*
מומוס בתל אביב 7.6.2014 (Momus in Tel Aviv 7.6.2014)
במוצאי שבת, נרגש כמו נער בר-מצווה לפני העליה לתורה יצאתי לַהופעה של מומוס (omusM) באוזן-בר בתל אביב יחד עם חברי הותיק והטוב גל. לסט שירים כה טוב ומדויק לא יכולתי לפלל.לא יכולתי לדעת מראש כי מומוס יתגלה כאמן פרפורמנס יוצא מגדר הנדיר. הוא עלה לבמה עם אייפד. סרטים המוקרנים ברקע. ללא ליווי להקה או כלי נגינה. כל שנותר הוא הפרפורמנס, ומומוס התגלה כאמן מיצג (או כאמן מופע) מחונן מעין כמוהו— כשנסונייר של דקויות קול, הבעה, מימיקה, תנועה. היה מהודק, מחשמל, הומה יצירתיות, נדיב ומרתק.
אחרי המופע, שוב לא תחומים בעיניי הגבולות בין מופע פופ-רוק, ובין מופע שירה פרפורמנס; מופע האייפד של מומוס מסמן אולי איזה נתיב עתידי שיותר ויותר אמנים ייפנו אליו; המופע יהיה לפרפורמנס ארט שבו חוברים יחדיו אודיו, וידאו, מימיקה ושירה.התהרהרתי בלכתי הביתה במאות השעות שאותן ודאי השקיע מומוס במופע. יושב יחידי— מתכנת את הסאונדים, הצלילים, עורך את הוידאו, מקיים חזרות כדי להביא את הכל לכדי תואם מהודק ופשטות עמוקה; שבהּ הצליח להביא לידי ביטוי גם כריזמה שקטה וגם אישיות חמה, מתבוננת ומשועשעת מן הקהל החדש
זה היה אירוע רב-תחומי, ששזר בין כמה סוגי אמנויות, ויצר מהן שלם הגדול מסכום חלקיו, בכל רגע נתון. זהו מופע שדרש את הצופה למאמץ. זו לא היתה אקסטרַוַגנזה (הכל בחוץ) בנוסח ליידי גאגא, כי אם חגיגה מופנמת שהצליחה לשמר על כל מאפייניו החירותניים של הקרנבל. מומוס הוא קומיקאי-כריזמטי והוא טרגיקון-מופנם. הוא משורר ופילוסוף. הוא פונה אל תהליכי החשיבה המהירים (האסוציאטיביים, הפרובוקטיביים, הסנסציונים) כמו-גם אל תהליכי החשיבה האיטיים (הרציונליסטיים, האנליטיים, הניתוחיים). הוא נוטל נושאים כגון אהבה, קיום, שייכות, תיוג, מגדר, מיניות, זהות (כתלכיד של זהויות, או כזהות נזילה)— שובר, מפרק, מפצפץ, אוסף שברים, מרכיב מחדש באופן שונה לחלוטין ובכל זאת מחובר ומאוחה, רק כדי להטיחם מחדש ולהתחיל בתהליך מחדש. התנסוּת ושינוי דינמי כמהויות היצירה. כל בחירה שאנו עושים כורכת בחובה את אבדנן של בחירות אחרות שיכולנו לעשות. וכאשר אנו שבים מנופצים-מאוחים אל אותו מקום (או שאני מדמים כי מדובר באותו מקום, כי אין דבר החוזר לאותו המקום) ובוחרים אחרת. הדבר אולי מציע התפתחות אחרת, כיוון חדש, אבל כעבור זמן נשוב לגלגל את הלך הרוח היצירתי בנתיב שונה לגמריי. מומוס מציג את האדם כמונאדה פצועה (ולכן פעורה ופגיעה); משתנה בכל עת ונותרת ביחידותה. את האמן— כהולך-שבי אחר האפשרויות שמזמן לו העולם, ושב תמיד להתנסות, סקרן כילד; מודע לחלוטין כי עתיד הוא לפקוע כבועת סבון, שלפנים היתה נוצצת ומזהירה, משעשעת, מעוררת מחשבה, דמיון ורגש. ועם זאת עתידה לחלוף מבלי שיוותר ממנה דבר.
בניגוד למסקנתו של שייקספיר בשלהי מקבת: כְּבה, כְּבה, נר חולף! / החיים אינם אלא צל עובר, שחקן מסכּן,/ הזכּאי לשעת-נוּד אחת על הבּמה//ואז לעד יימוג צִלּוֹ; ספִֹּוּר/ שנִמסר מאת שוטה, כּוּלוֹ/ צְלִיל ורהב, המסמלים/לא-כּלוּם [שייקספיר, מקבת, מערכה חמישית תמונה חמישית, תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2014] מציע לנו מומוס (שנופף בחלקים מהמופע בחרב צעצוע) את יחידותו הפגיעה-שבירה, ממשותו הבלתי עלובה של היחיד. הוא מציג בפנינו את דמות האמן המתנסה, המשחק, בלא שיסכים לקבל על עצמו חוקים או מגבלות. הרגישות היא פצע והיא גם סיבת הפתיחות והנכונות לנטול סיכונים. זהו אמן שאינו מעמיד את יצירתו תחת מטריית האג'נדה הפוליטית והרצון להשתייך לאיזה שבט מדומה, אלא מכפיף את הפוליטיקה לחדוות ההתנסות בעולם, מתוך ידיעה שכל זמן שאנו שורים בעולם אנו נכונים להמשיך להתנסות ולהשתנות. מבחינה זאת, מומוס הוא תלמידם של הוגו באל, קורט שוויטרס ומרסל דישאן: מעווה פניו אל החברה וממסדיה, פוקח עין אל עולמו הפנימי ואז אלינוּ, מבלי לתת לאחרים (למוסכמות חברתיות) להצר את צעדיו. בניגוד לאלֹשם חסר הפנים (לשעבר מולוי ומלון) של בקט. הוא אינו חייב להמשיך, ואינו מעוכב מלהמשיך, ולא ימשיך רק מכח האינרציה להמשיך. הוא פשוט ימשיך כי אלו חייו וזוהי אמנותו— במלֹא הקומדיה ובמלֹא הטרגדיה. אין כל עליבות במאמץ השיטתי, ואין כל עליבות בַּשְּׁטוּת ובחלוף (כשם שאין כל מעלה יתירה ברצינות המכובדת). החיים (ובכללם האמנות) הם סך המחשבות, הרגשות, ההשתדלויות, המאמצים, והמעמקים, ויש רשות וחירות להביעם (גם אם אינך בן רצוי באולימפוס של תעשיית המוסיקה והבידור העולמית) בכל מקום (אף בתל-אביב).
*
*
תודה ליעל בדרשי על שהעלתה ושיתפה
*
*
תודה ליובל קאולי על שהעלה ושיתף
*
*
תודה ל-Lovemusic על שהעלה/תה ושיתף/ה
*
והנה תמונה מהמופע בכותל (קיר האבנים הזה מזכיר קצת את קיר האבנים החוּמוֹת באוזן-בר). התמונה לקוחה מאתר האינטרנט הנוכחי של Momus, כאן.
*
דו"ח מוקלט בן 20 דקות מפי מומוס על ביקורו בישראל. כולל תשבחות לקהל הישראלי ולמארחיו הנדיבים; היקסמות מירושלים וניגודיה (השכונות החרדיות, השוק בעיר העתיקה, תערוכת צילום של סקס בגנים בטוקיו המוצגת במוזיאון ישראל); תל אביב– כעיר של כלבים, חיילים, מוזיאונים ריקים, ובנייני באוהאוס משופצים בחוסר עידון, שטוב היה לוּ היו נותרים חפים מרסטורציה. ביקורת על הבידוק הבטחוני; על אי היכולת של אזרחים ישראליים לחצות את הגבול ולבקר ברוב המדינות המקיפות את מדינתם; על האיסור שמטיל הווּקף בפני כניסת לא מוסלמים למסגדים שעל הר הבית.
בתמונה למעלה: Yves Klein, Le Saut Dans le Vide (Leap into the Void), Photomontage 1960
פֶּרֶא אדם חוֹשב 