Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גאומטריה’

sans_titre_1928

*

כּבוד המשפחה

כּבוד האב       

כּבוד הבן

כּבוד התוּכּי, רוח הקודש

[ז'ק פרוור, 'הכביסה', מילים, תרגם מצרפתית: אברהם חכים, בעריכת גבריאל רוזן (רוזנבאום), הוצאת גמיר: תל אביב 1984, עמ' 97]

*

– ככל שמתקרבים נפער המרחק, הגלוי גם למי שביכר להסתיר את פניו בּכפות הידיים.

– דווקא בכל עת שדימינו אחדוּת נשברנו לרסיסים קטנים, נטולי תקנה; מפורדים עד העולם.

–  העצמים הפִּרדיים  (אטומים), נשברו כבר דיים, הם אינם יכולים להוסיף ולהתפרד. כבר לא ניתן. השאלה היא רק האם יש בם את הכושר, הבחירה או ההכרח להתאיין. האם היכולת הזו היא מנת חלקם.

– אנשים חושבים שהם הרבה יותר מאטוֹמים, הם בטוחים שהם היכלות מפוארים, מגדלי יוקרה, פנטהאוס, מכונית ספורט, קיימים לנצח נצחים וחיים עד עולם. עם זאת, אדם צריך להרבה מאוד השתדלוּת אפילו כדי להיות בית תפילה  קטן, חבר טוב, כותב ענוותן.

– אפשר להגדיל את הכל, להגדיל ולהגדיל, ולהחליט כי מה שהוגדל היא מציאות חדשה, היא המקום אליה כולנו הולכים; אפשר לשווק זאת לבני האדם כקידמה, כתיקון, כבשורה משיחית, כעתיד הנכסף, המציץ כבר מבעד לחרכים ועומד בפתח עיניים— ובכל זאת לא התגלוּת תהא כאן, אלא התעלמוּת, הפניית עורף למציאות, עמק בכא.

– אני לא עוסק בסמלים. רעיון של נשמה שפעם הפעים אותי, כעת כמעט זר. כל אחד הוא פסיפס של אטומים שכל הזמן נוספים ומתפרדים ממנו חלקים. כך גם כולנו יחדיו. הדברים שנשארים, לכאורה יציבים, הם אלו שאנו דואגים להם במלוא התכוונותנו, ואיננו מסוגלים לשברם, לחלקם ולהפרידם. ישנם דברים אחרים האובדים מהר מן עולם.

– ובכל זאת, אני מסוגל לזהות את עצמי. בטקסט שכתבתי עתה או בטקסט שכתבתי בגיל 17. אפילו שלמראית עין מדובר באדם כמעט שונה לחלוטין. הקו הוא אוסף נקודות, וחיי עוברים בין הנקודות המרכיבות את הקו (לא בטוח האם הן יוצרות קו ישר). אולי זה וקטור, שנשלח, בין מה שהייתי ובין מי שאני עכשיו. את האחרון, אני מוכרח לזהות, לנוכח רישומו של הראשון. את הראשון אני מזהה לאור מכלול  הזיכרונות אודותיו, המקנן בי עדיין, ולא חל בו דין דבר האבד. טרם נואשתי ממי שהייתי, וטרם אבדה תקוותי לגבי מי שהנני עכשיו.

– פתאום אני מתקנא בפילוסוף הערבי, אבו יעקוב אלכנדי, בן העיר בע'דאד, שיכול היה לסבור כי כל ההויה בנויה מצירופים של חמש צורות גיאומטריות (גופים הנדסיים), בצירופים שונים. זה מה שהוא הבין מקריאה בטימיאוס ובמסורות נאופיתגוראיות. כל כך פשוט. כל כך נוטה אל המופשט. הלוואי שהיה במציאות משהו ודאי כמו שסכום שתי זויות ישרות שוות לסכום הזוויות במשולש. אני אפילו איני מצליח להבין איך סכום הזיותיי מתייחס אל המציאות, כל שכן אל חיי. אבל עדיין, אני רחוק מלהיות אובד דרך. במידה רבה, אם לסכם, אני סכוּם מציאוֹתָי.

– מִדי בוקר אפוא, אני מחדש את קוָי ואת תקוותיי (הן מעטות, אך לא משוללות יסוד). עוטה כל אותם אטומים, הסובבים אותי ומרכיבים את תהליכיי. איני יודע עד כמה אני סינגולארי. אני מצליח להבין מדוע מרוב אטומים מתעוררת באדם התחושה לפיה אף הוא עצם פִּרדי. ובכל זאת, הנקודה חסרת הממשוּת הזו, העקשנית הזו, מושכת את עצמה, ממשיכה, מושכת קו, יוצרת מציאוּת, מותירה  איזה רישום בעולם.

– קו. אוסף של נקודות. מה פשוט יותר מזה? האם יש איזה קשר בין זה ובין משפחה, אדמה, קניין, אמונה, חינוךְ, מסורת, כּבוֹד?  בנקודה זו אני שותק, שותק מאוד.

 

17 ימים לסיום פרוייקט ה-Headstart של רות דולורס וייס, וכ -62% מן המימון המבוקש נאסף. בקשה נרגשת: אנא שנסו מתניכם/ן, ופיתחו לבבכם/ן  גם ארנקכם/ן, לכבוד יצירתה החדשה של המוסיקאית-הכותבת-המעבדת-והמבצעת יוצאת הדופן הזו. 

[אני כבר תרמתי בבית; ברגע שאמצא משרד, אתרום גם במשרד]

*

)

*

בתמונה למעלה: Man Ray, Sans titre, 1928

© 2014 שועי רז

Read Full Post »

Malevich_cavalry

*

הרשימה שפירסמתי אתמול הותירה כמה סימני שאלה, כך הרגשתי מן התגובות שנלוו אליה. איני יודע עד כמה ניתן להסביר, אולם אם הייתי רוצה להעניק פשר מסוים, לדברים שאמרתי בזכות המרחק מן הדברים, משום מה, הדבר הראשון שעלה בדעתי היה הציור לעיל של קזימיר מַלֶבִיץ'.

   מַלֶבִיץ'  (1935-1878) היה אמן אוקראיני ממוצא פולני, מראשוני תנועת האוונגרד של האבסטרקסט-הגיאומטרי. הציור,Red Cavalry, הוא למעשה יצירה אבסטרקטית, מעשה של גיאומטריה וצבעים (אולי: גאומטריה בצבע). מבחינה זו, אני מניח, כי אילו רק ניתן היה למחות את תנועתו המטרידה של חיל הפרשים האדום החוצה את המרחב מצד לצד, שוב לא יכולנו להעניק לציור כל פשר קונקרטי של התרחשות אנושית; לא היה עולה בדעתנו לראות בציור זה, סוג של תיעוד מלחמת האזרחים הרוסית, בין מהפכני-אוקטובר-האדומים ובין הריאקציונרים-הצאריסטים-הלבנים; לתהות האם אי שם רוכב לו איסאק באבל? למעשה, התנועה של חיל הפרשים, מעוררת רעש, מפירה את שלוות הנוף; יותר מכך, היא פוגמת ביכולתה של העין לעמוד על דקויות של גוונים ושל קווים ותצורות. אנו הולכים שבי, מבלי משים, אחר תנועת חיל הפרשים, אנו מעריכים את הסיטואציה רגשית וגם פוליטית. ההתרחשות (שכדרכה רוחשת) מפירה את היכולת של הצופה להתבונן ביצירה מן המרחק. היא מעלה את השאלה: האם לפנינו שיר הלל לחיל החלוץ הסובייטי? היא מרחיקה שאלות אחרות שהיו עשויות להישאל לולא כח הלוחמים הזה, העושה את דרכו, אם לטבוח בחפים מפשע, אם להגן על המולדת.

   אבל באותה שעה, אילולא היינו מדמים את דהרות הסוסים, ואת האנשים עמוסי האידיאולוגיה שועטים לדרכם, אילולא הם (שאינם תופסים את רוב שטח התמונה, ובכל זאת תופסים בה את קידמת הבמה) היינו יכולים לדמות לנו ציור אבסטרקטי-גיאומטרי, כגון מלבניו הצבעוניים (תזמורי הצבע) של מרק רות'קו. אלמלא הרוכבים, יכולנו לבחון את כל הנוף הנשקף לעינינו לגמריי אחרת, לשים לב לשינויי הגוונים, לרבדים השונים של התמונה. עם זאת, חיל הפרשים של מלביץ' דומה לטור של נמלים אדומות או של חגבים זעירים, הזוחלים בתוך מרחבים המתפקעים ממשמעויות חידתיות, ובכל זאת המבט נעתק דווקא אל הערת השוליים האנושית, החוצה את התמונה לרוחבה.

*

*rothko5*

   היודע הפרש הבודד עד כמה הוא שולי וחסר חשיבות בתמונה כולה? הלא כל הצטרפותו לחיל הפרשים היתה אולי על מנת להוציא עצמו מאיזו תחושה נוקבת של אדישות הטבע כלפיו; להימנע מבדידות. ההימנות על בני-החבורה, על חוג, על קבוצה בעלת תודעה ותעודה. המקום החברתי-פוליטי, כביכול, הוא הקובע את משמעות התמונה בכלל, ומעניק לה את שמהּ.

   והלא אין זה כך. העין אינה חייבת להימשך אחר עלילות הגבורה, ההצלה, המהפכה, הרצח. אפשר ללכת גם מעבר לנקמות-הדם של ההיסטוריה. אבל לשם כך, דרושה תודעה, היודעת להרחיק עצמה מלשקוע בפוליטי-קונקרטי; תודעה המעוניינת לזכור כי כל תודעה שהיא, ממש כמותה-עצמה, בהיותה נוטלת חלק בתודעת השלם, אמנם מקיימת באופן אינהרנטי-הכרחי, איזה אופק של התבוננות עצמאית, בלתי-תלויה במציאות הפוליטית; שבו היא מקבלת על עצמה להתבונן במקום בו היא שוהה, בלא חילות פרשים פנימיים (רגשות סוערים) או חיצוניים (צבאות, עיתונות, פולטיקאים, דוברים, מפרסמים) המבעירים את שדותיו וחלקותיו, ובלא חשש מפני בני המקום המכים זה את זה בסכינים (זה מכה שבע וזה שבעתיים). אופק הוא מפגש בין שמים והארץ. האם מתקיים אופק אם אין עין שצופה נכחו? קיום האופק הופך הכרחי רק ברצות העין. כאשר היא מחפשת את האופק ואת מה שמצוי כביכול מחוץ לאופק מבטיה. זה מחייב מרחק מסוים מן הדברים. וגם מיעוט-דיבור. העין אינה יכולה לתור אופק, או נוף הגדול ממה שתלוי בפתח-עיניים, באם שעטות סוסים על פני המישור, וצהלות הלוחמים, מחרידות אותה, גורעות כל העת מהתבוננויותיה-אפשרויותיה. מלמדות את המחשבה לגלות עירנות אך ורק לפוליטי-היסטורי- קונקרטי-אקטואלי, ולהיהפך חסרת-מיקוד, חסרת כושר הבחנה לגבי כל דבר אחר. למשל, טרם נתקלתי בשדרן-כדורגל, המנסה לתאר לצופים/מאזינים, את גווני הדשא, את הארכיטקטורה של האצטדיון, האופן שבו הוא רואה את יחסי המרחב/חלל ומקומנו בו, האופן העצמאי שבו הוא מתייחס אל משחק הכדורגל. משהו שיעתיק את העין מהתמקדותה באירועים הפוליטיים-אקטואליים-תנועתיים שעל גבי כר הדשא, ויאמר לצופים/מאזינים ברורות: אפשר כי מתוך שפע ההזדמנויות העומד בפני עיניכם, אין כלל טעם להתבונן בהתרוצצות השחקנים על כר הדשא. הוא רק חלק קטן מאוד, ממה שמתרחש. אפשר,כי  אין טעם להתמסר דווקא אליו בתשעים הדקות הבאות. ועדיין, כולנו נמשכים בחבלי קסם אחר הצבעוני, הרוגש , הרועש, המאיים והקוסם— בפנימנו ומחוץ לנו.

*

בתמונות: Kazimir Malevich, Red Cavalry, Oil on Canvas 1920

Mark Rothko, Red, Yellow and Blue, Oil on Canvas, Ca. 1960-1962

© 2014 שועי רז

 

Read Full Post »