה בקרב הממסדים השונים, ובמיוחד בקרב בורגנים, אריסטוקרטים ותעשיינים-קפיטליסטיים.

גרשֹם שלום, חוקר הקבלה הציוני, שהיה אז איש סגל צעיר באוניברסיטה העברית בירושלים, כתב אודותיה באפריל 1934 לחברו, האינטלקטואל ומבקר התרבות, ולטר בנימין, בברלין:

*

בימים אלה נמצאת כאן, לפי מיטב ידיעתי קרוב מאוד לגבול השיגעון, אלזה לסקר-שילר, שמתאימה טוב יותר לכל ארץ אחרת מאשר למזרח האמיתי. גם כך היא נותרה תופעה מדהימה ממש. היא ניהלה שיחה בת חצי שעה עם דוד המלך, שעליה היא דורשת ממני עתה הסברים קבליים. ואני לצערי אפילו לא משוכנע שהיא ראתה אותו בכלל. מעילויים אחרים מעולם הספרות אני מתחמק בכוונת מתכוון ובזהירות.

[גרשֹם שלום לולטר בנימין, 11.4.1934, בתוך: חליפת מכתבים 1940-1933, בעריכת גרשם שלום, תרגם מגרמנית: הראל קין, ערכה מדעית: איטה שדלצקי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008]  

*

   בין העדויות שנמסרו מפי אנשים שהכירו את אלזה לסקר-שילר בשנות חייה האחרונות בירושלים (1945-1933) הירבו למסור על מוזרויותיה. למשל, אמן הרישום, מירון סימה, העיר כי חזה בלסקר-שילר על יד בית הקפה "עטרה" נאבקת באדם שביקש להוביל עגל לשחיטה, והקהילה עליה קהל רב; ביום אחר מצא אותה מדברת לציפורים בגן ציבורי ירושלמי בניב שנדמה לו כפרי דמיונהּ הקודח, אך נדמה היה לו כאילו היא אכן חושבת כי היא דוברת בשפת העופות; טרודה דותן, בתם של האמנים גרטה ולאופולד קרקואר, העידה פעם (הסיפור נכנס לספר של בנהּ דני דותן), כי בהופעת הקרקס הסורי בירושלים בשנת 1934 התווכחה לסקר-שילר עם אחד הקרואים על כך שהעז לספר לטרודה (שהיתה בעת ההיא ילדה) כי הקוסם לא באמת חצה את עוזרתו לשני חלקים, אלא מדובר באחיזת עיניים. אלזה הביטה בו בעיניים רושפות אש ואמרה בכעס "מי אתה שתעז לפקפק בקסמי המזרח!".

ללסקר שילר היו חיים סחופי הזיות. היא אובחנה בילדותהּ  כלוקה בסנט ויטוס, המאופיינת בהתקפי רעד בלתי נשלט ובהזיות-חזותיות, אלא שלסקר שילר בטחה בכך כי לא תמונות-שווא מתגלות לעיניה אלא מציאות פנימית יותר, מכוסה מעין, שאך להּ או למעטים כמוה, יש אליה גישה. וכך למשל כתבה בין זכרונות ילדותהּ:

*

לבי אכן מילא תמיד תפקיד ראשי בחיי. כשהייתי צעירה מאוד לימים ראיתי אותו מדי פעם, לגודל חרדתה של אמי, תלוי אדום-אפל על מזוזת חדר המשחקים שלי משך שניות רצופות…

[אלזה לסקר שילר, זכרון ילדות, נדפס בתוך: פרדריק גרינפלד, נביאים בבלי כבוד: רקע לפרויד, קפקא, איינשטיין ועולמם, תרגם מאנגלית: אהרן אמיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1982, עמוד 108]

*

יש להניח כי בעתת-האם הוסבה לא על המראה המרתיע בלבד, אלא על עצם העובדה כי בתהּ רואה חזיונות ומשוכנעת כי הינם מציאות בת-קיימא. בספרו הזיות בחן הנוירולוג אוליבר סאקס שורה ארוכה של מקרים הידועים בספרות המחקר הרפואית למן המאה השמונה עשרה של אנשים, חלקם אנשים מן השורה, שבסיטואציות מסוימות בחייהם ראו לנגד עיניהם אנשים שלא באמת היו שם, או תמונות בלתי מציאותיות. סאקס מקשר זאת עם הפעילות הנוירונית במח, ולעתים עם הפרעות בתחום עיבוד הראיה והזיכרון. הוא הראה עד כמה שכיחות תופעות כאלה בחייהם/ן של הסובלים/ות ממיגרנות קשות עם אאורה או של המתמודדים/ות עם אפילפסיה. מחלת סיינט ויטוס בהחלט מצויה בספקטרום זה.

אבל דווקא אשר לשיחתהּ עם דוד המלך, עליה כותב שלום באי-אמוּן, ישנהּ עדות של מירון סימה המטילה אולי אור על שאירע שם, ומהי הדמות שאלזה ראתה:

*

יום אחד פגשתי באלזה לסקר-שילר ברחוב בין יהודה. היא אותתה לי, כולה אומרת סוד:

-יבוא נא, אראה לו משהו.

הבטנו אל תוך מבוא הבית. תימני צעיר עסק בצביעת הקיר. לגופו סרבל לבן לשעבר וראשו עטוף סחבה בהירה.

-הוא רואה את האיש הזה? לחשה המשוררת – בגלגול קודם היה זה דוד המלך.

[מירון סימה, מתוך: ערבית ופרידה, מצוטט בתוך: וְעֵינַי טִפּוֹת כְּבֵדוֹת וַאֲפֵלוֹת, תרגם מגרמנית: יהודה עמיחי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008, עמוד 78]

*

בין אם שוחחה לסקר-שילר עם הצבע התימני ובין אם התרשמה כל-כך מדמותו עד שראתה בו את דוד המלך ורקמה עימו שיחה פנימית דמיונית, הריי כאן, אין מדובר בהזיה, אלא בדמות בשר ודם שאלזה מזהה כדוד המלך.

את הקשר המיוחד של אלזה עם דוד ניתן להבין גם נוכח היותו של דוד אב-שכול. ואמנם, אחד המקומות הראשונים אליהם יצאה לסקר-שילר עם הגיעהּ לירושלים היה קבר אבשלום. בנוסף, לדוד מיוחס במסורת היהודית חיבור תהלים, כלומר מדובר כביכול, במלך משורר. כשנזכרים בעובדה לפיה ההטרונימים הבולטים ביותר של לסקר-שילר היו יוסוף מלך תביי, ונסיכה אנדיאנית, אין לתמוה על כך שחיפשה את קרבתו של המשורר-המלך, שכמוה ממש, איבד את בנו האהוב אף שכל את טובי חבריו (יהונתן בן שאול, אבנר בן נר).

*

*

גם אין לתמוה על אחיזתהּ של לסקר-שילר בתורת הגלגול. ברלין של שלושת העשורים הראשונים של המאה העשרים היתה מליאה במיסטיקונים וברואי-נסתר, למשל: רודולף שטיינר ואוסקר גולדברג, שריכזו סביבם חוגי תלמידים. שניהם גם לא התנגדו להישגים הרציונליזם והמדע. עם זאת, טענו כי המדע וההגיון מהווים רק חלק מן הידע המצוי בעולם, ומעבר לו— ניתן לאחוז בדעת העולמות העליונים ולזכות בחוויות פנימיות יוצאות דופן. אלזה לא השתייכה מעולם לא אל חוגו של זה ולא אל חוגו של זה (היא שמעה זמן קצר את שטיינר בראשית המאה העשרים). אבל במידה רבה, שירתהּ והתנהלותהּ, קשורה היתה בהעדפת מה שמופיע במציאות הפנימית על פני הנגלה לעין. במובן זה היתה ודאי לסקר-שילר יוצרת ברוחו של הפילוסוף (אולי מוטב, האנטי-פילוסוף), יוהאן גיאורג האמאן (1788-1730), שדרש לחוות את העולם בכל אופן, בכל דרך, ולהרחיב בכך את הגבולות הידועים של ההשגה האנושית (נחשב לימים כבר-הפלוגתא הגרמני לביקורות של עמנואל קאנט, וכאחד ממבשרי התנועה הרומנטית). מה שהתגלם בהכרתהּ של לסקר שילר לא נתפס בעיניה כהגבלה או כחזון תעתועים, אלא כמעלה גדולה— משום שלא דובר לדידהּ בהגבלה כלל, אלא במערכת חזיונית-לירית נעלה על פני הלוגיקה הגדורה ותפישת המציאות הרציונלית.

היבט מסוים אחר דרכו ניתן להעריך את דמותו של לסקר-שילר היא עצבונהּ הרב, העולה ושב ברבים משיריה. הנה למשל, באופן נוגע ללב במיוחד, במכתב ששלחה לפילוסוף היהודי מרטין בובר (1965-1878):

*

אדון פרופסור, אני אינני ציונית, לא יהודית ולא נוצרית, אבל נדמה לי שאני אדם, אדם עצוּב עד עמקי מעמקיו. הָיֹה הייתי חייל פשוט בצבאו של אלוהים; אבל אינני מסוגלת עוד לשאת מדים אחידים. אני זורמת עם הימים. יום אחר יום. אולי האל הנצחי נותן בי אמון? איני יודעת כיצד אני באנושיותי מסוגלת בכלל להאמין באל הנצחי. ועם זאת, ייתכן שאני מונחת בכף-ידו הבלתי-נראית, כולנו הממררים בבכי.

[אלזה לסקר שילר, 'מכתב למרטין בובר, 23.11.1942', נדפס: פסנתרי הכחול, נוסח עברי: נתן זך, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011, עמוד 85]

*

יושם אל לב כי המכתב נתחבר בעצם ימי מלחמת העולם השניה, בימים שבהם כבר נודע ברבים גורלם המר של יהודי גרמניה. מי מהם שהצליח לברוח מהנאצים התפזר בין אנגליה, רוסיה, אמריקה, צפון אפריקה ופלסטינה [ידיד ורע קרוב של לסקר-שילר, המחזאי ארנסט טולר, שהיה גם חברם לדרך של לנדואר ומיזם בעשור השני של המאה העשרים, שם קץ לחייו בלונדון 1939];  בובר ולסקר-שילר התוודעו עוד שנים רבות קודם לכן. לסקר-שילר ודאי הכירה את תרגום המקרא לגרמנית של בובר ופרנץ רוזנצוייג, אם כי ודאי הגיעה אליו רק לאחר שכתבה את אסופת שיריה בלדות עבריות (1913), שבו הרבתה לכתוב על המקרא ודמויותיו. ניכר כי לסקר-שילר כותבת לבובר כמו לשותף-לגורל. אפשר גם כי סמכה עליו כי יצליח לשאת משפט כמו:  הָיֹה הייתי חייל פשוט בצבאו של אלוהים; אבל אינני מסוגלת עוד לשאת מדים אחידים, שכן בובר התנגד בכל מאודו לממסד הדתי, וכפילוסוף התנגד מאוד לניכור הבין-אנושי (גם אם לא הצליח להפגין חמימות רבה כלפי הזולת).  מה שחשוב כאן, היא תפיסתהּ העצמית של לסקר שילר, אולי חשבון חיים המתגלם בדבריה על חוסר היכולת לשאת מדים אחידים. בסופו של דבר, גם העצב-העמוק הוא מדים אחידים מאוד, ויש איזה צורך להתחמק ממנו אל זהויות שאולות, תחפושות, חזיונות, שיחות עם דוד המלך, או דיבור בשפת הציפורים. בסופו של דבר, נראה כאילו חיי המשוררת כללו במידה רבה התמודדות יומיומית עם אבדן, שכול, געגוע ויגון, מהם היתה יוצאת ושבה אליהם לבסוף— כל הדמויות שגילמה, כל הקולות השונים שביקשה להשמיע, כל המראות וההארות שליוו אותהּ, היוו בראש ובראשונה ניסיון נחוש ונואש להקל מן היגון ומן הבדידוּת.

 *

**

בתמונות: פורטרט של אלזה לסקר שילר, זמן בלתי ידוע, ככל הנראה, קרוב להיותה בת ארבעים.

אלזה לסקר שילר, יוסוף נסיך תבי מנגן בחליל, רישום צבעוני על נייר, זמן בלתי ידוע.

Read Full Post »

על קביים ירוקים

*

1

*

   יעקב גלאטשטיין (1971-1896), משורר האינזיך (מיידיש: אין זיך, בתוך עצמך) הניו-יורקי, כתב באחד משיריו היפים מתוך מחזור השירים שירי קְרֶדוֹ , 1929:

**

הַקַּיִץ בָּא עַל קַבַּיִם יְרֻקִים

וּמְקַבֵּץ מָטְמוֹן שֶׁל יֹפִי

וּמְתַקֵּן אֶת בֵּיתוֹ הַדָּל, חֲדוּר-הַכְּפוֹר.

בְּיָמִים מְאֻחָרִים יוֹתֵר הוּא מִתְעָצֵּל אֲפִילוּ לִנְחֹר –

רוֹבֵץ יָמִים תְּמִימִים פְּעוּר-חֻלְצָה

וּמִתְחָמֵּם לִפְנֵי סָף בֵּיתוֹ.

וְחָי עַל צְבָעִים מוּכָנִים וְאוֹכֵל פֵּרוֹת עֲשוּיִים

וְנִרְדָּם עָד שֶׁנּוֹפֵלֶת עָלָיו עָרֵמָת עָלִים צְהֻבִּים

בְּמִלְמוּל:

בִּמְחִילָה-מִכְבוֹדוֹ, תִּסְתָּלֵּק.

[יעקב גלאטשטיין, 'קיץ', משורר בניו יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם: בנימין הרשב, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 55]

*

   הייתי בערך מחצית מגילי היום, כאשר קראתי לראשונה את השיר הזה של גלאטשטיין. בצעירותי קראתי אותו כשיר מבדח, על חילופי עונות, מסע הזמן בין שלהי האביב ועד עבי-הסתיו. השורות הַקַּיִץ בָּא עַל קַבַּיִם יְרֻקִים/ וּמְקַבֵּץ מָטְמוֹן שֶׁל יֹפִי נחקקו בי במידה כזו שלו רק הייתי נשאל מה צריך אדם כדי לכתוב שיר טוב הייתי עונה: לבוא על קביים ירוקים ולקבץ מטמון של יופי. ובכל זאת היו דברים שבגיל עשרים לא הבנתי, ובחלוף הימים, קל יותר להבין.

    כי תנועתו הפעלתנית-ססגונית של הקיץ עד מהרה מואטת. הוא מתקין לעצמו את מקומו, ובימים מאוחרים יותר מתעצל אפילו לנחור, רובץ ימים תמימים פעור חולצה להתחמם על סף הבית, וחי על דברים עשויים ומוכנים. השיר הומה מעייפות, מהזדקנות, מהכרה לפיה דברים שלפנים ניתן היה לקיימם מתוך בדיחות נון-שלנטית, מצריכים פתאום השתדלות יתירה, מאמץ מיוחד. על השיר נסוכה בת-צחוק, אך במעמקיו הוא שיר קיומי על מצבו של האדם בעולם, ועל כוחותיו הדלים, ועל עייפות מתגברת.

   אתמול דיברתי עם ידידה המשתתפת עימי במפגש חודשי של אמנים, משוררים, אקדמאים ואוצרים, העוסק בשירה. היא עומדת להעביר שם מפגש בעניין "הזיקנה בַּשִׁירה" וביקשה שניפגש לדבר על זה. אני במידה רבה צעיר המשתתפים, הזכרתי לה. מה אני בכלל יודע על זיקנה?

   ואז חשבתי על העייפות, העייפות שלא היתה בי בגיל 20 ושבשנים האחרונות נוכחות במידה בלתי מבוטלת. אמרתי לה: לפעמים אני כל-כך עייף כעת, עד שאני חושב לעצמי מה יהיה כאשר אהיה בן 60 או 80. אמרתי שכאשר הייתי צעיר פחדתי הרבה יותר מהמוות, ועם כל העייפות שלפעמים נוסכים בנו החיים, נראה לי כי בעוד שנים ארוכות פשוט ארצה לנוח בשלווה לתמיד, ושהמלמול, בסתיו הימים: בִּמְחִילָה-מִכְבוֹדוֹ, תִּסְתָּלֵּק הולך ונעשה, עם הזמן, מקובל עליי, יותר ויותר.

ואז בדרך הביתה פתאום באו עליי השורות הַקַּיִץ בָּא עַל קַבַּיִם יְרֻקִים/ וּמְקַבֵּץ מָטְמוֹן שֶׁל יֹפִי וכבר ידעתי על מה אני עומד לכתוב.

*

2

 *

   אלברט איינשטיין (1955-1879) כתב ב-5.2.1930 לבנו הצעיר אדוארד (1965-1910) את המכתם הבא:  החיים הם כמו רכיבה על אופניים. כדי להמשיך לזוז אתה מוכרח להמשיך לנוע.

   אם יש משהו העולה מדמותו של איינשטיין כפי שמצטיירת בביוגרפיות אחדות שהוקדשו לדמותו, היא—התנועה המתמדת אל הרעיון הבא, אל התיאוריה הבאה, אל סט החישובים הבא. במידה רבה, הוא אדם שלא נתן גם לקשיי החיים לעוצרו ולבטל את עבודתו, ואדרבה— בכל עת של קשיים אישיים היה נוהג לשקוע בעבודתו ובהתקדמות בה, ולתת למשבר לעבור ולשכוך, מבלי לייחד לו התעסקות רבה.

   איינשטיין סבל כל חייו מבטן רגישה. עשור לפני פטירתו התגלה אצלו בקע בכלי הדם הטבורי, ומפני הסכנה הוחלט שלא לנתחו. כעשור אחר כך, כאשר היה המצב כבר סופני, הציע רופא לנתח את איינשטיין שהיה כבר בן 76 (לא נותר מה להפסיד). אף על פי שבנו הבכור של איינשטיין הנס-אלברט, מזכירתו, הלן דוקאס, וכמה מידידיו, ניסו לשכנעו להתנתח, הבהיר להם איינשטיין כי  אין טעם להאריך את חייו, הוא עשה את חלקו, הוא יהיה חייב הלאו ללכת אל בית עולמו בזמן זה או אחר. זה הזמן ללכת.

   איך יודעים שהגיע הזמן? אולי כאשר לא נשאר די כוח לרכוב על האפניים קדימה, כשיותר מדיי אנשים שאהבתָ כבר נאספו אל בית עולמם [חברוֹ הקרוב ביותר של איינשטיין מנעוריו, מישל (מיכלאנג'לו) בֶּסוֹ, חברו לאקדמיית אולימפיה, ולחישובים המתמטיים שנעשו סביב תורות היחסות, נפטר חודשים אחדים לפני פטירתו של איינשטיין], ויש באדם כבר צד שיותר מתגעגע אל מה שהיה ואינו, ופחות רצון לקחת חלק במה שיהיה. אפשר כי זו השעה בא אדם שומע בפנימו את הקול האומר: בִּמְחִילָה-מִכְבוֹדוֹ, תִּסְתָּלֵּק.

   אין לי אופניים. כרוכב חד אופן ותיק, אני רואה את דברי איינשטיין לבנו. לא חשבתי על זה עד כה, אך אולי יש יתרון גדול בחד-אופן. הוא מאלץ את הרוכב להתאזן כל העת; לנסות לשמור בכל עת על שיווי המשקל.

*

*

בתמונה למעלה:  Peder Mork Monsted, Sunset Over a Danish Fjord, Oil on Canvas 1901

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

Cold Black Sea (לו ריד)

*אתמול היה לי יום משונה ועצוב. אולי בשל שעון החורף, אולי בשל הסגריר, הסתובבתי כל היום וזמררתי לעצמי את Caroline says II של לו ריד ("It's so cold in Alaska") מתוך האלבום ברלין שראה אור בשנת 1973. בערב הודיעו אתרי האינטרנט על פטירתו של ריד בגיל 71, מה שהציף אצלי כמה וכמה זכרונות.

*

*

בבית הספר התיכון, לפני 24 שנים, ניהלתי תחנת רדיו בבית הספר (לא דובר ביותר מאשר לארגן מוסיקה טובה בהפסקות, ואני לקחתי על עצמי את הצד האלטרנטיבי), והשיר הפותח בכל הימים שבהם ערכתי והגשתי היה של ה-Velvet Underground.

*

*

ואם לא אז השיר הסוגר:

*

*

בימים שבהם ירד גשם זה היה השיר הזה:

*

*

היתה תקופה שיחסיי עם הוריי לא היו במלוא תפארתם (רמזתי על זה פה ושם בעבר). אם נשארתי שם  אייכשהו, באותן שנים, זה היה בעיקר בשל דאגה לאחותי. לפעמים לא היה לי איפה לישון, וגם לא פרוטה לפרטה; והשיר הזה כל הזמן ניגן לי בראש. עד היום מדי פעם בשבתות אני חוזר לספסל ההוא שעליו חלמתי איך אגדל ואצא מזה (עניין של שעה הליכה מפֹּה).

*

*

ערכתי אוסף של השירים שאני הכי אוהב. בסביבות גיל 18 הפצתי אותו אצל כל חבריי וחברותיי, ואצל אחותי וחברותיה. הוא נקרא Perfect Day. מדי פעם יש המזכירים לי את האוסף ההוא.

*

*

הימים שאחרי הפציעה הצבאית ההיא, אחרי שכמעט נהרגתי, ולא ברור היה לי כאשר התעוררתי מה עליי לעשות ואיך להמשיך את החיים, כי רגע לפני שאיבדתי את ההכרה, עשיתי לעצמי סוג של טקס פרידה שליו מן החיים הקצרים שהיו לי. יש שיר של ריד שמתאר בעיניי את התקופה הזו באופן שלם; את הרעב, החיפוש חסר המנוחה, והספק המתמיד (הילדים שלי מזהים אותו כ-'שיר שאבא שר בחדר האמבטיה'). אני חושב שזה הטקסט היפה ביותר שריד כתב.

*

*

ריקי מתה. גיל 26. סרטן חוזר. בערך שנה אחרי שהתחתנתי. ריקי היתה קצת האחות הגדולה שאף-פעם-לא-היתה-לי. אחותהּ הקטנה של ריקי היא חברת נפש שלי כבר 23 שנים (וגם בת זוג, אי שם לפני 20 שנה). באותה שנה לא דיברנו אני ואחותהּ. לא ידעתי שהמחלה חזרה. לא ידעתי שהיא נוֹטה למוּת (כי קודם היא כבר החלימה לגמריי).  אף פעם לא היתה לי הזדמנות להיפרד מריקי. אני כבר 15 שנה מגיע לאזכרה השנתית. כולם יודעים שזה יום שבו אני עוצר הכל ונוסע . על כל פנים, מאז הפך השיר הבא של ריד למה שמבטא את תחושתי ביחס לריקי בדייקנות.

*

* 

לפני חמש שנים כשהאתר הזה רק החל לקרטע הקדשתי רשימה לזכר ניקו בחלוף עשרים שנה לפטירתה. זה נעשה 25 שנים בינתיים. אתמול הלך לו ריד. פתאום. אני נזכר ב-Songs for Drella  של ריד וקייל. מחווה מאוחרת לאנדי וורהול. אלבום נפלא, שאני מאזין לו כבר 23 שנים, ונהנה כביום הינתנו .  וחושב על כך שאת כל ההסתייגויות של ריד מדמותו של אנדי וורהול, ניתן למצוא גם בדמותו של ריד, שהיה בו משהו מלא להפליא בעצמו, וגם רודני כפי שהעידו כמה מחברי ה-Velvet. לא בטוח אם הייתי רוצה להיות חבר של לו ריד. אני כמעט משוכנע שלא. אני בטוח שיהיו כאלה שייתעקשו לזכור אותו קודם כל בשל היותו אחד ממובילי הגלאם-רוק של שנות השבעים יחד עם דיוויד בואי ועם איגי פופ, אבל לטעמי לא על כך תפארתו, אלא על הבלוז-רוק שלו, הקשוב לסיפוריהם של נידחי החברה, החיים בשוליה; עם המוות המלווה אותנו לכל מקום בשדרת החלומות השבורים, ועם הפקפוק המתמיד האם לכל זה יכול להיות סוף טוב. בכל זאת, יש מעט מאוד מוסיקאים שכל כך הרבה זכרונות רגשיים שלי חתומים בחותם המוסיקה והטקסטים שהם הותירו, וכנראה, שמטבעם של זכרונות רגשיים, הם ימשיכו לקנן שם, עד ליום שבו  יאסוף גם אותי הים הקר השחור.

*

*

הערה: כותר הרשימה לקוח מפתיחת השיר Cremation מתוך האלבום Magic and Loss.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

הדמיון הוא צייר גדול

*

   איני מרבה להביא לדון כאן בספרות רבנית, ובכל זאת בין דפי הספר מעשה טוביה או ספר העולמות [נדפס: ונציה 1707; קרקוב 1908] מצאתי כמה פיסקות שחשתי רצון להביאן כאן, משום שהן מבטאות איזה מעבר בלתי נהיר בין מיתוס, אגדה, פולקלור ודברי הווי, ובין אינטואיציה מדעית. המחבר, הרופא היהודי ר' טוביה כ"ץ  (1729-1652) למד באוניברסיטת פרנקפורט (נאלץ להפסיק את לימודיו שם בשל יהדותו); הוסמך כרופא בפאדובה, שימש כרופא חצר בפולין ואחר-כך בקונסטנטינופול/ איסטנבול; עלה בשנת 1715 לארץ ישראל ובה נפטר. סיפרו, שנכתב בעברית רהוטה, יישר קו עם הסיפרות הרפואית האירופאית, בת זמנו. טוביה לא נרתע מאזכור חידושי המדע, וכך הביא בין סיפרו את התיאוריה הההליוצנטרית הקופרניקאית (הוא אמנם דוחה אותה משום שלדידו היא מתנגשת עם האמונה) וכן את תורת מחזור הדם שחידש במאה השבע עשרה ויליאם הרווי (אין לו הסתייגות לגביה); כ"ץ מדייק בדבר מקורו האנגלי של הרווי. עם זאת, משום מה נדפס כי החוקר האנגלי חי סביב שנת 1300, ולא כמי שתגליתו התחדשה רק עשורים אחדים בטרם ראה אור סיפרו של כ"ץ.   כמובן, אפשר כי התאריך שהובא בדבר חיי הרווי הוא שגגת מדפיסים ולא יצא תחת ידי המחבר.

   להלן שלושה פרקים מתוך ספר עולם קטן, החלק הרביעי מתוך ספרו הנזכר של ר' טוביה כ"ץ. על הקוראים לזכור, כי דיונים כגון אלו לא היו נחלת סיפרות רפואית יהודית בלבד, אלא באותה עת, עוד נידונו נושאים שכאלה בכובד ראש, בסיפרות רפואית ומדעית בת הזמן:

 *

פרק שביעי: ידבר במהות הצינטרברוש והוא חצי אדם וחצי סוס ואם ראוי שנאמין במציאותו ואם לאו

והנה אחרי התגלגל ספור השתנוּת הצורות באחד מאיברי האדם לא אחדל מחלקור במהות הצינטרברוש בלע"ז והוא חצי אדם וחצי סוס אחרי שגדולי האומות יאמתו מציאותן וכותבי חידושי העולם הרבו לספר מהם בזמנים נפרדים שהביאו מין זה לפני כמה מלכים ושרים להראות פעולת הבורא יתברך והשתנוּת הטבע וכפי דברי החוקרים יהיה מין חיה כתמונת קוף הדומה לפרצוף האדם במראה ובמעשה, ואם כן הוא, אין מן הנמנע שנאמין מציאותן אולי תהיה השתנוּת הטבע אשר בלטין מונשטרא.

[…]

פרק תשיעי: ידבר במהות הסירינא שהוא חצי אדם וחצי דג

וכענין זה ראוי לחקור אחר מהות הסירינא שהוא חצי אדם וחצי דג פעם ימצא בצורת איש ופעם בצורת אישה ובלשון ספרדי סירינא דה לה מאר ובלשון אשכנז איין וושר מאן אדר וושר וויב. וכדברי רושמי הארץ שכיח יותר בים אוקינוס והנה חכמנו זכרם לברכה האמינו כדאיתא בגמרא מסכת כלאיים פרק ח' משנה ה' ואני דיברתי עם אנשים ישרים אשר ראוהו פה קושטנדינא וראוי לסמוך עליהם לאמת מציאותם, ואם שקשה לי להאמין.

[…]

פרק אחד עשר: מספר באיכות הקוף הדומה לאדם בכל ענייניו

תמיהה גדולה ולא מצאתי תשובה מספקת עליה. מדוע בכל בעלי החיים לא נמצא דם נִדוֹת מה שבלשון חז"ל וסת זולת באשה ובקוף עם היות שכל בעלי החיים מתברכים בבנים יותר ואיני יודע כיצד; איזה מהרופאים אומרים שהריר הנוזל מהנקבות של הבהמה וחיה הוא במקום דם נדה ועם כל זה דחוקה התשובה.

[טוביה כ"ץ, מעשה טוביה או ספר העולמות, מהדורת משה שטרנברג,  קרקוב 1908, דף ס"ט ע"ב- ע' ע"א]

 *

  יש להניח כי כ"ץ לא היה יוצא דופן בדיוניו הספק-מאמינים ספק-סקפטיים אשר למציאותם של קנטאורים ובנות ים. שלהי המאה השבע עשרה היו מליאים באמונות בשדים, רוחות רפאים וביצורים מוזרים. רופא ומדען כסיר תומאס בראון (1685-1602) פרסם ספר שלם, (Pseudodoxia–Epidemica (1672, אוסף אנקדוטלי של אמונות, מנהגים ואמונות טפילות אשר רווחו באירופה בת תקופתו; ברוך שֹפינוזה (1677-1632) שלל את מציאותם של שדים ורוחות רפאים. אמנם, הוא לא הרחיק לדון במציאותם של יצורים מיתולוגיים.ברם, דומה כי דעתו על כך, במנוגד לדעת רוב-בני-זמנו, היתה שלילית לחלוטין אשר לאפשרות הימצאם.

   יש לזכור כי באותה תקופה היו הרופאים לומדים, בין היתר, טקסטים לטיניים בני העת העתיקה, התקופה ההלניסטית, ימי הביניים והרנסאנס. מבחינה זו, קשה היה להם לשלול מכל וכל עדויות של נוסעים, חוקרים ורופאים קדמונים על אשר ראו עיניהם או על שמועות שהגיעו לאזניהם.

     אשר לקנטאור, ניכר כי כ"ץ אינו אץ לאמץ את אמונת מציאותו,הוא רק טוען כי הואיל ובטבע כלולים גם חריגים, משונים בטבעם (באחד הפרקים הקודמים של חיבורו דן כ"ץ במציאות תאומים סיאמיים), אפשר גם כי על פניו יוולד יצור שחציו אדם וחציו סוס. עם זאת הוא מדגיש, כי יצור זה יהא כה משונה בטבעו עד אשר יוּכּר כמעורר פלצות (מונשטרא, Monster) בעיניי הרואים אותו.

   בדומה לכך, קשה לכ"ץ להכיר במציאותם של בני/בנות ים, הואיל והוא קרא אודותיהם בספריהם של גאוגרפים ("כותבי הארץ"), ראה בגמרא כי ייתכנו יצורים כאלו, ואף שמע באיסטנבול עדות פיהם של אנשים נאמנים, כי אכן חזו בבני/בנות ים. דומה כי כ"ץ ממאן לשלול מכל וכל את קיומם של יצורים אלו על סמך מכלול העדויות בכתב ובעל-פה על קיומם. עם זאת, הואיל והוא לא זכה לראות יצורים כאלו מעודו הוא מסיים את דבריו בהבעת ספק בדבר מכלול העדויות הידוע לו על מציאותם/ן.

    הפרק האחד עשר מפתיע ביותר, משום שמצויה בו אינטואיציה של המחבר (או כך הוא מציג את הדברים) בדבר הקירבה היתירה שבין בני המין האנושי ובין הקופים. מיוחדת גם הדגשתו הרפואית על כך שהקופה דומה מאוד לאדם באשר למחזור החודשי, וכי האדם והקוף מיוחדים בכך משאר מיני בעלי החיים. כמובן, אין להרחיק ולהציע כי כ"ץ הקדים את צ'רלס דרווין, שכן הערות בדבר קירבתו של הקוף לאדם הושמעו עוד בסיפרות העתיקה, אבל כן ניכר כאן משהו שניתן להכתירו בכותרת "הדמיון הוא צייר גדול", כלומר: המחבר סוקר בפרקים קודמים שורה של יצורים משונים (בין היתר עם סאטירים, ויצורים אנושיים המחוברים לאדמה בטבורם), אפשר מיתיים ודימיוניים— ומעיר על כך שאם כלל נמצאים, הריי קיומם אפשרי רק על דרך השתנוּת הטבעים, כלומר: חריגה מפלצתית מן הטבעים הקיימים; סופו שמשמיע הערה על קירבה דמיונית בין בני האדם ובין הקופים. לוּ רק היה מוסיף את המשפט: 'ואפשר כי האדם הוא השתנוּת טבע הקוף או הקוף הוא השתנוּת טבע האדם', ניתן היה  לראות באינטואיציה שלו, דבר מה שהקדים את צ'רלס דרווין (1882-1809), גם אם משולל את תיאוריה של אבולוציה. ברם, הואיל ונמנע מכתיבת הדברים, לא נהיר האם אמנם התיר כ"ץ לעצמו לסבור כי גם במקרה האדם והקוף מדובר בהשתנוּת טבעים. קרוב לודאי כי מגבלות של דת, אמונה, תרבות ונומוס מנעוהו מלכתוב, ואפשר כי גם מנעו אותו מלחשוב באורח כזה, שיש להניח שהיה מעמיד את הסמכתו כרופא, ואת מקומו בקהילה היהודית, בסכנה גדולה.

   איני יכול שלא לחשוב בצל הדברים, על כך שכל קידמה-מדעית מחייבת חופש יחסי: חופש מחשבה, חופש חקירה, חופש ביטוי. בחברות בהן מסוכן להביע דעות חריגות, או לחקור כנגד מוסכמותיהן, אפשר שהחוקר יעלים דבריו; גרוע יותר: אפשר כי הוא יעלים את מסקנותיו קוראות התיגר, אפילו מעצמו, ויותיר אותן רק כהנחות דמיוניות או כתמיהה גדולה, בשולי דבריו. דברים שאולי היה ראוי להרהר בהם, אך אין זה מתקבל על הדעת לחוקרם לעומקם.

*

*

בתמונה למעלה: A Dialogue at the Berlin Zoo, Photographed by John Heartfield, 1934

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

Dada is not Dead

*

**

בשנת 1967 כתב ההוגה הפוליטי ומבקר התרבות הצרפתי, גי ארנסט דבור (Guy Ernest Debord, 1994-1931), הרוח החיה בתנועת האוונגרד הסיטואציוניסטית האירופית (Situationist International), ומן האידיאולוגים שהשפיעו על מהפכת הסטודנטים הפריזאית שנערכה שנה אחר כך (1968), דברים על אודות הזרמים האמנותיים אשר בישרו לדידו את קץ האמנות המודרנית:

 *

הדאדאיזם והסוריאליזם הם שני זרמים המסמנים את קץ האמנות המודרנית. הגם שמודעותם לכך יחסית בלבד. הרי שהם בני-זמנה של המתקפה הגדולה האחרונה מטעם התנועה המהפכנית של הפרולטריון – וכשלונה של תנועה זו, שהותיר אותם כלואים בשדה האמנות שעל פי הכרזותיהם פג תוקפו. הוא הסיבה הבסיסית לשיתוקם. הדאדאיזם והסוריאליזם קשורים מבחינה היסטורית ומנוגדים זה לזה בעת ובעונה אחת. בניגוד הזה – המהווה עבור כל אחד משני הזרמים את החלק רב-ההשלכות והרדיקלי ביותר של תרומתו – נגלה את טבעה הבלתי מספק של הביקורת שפיתח כל אחד מהם באורח חד צדדי. הדאדאיזם ביקש לחסל את האמנות מבלי לממשה: והסוריאליזם ביקש לממש את האמנות מבלי לחסלה. העמדה והביקורתיות שפיתחו לאחר מכן הסיטואציוניסטים, הראתה שהחיסול והמימוש של האמנות הם היבטים נפרדים של אותה חריגה מהאמנות.

[גי דבור, חברת הראוה, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות: דפנה רז, הוצאת בבל: תל אביב 2001, ללא מספור עמודים, פסקה 191]

 *

   הדיכוטומיה לכתחילה שנוקט דבור, המפרידה ומבחינה את הזרמים הדאדאיסטים והסוריאליסטיים מכלל האמנות המודרנית, כסטייה או כחריגה ראויה לביקורת בעיניי באשר מחשבתו החברתית-פוליטית הניבטת מספרו חברת הראווה מתעלמת מן הפנים האינדיבידואליסטיות-סינגולריות באישיותו של כל אמן; הרי נקל יותר לצייר את עולם האמנות על ידי חלוקה (לא ממש הכרחית אגב), בין אמנים-משמרים, אוּמנים של אידיאות אמנותיות [אני שואל את המונח "אומנים של אידיאות" מהגותו של ז'ק שלנגר, שדיבר על מורים וחוקרים בפילוסופיה כאוּמָנִים של אידיאות המשמרים ומורים מחדש ובהרחבה אידיאות קדומות יותר מאשר פילוסופים-מחדשים] שנוצרו במאות שלפני-כן על ידי אמנים שהוכרו כקלסיקאים, ובין אָמנים-מחדשים, אמנים של אידיאות אמנותיות חדשות, המבקשים לפרוץ דרכים חדשות, אפיקי ביטוי ויצירה חדשים; מובן, כי אלו ואלו יביאו לידי ביטוי ביצירתם מוטיבים, השפעות וטכניקות שנודעו גם בעבר, אבל המינונים בין שימוּר, חידוּש ושיפּוּר ובין פריצת הגדר אל נתיבות חדשים תשפיע על מידת ההבחנה ביוצר כממשיך דרך ובין פורץ דרך. בעיניי, אגב, לא תיתכן הבחנה חדה שכזאת, שכן אמן הולך ומתפתח כל ימיו, ואמנותו נתונה תמיד ביחסים פנימיים הדוקים שבין רצף ותמורה.

**

*

   אבל ההבחנה של דבור באשר לדאדא אינה מדוייקת אף מבחינה היסטורית-ביקורתית (לטעמי, דבור גם אינו מדייק באשר לתנועה הסוריאליסטית, אבל לא אכנס כאן לביקורת דבריו אודותיה). למשל, בדאדא של ציריך (קברט וולטר) הוו טריסטאן צארה (שמואל רוזנשטוק) וריכרד הולסנבאק  כוחות ניהיליסטיים-ליצנים-חצופים (כך גם לעדות חבריהם), שניסו לשים את כלל מאפייני של החברה הבורגנית (בכללם: טעם אמנותי) ללעג ולקלס— ולא פעם תרמו לכך שכל מיני דיפלומטים וסוחרים שטרחו להגיע לחזות במופע בקברט וולטר המדובר— הסתלקו בזעם. עם זאת, קשה לומר את אותם הדברים על הוגו באל, אמי הנינגס, מרסל ינקו, האנס ארפ וסופי טאובר— שניכר כי ראו את עצמם כאמנים יוצרים חדשניים, אם כי בהכרח, פועלים  במסגרת התנועות האמנותיות בנות זמנם. כולם היו גם במידה זו או אחרת, קוראים/ות נלהבים/ת, ובאל עסק כנודע לא בתולדות האמנות בלבד, אלא גם בפילוסופיה, ספרוּת ומחשבה פוליטית ודתית.

   יתר על כן, דומה כי דבור מביא בחשבון בדבריו אודות הדאדא, אך ורק את הדאדא בציריך, שאמנם נפסק במידה ידוע בשוך מלחמת העולם הראשונה, אבל חבריו הפעילים המשיכו וייסדו את דאדא-ברלין (הנס ארפ, סופי טאובר, אוטו דיקס, מקס ארנסט, חנה הוך, קורט שוויטרס, אוטו בורכהארדט, ראול האוזמן, יוהנס באדר ועוד) ששגשגה עד עליית הנאצים ואף המשיכה זעיר-פה וזעיר-שם אחר המלחמה; וכן דאדא ניו-יורק בהנהגתם של מרסל דישאן ומן ריי (עמנואל רדניצקי), שניהם היו אמנים פעילים עוד בשנות השישים של המאה העשרים ומעולם לא חזרו בם מהשתייכותם לתנועה הדאדאיסטית— אף על פי שהיו מעורים כטריסטן צארה גם בהלכי הרוח הסוריאליסטיים; דבור אף מתעלם מדאדא עין-הוד (ישראל) בהנהגת מרסל יאנקו, שעל אף שאימצה מאפיינים ציוניים אדוקים, עדיין נשמרה בה רוח אמנותית חופשית למדיי. דומה כי דבור מבקש להתבונן בדאדא בעיקר דרך פרספקטיבת פרישתו של הוגו באל מן התנועה והתכנסותו יחד עם זוגתו אמי הנינגס בהתבודדות באזורים כפריים של שווייץ; כמו כן, הוא נושא עיניו, לחבירתו של צארה לאנדרה ברטון ולתנועה הסוריאליסטית בפריס. צארה גם הפך מאוחר יותר כברטון, כדובר-למען-הקומוניזם-העולמי, מה שכנראה מוכיח אליבא דדבור את קיצן של הדאדא ושל הסוריאליזם כתנועות-מהפכה-אמנותיות בין-לאומיות ואת חבירתן של המהפכה-הפוליטית גריידא. כל אלו כנראה שימשו את דבור בשנת 1967 בציירו את הדאדא כתנועה מתה שנכשלה— שהריי שמה לה לדבריו כמטרה "לשים קץ לאמנות המודרנית", ואילו זו האחרונה המשיכה לשגשג עוד הרבה אחרי שהדי הדאדא שככו לכאורה.

*

*

   בשנת 2009 פורסם הדימוי המרשים מאת Adrian Ghenie, המציב לכאורה בסלון הגלריה של אוטו בוכהארדט בברלין, בו התקימה התערוכה הבין לאומית הראשונה של הדאדא (30 ביוני 1920) זאב בודד אחד בלבד. הפוטומונטאז' מביא בחשבון כמובן את זכרונם של הצופים, הזוכרים ומכירים את התמונה שצילם רוברט סנקה, באותו אירוע באבּהּ של 1920. אותם יוצרים שישבו מבודחים בסלון, ממתינים לקהל שיבוא לצפות ביצירותיהם, כמו נבלעו בבטנו של הזאב הרעב, שאפשר שמסמל את מוראותיה של המאה העשרים. ברם, אפשר כי כמו בשלהי אגדת כיפה אדומה (האחים גרים),  ייכנס מיד לסלון הצייד, לץ עוטה מסכה אפריקנית, חמוש במספריים ענקיות, וייגזור במספריו (כלי אמנותי הכרחי בקולאז'ים של ראול האוזמן וחנה הוך) את בטן הזאב. אזיי ייצאו-ויעלו מתוכה כל אנשי הדאדא מחדש. וסלון הגלריה של האוזמן שוב לא יהיה זיכרון אמנותי שכוח שזאבי-שלגים מהלכים בּו בין חורבות. אלא מקום חי, ויטאלי, בועט, פורה-ומפרה. אני בוחר להתבונן בפוטומונטאז' הזה כקריאת-תיגר וכאתגר, להשּיב שוב את רוח הדאדא בינינוּ. אני רואה בקרקעית האמירה הקודרנית של האמן— אופטימיות וצחוק, ואולי פשוט עוד לא ויתרתי על הדאדא.

 *

והנה דניאל קאהן במופע שנערך בבונקר נאצי לשעבר בוינה של ימינוּ.–קאהן כדרכו מפליא לשזור במופעים שלו בין יהדוּת קוסמופוליטית-סוציאליסטית ברוח הבּוּנד,בין יסודות דאדאיסטיים,ובין שירה בדחנית יידישאית, שלדאבון לב, דומה שהפכה, גם כן, לאמנות ההולכת ונעלמת מן העולם.     

 *

*  

בתמונות: Raoul Hausmann and Hannah Höch at the opening of the First International Dada Fair, 30/6/1920, Photographed by Robert Sennecke 1920

 The First International Dada Fair in Berlin, 30/6/1920, Photographed by Robert Sennecke 1920

Adrian Ghenie, Dada is Dead, Photomontage 2009.

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

המשאלה להיות אינדיאנית

*

*

1

אילו רק הייתָ אינדיאני. נכון תמיד ורכוב על הסוס הדוהר – נוטה לעומת הרוח –  ברטט מתחדש וחוזר על גבי הקרקע הרוטטת. עד להשיל דורבנות – כי אין דורבנות –  עד להשליך מושכות – כי אין מושכות – וכמעט לא לראות, שהאדמה לפנים הינה ערבה כסוחה למשעי, כבר בלא צוואר סוס ובלא ראשו.

[פרנץ קפקא, 'המישאלה להיות אינדיאני', סיפורים ופרקי התבוננות, תרגם מגרמנית: דן מירון, הוצאת שוקן: תל אביב 1977, עמ'  25] 

*

בספר, אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת (מוזיאון ע"ש הכט: חיפה 2006) נאספו-יחדיו רבים מן האיורים והציורים שהותירה בעזבונהּ, המשוררת אלזה לסקר שילר. לסקר-שילר ידועה היתה כתמהונית, בלתי-צפויה בהנהגותיה,בעלת "מעשים משונים". היא נהגה לקרוא משיריה כיוסוף נסיך-תביי (שמא אחיינם הרחוק, בעל החלומות, של אדיפוס או של אנטיגונה, בני העיר ?), כחלילן מיסתורי (החלילן מהמלין?), כאינדיאנית, כבובנאית (מפעילת תיאטרון בובות). אחר עלייתהּ ארצהּ (1934), הואיל והוכתה בברלין על ידי אנשי המנגנונים הנאציים ונמלטה על נפשה, התרבּו הפרסונות. לכך תרם ודאי מותו בטרם עת של בנהּ פאול (בעצמו ציָּר- מוּכשר). היא נהגה להסתובב בירושלים לבדהּ, מדברת אל הציפורים והחיות, או מדברת אל עצמה. לסובביה הסבירה כי היא נוהגת לשוחח עם דוד המלך בעודהּ צועדת לבדהּ, ועוד כהנה וכהנה (גרשם שלום למשל, כתב לולטר בנימין, כי הוא מודאג באשר למצבהּ הנפשי, באשר היא דמות תלושה ענייה ותמהונית, המרבה להקים מהומות במקומות ציבוריים ומסרבת לקבל עזרה).

   בספר האמור, הבחנתי בציור, Thebes with Jussuf ( תביי עם יוסוף, לעיל בראש הרשימה, ככל הנראה מן השנים 1923-1922), בו ציירה לסקר-שילר את את יוסוף שלהּ. אף על פי כן, זוהי תביי רק למראית-עיין. כלומר, מדובר בעיר מזרחית נפתלת, עיר של מגדלים, עטוית סמלים דתיים, חלומית-סיוטית; אלא שהמלּה העברית "שלם", המופיעה בכתב ידהּ של המשוררת, מעידה כי תביי של לסקר-שילר, היא למעשה ירושלים ("שלם" הנוֹ שמהּ הקדום של ירושלים, בעת שלטו בה היבוּסים, למשל מלכיצדק מלך שלם הפוגש באברהם אבינו). אלא שאין זאת לא ירושלים של מעלה אף-לא ירושלים של מטה., אלא זו ירושלים של הנפש, המביעה את מערכי נפשהּ של המשוררת, את תקוות השיבה שלהּ לעירהּ השלימה, בשוך השבר.

   הפנים האנושיות היחידות הנראות בין קהל המגדלים והסמטאות הן אלו של יוּסוּף-שלה המציצות מן החלון (בתחתית התמונה ניתן לזהות אולי דמות ערבי לבושה גלביה, אבל הוא דמוי בובת תיאטרון, יותר מאשר— דמות אדם של ממש). הסיטואציה עשויה להסגירה את בדידותהּ הקיומית של המחברת, אבל יותר מכל מלמדת כי בכל זאת קיוותה לסקר-שילר כי דווקא בירושלים-תביי תוכל למצוא לעצמה מקום בעולם. ירושלים שלה היא עיר מזרחית, הנראית רחוקה מאוד מאירופה ומתרבותהּ, אבל ניכר כי בהּ דווקא מייחלת המשוררת-ציירת למצוא את ביתהּ. דא עקא, ירושלים-תביי הזאת אינה העיר הממשית, היא עיר חייה הפנימיים של המשוררת, ודומה כי גם אחר עלותה ארצהּ המשיכה לדידהּ עיר-שלם האמתית להיות עיר חייה הפנימיים, שבינה ובין ירושלים הקונקרטית אין דבר וחצי דבר (בתכתובת שניהל מרטין בובר אודותיה עולה כי המשוררת נהגה להופיע בערבי שירה עם הגעתה ארצה לבושה במיטב מחלצותיה ותחפושותיה, בפני קהל פועלים עברי שהתקשה להתרשם מאישיותה הפואטית של משוררת כה אקסטרווגנדית, ואשר התרבות שהיא ייצגה, כל שכן שירתה, לא עלתה בקנה אחד עם  ערכי הציונות-המדינית ולא עם ערכי-העבודה-העברית).

*

*

   באיור נוסף, עדיין משנותיה בגרמניה, משנת 1928 בקירוב, ציירה לסקר-שילר בין שורה של ציורי אינדיאנים כמה ראשי נשים אינדיאניות. עיון משווה בין תמונת הנשים האינדיאניות ילמד כי מדובר בסדרה של דופליקציות של אותה דמות עצמה או וריאנטים שלה. יתרה מזאת, כאשר נשווה בין ראשי האינדיאניות ובין אותה תמונת Thebes with Jussuf, נגלה את אותה דמות עצמה, כלומר: לסקר-שילר מציירת את יוסוף הנסיך בתביי-שלם, וכאישה אינדיאנית בין נשים אינדיאניות, כאותה דמות ממש.

   אפשר כי לסקר-שילר קראה בין פרקי התבוננות לפרנץ קפקא בפרק 'המישאלה להיות אינדיאני' (פרקי התבוננות לקפקא נדפסו בכתבי העת "היפריון" ו-"בוהמיה" בפראג בשנים 1908 ו-1910), אבל אין כל ודאות כזאת . קפקא מתאר את האינדיאני כסמל למשאלה של תנועה חופשית וחופש מוחלט, מן אדם הנושב כרוח, ואין לו עוד לא את החוק (Lex) ולא את הנימוסים החברתיים-מעמדיים (Nomus) שיעכבוהו בדרכו. עולמו של האינדיאני, כך אליבא דקפקא הוא עולם השונה במהותו מְשיח-החוק והחובות, השגור בעולם הפוסט-קנטיאני הגרמני, אפשר דומה הוא לזרתוסטרא של פרידריך ניטשה או לדמות הגיבור האפולינית-דיוניסית שהוא מתאר בהולדת הטרגדיה, כאשר הפרא הבאכחי גובר הוא בשלטונו על האפוליני-רציונליסטי, ומתירו מכבליו. 'האינדיאני' של קפקא בודאי אינו יושב בפתח שער-החוק, משום שאין לו שער-חוק— הוא דוהר באין מפריע ובין מצרים, והערבה ומרחביה פרושים לפניו לאין-סוף.

   לסקר שילר ציירה גם תמונה הנקראת חבורת יהודים פראיים בהם נחזים היהודים כאינדיאנים, ומעליהם מתנוסס סמל המגן דוד (סמל שכפי שהראה גרשם שלום אומץ לראשונה כסמל יהודי מובהק רק בפראג בשנת 1680 לערך ולא לפני כן, כפי שמקובל לחשוב). אפשר כי השאיפה הכמוסה של לסקר-שילר היתה להיצטרף מחדש אל אותו שבט יהודי של אינדיאניים-פראים, המצליחים להקים ציביליזציה המבקשת להתקרב מחדש לטבע, לבעלי החיים, לצומח—ולאלוהות המתגלה לאדם מתוך הטבע, עת הוא אחוז בפליאה ובהשתאות מנפלאותיו. שום דבר בחזונהּ של לסקר-שילר לא מזכיר את מצבם של היהודים הרבניים , בני זמנה, גם לא את התנועה הציונית המתחדשת, שהושפעה ביותר מתנועות לאומיות ואידיאולוגיות אירופאיות, ולאו דווקא ביקשה שיבה לחיים טבעיים פשוטים, בראש ובראשונה, אלא להקים חברת עובדים מתועשת, המקיימת גם חיים חקלאיים, באשר החקלאות אף היא משמשת מקור בתחיית האדמה והאומה. אפשר אפוא כי דוד המלך, עימו שוחחה לסקר-שילר ברחובות ירושלים אכן תפס בעיניה דמות של צ'יף אינדיאני, מה שלא יכולה היתה למצוא בסביבה היהודית אותה דימתה אולי למצוא, עת הגיעה ארצה אל פלסטינה המנדטורית. בכל אופן ניכר כי "שלם" של לסקר-שילר המשיכה להיות עיר חייה הפנימיים עד אחרית ימיה, ולא ירושלים הקונקרטית. העיר  הפנימית שבה היא עשויה להידבר עם אינדיאנים, ערבים, נביאים ומלכים הילכה עליה קסם, והיתה לעיר חלומותיה.   

* 

2

*

בספרה היפה, שירי מעבר (ספרית פועלים: תל אביב 1999), כתבה המשוררת חני שטרנברג:

*

לָאַחֲרוֹנָה אֲנִי דוֹמָה לְאִינְדִיאָנִית

שֶשַּעֲרוֹתֶיהָ יוֹרְדוֹת עַד כְּתֵפֶיהָ

 וְחֵיקָהּ רָחָב,

 

לְפָנִים הָיִיתִי צְעִירָה יוֹתֵר וְדַקָּה,

וְעַל רֹאשִי הַמְמֻלָּא עֲנָנִים נָח

זֵר פְּרָחִים כְּמוֹ עַל

רֹאש שֶל כַּלָּה.

 

וְלִפְנֵי כֵן הָיִיתִי יַלְדָּה פִּרְאִית, זְרִיזָה,

וְעַל קַרְסֻלָי הָיוּ תְּלוּיִים פַּעֲמוֹנִים

כְּדֵי לְהַזְהִיר מִפָּנַי אֶת יוֹשְבֵי הַבַּיִת.

 

[חני פרומן-שטרנברג, שירי מֶעֲבָר, ספרית פועלים 1999, עמ' 43]  

*

   שירה של שטרנברג בקריאה ראשונה כמו פורש שלוש תחנות בחיי אישה. מן הילדות השובבית-שדית, אל הנערות ואל הנשיות-הצעירה, ואל הבּגרוּת-הבּשלוּת-והאימהוּת. בעיון קרוב יותר, עולה לעיניי התמונה הבאה, לפיה הילדה לכאורה מבקשת להפר את החוק, לאתגר בחוסר-הרסן שלה את הנורמות המשפחתיות, את הבקשה ההורית למתינות; האישה הצעירה אליה הופכת הילדה אחר-כך, כבר אינה צריכה להרגיל עצמה לשום נורמה משפחתית כובלת, וגם אינה צריכה למרוד באיש. היא חופשית למעשיה, חופשית לכאורה לבחור את נתיב חייה; האישה האינדיאנית שהיא הופכת להיות, הבשלה-האימהית, היא אם שכבר צעדה איזה הילוך-מה בעולם, הילוך מספק בכדי לבקש להעביר לילדיה משהו מנסיונה ומחוויותיה.

   בסיפרו נשמתו של האינדיאני (תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים: בנימינה 2007), לצ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיִיסֶה, 1939-1858), מתאר הכותב את חיי האישה במעגל החיים  האינדיאני, כמי שתפקידהּ לא הסתכם בטיפול בילדים בלבד, אלא היה לה שמור תפקיד ראשון במעלה בהעברת הידע של "רוח השבט"— תרבותו, מסורתו, ואמונותיו לילדים. רק בגיל 8 שנים, כך אליבא דאיסטמן, הועברו  הבנים-הצעירים להדרכת אבותיהם, שתפקידם יותר משהיה חינוכי או רוחני היה אופרטיבי, והתמצה בהדרכתם-הכשרתם כציידים, לוחמים, וכן בריטואלים הגבריים של בני- השבט. עולה מכאן, כי על חינוכו הרוחני הבסיסי של הילד האינדיאני היתה ממונה האם; על הפעלויותיו של הילד והכשרתו לחיי הצייד הבוגר, היה ממונה האב.

   דמות האם האינדיאנית אצל שטרנברג, או דמות יוסוף האינדיאני/ת של לסקר-שילר, שונות מאוד מן הרוכב שלוח הרסן (עד כי אין לו רסן) של קפקא. לנשים אלו יש רסן, אך לא שבט (שוט-מלקות); לא חוק, כי אם תרבות, לא כלי-זין: גרזנים וחיצים, אלא שירה וציור, והן הומות להוביל אחריהן את הילדים/ות בעיני-עצמם/ן החפצים/ות בכך  אל העולם הפנימי ואל השפה הפנימית, בטרם ישחיתו דרכיהם על ידי חוקים ונומוסים שילמדום מלחמה, עסקים, קניין ואלימות. הן תלמדנה אותם/ן ספורים רחוקים מאוד בזמן ובמקום, הקרובים אל הלב, קמרון משובץ כוכבי לילה, ואשר מתוכם ממילא ניתן למצוא בעולם, ולו לשעה קלה, איזה מפלט ומעוֹן.

*

*

בתמונה למעלה: Else Lasker-Schüler, Thebes with Jussuf, Lithograph and Colored Pencils 1923

בתמונה למטה: Else Lasker-Schüler, Indian Women, Charcoal and Colored Chalks 1928

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »