בִּמבּוּם וזִמזוּם

 *

ברשימה הקודמת הצד האחר טענתי כי הפגישה בין דנטה ובין פיירו דה וינייה, ששם קץ לחייו לאחר שפוטר ממשרתו והושם במעצר, אינה רק הדהוד למשבר האישי והמקצועי שידע דנטה, כאשר הורחק מכל תפקידיו הפוליטיים בפירנצה, ונגזרה עליו שלא בטובתו גלות לכל ימי חייו. המפגש הזה מסמל יותר מכל את בחירתו של דנטה שלא להתחקות אחר מעשהו האבדני של פיירו, אלא לקום משיברו, ולמצוא את הנתיב להמשיך בחייו.

דנטה לא שוכח לרגע את שהריעו עימו, ובתוך מסעו בשאול, משובצות כמה דמויות מאצולת פירנצה, שלטעמו של דנטה, הם או אחד מאבות-אבותיהם היו רשעים ללא-תקנה, ועל כן גורלם בשאול ניכר לרעה. עם זאת, דנטה לא נסחף במערבולת ריגשותיו, דומה כי החלטתו להביא את מרי נפשו לידי ביטוי יצירתי בשירה (המתבטאת בדמותו של וירגיליוס), עתידות לעורר בו, מעבר לשאול, את הכמיהה, האהבה והתום (המתבטאים בביאטריצ'ה)— הנגלית לדנטה לראשונה בקצה הר הפרגטוריום, ועל גבול העדן— וכשם ששנואי נפשו ניכרים במקומם התופתי, כך אהבת נפשו— היא שמלווה אותו אל תוך העדן השמיימי. כל הרגשות הללו, ההליכה מקוטב מרי הנפש אל קוטב האהבה והתום, עתידה להיהפך ברום העדן לאהבת האל ולכמיהה לצפות ברזי השילוש, קרי: זכיה בגאולת הנפש ובנוח כל הסערות הפנימיות.

תומס אקווינס (1274-1225), אב הכנסיה הדומיניקני האיטלקי, בן הדור הקודם לדנטה, כינה את המראה העילאי בו חוזים אלו, שצץ להם דבר-מה ממסתורי השילוש, "חזון המבורכים". הקומדיה אפוא מבטאת את שאיפתו של דנטה, שבראשיתה, עוד חווה את עצמו כדך וכמקולל, וכמי שסר חינו בעיניי האל— לשוב ולהימנות על "המבורכים", מתי-המעט הנהנים מזיו האל. מבחינה זו, דומה כי דנטה קדם ב-500 שנים ויותר, לסדר האסתטי-האתי-הדתי המובא בכתבי הכומר הדני, הפילוסוף סורן קירקגור (1855-1813). דנטה מלווה בשלבים שונים בשלושה מדריכים: וירגיליוס (אמנות, שירה); ביאטריצ'ה (תום, טוהר); וברנאר (נזירות, פרישות, השכנת שלום, ראיית פני האל). יוכר כי דנטה למוד-המכאובים, שוב לא שם את יהבו בישועה הפוליטית, או בחסדם של מיטיבים אנושיים; מי כמוהו למד כבר על היכולת להיות מושלך ומגורש מכל מה שחשב שמצוי בחבל נחלתו, ומכל מה שדימה לו כבית וכמולדת. הוא מבין כי לא מעמדו הפוליטי, ולא מעמדו המוניטרי והחברתי, יש בהן חשיבות. אדם יכול להיות מגורש, מנודה, מקולל, ובכל זאת, לקנות שלווה פנימית, ומקום בעולם— דרך דביקותו באהבה, בתום, בדרכי שלום. דווקא המידה הזו היא שעשויה להביאו לרום המעלות. דנטה אמנם מבסס דרכו על אדני אמונה נוצרית. עם זאת, הדרך אותה הוא סולל אל תוך התופת, ומעבר לתופת, היא בשורה אוניברסליסטית וקיומית למדי. אני מניח כי באותה מידה בה ניתן להציב כמוקד דרכו של דנטה את דרך הטהרה הדתית, ניתן להציב בלב הדברים— דווקא את התרחקותו של דנטה מן המעגלים הפוליטיים והחברתיים. את העדפתו לשנות את עצמו; את יעדיו בחיים; את מודעתו. ההכרה האופטימית, כי למרות שהודר מכל תפקידיו וגלה מעירו בלא יכולת לשוב אליה, אלא כדי לעלות על הגרדום— בכל זאת עשויה להיות לו אחרית טובה, אם רק ייבחר להניע באופן שונה את חייו, ויימנע מהשתתפות בחוגי השלטון בעתיד.

מה שראוי לציון הוא שמפגישתו עם פיירו המתאבד, אמנם חל בדנטה איזה שינוי. ניתן לחוש אותו גם באופן שבו חורז דנטה את טורי הקומדיה. כך, בראשית הקאנטו הששה עשר, מובא החרוז מלא ההומור הבא:

*

Già era loco onde, s'udia 'I rimbombo

De l'acqua che cadea l'altro giro,

Simile a quell l'arnie fanno rombo

ובתרגום רינון:

כְּבַר הָיִיתִי בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ נִשְׁמַע קוֹל בִּמְבּוּם

הַמַּיִם שֶׁנָפְלוּ לַמַּעְגָּל הַאָחֵר,

דּוֹּמֵה לְקוֹל הַכַּוָּרוֹת הַמַּשְׁמִיעוֹת זִמְזוּם

[דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית: תופת, תרגם מאיטלקית: יואב רינון, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, מזמור ט"ז טורים 3-1, עמ' 197]

*                                                    

יותר מאשר הדהוד המים הנופלים בין מעגלי התופת, אני שומע דווקא את המצלול רימבומבו-רומבו// במבום-זימזום. יותר מאשר תזזית, יש בו איזה צחוק. לא של ייאוש. כאילו שמשהו בויטאליות של המחבר התעורר מחדש, כאילו שהוא לומד, אט-אט, לותר על דכאונו, או למצער, לשמור ממני מרחק; כי גם המראות הנוראיים בהם חוזה דנטה בהמשך, וגם המשך הירידה מטה-מטה, לקראת המפגש הבלתי נמנע בעומק השאול עם השטן עצמו, אינם מפילים את רוחו. אם בראשית מסעו, הוא עוד נטה לאבד את הכרתו כאשר המראות הקשים מתעצמים לפניו, משהו בו הופך נינוח, בטוח יותר בעצמו ובייעודו המחודש. אחרי שהוא פוגש בפיירו דה וינייה, ומבין כי הוא –עצמו אינו עומד להתאבד או להרוס את עצמו. נדמה כאילו הוא יוצא שוב, אזור הכרח-פנימי לשוב אל החיים ולדבוק באהבה, ומתוך כך הוא מתוודע את פכפוך המים החיים, המעיר בו (וגם בנו הקוראים) איזו המיה ראשונה מתחדשת של צחוק (המילה Rimbombo פשוט מצחיקה אותי; זה שם של קירקס, או של ליצן מקצועי).

במידה רבה הזכירו לי השורות האלה של דנטה שיר של תמיר גרינברג:

*

כְּשֶכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטַאתִי לְדַמּוֹת 

אֶת מַהוּתִי לְשַק בָּשָר חֲסַר תַּכְלִית

אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי משִים,

אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת

נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תוֹךְ נַפְשִי

פָּשוּט, צָלוּל וּמִתְעַקֵּש לִנְבֹּט

[תמיר גרינברג, 'ציץ', על הנפש הצמאה, עם עובד: תל-אביב 2000, עמ' 29]

*

אל מול חורשת המתאבדים של דנטה; שצבעיה שחורים-מעוותים ורעילים,וגם שותתי דם. בוקע אצל דנטה, (דווקא ברגע בו הוא מחליט למנוע מעצמו גורל שכזה) אותו הכרח-פנימי של חיים. החיים אינם אבל מתמשך, וגם אינם חסרי כל תכלית. הם פשוט צריכים איזה כינון מחדש, שיאפשר לצעוד גם דרך מדווי החיים ומוראותיהם, בחיוך של מי שיודע שכל זמן שבקירבו לב אוהב, הריי הדברים יכולים גם להגיע מחדש לכדי חיוך וצחוק. המפגש עם פיירו בחורשת המתאבדים מביא את דנטה (אם נשאיל את הדברים משם גרינברג) להידחקות ציץ ירוק אל תוך נפשו, ומהווה איזו נקודת מפנה, כמעט בלתי נראית, בדרכו, ובקומדיה כולהּ. זהו גם לדידי, אחד הרגעים שבהם הופך הטקסט כולו מחיבור קלאסי-היסטורי בן מאות שנים; לחיבור המדבר אליי, מעבר לעוֹל ההיסטוריה ולמעמדו הקאנוני. זהו רגע בו ניתן כמדומה להיפגש בדנטה האדם.

 *

*

בתמונה למעלה: Abbot Handerson Thayer, Landscape at  Fontainebleu, Oil on Canvas, Circa. 1876

© 2014 שועי רז

Read Full Post »

הצד האחר

*

 *

1

 *

דַּרְכִּי נִכְנָסִים לְעִיר הַכְּאֵב הַחַד

דַּרְכִּי נִכְנָסִים לַיָּגוֹן שֶׁלָּעַד לֹא יוּקַל

דַּרְכִּי נִכְנָסִים לֶהָמוֹן שֶׁאָבַד

[דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית: תופת, תרגם מאיטלקית: יואב רינון, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, מזמור ג' טורים 3-1, עמ' 46]

 *

  שלהי מארס. גם יום השיויון חלף עבר לו. עוד מעט יתחיל אפריל האכזרי בחודשים, כך על-פי ט"ס אליוט. אפשר משום שבימי אפריל הראשונים (בין ה-5 ל-10 באפריל או בין ה-8 וה-14 בו), התארע מסעו האנכי הפנימי של דנטה אליגיירי עם וירגיליוס מדריכו אל תוככי התופת, המשתרעת תחת הר ציון בירושלים, ופתח היציאה מתוכה, המוביל אל הר הפרגטוריום, מצוי כביכול בנקודה הנגדית בצידו האחר של העולם

   יש משהו קצת מגוחך, או לפחות קוֹוה חיוך עקמומי, ברעיון להקדיש רשימה לקומדיה של דנטה אליגיירי (1321-1265). להמליץ עליה, לכתוב בשבחהּ— הריי לנוכח כל א ותם אינספור צטוטים, אזכורים ומחוות בתולדות התרבות המערבית בשבע מאות השנים האחרונות, דומה הדבר, למי שמכריז כי טעם יש לעיין בשאה נאמה לפירדוסי במת'נוי לג'לאל אלדﱢין רומי או בכתר מלכות של שלמה אבן גבירול או להמליץ על היכרות עם המונה ליזה או תקרת הקפלה הסיסטינית. ובכל זאת, דנטה הוא משורר נהדר, גם בתרגום העברי החדש של התופת (הראשון מחלקי הקומדיה) מאת יואב רינון, תרגום המסיר מעל דנטה את המחלצות המשובצות של לשון השירה העברית בימי הביניים שבהן הקפיד המתרגם, עמנואל אולסבנגר/אולשוונגר (1961-1888) לעטות את דנטה. רינון לעומת קודמו (בתווך תרגם את הקומדיה גם אריה סתיו), הקפיד ברוב המקרים, על החרוז ועל המקצב. נאמן יותר לרוח הקומדיה (במקור קומדיה נטתה לעממיות ואילו טרגדיה— נועדה לאליטה מצומצמת), הוא משתדל לעשות שימוש בעברית מדוברת או נקראת, מבלי להידרש לעברית מקראית, לשון חז"ל, או ספרות עברית של ימי הבינייים. יש בזה כמובן אי-אילו יתרונות ואי-אילו חסרונות, ולמרות הנאתי הרבה מן המהדורה החדשה, בכל זאת הפואטיקה האינטלקטואלית (תיבת התהודה, הקורעת אשנבים למישלבים קדומים של העברית) של תרגום אולסבנגר חסרה לי.

כעשרים שנה לא קראתי בקומדיה קריאה סדורה-תימטית [הכינוי "הקומדיה האלוהית" ניתן רק קרוב לאמצע המאה הארבע עשרה על ידי המשורר ג'ובני בוקאצ'ו (1375-1313)], ובקריאה חוזרת גיליתי עד כמה ידיעותיי על עולמם התרבותי וההגותי של בני ימי הביניים העמיקו בינתיים; אף כי קריאתי בחיבור השתנתה מן היסוד; שכן אם בראשית שנות העשרים שלי קראתיה כמי שקורא סוג של קלאסיקה מערבית, שאי אפשר לו לקורא-משכיל, מבלעדיה; הרי עתה שבתי לקרוא בחיבור, בתור החיבור שהוא; נטול פניות, בקיא יותר בספרות ימי הביניים ובשירה בת-הזמן; גיליתי כי אם בעבר קראתיו כאפוס קדום, שבמוקדו הירידה אל השאול, וההתעלות דרך הפרגטוריום (כור המצרף/הטוהר) אל העדן, ומן השטן במעמקי התהום עדי השילוש הקדוש בעומק רום; הרי כעת אני קוראו באופן רנסנסי משהו (מייד ארחיב). כאילו הקומדיה לחלקיה, ודאי "התופת", מלמדים בראש ובראשונה, על מערכי נפשו (רגשותיו, מחשבותיו) של המשורר ועל אופקיו האינטלקטואליים הנרחבים. כמו גם, על חוויית גלותו מעירו האהובה פירנצה, אליה לא יכול היה לשוב עוד.

יהודה אברבנאל (1530-1460) מחשובי ההוגים ההומניסטיים של הרנסנס האיטלקי כתב בספרו דיאלוגי ד'אמורה (שיחות על אהבה) כי המשוררים הקדומים נטו להצניע בשיריהם את זרעי-המחשבה שלהם; לפיכך לגבי דידו, הקריאה בהם אינה אך ורק חוויה פואטית, אלא אף חושפת בפני הקורא את הלכי הנפש והמחשבה הכמוסים של היוצר. באופן דומה, הנהיר ההומניסט הצרפתי מישל דה מונטין (1592-1533) בסנגוריה על רמון סבונד כי הפילוסופיה אינה אלא שירה מתוחכמת, וכי המשוררים הקדמונים היו למעשה פילוסופים, כי הם עסקו בפילוסופיה באמצעים פואטיים. הקריאה הזו של ההומניסטים הרנסנסיים, מתיישבת יפה  עם קריאתי העכשווית בדנטה, שממנה נותר לי מעט מאוד מן המיתוס של הירידה לשאול (מיתוס מכונן, המתבטא למשל במיתוס השומרי בסיפור ירידתה של איננה או במיתוס היווני, בירידתו של אורפאוס, או בירידתה של פרספונה), והרבה יותר מסמלת בעיניי את דמותו של דנטה המשורר-פילוסוף, שהפך נרדף וגולה, המתאר את מר נפשו; מתחיל את מסעו מטה כאשר הוא מצוי בפחי נפש, על סף שימת קץ לחייו, ומתאר את התהליך הפנימי שעבר, ואשר בסופו הוא שב אל מעגל-החיים, ומוצא תקווה ותעודה בשנים שעוד נותרו לו לעשות בעולם.  בעצם, דומני כי אף פרימו לוי ופיקולו ידיד-נפשו, בשיחתם על אודות הקומדיה, בימי שהותם במחנה הריכוז אושוויץ (הזהו אדם, תרגם יצחק גרטי, עמ' 121, 123) עמדו אף-הם על היסוד האתי-פילוסופי, שהעמיד דנטה בפני קוראיו. פרימו לוי מעמיד במוקד דבריו שם ציטוט מן הקאנטו העשרים וששה מן התופת: רְאוּ, אל צוּר מַחְצַבְתְּכֶם, הַבּיטוּ/ לֹא נוֹצָרְתֶם לִחְיוֹת כְּחַיְתוֹ-יַעַר/ כִּי אִם לִרְדוֹף יְקָר, בִּינָה וָדַעַת! (תרגום אולסבנגר, קאנטו 26, טורים 120-118, מצוטט מתוך הזהו אדם) לעומתו, במהדורת התרגום של רינון: לְזַרְעֲכֶם אַל תִּהיוּ אֲדִישִׁים,/ לֹא נוֹצָרְתֶּם לִחְיוֹת כִּבְהֵמוֹת אֶלָּא/ כְּדֵי שֶׁסְגוּלָה וְיֶדַע תִּהְיוּ מְבַקְשִׁים (הקומדיה האלוהית: תופת, ירושלים 2013, מזמור כ"ו טורים 120-118,  עמ' 324). ראוי לציין, כי אחד הראשונים שערכו עיבוד ספרותי לחלק התופת, עוד סביב שנת 1330, היה המשורר היהודי איטלקי עמנואל הרומי (1330-1260), במחברת התופת והעדן (המחברת העשרים ושמונה).  מעשה שירי אחר, מעין תיאור של השאול מפרספקטיבה של נשמה, הביא המקובל האיטלקי ר' משה זכות (רמ"ז, 1697-1620),  בשירו תפתה ערוך . שיר הנדמה כאלטרנטיבה לשירו של הרומי. וכך, יצירתו של דנטה, הפכה חתומה ברוחם של דורות של יוצרים יהודים איטלקיים בני תקופות שונות.

 *

2

 *

כָּאן נִגְרוֹר אוֹתָם, וְעַל פְּנֵי הַיַּעַר הֶעָצוּב

יִהיוּ מֻטָלִים הַגּוּפִים שֶׁלָּנוּ,

כָּל אֶחָד —  לַשַׁיח שֶׁל צִלוֹ כְּעֹל יָשׁוּב

[דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית: תופת, תרגם מאיטלקית: יואב רינון, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, מזמור י"ג טורים 108-106, עמ' 170]

   *

   היער רווי האפלה בו כביכול נד דנטה בראשית מזמור א': באמצע הנתיב של חיינו/מצאתי את עצמי ביער רווי אפלה/כי דרך הישר אבד ואיננו [שם, עמ' 22 טורים 3-1], המביע הלכה למעשה את דכאונו הגובר, הדומה חסר קרן אור וללא מוצא, הופך במזמור י"ג, בתוככי התופת, לחורשה של עצים מעוותים עטורי פקעות וקוצי רעל; עצים השותתים דם אדם כל אימת שגודמים את אחד מענפיהם. זהו יער של טורפי נפשם בכפם. דנטה פוגש שם בדמות עץ בפיירו דלה וינייה, יועצו הבכיר ואיש סודו, של הקיסר פרידריך השני (1250-1194, שלט בגרמניה, איטליה וסיציליה), שהואשם במעילה, נדון לניקור עיניו, ושלח יד בנפשו בהיותו במעצר. פיירו אומר לדנטה כי מעולם לא בגד באמונו של הקיסר, אף לא ציפה כי גורל נשמתו של המתאבד (מה שנראה לו כמוצא של כבוד) יהיה כה נפסד.  בעצם, המפגש בין דנטה ובין פיירו מהדהד את גורלו הפוליטי של דנטה עצמו שנבחר בשנת 1300 לאחד מששת חברי ממשלת העיר, ובחודש מארס 1302, לאחר שנתיים של מהפכים פוליטיים בפירנצה, נדון דנטה למוות שלא בפניו, באם ישוב לפירנצה (העיר נשלטה בידי מתנגדיו הפוליטיים). הוא בעצם הפך בעצם אותו חודש מארס לגולה פוליטי לכל חייו, בלי יכולת לערער על עונשו או להוכיח בפני בני עירו את צידקתו. יש להניח כי במצב זה תקפוהו מחשבות אבדניות, המתוארות אולי בשורות הפתיחה של התופת. הכניסה עם וירגיליוס אל תוככי התופת (מסע פנימי) שראשיתו בימי אפריל הראשונים, מבטא אפוא את ראשית התנועה להוסיף ולחיות על אף הכל. המפגש עם פיירו דלה וינייה בעיבורו של המסע החשוך בעמקי השאול מורה דווקא על כך שדנטה כבר אינו רואה באיבוד עצמי לדעת את המוצא למכאוביו ומוצא של כבוד מנפילתו-תבוסתו הפוליטית, אלא דווקא מבטא את ראשית איתורו של הנתיב החדש העובר דרך התופת, ירידה צורך עליה. במהלכו ייפגוש שוב דנטה באהובתו המתה ביאטריצ'ה (נפטרה בשנת 1290 בגיל 25-26; דנטה התאהב בהיותם בהיותם 18, אך הם נישאו לבני זוג אחרים ולא ידוע האם כלל השיבה לו אהבה) שתחליף את וירגיליוס המשורר בכור הטוהר ובעדן, אך היא עצמה תוחלף בפתאומיות ברום העדן על ידי סנט ברנאר מקלרבו (1153-1090), אב כנסייה ונזיר שנודע בעדינות אורחותיו, באי אלימותו (אף על פי שהטיף לטובת גיוס למסעי הצלב), בנסיונו להטיל שלום בין ערי איטליה וכן בהתבוננותו הפנימית ברזי השילוש. להורות כי על-פני  פילוגי הפוליטיקה, השירה והאהבה הארצית, נעלה בעיני דנטה הגולה, השלום בין הערים וההתבוננות הפנימית באור האלוהים.

[רשימה ראשונה]

*

לדף מהדורת התרגום באתר ההוצאה

לדף כרך הפירוש באתר ההוצאה

*

*

וגם פוסט נהדר של  נטלי מסיקה:  זיגפריד

*

בתמונה למעלה: Gustav Klimt, Obstgaten am Abend, Oil on Canvas 1899

© 2014 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »