Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘גולם’

*

על השלמוּת האנושית בפירוש מאת מקובל לוריאני מדמשק. 

*

ר' אפרים פאנצ'ירי (נהגה:פאנדירי) היה מגדולי תלמידיה-ממשיכיה של קבלת האר"י במזרח התיכון בראשית המאה השבע-עשרה. פאנצ'ירי, יהודי תורכי, למד והיה לרופא ידוע-שם בדמשק העות'מאנית, שם התוודע לימים  לר' חיים ויטאל, תלמידו-ממשיכו המובהק של האר"י (ר' יצחק לוריא, 1572-1534). ויטאל היגר בשלהי המאה השש-עשרה עם רבנים צפתיים נוספים לדמשק, לנוכח הרעת המצב הכלכלי בצפת. בדמשק עדיין נמצאו יהודים אמידים שיכולים היו לתמוך בתלמידי החכמים כדי מחייתם. אפשר כי בשל כך –  פאנצ'ירי הרופא האמיד והמקושר, התחבב על ויטאל ועל מקובלים אחרים, הפך לאיש אמונם וקיבל גישה לכתבים שנשאו עימם.  תולדה של התרחשויות אלו הוא ספרו של פאנצ'ירי, גלא עמיקתא  (מגלה עמוקות), ספר אשר רובו וכולו מהווה מאסף של סודות קבליים מאסכולת ר' חיים ויטאל ומתלמידיו המזרחיים של ר' ישראל סרוק, תלמיד מוקדם של האר"י בצפת או במצריים, אשר באותן שנים, שמור היה לו תפקיד ראשון במעלה בהפצת דרושים לוריאניים באירופה. פאנצ'ירי נפטר כנראה במהלך העשור שבין 1630-1620; ר' שמואל ויטאל, בנו המקובל של ר' חיים ויטאל, ראה בפאנצ'ירי, לאחר מות אביו, את מורו בקבלה, מה שמלמד כי מעבר להיותו פטרונם  של המקובלים הלוריאניים בדמשק, הם גם ראו בו מלומד האוחז במגוון מסורות קבליות.

בחלק הרביעי של  גלא עמיקתאהמשופע במקורות מישראל סרוק ותלמידיו, מופיע דרוש ארוך המתייחס למגילת רות. מאין-כמוהו להסביר את התמורה שחולל העיון הקבלי לפרשנות-מקורות היהדות באותן שנים. מאפיוניה המובהקים ביותר של קבלת האר"י היא התבססותהּ הרבה על מקורות זהריים (מספרות הזֹהר) ופיתוחם השיטתי-המסועף. פאנצ'ירי בספרו, ככל הנראה בעקבות מקורות קודמים, נטל את הזיהוי המובא בזהר רות , הנדפס בזהר חדש (מחיבורי-המילואים לספר הזהר) בהשוואת הזיקה בין רות ובין נעמי ובין הנפש והנשמה באדם (זהר חדש, מהדורת ראובן מרגליות, ירושלים תשס"ב, דף פ"ג ע"א) והביאו לכדי דיון עמקני ומסועף בנפש האדם ובמערך מרכיביה והזיקות ביניהם— ובמיוחד בנושא השלימות האנושית ומה שמאפיין את המייחלים להגיע למצב תודעתי זה.  הדְּרוּש, על כל פנים, מעביר את שדה ההתרחשות של מגילת רות, משדות בית-לחם בימי שפוט השופטים, אל פנימיוּת חייו הרוחניים של האדם בכל שעה ושעה, וקובע את משמעות המגילה כמסמלת את השתלמותהּ של נפש האדם ואת שאיפתהּ לשלימוּת, כלומר: להכרתו של פאנצ'ירי מגילת רות מכוונת אל עולמו הפנימי של האדם ולמעמדו לפני הבורא ולא אל עולם החיצוני ולהתרחשויות היסטוריות-פוליטיות-לאומיות או מגדריות. וכך כתב פאנצ'ירי אשר למדרגת השלימות:

*

ודע שיש ד' מדרגות בבני אדם, יש אדם שלם שזכה לנפש, רוח, נשמה, הנפש בכבד, המוח שלה היא נפש המשכלת הנקראת רות ומקומהּ במוח ימין של הכבד, הקליפה שלה שהם השמרים היא נפש הבהמית הנקראת ערפה במזרק שמאל שבכבד, ואם זכה לרוח השכלי הנקרא מחלון בחלל ימין הלב שהוא חלל קטון, ורוח הבהמי הנקרא רוח עועים נקרא כליון בחלל שמאל הלב שהוא חלל גדול, ואם זוכה לנשמה הנקראת נעמי – מקומהּ על המוח לצד שמאל על עין שמאל, והזוכה לשלשתן נותנים לו עוד נשמה לנשמה הנקרא אלימלך  ומקומה במח לצד ימין, והזוכה לאלו נקרא אדם שלם.

[אפרים פאנצ'ירי, גלא עמיקתא, יוצא לראשונה לאור העולם מכתב יד משנת שע"ג (1613), הוצאת ספרים זכרון  אהרן: ירושלים תשס"ט, עמוד של"ו]

*

על אף שהמקובלים החל בר' יצחק סגי נהור, הרמב"ן ואילך הקפידו ונשמרו לקיים את פשט הכתובים בצד רובד הסוד האליגורי-סימבולי, בכל זאת קשה מאוד שלא להתרשם מן המעתק החל פה כאשר המחבר בוחר להפנים את עלילת מגילת רות עד כדי כך שעלילתהּ שוב אינה תהליך התקבלותהּ של רות כגרה (מואביה שהצטרפה לדת ישראל) ולא שיקומן הכלכלי והנפשי של רות ונעמי (כנשים חזקות ועצמאיות) בשדות בית לחם, שם יוולד לעתיד לבוא דוד המלך, בן משפחתן. הסיפור שוב אינו סיפור המבשר את ייסודו של בית דוד (בית המלוכה היהודאי) – כמו שניכר מסיום המגילה, אלא מצביע רובו-ככולו אל מערכי נפשו של הקורא, וקורא אותו לראות את מצב השלימות האנושי, כתולדת השתלמות כוחות נפשו ועריכתן.

מצב השלימות המתואר בטקסט הוא מצב שבו האדם נהנה מן החלוקה המשולשת: נפש, רוח, נשמה. לנפש השוכנת בכבד יש שתי בחינות –  האחת, השכלית והמשכלת –  היא רות ; ורעותה –  הנפש הבהמית, היא ערפה.  כבר כאן ניכרת ההבחנה בין הנפשות השתיים על-דרך מגילת רות. רות, הנפש השכלית, היא הדבֵקה בחותנתהּ, המסמלת את הנשמה, ואילו ערפה –  מפנה עורף לנשמה, וזוהי בחינת קליפה ושמרים לנשמה, כלומר: ערפה מסמלת את ההתרחקות ההולכת וגוברת בין האדם ובין דעת עליון המותירה את האדם חוטא וחסר; אותה חלוקה בינארית מתקיימת גם ברוח האדם השוכנת בלב: בין מחלוֹן (רוח שכלי בחדר הימני שבלב) ובין כליוֹן (רוח בהמי; רוח עוועים, המצוי בחלל הגדול שבשמאל הלב) –  כזכור, מחלון וכליון הם בני אלימלך ונעמי שנפטרו במואב (עם אביהם). מיתתם מביאה לכך שנעמי חוזרת לדור בקרב בני עמהּ, ושם נעוצה הסיבה לפרידתהּ של ערפה, השבה לחיות בין המואבים. על כל פנים, פאנצ'ירי מבקש להדגיש כי זיקת הנפש המשכלת-הרוח המשכלת-והנשמה היא הבחינה המאפשרת לאדם לזכות בשלימות בעולם הזה, כאשר אף אם רוחו של אדם נופלת, עדיין זיקה אמיצה בין הנפש המשכלת (שבגוף) ובין הנשמה עשויה להביא את האדם קרוב למדרגת השלימות. ואם אמנם זכה לנפש, ורוח (מימין) ולנשמה (משמאל), הריהו זוכה גם לנשמה לנשמה (אלימלך) המצויה על צד ימין של המח. שני חלקי הנשמה (הנשמה והנשמה לנשמה) –  שוכנות על המח, כלומר חופפות עליו ממעל –  האחת (נעמי) –  בצד שמאל של הראש מעל העין; ואילו הנשמה לנשמה חופפת על צד ימין של הראש. יצוין, כי המחבר, מדגיש למעשה כי המפתח להגיע לשלימות או למצער להתקדם עדיה, תלוי בקשר האמיץ שבין הנפש המשכלת שבגוף ובין הנשמה; כלומר, אם האדם מעמיד את כוחותיו הגופניים הבונים והיצרניים לרשות אותו פן נשמתי, המגלם  בסופו של דבר את נעם האל (נעמ"י) ואת מלכותו (אל"י מל"ך) – הריהו מגיע לשלמה ולזכה שבהשגות. אדם כזה ייקרא אדם שלם.

פאנצ'ירי ממשיך ומונה שלוש דרגות חסירות ורחוקות ממדרגת השלימות. הראשונה היא מדרגת מי שזכה לנשמה (נעמי), אך לא במלואה (ואפשר כי הדבר מורה על יחסים לא מתואמים בין גופו ורוחו ובין נשמתו). ולכן לא זכה לנשמה לנשמה (אלימלך). אדם כזה, יחסר את נשמתו החופפת על  חלקו הימני של המח, אבל יזכה לנשמה (נעמי) שתחפוף באופן חלקי על צד שמאל שבראש ותתפשט גם אל החלק הימני של ראשו במקום הנשמה לנשמה החסירה. אדם כזה, לדעת פאנצ'ירי, לא ייקרא אדם שלם כי אם איש .

שתי המדרגות נראות כשואבות מן ההבחנה הבסיסית בספר הזהר בין נפש רוח ונשמה ובין ספירות בינה (בזהר, ספירת בינה, פּוֹרָה נשמות) תפארת ומלכות—הקושרות את שבע הספירות התחתונות חג"ת נה"י ומלכות כדי זו אל זה, וכך גם בקבלת רמב"ן –  זהו תנאי בל-יעבור בדרך להשגת רוח הקודש, שאצל פאנצ'ירי נקראת באנלוגיה: נשמה לנשמה.

דרגה נמוכה מדרגת אדם שלם ואיש היא דרגת גבר (לא בטוח האם  הכינוי  כאן נושא אפיון מגדרי; לא בהכרח כי כוונת המחבר היא שנשים עשויות להיות במדרגת אנוש בלבד; שכן כזכור נעמי מסמלת את הנשמה). לדברי פאנצ'ירי: "מי שלא זכה אלא שלימות הנפש והרוח בלבד". גם כאן, על אף חסרון הנשמה לנשמה והנשמה עצמה, תתפשט רוחו ותמלא את מקום הנשמה והנשמה לנשמה. כך שהחלק הפחות מעודן בהּ ישכון בלב וימלא את תפקיד הרוח, ואילו החלקים העדינים והמרוממים יותר יתפשטו אל המח ויתפסו שם את מקום הנשמה והנשמה לנשמה.

נמוכה ועבה עוד יותר תהיה  דרגת אנוש, והיא מדרגת מי שלא זכה אפילו לרוח, ואזיי נפשו מתפשטת גם ללבו ולמוחו וממלאת שם את תפקידיהם של הרוח והנשמה החסירים. אנוש כזה, החסר הכוונה ממרום, וכמעט שאינו שכלי, הגיוני ומתון בהחלטותיו, ייקרא גם פרא אדם. כביכול יש בו איזו הבהוב של נפש משכלת (רות) שתעלה לחפוף על המח, אבל באין לה הנחייה נכונה (מאת הנשמה), מירב הסיכויים שהיא תימשך אחר כח הנפש הבהמית (ערפה) הממלאה את כבידה ואת לבהּ.

נמוך מכולם, עד שאינו נכלל בדרגת אדם, היא דרגת גולם, והוא מי שלא זכה כלל לנפש משכלת, ולפיכך הנפש הבהמית ממלאה את כל-כולו ממוחו ועד כבדו. אדם כזה, אליבא דפאנצ'ירי, יוכל בכל זאת להיות 'בעל מחשבות מדיני' (כלומר, לחשוב על ענייני חברה, עסקים ופוליטיקה), אבל לא יוכל לעסוק בתורה מפני שלא יבין דבר. אין לו צורת שכל וגם לא יכולת להבין הלכי רוח מורכבים ועדינים כלל, ויש להניח שיראה בהם בזבוז-זמן ארוך, נטל-כבד או דבר המביא לידי שעמום גדול.  פאנצ'ירי סבר, ככל הנראה, כי כל העוסק בתורה חייב לקיים בתוכו לכל הפחות פוטנציה של נפש שכלית.

וכך הוא כותב:

*

כשהאדם מזדווג עם אשתו נותנים לוולד נפש בהמית הנקראת ערפה, ונפש משכלת הנקראת רות, ונותנים לו אלו כמו גולם ביצה שיש בו רוחניות כל שהוא. וכשעוסק בחמשה חומשי תורה אז נעשה אפרוח. וכשעוסק בכתובים עושה זה האפרוח נוצה. וכשעוסק בנביאים עושה כנפים ויש בו כח לעוף. ובנביאים אחרונים מעופף מן ארץ ישראל עד גן עדן ועולה למעלה. וכשזוכה לרוח צריך שידע ששה סדרי משנה, ואז הנפש כשהיא שלימה תזכה לרוח, והרוח כשהוא שלם יזכה לנשמה.

[שם, עמוד ש"מ]

*

 כאן מצייר בפנינו פאנצ'ירי תמונה השואבת ממיתוס הביצה הקוסמית (מיתוס אוניברסלי המצייר את בריאת העולם כסיפור בקיעת ביצה שכללה בחובהּ את היקום כולו; מיתוס שנמצא אגב גם בסין הקדומה וגם באיטליה, שם שימש בדת האורפאית). כאן מועתק המיתוס מבריאת הקוסמוס ליצירת ולד. כל ולד מכיל לכתחילה נפש המעורבת בכללותה הן מבחינה שכלית (רות) הן מבחינה בהמית (ערפה), כעין יִין ויַאנג. תלמוד התורה (ומצוותיה), כך אליבא דפאנצ'ירי, הם הגורם המסוגל לגדל את הגוזל הבוקע ולהביא לידי גידולו לציפור. אין מדע אחר, העשוי להביא לכך שיזכה לרוח, לנשמה ולנשמה לנשמה. תפיסה זו למעשה קובעת כי הדרך היחידה לצאת ממדרגת אנוש היא או להיוולד גולם (מי שאינו קשור בתהליכי חשיבה מורכבים ועדינים) או להתעלות באמצעות התורה למעלת גבר, איש ואדם שלם. זאת ועוד, התורה, כך לדעת המחבר, מסוגלת להפחית את כוחהּ של הנפש הבהמית ולחזק בגוף את כוחהּ של הנפש השכלית, העתידה להשיג זיקה אל הנשמה, וכך ככל שזיקה זו גדולה ואיתנה, כך האדם חי חיים מתוקנים יותר, מעודנים ונכונים לתהליכי מחשבה מופשטים ומורכבים, או למצבי הארה וגילויי עליון ככל שהוא מתקדם.

חשוב להדגיש כי פאנצ'ירי במכוון מונה את המחשבה המדינית (הפוליטית-חברתית) כמחשבה השייכת לכוחות הבהמיים באדם. אפשר כי ניכרת כאן התפלמסות עם הפילוסופים (יהודים ולא יהודים) שהמחשבה הפוליטית או מיקומו הפוליטי של האדם על-פי-רוב תפסו בשיטותיהם מקום מרכזי (כך הוא אצל אפלטון, אריסטו, אבו נצר אלפאראבי, אבן רשד, רמב"ם, מרסלו פיצ'ינו). כנגדם מנסה פאנצ'ירי כנראה להדגיש כי המקובלים שואפים להתקדם במעמדם בפני האלוהות וכי חשבונות פוליטיים וחברתיים אין להם ולהשגות-עליון דבר. בנוסף, יש להעריך, כי הפילוסופיה (ואולי גם המדעים, ובכללם: הרפואה) נתפסו אצלו כמדעים שנמסרו מאנשים לא שלימים, שלא הגיעו כדי השגת נשמתם. אפשר כי חלק מהימשכותו של הרופא הזה אחר הקבלה לכתחילה, הונחה ביסוד נסיונו לשמש כרופא מתוך השגת-נשמה ולא מתוך השגות של רוח וחומר או של חומר בלבד, מה שלהכרתו אולי היה בו כדי להסביר את חסרונותיו של מדע הרפואה ושל מדעים אחרים בתקופתו. על כל פנים, על בסיס מגילת רות יצר כאן המקובל איש דמשק, מיתוס אנתרופולוגי ופסיכולוגי, המסווג את בני המין האנושי יהודים ולא יהודים, ומעמיד על יתרונותיה של התורה בביסוס הזיקה שבין הנפש השכלית באדם ובין הנשמה, היא ככל הנראה הדרך היחידה שאין-בלתהּ (כך לדידו) להשיג נשמה ונשמה לנשמה. ההגעה למדרגת האדם השלם אפוא ראשיתה בהבנת הנפש המשכלת שיש נשמה ושלאורה יש ללכת:  כִּי אֶלאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִיןעַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי  [רות א, 11]. אין ספק, שמגמת דברי המקובל אינה תעמולה תיאולוגית-פוליטית להשפיע על בני זמנו לעסוק בתורה או בקבלה לפי שספרו היה מצוי בכתבי יד עד השנים האחרונות. נדמה כאילו פאנצ'ירי ניסה למסור כאן משהו על החלטתו שלו בחיים לעמוד לימין התורה ולאמץ את תורת הקבלה , כתחומים שנועדו לשפרו ולהשלימו כאדם, ולקרבו טפין טפין למדרגת אדם שלם.

*

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים.

ולקוראים המוסלמים: رمضان كريم.  كل عام وأنتم بخير!

 

בתמונה: Gustav Bauernfeind (1848-1904) , Dead Sea with Moabite Evening Scene, Oil on Canvas, Date Unknown.

Read Full Post »

*

*

הוֹי שׁוֹשַנָּת הָעמֲקִים לִבְנַת בֹּשֶת

[אברהם בן-יצחק, שורה מן העזבון, נדפס: כל השירים, עריכה ואחרית דבר: חנן חבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1992, עמ' 33] 

*

תמונה זו, הַמְּקֻבָּל(1938), מאת הצייר היהודי-הונגרי, אימרה אמוש (=עמוס, 1944-1907), מהלכת עליי מסתורין כבר זמן רב; יותר נכון, רוקמת מסתורין, שכן טיבעו של מיסתורין להיוותר מיסתורין גם בשוך פירושו. מסתורין— חידה לפנים מחידה, חידה הולכת ומתרקמת לכיוונים חדשים בשעה שחשבת שפיענחת אגף מאגפיה. רקמי מסתורין מתרבים-הולכים כמו קורי עכביש. אתה לכוד בהם כזבוב ואינך יודע איך לפדות עצמך. אף אם היית זוכר לנטול עימך חוט-אריאדנה, עדיין דומה היה כי משהו במבוך היה נותר בלתי פתיר. אפילו אינך יודע האם רשאי היה להתבונן בשלווה ובעיון, או שמא עליך לחשוש כי בכל רגע יתנפל עליך המינוטאור, או עירין אחרים מתוך תיבת פנדורה פתוחה.

בתמונה—  פני המקובל קורנות או מכוסות מסווה מבהיק (נדמה גם כאילו המקובל מחזיק את המסווה או את פני האור הקורן בידו האחת ומרחרח באפו האנושי פרח המוחזק בידו האחרת) כאילו היה המקובל משה רבנו המדבר אל העם. נהיר למתבונן כי מתחת לפרסונה (מאיטלקית: מסכה) המקובל הוא אדם ככל בני האדם; אך הפרסונה מליאת המסתורין, "מקובל", כמו הופכת אותו בעיניו של הילד המסתיר פניו מפני היראה או מפני הבוהק, לסוג של פנומן מקודש, המעורר בלב צל של אימה ואור גדול של התפעמות— כך שהלב מאבד את סדרו ויוצא לחלוטין משיווי המשקל.  דומני כי הילד, המכסה את פניו, אחוז פחד ותדהמה, כמשה המתבשר בנקרת הצור (שמות ל"ב) כי לא יראני האדם וחי"; חרדה מאחזת את  פני הנער; הוא פוחד להתבונן ישירות בפני המקובל, הדימוי-הקורן הפונה אליו הוא  של אדם שהתעלה מעל לגדר האנושי. זהו אדם רק בצורתו; במהותו— ככל שאני מבין את היראה האוחזת בנער.

לכך נותנים תוקף גם שני הכלייזמרים שברקע (במעלה התמונה), שנדמה כאילו תקיעתם בכלי-הנשיפה, הנה מוסיקה מסחררת, שקיצבה הולך ומתגבר, עד שהכל מתערבל והולך, הראייה פוגשת את הריח, השמיעה את המגע, הטעם את השמע (סינסתזיה], זוהי כמו סיטואציה האומרת להוציא את הילד מן הגבולות הידועים לו כדי שדה התנסות חווייתי אחר. המסכה, המוסיקה (שאיננו שומעים אך אני מדמה אותה כמהירה ורועמת), דמותו של המקובל, קצב פעימות ליבו המואץ של הילד, יוצרת פה רושם תיאטרלי-ריטואלי עז, כאילו שהמקובל הוא גם אברהם העומד בכל רגע לשלוף את המאכלת השוכנת תחת גלימתו, וגם המלאך הזועק "אל תשלח ידך אל הנער".

 לתגבורת החידה יש להוסיף את פרח הזכריני (Forgetmenot) שאוחז המקובל בשמאלו (אולי אף מרחרח אותו אם אכן תחת הפנים הקורנות יש פנים אנושיות נוספות שחוטמן מרחרח את הפרח). אם מפני הסיבה הפרוזאית שהוא מבקש להשלים אמירת מאה ברכות בשבת באמצעות ברכה על ניחוח הפרח, ואם מפני שפרח הזיכריני פונה אל תודעת הילד המתבונן דרך חרכי אצבעותיו במקובל, כמו גם אל תודעתו של הצופה בתמונה, שכמו מצווה 'לא תשכח'. לא תשכח את מורשתך, לא תשכח את יהדותך, לא תשכח את אמונתך התמימה בכך שסתרי תורה מבטאים את הסדר הפנימי שנטע הקב"ה בבריאתו, לא תשכח אותי המקובל הזקן, שייחד את כל ימיו לעבודת הבורא, עד שזכה לקלסתר הפנים המבהיק הזה, שיעורר את הסובבים אותו לצאת מאדישותם, להתגבר על חבלי-הנשיה, ולא לשכוח.

   אימרה אמוש דומני הולך כאן אחר מגמה מסויימת באמנות האירופית בת זמנו להציג את המקובל היהודי, איש המיסתורין, כבעל כוחות בלתי רגילים בכל קנה מידה. כך הוצג המהר"ל בסרט של פאול וגנר, DerGolem [דמותו של המהר"ל כמאגיקון שם מבוססת במידה רבה על הספר, נפלאות המהר"ל, למספר הסיפורים והפסיאודואפיגרף המחונן, יודיל רוזנברג (1936-1860), אבל אין לה כל אישוש היסטורי אחר] ועל הספר Der Golem לסופר האוסטרי גוסטב מאיירנק, המתאר בספרו אף-הוא דמות של מקובל, בן פראג, האוחז ידיעות וכשרים שמעבר לחוק הטבעי, גם כאן דמות המקובל עשויה היתה להיות מופת של קולנוע אקספרסיוניסטי. ייצוג נוסף של המהר"ל כמאגיקון יודע-סתרי-עולם, מופיע בספרו של הסופר היהודי בן וינה, ליאו פרוץ, בלילה, מתחת לגשר האבן (ראה אור בגרמנית בשנת 1953, ארבע שנים לפני פטירת המחבר; אחר עלותו למדינת ישראל). סטפן צוייג תיאר בממואר שלו העולם של אתמול את וינה של שנות העשרים והשלושים כחברה הגועשת נסיונות רוחניים וקבוצות בעלי נהייה מיסטית או מאגית,כלומר כחברה שסופרים בהּ יכולים היו למצוא בנקל קהל קוראים לעלילות מתח הכוללת אלמנטים מאגיים וקבליים. עם זאת, אפשר כי ביסוד היצירה של אימרה אמוש עומד דווקא זיכרון ילדות עמום, מפגש של אמוש-הילד בבית הכנסת או ברחובה של עיר או עיירה עם דמות של מקובל, שנחשב עושה נסים בעיני סביבתו, ועל כן הטיל עליו מורא גדול ורושם עז, שהביאו ליצור את התמונה הזאת ככלות שנים,משום שאליבא דאמוש-הילד, היה זה אירוע בלתי נשכח.

   איני יודע על הרקע היהודי של אמוש כמעט מאום. למיטב ידיעתי הוא לא היה יהודי דתי, וחי חיים עירוניים יצירתיים בוהמייניים למדיי בין הונגריה, אוסטריה ופריס (בת זוגתו היתה הציירת מרגיט אנה, שהאריכה ימים הרבה אחריו). אפשר כי "הציור היהודי" הזה, הוא תולדה של ההתעוררות ההולכת וגדילה של ביטויים אנטישמיים, ושל חקיקה אנטי-יהודית באוסטריה-הונגריה לאחר האנשלוס. אפשר כי הוא ביטוי של מחנק של מי שיהדותו מוטחת בו פתע בכוח ככורח. של אמן שפתע מתבשר כי לעולם לא יצליח לחמוק מיהדותו (לאומית, דתית,תרבותית) הבלתי-וולנטרית (עמוס גורש עם יהודי הונגריה ונרצח במחנה ריכוז בגרמניה בשנת 1944).

   על כל פנים, תיאורו של אמוש את פני המקובל הבורקות יש בהן זיקה מעניינת כלפי אחת מן הדרשות ס' הזהר [דפוס וילנה ומהדורות הצילום המבוססות עליו: חלק ב' דף קס"ג ע"ב] בו מתואר המפגש עם הצדיקים הבודדים שבכל דור כמפגש עם פני-השכינה, משום שהשכינה מעניקה להם את פניה. הואיל והיא שוכנת בתוכם. היא קורנת מפניהם. יתירה מזאת, עולה שם כי העיון בשכינה המתגלמת בפני הצדיקים, כמוה כשער הנפתח להתייחסות כלפי המלך העליון שבמרומים.

   עם זאת, איני חושב כמובן כי תמונתו של אמוש מבטאת איזו כמיהה או ערגה לעולם התורה, ההלכה או הסוד (שימו לב, לייצוגה של העיירה היהודית מעט מעל ראשו של הילד, שיש בה קונקרטיות של דלות,המנוגדת למחזה רב ההוד עליו מיוסדת התמונה),אבל כן חשים בה את תחושת המסתורין העזה,והבלבול,שדמותו של המקובל (כייצוג של היהדות)מעוררות אצלו;שניוּת שבין התפעמות ובין חרדה עזה.אני חושב שאני בוחר להתבונן בתמונה, כייצוג  של יהדותו של אמוש, זהות שפתע נחתה עליו, וכל מה שאומרת לו יהדותו היא דמותו של המקובל האוחז פרח אל-תשכחני, מוסיקה של כלייזמרים, ותמונת עיירה חשוכה. אימרה אמוש לדידי יודע כי הוא כבר אינו הילד, וחרדתו מפני דמותו המפעימה של המקובל, כבר חשוכת תום ילדות. במידה רבה,נדמים לי פני המקובל בתמונה,שלא כפי שמצייר אותם ס' הזהר: שער להתבונן במלכו של עולם,אלא כמיוצגים מתוך שניות שבין שער שיש לפתוח (מסכה)ותהום רבה (שלא ניתן לשער את קיצהּ).זוהי סוג של מחילת ארנב,נפילה אל ארץ-פלאות (טרנספורמציה מעוררת אימה),אולי גם פתח מילוט יחידי בתוך עולם הולך וצר.

ועדיין נותרתי עם תחושה קשה של קסם ומצוקה,המלווה במועקת מה בכל עת בה אני מציץ בתמונה הזאת של אמוש. אולי אני רק משליך על תמונתו של אמוש מרחשי לבי,אך היא מאפשרת לי לחוש את רישומה של היהדות בי: קסם ומצוקה, אהבה ואכזבה, יעוד ומחנק.

*

*

*

חג שמח לכן/ם ולכל היקרות/ים ללבכן/ם

 

בתמונה למעלה: Imre Amos, The Kabbalist, Oil on Canvas 1938

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

תוך שימוש במלה בחיי היום-יום שלנו, אנו שוכחים שהמלים אינן אלא קטעים של סיפורים קדמונים ונצחיים ושאנו בונים את בתינו, בדומה לברברים, משברי הפסלים וצלמי האלילים. מושגינו והגדרותינו המפוכחים ביותר הם היפעלויות רחוקות של מיתוסים וסיפורים קדומים. אין אפילו פירור מתוך האידיאות שלנו שאינו מתייחס על מיתולוגיה- שלא היה אי-אז מיתולוגיה משונת-צורה, חבולה, כזאת שלאחר גילגול.

[ברונו שולץ, מתוך: מיתיזיציה של המציאות, 1936]

 

1

 

   בשלישי שעבר (יש המדקדקים ערב רביעי) ב-20:00 בדיוק כמדי שבוע, זכינו לפרק מרשים נוסף בסדרה של מרית בן ישראל כתוב בגוּף, שנסב הפעם על עניינים כגון ספר יצירה, בריאת גלם, ההומונקולוס (אדם קטן) של פלצלוס ושל את"א הופמן, קבלה יהודית וקבלה נוצרית (תודה לשירלי), וכמובן: אהרון, הכהן הגדול של הילדות בהווה מתמשך [גיבור ספר הדקדוק הפנימי (1991) לדוד גרוסמן] כבורא גֹלם מעצמו. שיח התגובות יוצא הדופן שם הביאני לידי כמה וכמה מחשבות, שכנראה אתן להן דרור כאן בעתיד לבוא. אבל לפני העתיד לבוא, רציתי למנות את הסופר והצייר, הפולני-יהודי, ברונו שולץ (1942-1892) שלא הוזכר שם  אל שולץ הגעתי במסע זכרון אליו הוציא אותי אחד ממגיביה האנונימיים של מרית, אשר שיגר אליי לינק אל סרטו האקספרסיוניסטי- גרמני פאול וגנר,DerGolem (1920)  [וגנר הסריט גרסה קודמת של הסרט בשנת 1915, אך היא אבדה כמעט לגמריי], אודות הגולם שלכאורה יצר ר' יהודה ליוואי בן בצלאל (המהר"ל) מפראג (1609-1520) בכדי להגן על הקהל היהודי בעירו. סיפור זה שאינו אלא אגדה ואשר אין לא כלל קשר לדמותו הקונקרטית של המהר"ל כפי שמצטיירת בכתביו הענפים (המהר"ל לא השאיר ביאור על ספר יצירה ואין בכתביו הערות על יצירת גֹלם),הפך לנדבך חשוב במיתוס היהודי,עד שהמזכיר את דמותו החידתית של הגלם מייד נזקק למהר"ל,ומה לו לתלמיד חכמים דקדקן ועמקן זה וליצירת גלמים?. על כל פנים, לא יכולתי שלא לשים לב לכמה מקבילות מעניינות בינו ובין ספורו הגנוז של שולץ כוכב שביט (מן העזבון, כנראה היה אמור להיות חלק ביצירה גדולה יותר), שהובא בשלהי ספרו הגדול בית המרפא בסימן שעון החול (הודפס בשלימותו לראשונה בפולין בשנת 1937, ללא הסיפור מן העיזבון), המתאר כפי הנראה את הופעת כוכב השביט באפריל 1910 והתקרבותו המסוכנת אז לכדור הארץ (שולץ היה אז כבן 18),וביןDerGolem– : האקספרסיוניסטי, ובמיוחד תצפיתו האסטרונומית של המהר"ל ובריאת הגלם שם (אגב, כוכב השביט האלי נצפה על ידי האסטרונום יוהנס קפלר בפראג בשנת 1607, שנתיים בטרם נפטר המהר"ל). קישור זה מעניין, גם על שום מקום המפתח שתפס ברונו שולץ בחלקו השני של ספרו דוד גרוסמן עיין ערך אהבה (1986), שם כגיבור פנטסטי הוא נמלט מגטו דרהוביץ ומגיע לשחות עם דגי הסלמון בים הצפוני (שולץ נורה, לאמיתו של דבר, למוות בגטו דרהוביץ בשנת 1942).גם גיבורו של שולץ בספרו האמור הינו כעין כהן גדול של ילדות פנטסטית שכוחה,הנוכחת לעד.כהן גדול נוסף של הילדוּת,מרק טווין (סמואל לנגהורן קלמנס, 1910-1835), יוצרם של הרפתקאות הקלברי פין ו- הרפתקאות טום סויירהלך לבית עולמו עם הופעת אותו כוכב שביט של שנת 1910. על אותה שנה כאמור כתב שולץ את סיפורו כוכב שביט. מעט לפני הופעתו של אותו כוכב-שביט ראה אור הקונטרס נפלאות המהר"ל מאת הרב, הפסיאודואפיגרף ומספר המעשיות, יהודה יודיל רוזנברג (1936-1860),ובו התבססה מאוד האגדה אודות הגולם.דמותו הפנטסטית של המהר"ל,כפי שהציגהּ רוזנברג באחרונה, מאז רק הלכה ופרחה עד שכאמור שגורה על מחשבת הבריות האסוציאציה מהר"ל=יוצר הגֹלם.אגדה זו עומדת כאמור ביסוד הסרט Der Golem הנפתח בתצפיותיו של המהר"ל בשמיים והבנתו כי משהו נורא עומד לקרות. לאחר מכן יוצר המהר"ל את הגולם בתוך מעגל של אור ונותן בו חותם עליו כתוב תעתיק לטיני משונה של המלה העברית 'האמת'. אש ועשן בוקע מפיו של הגולם, במה שלכתחילה נראה כסימן דמוני, מבשר רעות  .    

 ומן האקספרסיוניזם של וגנר אל אגדת כוכב השביט של שולץ: 

 

 [הודעה על סוף העולם הקרב, כתוצאה מהתנגשותו הקרובה של כוכב השביט עם כדור הארץ]

יום אחד כאשר חזר מבית הספר, הביא אחי בשורה בלתי מתקבלת על הדעת, ובכל זאת מהימנה, על סוף העולם המתקרב. הורינו לו לחזור על דבריו, משערים שלא שמענו היטב. אך לא. אכן, היתה זו אותה בשורה בל-תיאמן ובל-תושג לפי קנה מידה כלשהו. זהו זה, בהיותו בלתי  מוכן ובלתי מוגמר, בנקודת זמן וחלל מקרית, בלי שסגר את חשבונותיו, מבלי שהגיע לקו המטרה כלשהו, באמצע המשפט כביכול, בלי נקודה וללא סימן קריאה, ללא פסק-דין וזעם אלהי- כביכול במצבו הטוב ביותר, נכון יותר מתמיד להבנה הדדית, לנאמנות, לשמירת הסכמים דו-צדדיים ועקרונות המוכרים אהדדי— עמד העולם לחטוף בראש, בפשטות וללא ערעור. לא, לא היה זה הסוף על פי מחשבי הקץ, אותו סיום טרגי אשר חזו הנביאים לפני זמן רב, המערכה האחרונה בקומדיה האלהית. לא ולא, היה זה סוף קרוב יותר לקרקסיוּת, דו-אופנית, הוֹפְּלַה-אחיזת-עיניים זריזה, הוקוס-פוקוס-הפלא-ופלא וסוף נסיוני- מתוחכם של העולם— תוך שנישאו תשואות של כל רוחות הקִדמה.  

[ברונו שולץ, 'כוכב שביט', תרגמו מפולנית אורי אורלב ורחל קליימן, בתוך: בית המרפא בסימן שעון החול, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1979, עמ'  261 ]

 

[יצירת הגלם/ ההבחנה בהומונקולוס שבכוכב השביט]

כאשר התפזר האספסוף בתוך הלילה הגדול, אובד בין נגוהות הכוכבים וחזיונות-אור נדירים, נשאר אבי בהיחבא בבית. רק הוא ידע מוצא סודי מן המלכודת הזאת, אל אחורי הקלעים של הקוסמולוגיה, והיה מחייך בחשאי […] אבי סובב במהירות את בורג המיקרומטר והנה נכנס לתוך שדה-הראייה של המשקפת אותו יצור צופן אסון, בוהק כירח, מונח מבעד לעדשה כעל כף היד, מוחשי ונוצץ כפסל גיר בדממה השחורה של הריקנות הבין-כוכבית. עוטה מעטה חתחתים, חרוש צלקות של אבעבועות— אחיו מבטן ומלידה של הירח, כפילו האבוד החוזר אחרי אלפי שנות נדודים לארץ מולדתו. אבי היה מעביר אותו מקרוב לפני עינו הלטושה, כמעביר כיכר גבינה שוויצרית, מחורר בצפיפות, צהוב בהיר, מוצף אור, מכוסה פריחת צרעת לבנה […]  אבי נרעד כשעמד על טעותו. לא, לא היתה זאת גבינה שוויצרית, היה זה ללא ספק מוחו של אדם, מוצג אנטומי של המוח על כל מבנהו הסבוך. אבי ראה בבירור את גבולות האונות, את קפלי החומר האפור. באמצו את מבטו הצליח אף לפענח אותיות זעירות שעל הכתב המפוזר בכיוונים שונים על פני המפה הסבוכה של מחצית הכדור. נדמה היה שהמוח נתון להשפעת הכלורופורם, שקוע בשינה עמוקה ומחייך מתוך מתוך חלום ענוג […] מבעד לקפלי החומר האפור, ומבעד להתגבשויות האיטיות של הדליפות, הבחין אבי בבירור בקוים של עוּבָּר, המסתמנים בתנוחת היפוך אפיינית, כשאגרופיו הקטנים סמוכים לפיו, תינוק הישן במהופך את שנתו הענוּגה בשלפוחית מי-השפיר הבהירים. בתנוחה הזאת, עזב אותו אבי. קם בהרגשת הקלה וסגר את מכסה האשנב.

[שם,שם, עמ' 265-264]

 

[סוף דבר,  האדם המלאכותי (כוכב שביט) לא הביא לקיצו של כדור הארץ, מעטים המה זוכריו]  

בדירה האפלה היה אבי ער לבדו, נע ונד על פני החדרים המלאים זמרת שינה. לעתי היה פותח את אשנב התנור [=ארובה המציצה לשמיים,ש.ר] ומציץ בחיוך אל תוך החלל האפל, שם ישן לנצח ההומנקולוס המחייך את שנתו הקורנת, סגור במבחנת זכוכית, טבול כבאור ניאון, אחרי שדינו נחרץ, מחוק, מתויק- רישום נוסף בארכיון השמים העצום.

[שם,שם, עמ' 266]

 

2

   שולץ, אחד מגדולי הרוח הפולניים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ומורה לציור בתיכון בדרהוביץ, סופו שנכלא בגטו דרהוביץ (המהדהד את הגטו היהודי הסגור ומסוגר בסרט). הוא זכה להגנתו של קצין אס-אס שהעריץ את ספרו הנודע. ברם, שולץ נורה למוות בנובמבר 1942 על ידי אחד מיריביו של אותו קצין שמצידו מיהר לבשר לפטרונו של שולץ 'יריתי ביהודי שלך'. ונענה: 'בסדר. עכשיו אהרוג אני את כל היהודים שלך'. שולץ היה מאורס למתרגמת של המשפט לקפקא לפולנית (האירוסין בוטלו לבסוף). שניים מוליכים שם לבסוף (הפרק:'הקץ') את יוסף ק' אל קיצו הפתאומי בלהב המאכלת. יש אומרים שבלהב אותה המאכלת היה ניתן לראות את זנב כוכב השביט. על כל פנים לכשזה הופיע ב-20 לאפריל 1910 וכמעט התנגש בכדור הארץ, בעולמינו זה, חגג אדולף היטלר את יום הולדתו. הוא ודאי ראה בהופעת שביט האלי איזו התגשמות של נבואה טבטונית הרסנית עתיקה, אולי ראה בזה משהו המסמן את עתידו. ודאי לא ראה בו, כפי שראה בו אביו של שולץ, באותה השעה ממש— עוּבָּר אנוֹשִי הנתון בשינה קורנת- מחויכת.  

   גם לשולץ וגם למהר"ל ישנם ספרים אבודים. שולץ כתב כנראה טיוטת חיבור גדול שנקרא המשיח (אפשר שכוכב שביט שהזכרתי היה פרק בתוכו; סינתיה אוזיק הקדישה לחיפוש בדיוני אחר ספרו האבוד של שולץ, את אחד מספריה); חיבוריו של המהר"ל נשמרו ברובם. ברם, חיבור עיוני גדול ומסכם על הימים הנוראים (ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים) אשר היה אמור להיקרא ספר שמים וארץ אבד או שמא לא נכתב לבסוף, אפשר שאף שניהם (המשיח של שולץ ו ספר שמים וארץ של המהר"ל) נמים אי בזה שינה קורנת ומחוייכת, ופניהם כפני אדם קטן, טבולים באור ניאון, רישומים בלתי נשכחים, בארכיון השמים העצום, המצפים כי יימצא מי שיצפה בהם ויקרא בצפונותיהם, כמו בכדור בדולח, מתוך שלוות הנצח של הרקיעים.

 

למעלה: שביט האלי, כוכב עם זנב.

תודתי נתונה לאנונימוס ששלח אלי לינק לסרט DerGolem (הסרט הוסר בינתיים בשל תביעת זכויות) ,מה שבמידה רבה החל להניע את המחשבות שהביאו בסופו של דבר לכדי כתיבת פוסט הזה. הואיל ועד אז רק שמעתי על סרטו של וגנר אך לא צפיתי בו, היה זה לינק משמח במיוחד. 

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »