Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ג'ודית לואיס הרמן’

 

  

אנחנו חמישה גברים בנגמ"ש, חמישה בחורים, אחד מפקד על כולנו, אחד נוהג, אחד על מכשיר הקשר, ושניים אוחזים בנשקים כבדים. מי הייתי אני, מה היה תפקידי, אני כבר לא זוכר. היו שם חמישה שנכנסו לפרדס, אחד מת ועוד מעט נשוב ונדבר בו, אחד ניאץ שמים וסופו שיצא מדעתו, אחד השהה מיתתו עד לכתיבת שורות אלה, ושניים יצאו ללא פגע, עד כמה שניתן לצאת ללא פגע מן המלחמה.

[עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009, עמ' 29]

 

1

 

   אני מצר על שקראתי את טיניטוס מאת עמנואל פינטו באיחור כה רב. מדובר בספר מדהים, מטלטל, עמוּס, תל של זכרונות בלתי שכוחים, שבורים, תאווי חיים, כמו מי שנלכדו תחת גלי הריסות ומבקשים על נפשם, שיבואו להוציאם משם, והנה נמצאת להם יד עוזרת וחומלת, המגששת את דרכהּ.

   אל טיניטוס ואל איכויותיו התוודעתי כבר בעת צאתו לפני כשנה (שלהי 2009). איחרתי קריאתי בו משום שהוא ספרו של אדם פוסט-טראומטי, המנסה ללכד מחדש את סיפורו (במובן מסויים סיפור נפילתו), מתוך שברי זכרונותיו; דברים שלא ייאמנוּ: שכול, הרג, רצח-עם, שברו את נפשוֹ וכעת במעשה-יוצר, כקדר האמון על אבניים, הוא מנסה לאחד ולקומם מתוך גושים של בוץ ודם, כלי שלם: סיפור מדובב את השבר.

   ג'ודית לואיס הרמן עמדה בספרהּ טראומה והחלמה (הוצאת עם עובד: תל אביב 1994) על כך כי תנאי בל יעבור בהתמודדותו של הלוקה בתסמונת הפוסט-טראומטית היא יכולתו לשחזר ולספר את סיפורו. בד-בבד, היא עמדה שם על הקשיים הרבים לזכור את שהנפש רוצה כל-כך לשכוח; את הגרסות השונות המתרוצצות בתוך הלוקה בטראומה. אף שבתאי נוי עמד בספרו מצבי לחץ טראומטיים (הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2000) על קשייו של העד הטראומטי להעיד בבית המשפט, משום שעליו לחוות שוב את הדברים המטילים אותו לארץ של צללים, ולשוב אל המקום בו אבד לו ביטחונו בהויה.

   קשה היה לי להביא עצמי לקרוא את ספרו של פינטו, משום שאף אני לוקה באיזו טראומה צבאית מראשית שירותי, בהּ כמעט איבדתי את חיי. עם זאת, אני שמח על שהתוודעתי לספרו של פינטו, גם אם במאוחר, ועל אף קשיי לקוראו (זכרונותיו של פינטו הציתו כמה מזכרונותיי), אני שמח שעשיתי כן, משום שמדובר ביצירה ספרותית מעולה גם אם מבהילה. 

 

2

 

והלילה נמשך ואור יקרות מאירו, הפטפוט החרישי שוכך,והאורחים מדדים לחדרים שהוכנו להם. המשרתת משגיחה, מכווונת אותם כמו תמרור, כל אחד לחדרו. כולם יודעים שהלילה נפל דבר, אבל לא יודעים מהו אותו דבר. הם המתינו עד כלות  שקול כלשהו יעלה מן הרחובות וייתן הסבר לחידת האורות, אך לשווא.  ועכשיו הם ישנים. מחכים. רקמת שנתם הקלה שזורה בחלומות  האחרים,  וכמו ערפלי שחר המטפסים ועולים מבין נקיקי ההרים, נטווית מהם נבואת זעם. ולא בכדי. כולם יודעים שבשולי הסיוט שנארג, באזור הדמדומים שעליו הושלכה שמיכת שינה מגינה, אורבות אמיתות ומציאויות שרב כוחן מכל הדמיונות. ולכן הם מחכים.

[שם, עמ' 72]

 

 

    בן דמותו של פינטו, פיני, הוא דמות כפולה, דופליקציה: מחד גיסא, חייל צעיר, הומוסקסואל במיניותו ומפקד בעל כורחו, הנכנס לבירות יחד עם כוחות צה"ל, ערב הטבח במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה (לאחר רצח ראש ממשלת לבנון באשיר ג'ומייל). שם הוא מעורב באירוע ירי בו נורים למוות חברו האהוב אבשלום ונורה גם ילד פלסטיני צעיר, שיצא בהדרכת מבוגרים לבצע פיגוע – אירוע הסודק את נפשו ומשברה אט-אט לרסיסיה; מאידך גיסא, בזמן אחר, הוא גם ישראלי לשעבר, הנמצא עשרים שנים אחר כך בפריס, בשלהי טיפול פסיכולוגי ארוך (העוסק ברובו באותה טראומה של פיני הצעיר, המתבטאת בכך שפיני המבוגר, שומע כל העת לכאורה, כעין טיניטוּס, קול בכיו של ילד קטן) ולפני ביקור מולדת ראשון זה שנים ארוכות (אחד מן העדים לאותה תקרית ירי, חבר נוסף, נפטר במפתיע מסרטן), כאשר מחשבותיו שלאחור ומחשבותיו קדימה – מאוחדות לרגע בלתי-שכיח בשיבה לאחור: לארץ, לבני משפחתו, לחברים ותיקים לנשק, וסוף-סוף גם אל מערת החיה האפילה של זכרונותיו. 

   כפילותו של פיני המבוגר מוּנעת גם על ידי כפל הקולות הרודפים אותו: הילד הפלסטיני ההרוג מצד וחברו הטוב אבשלום מצד; פיני שומר בקנאות לכל אורך שנותיו בפריס, את הצצית של אבשלום (בקטע מצמרר אחד הוא אף מתעטף בהּ) ההרוג, כאילו פתילֶיה הם פתילי הזכרון המאפשרים לשזור בין עבר ובין הווה, שער אפל לכל הזכרונות.

   עם זאת, הטריגר האמיתי של הכניסה המחודשת אל מערת הזכרונות הוא היענותו של פיני המבוגר לבקשתהּ של הפסיכולוגית שלו לקרוא את ספרו המאוחר של ז'ן ז'אנה (1986-1910), ארבע שעות בשתילה (QuatreheuresàChatila). בספר הוא מגלה לא רק עדות נוספת על המאורע, אלא גם מזהה בתצלומו של ז'נה המבוגר והמסורטן על דש הספר, זקן מוכר – אותו לא ראה שנים ארוכות (פיני היה סבור עד אז כי מדובר באזרח לבנוני), שהיה נוכח בכמה נקודות ביממה האחרונה של פיני כחייל פעיל בצה"ל, טרם התמוטטותו, וצפה ממקום אחר בצה"ל שהאיר כאור יום את שמי הליל מעל סברה ושתילה, עת הפלנגות ערכו שם בתמיכה ישראלית טבח רבתי בפליטים פלסטינים, מבלי להבחין בין לוחמים ובין אזרחים חפים מפשע. הפגישה המחודשת הזאת, פוסט-מורטם, על דש הספר, משמשת לפינטו המחבר אף הוא נקודת מוצא להולכת חלקו הראשון של ספרו, למסע כפול: פיני גיבורו ההולך ומתמוטט מצד, וז'ן ז'נה, הפרוֹ-פלסטיני, ההולך ומתוודע למה שקורה בבירות ואל לילה שאהיד, אשת הפת"ח המאבק המזויין והטרור, המנסה להשיאו לכתוב ספר על המאבק הפלסטיני בצה"ל ובפלנגות. בסופו של דבר, אליבא דפינטו, פיני וגם ז'נה נאספים מבירות באותו יום ממש: האחד, חוזר לישראל בכדי לשוב לחיים; האחר, עושה את דרכו (חולה בסרטן) לפריס בכדי לכתוב את שחזו עיניו.     

   פיני הכפול אפוא הוא ראשיתו של הכפלות כאלו, הדהודים של שברי זיכרון, בין פני הילד ההרוג ובין פני אחיו הקטן של פיני, בין פיני הצעיר ובין דמותו של לוחם פלסטיני צעיר (חמזה) שנהרג בספטמבר השחור בירדן בעיניו של ז'ן ז'אנה; בין לילה שאהיד, הסועדת את ז'ן ז'אנה בחוליו (סרטן גרון מתקדם) בבירות ובין מונה, אימו של פיני, הסועדת אותו בביתהּ שברח' ר' עקיבה בבני ברק, אחר שובו באמבולנס, שבור בגופו ובנפשו.  פיני הכפול, הוא גם יסוד החלוקה הבלתי נראית של הרומן הזה לשתי נובלות סמויות: האחת, עוסקת בפיני וזכרונות לבנון שלו, השני: בתהליך התמוטטותהּ הנפשית של אימו, הכותבת לו מכתבים ללבנון ללא לאות, והחרידה מאוד לגורלו של פיני ושל אחיו הגדול הנמצאים שם שניהם. דמות האם השגעונית, הסובלת-מיוסרת, המניפולטיבית והחכמה; שלבסוף, רק הטיפול בבנהּ משיב אותה לחיים ואילו הוא מצידו עוזב מייד לכשהוא יכול לפריז – הביאו אותי מייד משסיימתי חסר נשימה את ספרו של פינטו. לעלעל מחדש בכמה מסיפוריו של הסופר הפולני-יהודי, ברונו שולץ (1942-1892) על אביו, הכלולים בספרו הקלאסי, חנויות קינמון/ בית המרפא בסימן שעון החול (הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1979). ואם הפרוזה של פינטו השיאתני לפרוזה של שולץ, אין זו אלא עדוּת לעומק הערכתי לסיפרו האמיץ, ולאופן האנושי, המעודן, הקשה והמורכב שבו הצליח לאפיין את דמות אימו ואת שיח ההעדר שלו עימהּ.    

   הדהודי האנוש (בבואות,הכפלות) הללו העלו בזכרוני תופעה המלווה את כתביו של וו.ג. זבאלד (2001-1944) עליה עמדתי ברשימה קודמת. מעניין כי אף אצלו, מבלי שפינטו הושפע ממנו לטעמי, ישנה תופעה של הכפלה, דופליקציה מסתורית. ז'ק אוסטרליץ נושא למשל בזכרונו ילד כבן גילו שנפטר במהלך נסיעה ברכבת ילדים פליטי- הנאצים מפראג לצרפת, ומשם לאנגליה; הילד המת ממשיך לגלם איזו אפשרות-מהותית בתודעתו של אוסטרליץ כאילו הילד המת הוא בן דמותו ממש, וכביכול משהו בהפרדתו מעל אימוֹ, בחיי ההדחקה והההשכחה שהיו מנת חלקו, היה בהם משום מוות סימבולי (וו.ג. זבאלד, אוסטרליץ,הוצאת כתר: ירושלים 2006, עמ' 187). בו במידה, פינטו קבע בראשית ספרו את המלים: 'על מפתן העיר בירוּת מַתִּי' (טיניטוּס, עמ' 7) וחותם את הספר במלים: 'הנה הוא מת, הנה עכשיו כולנו כבר מתים' (שם, עמ' 176) כאילו משהו מהותי מת בתוכו ביום בו הראה ההיתקלוּת שבה נהרגו הילד ואבשלום. ההכפלה הזאת, הנשיאה הפנימית של משהו הנותר אבֵל ולא חי. חלוקתו של הזמן בין הזמן שעד זמן המוות (או סף המוות) ולזמן שמאז (החיים שלאחר הנפילה) אני מכיר אותם היטב ומקרוב. מבחינה זו יפים בעיני עדיין שירים משל פאול צלאן (1970-1920) שהבאתי ברשימה שהזכרתי לעיל על אוסטרליץ של זבאלד. העולם הבלתי קריא, הכפול, והעליה מתוך העצמי לעולם הם דמויים יפים להתרחשות הפנימית הזאת, שיודעיה גם יודעים, שהיא כבר לא עתידה לנטוש אותם לעולם.   

 

3

 

על חוף הלגונה הרדוד, שמצוקים ומערות אגדיות צרים ושומרים על אגפיו הצפוניים והדרומיים, מצוי סלע מדרגה מצופה באצות ירוקות. כל בוקר באה סבתי ויושבת עליו ללא ניע, שמלתה הדקה שמהדקת את משמניה היפים גולשת על שולי הסלע ומעלימה אותו מעין. תיכף יבוא גל, ועוד גל, ויפרוש את השמלה מסביב לאשה שקסדת שערהּ הלבן מהבהבת כמו מגדלור, ויתן בה תנועה שאפילו פִּינָה בּאוּש לא היתה מעזה להמציא – וכך מתמזגת בסלע ללא זיע, ואפילו נשימתהּ ינה מפרה את חזיון נציב המתיקות שהוא סבתי, היא חולמת על בנהּ הבכור שרק אפר נותר ממנוּ לאחר שמכוניתו נפגשה בעמוד מתח גבוה. אם יש גן עדן, סבתי יושבת למרפסתו ומחייכת, חוט תחרה מכודרר לפקעת ענקית מוטל לו בפינה, והיא מושכת ממנו וסורגת מפות ארוכות לאין-קץ, מאזינה למוזיקה שרק היא שומעת ומזמזמת לעשרות חתולים שממלאים את החצר ומשחקים בבקבוקי העָרָק והבירה שהניח סבי מתחת למדרגות הבית.

[שם, עמ' 110-109]   

 

   זהו ספר סוּגֶה באבדניו. ספרו של אדם המבקש להיזכר, המבקש לבור לו דרך לחיות את שארית חייו, אף אם הוא ידע בחייו אבדן, חורבן, רצח וזעם. זהו ספר על מה שצריך להיאמר ולהיזכר, אף על פי שאין מי שרוצה לזכור ולהזכיר. ספר שגיבוריו הם גיי פריזאי (ישראלי-יורד), חייל מתמוטט על משמרתו, יהודיה בני ברקית ההולכת ומאבדת את שפיותהּ מפאת החרדה המתגברת לגורל ילדיה, סופר הנודע באלימות ובמיניות החריגות בספריו, ופעילת פת"ח בכירה, שמעורבותהּ בפיגועים היתה לשם דבר – חומרים שספק אם יכולים להגיע לקהלים נרחבים בישראל בת-ימינוּ לכתחילה. זהו ספר מלא אלימות וכעס ובו בעת הומה עדינוּת ורחמים –המצריך קריאה, הבאה לכתחילה לקרוא מתוך אהבת אדם ואהבת קריאה, ולא בכדי למצוא בו איזה קו עלילתי ז'נרי מובהק או למצוא תכלית (סוף נהיר וסגור או קתרזיס רגשי); זהו הישג בלתי מצוי של כותב, הכותב באמת כאילו שאין לו ברירה, כמי שנלחם על חייו, ועל אחריותו להמשיך ולחיות את חייו ולמסור עדותו (כמה נדירים הופכים ספרים כאלה להיות). זהו לבטח הטוב ומטלטל בספרי הפרוזה הישראליים שקראתי בשנה החולפת, והואיל ופורסם כבר בשלהי 2009, ראיתי לעדכנו ברשימת ספרי העשור שלי. ספר שייוותר כנראה כסוג של טיניטוּס באזניי (הדהוד תמידי ורחוק-קרוב) על חיים בלתי אפשריים המבקשים בכל זאת אפשרוּת. זהו ספר מבריק וקשה מנשוא.

 

 

בתמונה למעלה: Ala Bashir, Man's Destiny, Oil on Canvas,  Date Unknown.

 

   © 2010 שועי רז 

Read Full Post »