Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גדעון עפרת’

*

החיים הם הסחת דעת מתמדת שאינה מניחה להגיע לכלל מחשבה מהו הדבר שממנו היא מסיחה את הדעת [פרנץ קפקא, היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, תרגמה מגרמנית, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007, עמ' 156]

*  

ספרו החדש של גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל (הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 2011), שִמח אותי  מאוד, מרגע שנתקלתי בו. ראשית מפני הדיונים הלמדניים הממצים הנתונים בו, אשר גלו עיניי אל שורת אמנים יהודיים מן העבר ומן ההווה, אשר שמעם  טרם הגיע אל ספי, אשר קיימו ו/או המקיימים בעבודותיהם פרשנות מקורית של מוטיבים ושל סמלים שיונקים מעם עולם התרבות והרוח היהודי;  פרשנותם– עתים פורצת דרך, עתים מצחיקה עד דמעות, עתים מעמיקה עדי לבב ונפש, פורטת שם את פריטותיה החרישיות ומותירה קורא כמוני אחוז  מחשבות, כאילו טייל יד ביד עם מורה הזן האקוֹאִין אֵקַאקוֹ אשר טען כי פעילותו של מורה הזן צריכה לסחרר את התלמיד העומד על פי תהום, עד שלא יידע היאך להציל את עצמו.

    את אותה תהום פגשתי לראשונה כבר לפני כחמש עשרה שנים ויותר, עת סבבתי בשנות העשרים המוקדמות של חיי, חש בכל יישותי את החוסר ואת הנתק ואת נקודת העיוורון שלי לתרבות הלמדנית היהודית, אותה הכרתי אז בצורה חסירה למדיי. התחלתי ללמוד לבדי לאטי, ומה שהשלמתי בינתיים—השלמתי, אך לא תם גם לא נשלם. לפיכך, ציטוט שמביא עפרת בספרו משום האמן, המיצגן והפרפורמר , אורי דרומר, גרם לי להתרגשות רבה, באשר  הוא החזיר אותי לאילו תחושות יסודיות עימן סבבתי, ועליהם דיברתי בפני חברים מעטים שהיו נכונים בימים התל-אביביים ההם להבין אל לב חברם המוזר  שבאחת החל לגלות משיכה עזה לעולם הרוח המגוון האצור בכתבים עבריים וארמיים עתיקים, והחל לרחוש באחת חיבה מדודה לרומנסות בלדינוֹ,  או למוסיקת כלייזמרים ולשירה יידית, גם החל פתע לחוש חיבה לטעום מאכלים יהודיים מסורתיים מפאתי מזרח ומקצווי מערב, כאילו כל אותם דברים:  טקסטים, מוסיקה, מאכלים וטעמים (לאחר מכן גם טקסים) נתונים היו בקרבי תמיד.

    הנה דברי דרומר, כפי שמצוטטים על ידי עפרת בספרו:

 שמעתי מדברים על התעוררות מזרחית, ושאלתי את עצמי על אפשרותה של התעוררות אשכנזית. הבנתי שאין לאן להתעורר,  אלא לתהום. גדעו לנו בשואה חלק מהזיכרון, מההיסטוריה. העיסוק ביידיש מבקש להעלות שפת-אם משכחה, ליצור גשר על פי  התהום, להשלים את הזיכרון החסר. אינני דובר יידיש, ולפיכך איני עוסק אלא בדימוי של היידיש, כגון בדמותו של מנדלי מוכר  ספרים בהצגה שלי "עורי". […] אני מתייחס ליידיש בתור שפה אִלִּמת, ומכאן גם עיסוקי בסרטים אקספרסיוניסטים אילמים.  באירועי "תל חי 94" הקרנתי בתוך מנהרה תת-קרקעית סרט של "הדיבוק" ואילו בתערוכה ב"רוזנפלד" ב-2001 הוצג פסל של  דמות נטולת-פה, יושבת ומתבוננת, דמותו של "הגולם"[…]

 [דברי אורי דרומר, מצוטטים בתוך: גדעון עפרת, השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל, הוצאת מוסד ביאליק:  ירושלים 2011, עמ' 207]

 

    את התעוררותו המחודשת של דרומר אל העיסוק במוטיבים תרבותיים- יהודיים באמנותו הוא זוקף לזכות ההתעוררות המזרחית, שהביאתו לתהות על  אפשרות של התעוררות מקבילה בקרב התפוצה האשכנזית. דרומר אינו מרחיב באשר לטיבה של אותה התעוררות מזרחית. הואיל ודברים מעידים על כך  שבמחצית הראשונה של שנות התשעים עסקינן, כפי הנראה, מדבר הוא בעלייתה של ש"ס ככח פוליטי ריאקציונרי-דתי (לא זכורה לי התעוררות מזרחית  תרבותית-חילונית ו/או מסורתית יוצאת דופן באותם ימים, אשר התבטאה בתנועות ובפרסומים מאת חוגי אמנים בני ארצות המזרח, ועל כן אני מסיק כי  דרומר התעורר לנוכח עליית כוחה של ש"ס ומפעליה) ששמהּ יצא ברבים לא רק משום התבטאויותיהם הפומביות התכופות של הרב עובדיה יוסף ואריה  דרעי,  אלא משום הסיסמא ששוננה אז השכם וערב בערבי-בחירות: 'להחזיר עטרה לישנה'.

   ההתעוררות המזרחית המתוארת לא הביאה את דרומר, כרבים מבני דורו, להתקומם בשיחות סלון או במסיבת חברים בפאב, כנגד הדתיות  "הפונדמנטליסטית" המתעוררת; אלא למחשבה על זהותו האשכנזית החסירה, כלומר על אודות התהום שנפערה בינו כישראלי בן-המקום ובין הווי התרבות היהודית אירופית (מערב אירופית ומזרח אירופית),כהוויה תרבותית שכוחה,זכּרוֹן נוכח-נפקד, שהועלם ממנו על ידי דור של הורים ומחנכים, שמכוח ההתגייסות לפרוייקט הציוני, ומתוך הכאב הרב שהיה גלום בשבחיה של תרבות היידיש החרבה, התייחס לאותה תרבות יידית של טרם-השואה  (אגב, תרבות יהודית-חילונית ברובהּ), כ"תרבות גלותית", עולם עובר שהיה צורך להתנער ממנוּ בכדי להקים חברה חדשה המבוססת על אתוסים  ומיתוסים עבריים חדשים,המחוברים לכח,לעבודה ולאדמה (חלק ניכר מן התנועות שפעלו להקמת המדינה,היו מהורתן מבוססות על תורות  מרקסיסיטיות לא פחות מאשר הרצליניות). אותה אינטואיציה פנימית של הקשבה לחוסר הביאה את דרומר ליצור בחסות תרבות היידיש. דרומר מדגיש כי הוא לא טרח ללמוד יידיש, ועל כן היא נותרה עבורו שפה-אלֵּמת (כלומר,הוא מסוגל להקשיב להּ אך לא לדבר בהּ);עם זאת,כאִלֵּם-כביכול,הוא לומד לנטול חלק בתרבות היהודית-יידית (שהרי למשל, אדם שאינו מדבר עברית וחי בישראל בכל זאת עשוי לנטול חלק בתרבות הישראלית/עברית),ומדבר בעברית-חדשה מכמני תרבות שכוחה ההומים בתוכו.

  אבל פנייתו של דרומר לעשיית סרטים אלמים-אקספרסיוניסטיים על נושאי מאגיה יהודית כגון: "דיבוק" ו-"גולם" אינה כפי שדרומר מציג את הדברים  בדבריו, כלומר: אך ורק תוצאת אלמותו (כביכול) ביידיש ונהיית ההשתתפות המחודשת בתרבות היידית. דרומר היה מבקר סרטי אימה בעתונים באותם  שנים ודאי מצא בדמויות מיתיות-מאגיות כגון "הדיבוק" ו"הגולם", שאמנם הוצגו בקולנוע ובתיאטראות משלהי מלחמת העולם ה-I , והילכו על קהלים  יהודיים ובלתי יהודיים אימה וקסם, סוג של חיבור וזיקה יהודית אותנטית לעולם הגותי של אגדות "דרקולה", "פרנקנשטיין" ו-"נוספרטו", אגדות- קולנעיות שלא זאת בלבד שהיוו תשתית לאקספרסיוניזם-הקולנועי (במיוחד הגרמני) של שנות העשרים של המאה העשרים, אלא גם היוו אבות קדומים  של ז'אנר סרטי האימה, ועל כן, ודאי שימשו דמויות אלו כשערים לעולם התהום, שייצגה עבורה תחילה, תרבות היידיש, ומצע לאותה "התעוררות  אשכנזית" (חילונית), שעל אפשרותה הירהר.

   דרומר משום מה אינו מזכיר בפרשת התעוררותו "היהודית-אשכנזית" את פעילותו המוסיקלית-תמלילנית הקודמת כמנהיג להקת הפוסט-פאנק,  דורלקס סדלקס (יחד עם ארז שווייצר). במקסי סינגל (קצר-נגן בן שלשה שירים) של הלהקה, חורבן בית שלישי לאן? (הוצאה עצמית: 1985) הופיע השיר "רב בישראל" שבו יצא דרומר חוצץ כנגד תופעת הכּהנאוּת מיסודו של מאיר כהנא שבאותה עת, ימי מלחמת לבנון הראשונה,  עשתה לה מהלכים בקרב ציבורים גדילים והולכים, עד שכהנא וחבר-מרעיו לא חששו לנסות ולקיים עצרות פוליטיות בערים מרכזיות בהפריחם ססמאות  נאצה כנגד הפלסטינים-הישראלים (הערבים) ואנשי-השמאל. כך למשל, גורשו אנשי כהנא מן העיר גבעתיים. אפשר אפוא כי לאותה 'התעוררות  מזרחית' שהביאה את דרומר לחשוב על אפשרויותיה של 'התעוררות אשכנזית',עוד קדמה ההתעוררות הכהנאית-מלוכנית (כהנא קרא להפלתהּ של הכנסת ולהקמתהּ של מלכות ישראל),שהביאה את דרומר למחשבות על כינונהּ של תרבות יהודית דמוקרטית-ליברלית-פלורליסטית.על כל פנים,אם אני עוד זוכר נכון,על פי השמועה(הייתי בן 12, בשנת 1985) ערכו דורלקס סדלקס הופעות במועדון הפינגווין ברח' יהודה הלוי 43 ת"א,שם מחו  באמצעות השיר "רב בישראל" כנגד התרחבות התופעה הכהנאית,שעוד טרם נבלמה אז כחוק.

    אפשר, כי נזכרתי בעברו של דרומר בלהקתו, ובמחאתו האפשרית כנגד גילויי הגזענות-הלאומנית הכהנאיים, בראש ובראשונה, משום שהתעוררותי  לתרבות היהודית התעצמה במידה ניכרת דווקא אחרי רצח רה"מ יצחק  רבין (1995). אני זוכר את הימים שלאחר הרצח כימי חשבון נפש פנימי בהם  הבנתי כי איני יודע די על התרבות היהודית, כל שכן על הדת היהודית, ובלתי מתקבל על הדעת כי התרבות היהודית הדומיננטית היתה מאז ומעולם  תרבותם של רבני יש"ע ושל המצדדים בכל תוקף בהתיישבות ובהתעצמות גם כאשר היא באה על חשבון רמיסת זכויות האדם של בני אדם בני לאומים  אחרים או בני אותו הלאום, האוחזים בתפישות פוליטיות מתנגדות.

    המגע עם התרבות היהודית-יידית המתוארת על ידי דרומר כהתעוררות על פי התהום. מהדהדת לי את פרנץ קפקא (1924-1883) ופרשת ידידותו  עם אמני התיאטרון היידי בקפה "סבוי" בפראג (1912-1911), הנבטת גם מיומניו המוקדמים וגם מקטע שכתב מפיו של השחקן היידי, ידידו יצחק לוי, על אודות התיאטרון היהודי בשלהי מחברות האוקטבו (1917-1918); ידידות זאת התקיימה חרף אזהרותיהם ונזיפותיהם החוזרות ונשנות של בני משפחה ובמיוחד מצד אביו שעניין התחברותו  של בנו, ד"ר למשפטים ממשפחה מכובדת, עם שחקנים יידישאיים (אוסט-יודן) נודדים חרתה לו מאוד. כפי שהראה גלילי שחר בספרו הפצע של קפקא  (הוצאת כרמל: תל-אביב 2008, עמ' 61-60) במפגשו הראשוני של קפקא עם השחקנים היידישאים המזרח-אירופים, בולט תיאורם כלוליינים;  קפקא מתאר את דמות השחקן כמי שתפקידו לעטות את הדמות ולהשתלשל עימה מטה ומעלה לנגד עיני הקהל.

   קפקא, עדיין כפי הנראה, בשלב ההוא היה אִלֵּם ביידיש, ויכול היה להתרשם מן התיאטרון בעיקר באמצעות מחוותיהם הגופניות של השחקנים ותנודות  קולם. לדעת שחר, הפך השחקן היידי עבור קפקא לסימבול לתלישות היהודית; התלישות מארץ, התלישות מגוּף, היותו תלוי על בלימה בין שמים וארץ;   נהנה מתשואות הקהל ומיבבותיו, שעה שנגד עיניו מבעבעת כל העת התהום.

   איני יכול להעריך עד כמה הזינה דמותו של הלוליין היהודי את דמויותיו הספרותיות של קפקא, שכמו יוצרן—תמיד תלויות הן על בלימה; גם קשה לי  להעריך עד כמה במקרה דרומר היצירה היהודית (או בעלת הנופך היהודי) הצליחה להרגיע את רחש התהום הפנימי; לעתים דומני, כי אמנם כפי שתיאר  ברונו שולץ את אביו (חנויות קינמון, בית המרפא בסימן שעון החול) וכפי שתיאר דנילו קיש את אביו שלו (גן, אפר; שעון חול), שוררת אצל  יהודים אחדים, סוג של חרדה מטפיסית- קיומית, הגורמת להם לסבוב היפומניים בין רגעי הארה ובין רגעי חרדה; סימן שאלה גדול המוטל כל העת על פני  כל הויית חייהם ודן אותם לחיים של יצירה, גאונות, דיכאון, דיכדוך, ליצנות, נדודים, חוסר שקט תמידי ושיגעון; חרדה שאיננה "אשכנזית" וגם אינה  "ספרדית" או "מזרחית" באופן מיוחד; בוודאי גם בלתי-יהודים שותפים-חברים בהּ; הייתכן כי מי שהתבונן פעם פנים אל פנים בתהוֹם, יכול שלא  לשאת, ולוּ לרגע אחד, בפנימו– את חרדת המעמקים; והאפשר כי לא יתור, בהיותו תלוי, בעיניי עצמו,  בין שמיים וארץ, את התהום הפנימית, אי שם,  בנבכי הזכרון. האפשר כי דווקא בעטיה של התהום הרוגשת, יתעוררו אצלו תובנות חדשות, ארצות חדשות. עד כמה היוצרים זקוקים לתהום? ועד כמה  התהום-הפנימית צריכה לָיצירה?  (כל תשובה אפשרית הרי מהדסת-מהססת על חבל דק מאוד מצד אחד לצד השני של השורה).

לקריאה נוספת: הקוֹדחים והשתוּיים

בתמונה למעלה:   Marc Chaggal, Circus, Oil on Canvas, Date Unknown

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

  

   ספרו של גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל (מוסד ביאליק: ירושלים 2011, 333 עמודים) הוא אנתולוגיה מחקרית עשירה, מגוונת ומשובחת הפותחת צוהר אל עולמם האמנותי של שורת ציירים ואמנים פלסטיים ומיצגנים, בני שלהי המאה התשע-עשרה, המאה העשרים ועד ימינו,  המרבים לשלב באמנותם מוטיבים תרבותיים יהודיים מובחנים: ריטואלים, פולקלור והווי, עד שזה הפך למזוהה עם עבודתם, או למצער לנדבך מרכזי ולסממן ייחודי בהּ. בראש ובראשונה, מצאתי בספרו של עפרת דברי חפץ באשר הפנורמה שהוא פורס האירה עיניי לגבי קיומם של כמה אמנים שלא שמעתי שמעם עד עתה וכמה אחרים שהיו לדידי עד עתה אך שמועה רחוקה (למשל יוסף צמח וזיקתו המיוחדת לעבודותיו של יוזף בּוֹיס). מעבר לכך, הרשימה אותי יכולת הסיפור-החזותית של עפרת בספרו זה. עפרת מרבה לצייר במילים תיאור של יצירות; במיוחד הצחיק אותי עד דמעות תיאורו של מיצג שהעלה אחיו של עפרת, המיצגן הדס עפרת:

 

ועוד באותו ערב ב"זירה" הציג הדס עפרת את המיצג שפת אם (המיצג שהציג בברלין זמן מה קודם לכן). לבוש חצאית שחורה ארוכה וגרביים מפרוות כבש עם האותיות HS(הדס עפרת) על סולייתם, תלה את עצמו  הדס במהופך בעזרת מנוף, אז התהפכה החצאית וחשפה, חוץ מציוד הגברה חשמלי, קטטר מלא חלב. ברקע הושמע קולה של אם האמן (ואמו של מחבר שורות אלו) המזמר שיר ערש יידי, והדס ינק לפיו חלב מצינור הקטטר (שנהפך בזאת למעין אינפוזיה). הבן שהיה לקורבן (כבש) ולאם והמקריבה (האישה בחצאית) שב והתאחד עם אמו לצלילי היידיש. היידיש (ברוח עבודות היידיש המוקדמות של הציור הישראלי?) מיזגה אבדן, מיניות וקץ, וינקות ומוות שולבו זה בזה.

[גדעון עפרת השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל, מוסד ביאליק: ירושלים 2011, עמ' 206]  

   הואיל ולא נכחתי במיצג האמור, אין לי אלא את התמונה המילולית כפי שייצג אותה עפרת.  כפי שאני מתרגם אותה בעיניי רוחי, עפרת מגלם מעין עובר המבקש להיולד מחדש מתוך זכרונהּ של אימוֹ; הכבשה מינקת את בנהּ השה, כולם שוכנים בגוף אחד, שאינו מצליח להיוולד אל העולם הזה, אלא נשאר תמיד תלוי במהופך על יד העולם, נושא את שפתהּ הנעלמה, את צליל קולהּ, שב ושוקע בשנתו לצלילי היידיש; היידיש היא שפת האם, שפת החלום, שפת סף-ההכרה; שפה שכמו נגזר עליה לעמוד תמיד בסף כל מילה שצאצאי התרבות היידית אומרים בעברית או בלעז. זוהי אבן שתיה ממנה הושתת עולמו של המיצגן: שפת 'צאן קדושים' (השטעטל היהודי, בית המדרש, הספריות) ושפת 'כצאן לטבח' (שפת השואה; אמרה ציונית שתמיד ציינה בעיניי הזרה והדרה של הנרצחים היהודיים בשואה); אבן שתיה של אם גדולה ותרבות נעלמה, שתמיד תיוותר כנראה כבר, גולה וסורה, עומדת ברקע הדברים כולם ואינה שותפה בעולמו, אך מלחשת תדיר באזניו. גדעון עפרת משום מה נמנע מלציין מה מתרחש בסיום ההנקה-העצמית, כלומר: בסוף השתיה, אבל אין ספק, יש בפסקה זאת של תיאור מילולי של תמונה, צליל ותנועה, כעין סיפור יידי קטן בפני עצמו המזכיר ברוחו את תזזית סיפוריו הקצרים של יוסל בירשטיין (2003-1920), או את ספר זכרונותיו המרתק והמצחיק עד כאב של חברו הטוב, הצייר יוסל ברגנר (יליד ורשה, 1920; פרק שלם מיוחד לו בספרו של עפרת, עמ' 109-100, שם) מתוכו אבקש להביא את הסיפור הקצר סוף השתיה:

 

נסעתי עם אודרי, מור'לה ואראלה בר-און, רינה שני ונִסים לאילת, ואני כבר הרגשתי שמשהו לא טוב קורה לי. חשבתי שיעזור לי להשתכר. ישנו על שפת הים, ובלילה התעוררתי ומעליי ירח גדול ומפחיד. אבל המשבר האמיתי בא רק אחרי שחזרנו משם. התעוררתי בבוקר וראיתי רק שחור לבן, לא ראיתי צבעים. באמת, בפולנית קוראים לדליריום, 'הקדחת הלבנה'. ואני רואה נמלה ענקית שיוצאת ממקלט הרדיו שעמד על יד המיטה, אבל המקלט שטוח לגמרי. רעדתי במשך שבועיים, חשבתי שדעתי נטרפת, שאני משתגע. היתה לי קלאוסטרופוביה ופחד מרחבים גם יחד. רציתי לדבר רק יידיש. ישבתי שעות עם המשורר יחיאל מר ודיברנו יידיש על כל דבר שבעולם. למה דווקא עם יחיאל? כי היה לו לב חם, והיו אחרים, שבאותה תקופה נורא פחדו ממני. ואז, כדי להציל את עצמי, ציירתי.

[ויוסל מביא מן המחסן תמונת שמן בגוני אפור, מלך כמעט שקוף ולימינו פקעת של מפלצות-נחשים].  

זאת תמונה שציירתי כשהייתי בשפל. אבל המלך עדיין מלך. את רואה? כל המפלצות בצד ימין. אצלי בכל התמונות העצים והפרחים נוטים ימינה, וגם האור נופל תמיד מצד ימין. אני לא יודע למה. ומאז הדליריוּם אני מצייר את כל החפצים, את העששיות, את הסירים, את התיבות, על רגליים קטנות, בגלל מקלט הרדיו השטוח והנמלה הענקית מאז. והפסקתי לשתות. 

[יוסף ברגנר, עיקר שכחתי: מסעות ומעשיות, רשמה: רות בונדי, הד ארצי הוצאה לאור וספרית מעריב: תל אביב 1996, עמ' 176]

   קדחת החזיונות, הדליריום, אליה התעורר ברגנר לעדות-עצמו מחמת הרעלת אלכוהול, אינה רק מיצג-תודעתי-סוריאליסטי לחלוטין, מצב הכרה אלטרנטיבי, המתחולל בפני ברגנר המבוהל, אלא היא מייצגת נסיגה ממורכבות הצבעים והתגוונותם בעולם, לעולם ארכיטיפי דואליסטי של שחור לבן, כאשר הירח הגדול והמפחיד מייצג את 'הקדחת הלבנה' ואילו הנמלה הענקית היוצאת מתוך מקלט הרדיו שעמד ליד המיטה מייצגת את 'הקדחת השחורה'. עולמו של ברגנר עובר קיטוב, הופך דואליסטי, הוא סובל מקלאוסטרופוביה (אני מזהה אותה עם הנמלה) ומפחד מרחבים (אני מזהה אותו עם הירח הגדול והמפחיד), מה שבכל זאת מותיר את ברגנר המעורער, החושב שדעתו נטרפת עליו בקו הבריאות, הן שיחת החברים המלבבת, הדיבור ביידיש והציור.

   כמעט ניתן לראות בדליריום של ברגנר כעין טרנספורמציה לידי מצב תודעה אלטרנטיבי: מיסטיקונים היו רואים בכך חזון; פסיכיאטרים: הזיה שמקורהּ בהרעלה או במשבר נפשי—ובכל זאת כאשר בוחנים את המצב אליו נקלע ברגנר לעדותו, חשובה הדגשתו בדבר הציור, החבר חם-הלב ושפת האם העומדים לימינו; שכן דומה כי התמודדותו של ברגנר עם המשבר הסוחפו מעם המציאות אל מחוזות הטירוף, הם אותם דברים קטנים המחיים את כולנו ומנביטים בנו אהבה: החבר, האמנות (התרבות), הדיבור; ברגנר שומר על מקומו בעולם בזכות שפה ותרבות ההולכות ונעלמות מן העולם; היידיש, כמו אם עליונה, מערסלת את מענגר, התינוק הצורח, בחיקה ומרגיעה אותו להירדם עד שהשינה נופלת על עיניו.  

   ישנן כמה מקבילות מעניינות בין המיצג של הדס עפרת כפי שמתאר אותו גדעון עפרת ובין ההזיה של ברגנר. ראשית בהתגוונות הנעלמת, המצטמצמת כדי שחור ולבן: שחור החצאית, הגרביים הלבנים מפרוות הכבש, הקטטר מלא החלב—אצל עפרת; הראיה בשחור לבן אצל ברגנר—ירח גדול ומפחיד, נמלה ענקית. יתר על כן, עפרת תולה עצמו במהופך בראשית החיזיון ומתחיל לינוק מן הקקטר את החלב; ברגנר מתעורר משכרונו אחוז משבר, מתחיל לראות הזיות מתרקמות לנגד עיניו בשחור-לבן, "קדחת לבנה". שירת היידיש של האם כמו מרגיע את האם-בן התלוי במהופך אצל עפרת (הבן הנושא גם את תרבותהּ של אמו); היידיש, השיחה עם החבר ביידיש [שפת האם], הציור (ציוריו של ברגנר מלאים בלאו הכי סממנים רבים של תרבות היידיש). דומה כאילו חלב-האם של עפרת ו"הקדחת הלבנה" אצל ברגנר הינם התבטאות ילד הממאן להיפרד מן האם, היידיש, שפת האם, הינה ביטוי להנכחתהּ של האם, למפגש האפשרי בין הילד המסויט ובין האם המרגיעה אותו לישון, בשפה שוקעת. גם אצל עפרת וגם אצל ברגנר קשה להבין בסופו של דבר מה עלה בגורלם לאחר שסיימו לשתות (מן הקטטר הלבן או מבקבוק האלכוהול).    

   אבל אולי עליי להסתפק בהצצה חטופה לעולמם של שני צאצאי תרבות היידיש האירופית, להסתפק במה שהצעתי ודרשתי, ולא לחקור עוד בשאלה: מיהי האם, מהי משמעות השתיה, האם הדליריום שעל הבמה או בסטודיו שוכח אי פעם.  האם באין אם ואין יידיש ניתן בכלל להמשיך לשתות, להירגע ולהירדם. מוטב לעצור כאן ולהסתפק בקביעתו של משורר וסופר היידיש הניו-יורקי, יעקב גלאטשטיין (1971-1896): הנה סבורים לפעמים, שכבר הגיע העת שיהיה מעט אור בעיניים ואפשר יהיה לגלות את הנסתר, אבל כל דור הדלת נטרקת לו לפני האף [יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 170]. דומה כי אלמלא היתה נטרקת לי הדלת בפני האף בבקשי להציץ עוד קצת, הייתי אחוז ב"קדחת הלבנה" אף אני.  

 

בתמונה למעלה: יוסל ברגנר, ללא שם [לא הצלחתי לאתר את מועד יצירת התמונה; גדעון עפרת מציין בספרו כי בשנת 2002, לאחר האזכרה לציון יום פטירתו הרביעי של חברו הטוב של ברגנר, המחזאי נסים אלוני, הבחין ברגנר באדם המעמיס עגלת מתים שבורה בפרחים אותם גנב מקברים. מאז לדבריו החל לצייר באינטנסיביות עגלות מוות רעועות בכל מיני אופנים, בין היתר על רקע אופק של סער ושריפה כאשר עורבים חגים מעל העגלה, משחרים לטרף (השיבה אל השטעטל, עמ' 107), כך שכנראה התמונה צוירה בתקופה האמורה. אשמח לפרטים נוספים].   

© 2011 שועי רז

Read Full Post »