צ'ים צ'ימיני

*

   טפין-טפין אני מביט אחורה במעט פחות זעם ו/או פחד על הילדוּת והנעוּרים. בעל-כורחי הבנתי כי עד שלא אצליח לחיות בייתר שלום עם העבר, לא אצליח ליצור לי עתיד, משהו תמיד ייוותר תקוע. אדם יכול להיות אב טוב-מספיק לילדיו, או להיות הלץ מספר-הסיפורים של חלק נכבד מאחייניו, ובכל זאת להמשיך לחוש חרדה עמוקה מכל מה שמהדהדת בו ילדוּתו.

   למשל, בשבת, באיזה טיול הליכה בסביבה, מצאתי את עצמי שורק לעצמי שירים מתוך Raindogs  לטום ווייטס, אלבום שנוכח בחיי מאז שהייתי בן 14, שנה הרשומה בחיי כחלקת-אבדנים; והנה כשהגעתי לשיר Daimonds and Gold התהרהרתי (לא לראשונה), על קירבתו המוסיקלית הרבה לשיר Chim Chim Cheree, שירו של מנקה הארובות, טוב-הלב, ברט, מתוך הסרט מרי פופינס (השחקן ריק ון דייק שמגלם אותו נדמה לי תמיד כמי שמשתדל יתר על המידה להיות דני קיי). ווייטס, הופך את השיר במחי כמה דיסהרמוניות ובהינד טקסטואלי, משיר של מנקה ארובות טוב לב ושבע רצון הרואה בנופים הנראים מעל גגותיה של לונדון את היופי בהתגלמותו, לשיר של חסרי-בית, חריגים חברתיים, נוודים, הלנים בצדי דרכים, הנאבקים על מקומם בעולם. באותה שנה ממש כתבתי סיפור קצר. סיפור של בחור המאבד את זיכרונו בדרכים בדרך לניו-אורלינס. זה כמובן היה כתוב כפי שבן 14 כותב, אך מה שאני זוכר משם, הוא שלא היה בטוח האם הדמות הראשית איבדה את זכרונה או שמא לא יכולה היתה לשאת את זיכרונותיה עוד. אני לא בטוח עד כמה הייתי עירני מספיק, או מודע מספיק אז, כדי להבין, שהסיפור ההוא מבטא את הקושי שלי להתמודד עם מציאות, שבה לא מצאתי מסביב מי שאוכל לחלוק עימו את תחושותיי ורגשותיי, ובעצם מרבית הסביבה שהקיפה אותי אז לא רצתה לשמוע עליהם דבר וחצי דבר.

*

*

    בעודי הולך לצד כביש מהיר, בוחן את השמיים האפורים-כתומים המתאבכים מעל שרידי אדמות חקלאיות מעובדות, שמכל סביבותיהן ניבטים פרוייקטי נדל"ן חדישים ומתים, כטורי מצבות של בית עלמין. תוהה על הגוונים הללו האפרוריים- כתומים. על אפשרותם. על אפשרותי המוגבלת להציץ בשמיים הללו רק מפני שהאדמות החקלאיות עוד מצויות שם ומאפשרות הזדמנות להבחין בנוף,  הבנתי כי Daimonds and Gold קווה בי מועקה קשה, כבדות של עולם מלא צער, אבלוּת, קושי והישרדוּת, ששהיתי בו בעבר, אבל איני שוהה בו זה מכבר. ל-  Chim Chim Cheree איני יכול לחזור. רומנטי, הרמוני, מלא-אמון, תמים כמו ילד שלא פגעו בו. שהרי אני זוכר גם את שנותיי הראשונות בעולם, כמה שהתנהל לו רוב הזמן רווי מאבק, פצע ומחנק. געגוע עמוק לבית אחר. ואחר כך, אותה שנה שהזכרתי, ואבל, פשוט אבל שלא ידעתי לקרוא לו בשם אבל, שהשתרע מאז על פני מאה השנים הבאות. כאילו שאסור לי לשמוח מדיי, להצליח מדיי, לחיות מדיי. במובן מסוים התחלתי יותר ויותר להתקפל אל תוך עצמי, והיו שם רק מתי-מעט כדי לשים לב לכך.

   פעם קראתי לזה באחת מרשימות חוק הכובד הפנימי בפעם אחרת כיניתי זאת בלוז. בצעירותי, מצחיק ותזזיתי, הופעתי בטלויזיה בשעשועון גדול (בשמונה תכניות). כמה שנים אחר-כך הופעתי במופע סטנדאפ עם שותף ובכל זאת הפסקתי כשהוצע לנו חוזה קבוע.סיפרתי לעצמי סיפור על כך שאיני מוכן לזה. שהנפש שלי לא עומדת בזה. שאיני נהנה להיות מצחיקן. למעשה רציתי להמשיך להתאבל. שלא תאבד לי הקדרות והחומרה. שלא תאבד לי האפשרות להתכנס בעצב בתוך עצמי, לפגוש באופן יום-יומי את זכרונותיי. למעשה רק בשש השנים האחרונות החלו להתרחש דברים שהוציאו אותי ממצב של אבלוּת פּנימית שנמשכה כעשרים שנה. כמעט מאסר עולם. על כל פנים, שורה של מפגשים וגילויים ובחינות מחודשות לגבי חיי המוקדמים, הביאה אותי לשמחה גדולה ואז לעצבות כבידה מנשוא, שהתמשכה, עד שהבנתי לראשונה בשנים, שלא ניתן להמשיך כך עוד. אני מוכרח להתחיל לצאת, ליצור תואם מהותי יותר ביני ובין העולם.

*

*

   התחלתי לשרוק פתאום את Molto Lontano ("הרחק מאוד") לפאולו קונטה. אף פעם לא שמתי לב לפני כן עד כמה  Chim Chim Cheree, Daimonds and Gold והוא, הם בני משפחה אחת. בשיר מבקש קונטה להימצא בקרבת מוסיקה המצויה מעבר למלים, לזיקות, לפוליטיקה, לכוחנות, לערים, לנימוסים הטובים, מוסיקה שהיא מעבר לכל הקשר שנניח עליה, לכל אופן שבה ננסה לתפוס אותה; מוסיקה שמלווה את האדם בכל מקום, קרובה ומחבקת, אבל לא אוהבת אותו. תמיד נותר איזה פער בלתי נתפש בינה ובין האדם.

   יש בשיר של קונטה איזו ערגה אל מה שמעבר לכל. קונטה אינו מוצא מנוח לא בערים ולא בצידי הדרכים; רק באיזה רחש כמעט מופשט וחרישי של מוסיקה שהוא מזהה בתוכו ומחוץ לו, שכמדומה מניעה את הכל. מביאה את האדם לכדי פליאה; ולכדי חיסרון שלא יכול להימנות, כי כל דבר אנושי הוא רק בת-קול חלושה, של המוסיקה הפלאית הזאת, האופפת הכל.

*

*

   אף פעם לא  הייתי מנקה ארובות שבע-רצון, אבל הייתי ילד תמים ואני חושב שאני גם מבוגר מלא תום; אף פעם לא הייתי שנים חסר בית, הלן בצידי הדרכים, אבל הייתי נער ואיש אבל שלא מצליח למצוא בית ונוחם בשום מקום ומשהו בו תמיד אכול-לשיעורין, ובסוף, לפי שעה, נח בי הפילוסוף, העורג בכל ליבו למשהו שמעבר. עדיין לא מוצא מנוח. תמיד הכל נראה לי מעט אבוד וחסר.  עם זאת, אט אט אני מצליח לראות במכלול הזה של חיי, משהו הנוסך בי חיוך ותקווה. לא רק לגבי ההווה ובעתיד, אלא גם אשר לעבר הרחוק.

בתמונה למעלה: Paris Rooftops during Blackout, Photographed by Brassai, 1940

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

המהוּת הנרעדת של הדברים

*

*

בחיבור Aporèmata שיוחס לאחד מפרשני אריסטו הגדולים בתקופה ההלניסטית-רומית,אלכסנדר מאפרודיסיאס (תחילת המאה השלישית לספ') ואשר, ככל הנראה, לא יצא תחת ידיו, מופיעה תפישֹה אשר זכתה להשפעה בלתי מבוטלת בתולדות הפילוסופיה והמיסטיקה הפילוסופית במערב. על פי פסיאודו-אלכסנדר (שהרי אין זה קרוב כי מדובר באלכסנדר עצמו) ישנה באדם רוח דקה, הדקה מבין רוחות החיים, האחראית על כלל פעילות החושים. רוח זו נקראת  optikon pneuma (מיוונית: רוח רואה; המונח פנוימה מקושר בדרך כלל עם הגותם של הסטואיקנים, זוהי רוח הממלאה את הקוסמוס, המתוארת כיסוד תבוני המנהל ומוליך את התהליכים השונים המתקיימים בו.כמובן, לשיטתם הפנוימה נוכחת גם באדם). הראיה באמצעות הרוח-הרואה כה מעולה ודקה עד שהיא נדמית לכושר הראייה של חתול לראות בליל אפל. כלומר, בעת פעילות הרוח הרואה,עשוי האדם להתבונן בעיון במה שהיה נעלם לחלוטין מהשגתם של רוב בני האדם. מה שרוב בני האדם ייחוו כאפלה וחושך, או כתחומים חתומים להבנה, ייזרחו לפניו כאור יום .

יעקב ביטון, בספרו: מחברות התבוסה (הוצאת הליקון: תל אביב 2013, עמ' 79), כותב בפרגמנט קצרצר: לְהַתְאִים אֶת הַנְּשִׁימָה לְרַעַד הַדְּבָרִים. יש כאן שתי הנחות שכמו מתבססות על אינטואיציה פנימית עזה שבהסתכלות אל מהות הדברים: [א]. הדברים במהותם נרעדים [ב]. יש להתאים את הנשימה לרעד הדברים. האם העולם במהותו סובל מחוסר יציבות? הדברים נראים הלאו יציבים למדיי (בניינים לא נוטים להתמוטט, עצים לא נוטים ליפול; אנו מהלכים בבטחה ובמישרין על חוג הארץ, למרות מהירות הסיבוב הגבוהה). יש כאן אפוא אינטואיציה פנימית בדבר האופן שבו נפשו של המשורר חווה את הדברים. הוא מזכיר לעצמו להתאים את נשימתו דווקא לסדר הפנימי הנסתר והרועד, ולא לסדר הגלוי והיציב, שאינו מבטא לאמיתו של דבר את סדר הדברים. מה שגלוי לעיין לא בהכרח מלמד על טיבם ומהותם של הדברים. ההתאמה בין חושיו הפנימיים של האדם ובין המציאות הפנימית מהותית לדידו יותר.  לטעמי, מבלי משים שונה כאן ביטון משנה שהובאה בחיבור ההליניסטי האורקלים הכילדאיים, חיבור שהשפיע מהותית על מחברים נאופלטוניים, ביניהם ראשי האקדמיה האפלטונית באתונה, ימבליכוס ופרוקלוס (המאות הרביעית והחמישית), לפיה: "הממשות היא בעומק הדברים".

מיכל שטיינר, בשיר ללא שם שנדפס בגיליון אלוה היכן-שהוא [מוסף מקף, 1 (2013), עמ' 71] כותבת:

*

בְּשֶׁבַע בַּבֹּקֶר

בְּיוֹם שִׁשִּׁי

נָעַלְתִּי אֶת דֶּלֶת

בֵּיתִי

שֶׁקָּרוֹב לַשָּׁמַיִם

וְעוֹרְבִים שָׁרִים בְּחַלּוֹנוֹתָיו, וְיָרַדְתִּי

אֶל הָרְחוֹב הַמּוּאָר כְּבָר

אַךְ רֵיק עֲדַיִן

וּבַחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת חֹשֶךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם

וְהַכַּפְכַּפִּים שֶׁלִּי נוֹקְשִׁים בַּמַּדְרֵגוֹת

תֹּ

 הוּ

בֹּ

 הוּ

 

   את הירידה בגרם המדרגות, בחדר המדרגות החשוך והקר ביום שישי בשעה שבע, כאשר רק קולות העורבים מלווים את הדרך מעל, ונקישות הכפכפים תֹּהוּ בּהוּ מלווים אותה מתחת, הופכת שטיינר ליותר מאשר אונומטופיאה מפתיעה המביאה לכדי חיוך; הירידה הזו כמו מבשרת בריאת-עולם, התגלוּת של רחוב לאורו הראשון של היום; יותר מכך, דומה כי בממשות הפנימית-הנסתרת של הכותבת יש ברגע הזה משום בריאה-עצמית או התגלוּת; על כל פנים, מן רגע המסיר מן המציאות את מסכת הקונקרטיות, והופך אירוע יומיומי למדיי, למשהו הנדמה כחוויה טרנספורמטיבית- אפיפנית. כאילו היורדת בחושך במדרגות לבדהּ, עומדת פתע, נוכח פלא הקיוּם, נוכח חוויית הקיוּם, ברגע של התחדשות העצמי. ומהי יצירה, אם לא התחדשות העצמי, או יכולת להביע במלים קצרות ומדודות את פלא הקיוּם, או את הנוכחות הבלתי-מובנת מאליה, הנרעדת, בעולם.

 *

*

תזכורת: ביום ראשון 22.12.2013, הכנס הארבעה עשר של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים במוזיאון המדע בירושלים 

 

בתמונה למעלה:  Brassai, The Cat, 1945

© 2013 שוֹעִי רז [כל הזכויות על השירים שהובאו בגוף הרשימה שמורות למחברים]

Read Full Post »

ההפך מזיקית

*

   נפגשנו לשעה קלה בקפה-באר תל אביבי. שלשה חברים שלא התראו מאז האביב שעבר. אחד, סיפר על הפלגה קיצית בים התיכון; אחר— על ביקור שערך אצל חבר, המשפץ טירה ימי ביניימיית בראש צוק בצרפת , ועל לילות עם בקבוק וויסקי שם, מול מערכות השמיים. אני סיפרתי על קיץ בין מגדלי ספרים בביתי, עמל על גמר פרוייקט, ועל הירתמות המשפחה-הקטנה לכך שאוכל לסיים סוף-סוף.

   בשלב כלשהו עברה השיחה במפתיע לדיון במשמעות האישית שכל אחד מאיתנו מקנה לחלק מתפילת יום הכיפורים. זה הפתיע את כולנו—שנעצרנו דווקא בזה, כי השיחה על כך התארכה והתארכה. בשלב כלשהו אחד מאיתנו אמר כי דומה בעיניו שאנו היחידים בבית הקפה הומה האדם הזה, ששיחתם מתגלגלת על תפילות יום הכיפורים ומשמען, ומשהו הדומה לכך. התבוננתי סביב. הוא לגמריי צדק.

   כשהרהרתי בזה אחר כך נראה לי הדבר טבעי בהחלט. פתאום הצלחתי לשחזר איך לקחתי את השיחה לשם (תפילות יום הכיפורים), ומה אמרתי, שעורר דיון סוער, שבו לכל הנוכחים היה מה להגיד.

   מגמה זהה אך הופכית במהותה, מובאת בסיפרו של דניס ג'ונסון, השם של העולם, שבו גיבורו פרופ' מייקל ריד, נקלע יחד עם הסטודנטית והמיצגנית הצעירה פלאואר קנון, לבית תפילה של מנוניטים, או של בני כת האיימיש, כולם מפליאים לזמר משך שעה ארוכה, ורק ריד חושב בליבו עד כמה מועט ושולי הקול הזה, המפר, רק לכאורה, את שלוות הקוסמוס:

*

כמה קטן יישמע אפילו ציבור קולות כזה בעת שהוא עולה ונבלע אל תוך מרחבי האין סוף האדישים של החלל החיצון. חשתי בודד בשביל כולנו, ואז, בבת אחת, ידעתי שאין אלוהים […] ובמשך שעה בדיוק, על פי השעון שלי, עד אחרי השעה שש, היללנו את היקום הריק.

[דניס ג'ונסון, השם של העולם, תרגמה מאנגלית: חני גלעד, הוצאת בבל: תל אביב 2009, עמ' 119]

*  

  כבר שנים איני הולך לבית הכנסת בימות השנה, ונוכחותי שם גם בימים הנוראים השנה הסתכמה בשמיעת קול שופר בראש השנה ובסיומה של תפילת נעילה. אני מתפלל לבדי ביחידות. תחילה, תירצתי זאת בכך שאני מתפלל איטי בהרבה מן המניין הממוצע (היתה פעם שכמעט נעלו אותי בבית הכנסת, הואיל ולא שמו לב שנשארתי עומד בתפילה בשעת ליל). זה לא המצב כעת. אני פשוט חושב שאם בית הכנסת או בית המדרש נוסדו על מנת לתת לאדם חיזוק ועידוד חברתי לקיום המצוות, אצלי תוצאות הזיקה אליהן הפוכות בתכלית. הם מזכירים לי, בראש ובראשונה, עד כמה דת היא אינסטיטוציה חברתית פוליטית כוחנית, המנסה להתאים את היחיד לכלל, ואת הכלל— למורא רבניו ולהוראותיהם. אני בהחלט מעדיף להתפלל ביחידות, בלי שאעשה לי ריבונים מתווכים. גם את דרכי הרוחנית ביהדות ומחוץ לה אני מעדיף לבור בעצמי מבלי להצטרך לשאול פיו של איש מה מותר ומה אסור, ומבלי שאצטרך להתאים את עצמי ואת אורחותיי למנהגיו של קהל כלשהו.

   לפני הכל ואחרי הכל, דווקא בעומדי לבדי בתפלה, אני חש שאני מנסה להנכיח את האלוהות בחיי הכרתי בכל מאודי; תפילה בבית הכנסת, מבחינה זו, כולאת אותי. ממסמרת אותי. כלומר, רק בעומדי לבדי-לבדי, יוצא לי לחוש (לא תמיד) כי היקום אינו ריק. האינסטוטיציוֹת גורמות לי לתחושה הפוכה.

   יותר מכך, לעתים ממש נדמה לי כי בעת שאני שוהה בחברה שיש בה רוב דתי, הביקורת שלי כנגד החברה הדתית רק הולכת ומתעצמת, ותקועה לי כל הזמן כעצם בגרון; לעומת זאת, דווקא בחברת רוב-חילוני, אני נעשה הרבה יותר אמפטי וסימפטי ביחס לדת, ונעשה הרבה יותר חופשי לדבר על האופן שבו אני מתייחס לעולם המצוות. לפיכך העובדה ששיחתי עם שני חבריי לקחה דווקא למקום של תפלת סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים והסיבות שאני מדלג עליה, בעוד הם דווקא רואים בה את לב-ליבו של היום (אחד מהם חילוני, אחר דתי)— לא ממש מפתיעה. אני חש הרבה יותר משוחרר לדבר על שכאלה בסביבה חילונית. לא יודע האם בסביבה דתית, הייתי מהין לדבר על כך; פשוט היו מסתכלים עליי כסהרורי, או נעלבים על עמקי נשמתם.

   אפשר גם כי בסביבה החילונית עדיין אני חש בכל שלב ושלב כאילו אני בוחר ביהדותי, בתפילה וכיו"ב— זו אינה חובה, ואיש לא מתייחס לזה כחובה, ומבחינה זו, הדיבור על הדברים כאשר גם שומעיי משוחררים ממורא של איסור והיתר, טמא וטהור, קודש וחול וענייני מראית-עיין (מה יגידו), מעניק לי את האפשרות להיות ביחס למערכת המצוות הדתית, מעט יותר אמפטי ומשוחרר.

   בעוד שנטייתם של אנשים לא-מעטים היא להסתגל חברתית, להתערב בין הבריות, להיקלט היטב; אני חושב שיש בי זיקית הפוכה. כלומר, אם מניחים אותי על משטח צחור אני משחיר; אם על משטח שחור אני יוצא מצחיר (נעשה לבן כשלג). למשל, שהות בקירבם של אנשים רציניים גורמת לי רצון עז להצחיק את כולם; שהות בקירבם של אנשים בּדוּחים שעה ארוכה גוררת עימה מלנכּוליה קשה.

   ובאמת, ככלות שש-עשרה (כמעט שבע עשרה) שנים של חיים פחות-או-יותר דתיים, רק לאחרונה הבחנתי בזה שנעשה לי מיעוט יציב של חברים דתיים (רובם לא ממש מן ה-Main Stream), כי כל השנים מרבית האנשים הקרובים לי היו חילונים. עם זאת, גם כיום, אני מגלה, כי הרבה יותר נח וקל לי לדבר בגילוי לב על עניינים יהודיים על מקומה של הרוחניות והדת בחיי דווקא עם החילונים שבהם, ועם הדתיים שבהם אחתור דווקא אל מחוזות של פילוסופיה, ספרוּת, אמנוּת ושירה. אין מאחורי זה אג'נדה או אידיאולוגיה אלא נטיית לב. הואיל ויהדותי תופסת ככל הנראה מקום עמוק בחיי הפנימיים, אינני יכול לדון בה כחלק משיח של חובות והכרח ודוגמוֹת מוסדיוֹת או חברתיוֹת, אלא אך רק מתוך מקום של בחירה וחופש ביטוי.

   כשאני חושב על זה, גם חבריי הדתיים שנוספו עם השנים, הם אנשים עימם אני יכול לשוחח על המקומות הללו בי ללא כל גדר או סייג, ומבלי שיחושו נפגעים או שאני מנסה חלילה לחתור נגד אושיות עולמם.

 *

 

בתמונה למעלה: Grand Central Station, NY, Photographed by Brassai 1957

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »