*
שיחה מבודחת בין פסנתרן הג'ז ת'לוניוס מונק ובין אשתו פרנסס "נלי" סמית' מונק משנת 1961, בסימן הצלחתו האמנותית של מונק באותה תקופה.
*
בזמן שהיה בית מקדש וכהן גדול היה מבצע ביום הכיפורים את עבודת הקורבנות ופיטום הקטורת המיוחדות בו, וגם נכנס עם הקטורת לבית קודש הקדש, ובתנאי שהיה יוצא בשלום, וישראל היו מבושרים כי נמחלו כל עוונותיהם (הלבינה לשון זהורית) – מקובל היה כי הכהן הגדול היה עורך יום טוב במוצאי יום הכיפורים, בכדי לציין את הצלחת-שליחותו ואת העובדה שיצא בשלום מן הקֹּדֶשׁ שהיה גם מצר, מפני שהיה עלול לכלות את הכהן הקרב באש.
בשנת 1961, לערך, אולי בזמן ששהה בסיבוב ההופעות הראשון אי-פעם מחוץ לארצות הברית – אליו הצטרפה, מלבד שלושת נגניו, גם אשתו, נלי – או מעט מוקדם יותר, כשאותה הרביעיה נחלה הצלחה, אשר מונק לא ידע עד אז, הרים מונק טלפון לנלי (אולי בביתם בניו יורק ואולי לחדר המלון באירופה), כנראה אחרי הופעה במועדון, וכך סח:
*
מונק: זה הכהן הגדול (High Priest) של הבי-בופ מדבר.
נלי (צוחקת): הו, אלוהים!
מונק: ת'לוניוס מונק, האחד והיחיד, הפסנתרן הדגול ביותר בעולם.
נלי: מי אתה אומר שנמצא שם?
מונק: הכהן הגדול של הבי-בופ.
נלי: ו…?
מונק: המוסיקאי היחיד שהוא באמת גדול, בכל קנה מידה.
נלי: ו…?
מונק: המוסיקאי הגדול ביותר שנולד וחי אי-פעם.
נלי: ו …?
מונק: הא? כמה כינויים ירודים/בלבולי מח (shit) כאלו את עוד רוצה שאהיה?
נלי: אין לי מושג, יקירי, כל דבר שתרצה להיות.
Robin D.G. Kelly, Thelonious Monk: The Life and Times of American Original, Free Prees: New York 2009, (p. xiii) [תרגם מאנגלית: שועי רז].
*
מחבר הביוגרפיה, פרופ' רובין קלי, פרופסור להיסטוריה אפרו-אמריקנית, הוא מעריץ ותיק של מונק וידיד המשפחה (ילדיו). הואיל והמשפחה נתנה בו אמון רב. נפתחו בפניו הקלטות משפחתיות פרטיות המיוצגות כנראה בשיחה הזאת (יש כמובן סיכוי שהוקלטה סתם כך כשיחה משועשעת בין בני הזוג, אך היא נראית לי הרבה יותר כשיחת טלפון שהוקלטה, ולא כתסכית מאולתר). מה שחשוב הוא הקונטקסט. מונק נדמה בחלק הראשון של השיחה כאחוז הלך רוח מאני, אך זוהי רק שמחה מופלגת על הצלחתו הנוכחית שהושגה לאחר תלאות רבות. בשנות החמישים כרטיס הקברט שלו הוחרם (על לא עוול בכפו ומשום שלא הסכים לשתף פעולה עם המשטרה ולהעיד כנגד הפסנתרן באד פאוול, שבמכוניתו שבה ישב גם מונק בעת שנעצרו, נמצאו סמים קלים — אותם כנראה נטל פאוול להקלת תסמינים פוסט-טראומטיים) ולא יכול היה להופיע במשך כחמש שנים ולהתפרנס מנגינה חיה; באותה תקופה – עלה ביתם של ת'לוניוס ונלי באש, והם נאלצו ללון כשנה ויותר בבתיהם של חברים, חסרי קורת גג משל עצמם. מונק החל להצליח מחדש בשנת 1957, אבל תמיד קמה כנגדו גם ביקורת על החריגות שלו כמוסיקאי וכנגן, אותה הוא התקשה מאוד להסביר (מלבד גמגום, מונק היה גם מופנם והיה מרבה לומר דברים שנשענו על עולמו הפנימי העשיר, דבר שהיקשה מאוד על בני שיח שלא הכירוהו מקרוב, למשל מראיינים). יש כאן איש שחוגג את הצלחתו בטלפון לזוגתו, שמאוד משועשעת ממצב הרוח שלו, אבל בד-בבד, כפי שעולה מהחלק האחרון של השיחה, מונק אינו באמת חושב שהוא כל-הכינויים-שהוא-מדביק-לעצמו וגם נלי מבינה שלא השתבשה עליו דעתו. הוא בפוקוס גמור; דעתו מיושבת. הוא רק שמח כהוגן על-כך שסוף סוף הוא יושב ומנגן בפני קהל שצמא לשמוע את המוסיקה שלו. אפשר להבין את כל זה, הואיל ובאותה תקופה מונק הלך מחיל לחיל, תחילה נחל הצלחה שלא שיער – במועדונים הניו-יורקיים (קודם לכן, היו תמיד מי שפקפקו בכשרונו), ופתאום נפתחו לו שערי המועדונים ברחבי ארצות הברית. ולא זאת בלבד, אלא שאם השיחה שלמעלה אכן נערכה בימי מסעו האירופאי הראשון (1961),הרי שמונק, לא יכול היה לחזות את קבלת הפנים הנלהבת להּ זכה מעבר לים. אמנם, ב-1960 הוא כבר הלחין פסקול לסרט צרפתי, Les Liaisons Dangereuses , בבימוי רוז'ה ואדים (קודם לכן,הלחינו מוסיקה לסרטים צרפתיים גם דיוק אלינגטון ומיילס דיוויס) אבל זאת היתה עבודה מזדמנת, שהבמאי והמפיקים לא השתמשו בהּ לבסוף (ראתה אור כעבור שנים, רק ב-2007; כאשר את הסרט עצמו מלווה מוסיקה שנוגנה על ידי הפסנתרן דיוק ג'ורדן). לפיכך, רק במסע הזה לראשונה הבין מונק לראשונה כי בהולנד, צרפת, איטליה ומקומות נוספים, אוהבים את המוסיקה שלו. יש להניח כי במהלך אותו סיבוב הופעות ,אכן זכה לכמה מהתשבחות שהוא קושר בשיחה זו לעצמו (בדוק של הומור), אבל שום דבר לא הכין אותו לכך. לכן נראה לי, שכל המתח שהיה במונק ערב הנסיעה, מתכנס לשיחה לנלי זוגתו. מונק הופך את הדברים ליום חג – לו ולהּ. אני חושב שהתגובה החכמה של נלי בסיפא של הדברים מעידה על כך.
*
*
למטה: ההופעה ראשונה של מונק בסיבוב האירופאי הראשון שלו, 15.41961, אמסטרדם [פסנתר: ת'לוניוס מונק, סקסופון טנור: צ'רלי ראוז; קונטרבס: ג'ון אור; תופים: פרנקי דנלופ].
*
טור שני ב"מבט פילוסופי" בגלובס ניתן לקריאה כאן (מח'לוף אביטאן ואלברט איינשטיין על ממשלה עולמית כמוצא מהמלחמות; לקריאה מיטבית, נא להוריד למחשב).
חג שמח לכל הקוראות והקוראים
*
*
בתמונות: מונק ונלי (נובמבר, 1963, צילם: דיוויד גאהר); מונק, נלי וג'ון קולטריין (1957 לערך, מקור לא ידוע; טכנולוגיה לצילום בצבע התקיימה מאז 1942, אבל רק ב-1963 עברה לייצור המוני דרך מצלמות הפולארויד).
פֶּרֶא אדם חוֹשב 