*
כּבוד המשפחה
כּבוד האב
כּבוד הבן
כּבוד התוּכּי, רוח הקודש
[ז'ק פרוור, 'הכביסה', מילים, תרגם מצרפתית: אברהם חכים, בעריכת גבריאל רוזן (רוזנבאום), הוצאת גמיר: תל אביב 1984, עמ' 97]
*
– ככל שמתקרבים נפער המרחק, הגלוי גם למי שביכר להסתיר את פניו בּכפות הידיים.
– דווקא בכל עת שדימינו אחדוּת נשברנו לרסיסים קטנים, נטולי תקנה; מפורדים עד העולם.
– העצמים הפִּרדיים (אטומים), נשברו כבר דיים, הם אינם יכולים להוסיף ולהתפרד. כבר לא ניתן. השאלה היא רק האם יש בם את הכושר, הבחירה או ההכרח להתאיין. האם היכולת הזו היא מנת חלקם.
– אנשים חושבים שהם הרבה יותר מאטוֹמים, הם בטוחים שהם היכלות מפוארים, מגדלי יוקרה, פנטהאוס, מכונית ספורט, קיימים לנצח נצחים וחיים עד עולם. עם זאת, אדם צריך להרבה מאוד השתדלוּת אפילו כדי להיות בית תפילה קטן, חבר טוב, כותב ענוותן.
– אפשר להגדיל את הכל, להגדיל ולהגדיל, ולהחליט כי מה שהוגדל היא מציאות חדשה, היא המקום אליה כולנו הולכים; אפשר לשווק זאת לבני האדם כקידמה, כתיקון, כבשורה משיחית, כעתיד הנכסף, המציץ כבר מבעד לחרכים ועומד בפתח עיניים— ובכל זאת לא התגלוּת תהא כאן, אלא התעלמוּת, הפניית עורף למציאות, עמק בכא.
– אני לא עוסק בסמלים. רעיון של נשמה שפעם הפעים אותי, כעת כמעט זר. כל אחד הוא פסיפס של אטומים שכל הזמן נוספים ומתפרדים ממנו חלקים. כך גם כולנו יחדיו. הדברים שנשארים, לכאורה יציבים, הם אלו שאנו דואגים להם במלוא התכוונותנו, ואיננו מסוגלים לשברם, לחלקם ולהפרידם. ישנם דברים אחרים האובדים מהר מן עולם.
– ובכל זאת, אני מסוגל לזהות את עצמי. בטקסט שכתבתי עתה או בטקסט שכתבתי בגיל 17. אפילו שלמראית עין מדובר באדם כמעט שונה לחלוטין. הקו הוא אוסף נקודות, וחיי עוברים בין הנקודות המרכיבות את הקו (לא בטוח האם הן יוצרות קו ישר). אולי זה וקטור, שנשלח, בין מה שהייתי ובין מי שאני עכשיו. את האחרון, אני מוכרח לזהות, לנוכח רישומו של הראשון. את הראשון אני מזהה לאור מכלול הזיכרונות אודותיו, המקנן בי עדיין, ולא חל בו דין דבר האבד. טרם נואשתי ממי שהייתי, וטרם אבדה תקוותי לגבי מי שהנני עכשיו.
– פתאום אני מתקנא בפילוסוף הערבי, אבו יעקוב אלכנדי, בן העיר בע'דאד, שיכול היה לסבור כי כל ההויה בנויה מצירופים של חמש צורות גיאומטריות (גופים הנדסיים), בצירופים שונים. זה מה שהוא הבין מקריאה בטימיאוס ובמסורות נאופיתגוראיות. כל כך פשוט. כל כך נוטה אל המופשט. הלוואי שהיה במציאות משהו ודאי כמו שסכום שתי זויות ישרות שוות לסכום הזוויות במשולש. אני אפילו איני מצליח להבין איך סכום הזיותיי מתייחס אל המציאות, כל שכן אל חיי. אבל עדיין, אני רחוק מלהיות אובד דרך. במידה רבה, אם לסכם, אני סכוּם מציאוֹתָי.
– מִדי בוקר אפוא, אני מחדש את קוָי ואת תקוותיי (הן מעטות, אך לא משוללות יסוד). עוטה כל אותם אטומים, הסובבים אותי ומרכיבים את תהליכיי. איני יודע עד כמה אני סינגולארי. אני מצליח להבין מדוע מרוב אטומים מתעוררת באדם התחושה לפיה אף הוא עצם פִּרדי. ובכל זאת, הנקודה חסרת הממשוּת הזו, העקשנית הזו, מושכת את עצמה, ממשיכה, מושכת קו, יוצרת מציאוּת, מותירה איזה רישום בעולם.
– קו. אוסף של נקודות. מה פשוט יותר מזה? האם יש איזה קשר בין זה ובין משפחה, אדמה, קניין, אמונה, חינוךְ, מסורת, כּבוֹד? בנקודה זו אני שותק, שותק מאוד.
17 ימים לסיום פרוייקט ה-Headstart של רות דולורס וייס, וכ -62% מן המימון המבוקש נאסף. בקשה נרגשת: אנא שנסו מתניכם/ן, ופיתחו לבבכם/ן גם ארנקכם/ן, לכבוד יצירתה החדשה של המוסיקאית-הכותבת-המעבדת-והמבצעת יוצאת הדופן הזו.
[אני כבר תרמתי בבית; ברגע שאמצא משרד, אתרום גם במשרד]
*
)
*
בתמונה למעלה: Man Ray, Sans titre, 1928
© 2014 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 