Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ג'ון זורן’

*

בשבוע האחרון של דצמבר לפני 55 שנה, בתאריך 24.121965, הוקלט אחד מהאלבומים המיוחדים ביותר בתולדות הג'ז, מאת חצוצרן ה-Free Jazz דון צ'רי (1995-1936). כותר האלבום מרמז על היותו סוג של אלבום חג מולד, כל כמה שניתן לדמיין אלבום Free Jazz  המציין בשמו את האוכריסטיה [Communion; בעברית: הוֹחָדָה], הסקרמנט של אכילת לחם הקודש והיין המגלמים את בשרו ודמו של ישוע. ראוי לציין כי ה-Communion הוא ריטואל שמתקיים בשלהי כל מיסה קתולית (לעתים גם בכנסיות פרוטסטנטיות כריטואל סימלי), כאשר כזכור בערב חג המולד מתקיימת מיסה חגיגית. בניגוד לאבות כנסיה שציינו כי כל אדם האוכל ושותה בטקס מקבל עליו את המסתורין של החסד האלוהי, הדגיש תומס אקווינס (1274-1225), כי ללא אמונה בכך שהלחם והיין מתקדשים והופכים לבשרו ודמו של ישו (טרנסובסטנציה) אין האכילה והשתיה הריטואלית מועילה כלל; דונס סקוטוס (1308-1265)  ניסה להשיב עטרה ליושנה ולהכיר בכך, כי קיום הסקרמנט תלוי בהשתתפות ולא באמונה או רגש דתי ספציפי. בסופו של דבר נקבע להלכה בכתבים הכנסייתיים, כי האכילה הריטואלית תלויה בכוונה להכיר בחסד האלוהי המתגלם במסתורין של הטקס [זוהי הדעה בה החזיק למשל, הפילוסוף הגרמני, בן תקופת הנאורות, גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646)]. זוהי לדעתי גם כוונת כותר האלבום: השתתפות פנימית והכרה בחסד האלוהי המגולם במוסיקה וביצירה האמנותית המשותפת. בעצם, המנגנים ממירים (או מתמירים) את האכילה והשתיה הריטואלית בנגינה, ובהכרה המשותפת כי המוסיקה הנוצרת מגלמת את מְלֹא החסד האלוהי, הנח על הנגנים. עם כל זאת, המתקדשים על ידי היצירה המוסיקלית לא עושים זאת דווקא על דרך החסד הנוצרי אלא על ידי המטאפיסי או: מה שמעבר. לכך רומזת קריאת אחד מפרקי האלבום בשם Bishmalla (بسمالله בשם אללﱠה), כלומר הנגנים לא אחוזים בדת ספציפית, אלא רואים ברוחניוּת המוסיקלית, הנוצרת על ידי יצירה מוסיקלית משותפת, סולם עליה שיש בו נגיעה למטאפיסי.

ראוי לציין שהיה זה גם אלבום הבכורה של צ'רי כמלחין וכמנהיג הרכב. ככזה בעיניי הוא גם אחד מה-Debut Albums  המרשימים יותר בתולדות הג'ז, מה שגם שלאחר האזנות מרובות, עם שהוא מדבק בתזזיותו, הוא נותר לחלוטין אניגמטי. ניכר כי בחלקיו הגדולים זהו אלתור של צ'רי המשוחח עם הנגנים אשר איתו ומדביק אותם באלתור המשותף הגדול הזה.  צ'רי, בעת הקלטת האלבום, היה לאחר שנים שבהן שימש כחצוצרן ברביעייה פורצת הדרך של אורנט קולמן (2015-1930) – עימו ניגן בין 1962-1958 בעשרה או אחד-עשר אלבומים, ושל אלברט איילר. (1970-1936), הקלטה נוספת חשובה שלו, היתה לצד ג'ון קולטריין (1967-1936), באלבומם המשותף The Avant-Garde (האוונגרד) שהוקלט ב-1960, והורכב בעיקר מקטעים של קולמן, ת'לוניוס מונק וריי נובל (בסטנדרט Cherokee, שאולי רומז משהו לשורשיו האינדיאניים של צ'רי), אך ראה אור רק  בשנת 1965. בכל האלבומים הללו היה צ'רי סייד-מן שניגן כינור שני (נכון יותר: חצוצרת כיס או קורנט) לצד האמנים המובילים. העבודה המשותפת עם שלושה מהסקסופוניסטים הבולטים ביותר של הזמן, שכל אחד פרשׂ תווך יצירתי לגמרי-אחר, גרם לצ'רי להתייחס להנהגת הרכב Free Jazz   גם מתוך הפרספקטיבות השונות שקנה מן הנגינה לצד יוצרי הג'ז החדשני הבולטים של התקופה. בתחילה סברתי כי יש באלבום הזה הרבה קולמן ומעט קולטריין וגם משהו מקורי לגמרי של יוצרו, ואז התוודעתי ליצירתו המוקדמת של איילר, ונתתי אל לבי, שכל-כמה שצ'רי מלודי, הרמוני, מעודן ומורכב יותר מאיילר, יש איזו תפיסת עולם, במיוחד בחזרה על פראזות קצרות כהד או כמנטרה (סקסופון ואז חצוצרה או באלבום שלפנינו: חצוצרת כיס ואז סקסופון טנור), שהיא ירושת תֵמות המופיעות הרבה, באופן מוחצן הרבה יותר אצל איילר. צ'רי ניגן באלבום האולפן של איילר, Ghosts, ולפחות בשתי הקלטות פומביות נוספות עימו שתכפו לו: New York Eye and Ear Control ו-The Hilverstum Session , הראשון היה אמנם אלבום של קולקטיב, אבל רובו ככולו הולחן על ידי איילר ובהובלתו. כמו כן, אי אפשר שלא לחוש בקירבה שבין כותר אלבומו הנודע ביותר לשם של איילר, באותו זמן, Spritual Unity ובין Complete Communion שהקליט צ'רי שנתיים לאחר מכן.

דבר משותף נוסף, שמתגלה באלבום הזה, כירושת ההרכבים עם אורנט קולמן, אלברט איילר וג'ון קולטריין, הוא Free Jazz  בהרכב משולל כלי הרמוני (פסנתר או גיטרה) ובאופן שבו למעשה האילתור נע על גבי חטיבת הקצב (תוף וקונטרבאס), ופתוח יותר למרחב של צלילים ומהלכים מוסיקליים שאינם מתאפשרים בקלות בנוכחות פסנתר שמנגן. לא תמיד הפסנתר הוא כלי הרמוני או מלודי (יעידו אלבומיו של הפסנתרן-המשורר, ססיל טיילור), אבל יש לזכור כי הג'ז הקלאסי של דיוק אלינגטון, צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, קולמן הוקינס, מונק, ואפילו אלבומי תלמידים ממשיכים כצ'רלס מינגוס ואריק דולפי, הושתתו על אלתור בנוכחות מרכזית של פסנתר או למצער נוכחות מורגשת שלו. המהפכנות שביטא אורנט קולמן ואשר התבססה באמצעות  איילר וצ'רי, היתה בשנת 1965, צעד בלתי-מובן מאליו וקורא תיגר, שזיכה את יוצריו בקיתונות של רותחין מצד מבקרי מוסיקה ממוסדים, חובבי סווינג או בופ קלאסי. מגמה זו של צ'רי הופכת מודגשת עוד יותר, כשמביאים בחשבון, כי צ'רי היה פסנתרן לגמרי לא-רע לכתחילה. לפיכך, אי אפשר שלא להבין את החלטתו שלא לכלול ב-Complete Communion  פסנתר – כהחלטה שהיה בה כוונת-מכוון ושלא כיוונה לאזניהם של חובבי הג'ז הוותיקים.

אספקט מרתק אחר של  האלבום הוא סיפוריהם של המשתתפים בו, שהפכו בפרספקטיבה של יתרת חייהם מאז הקלטתו ב-1965, למחרוזת-פנינים בוהקת למספר-סיפורים, והנה תקציר, משום שעל חלקם ניתן להאריך ספר שלם:

לאונרדו "גאטו" ברביירי (2016-1932), אמן סקסופון וקלרינט, נולד בארגנטינה. ניגן כבר בשלהי שנות החמישים עם ללו שיפרין (נעימת הנושא של "משימה בלתי-אפשרית") בשנות השישים ינק השפעתו מסקסופוניסטים ב-Free Jazz ובמיוחד ג'ון קולטרייו,אלברט איילר אורנט קולמן (שלושתם הוזכרו למעלה) ופארו (פרעה) סנדרס הצעיר. כשברביירי וצ'רי נפגשו ב-1965, ברביירי היה נחוש למצוא את מקומו ב-Free Jazz, אולם טרם הופיע עם השמות המובילים בתחום, ומבחינה זאת השילוב עם צ'רי, החצוצרן המוערך, שעבד עם שלושה מבכירי-הסקסופוניסטים "החופשיים", היווה הצעה שאי אפשר לסרב לה. עם כל זאת, לאחר כמה אלבומי Free Jazz (אלבום הבכורה שלו כמוביל הרכב ראה אור בשנת 1967) שהתקבלו באופן פושר למדיי, שב ברביירי לשורשיו הלטיניים-אמריקניים. הוא התפרסם כמלחין פסקול סרטו של ברנרדו ברטלוצ'י, הטנגו האחרון בפריז (1972), שבשנות השבעים המוקדמות היה שם-דבר (ג'ז ממסדי עם ניחוח פריזאי), ואילו לימים עקב סצנת האונס בו (אי תדרוכה של השחקנית מריה שניידר מראש באמצעים ובכוחנות שיופעלו עליה)– הפך לסרט נודע לשמצה. "גאטו" ברביירי לא היה על הסט.

הנרי גרימס (2020-1935), אמן קונטרבאס ומשורר.לפני הקלטת אלבומו של צ'רי הספיק להקליט אלבומים כבאסיסט יחד עם סוני רולינס, קולמן הוקינס, ג'רי מליגן, רוי היינס, מקק'וי טיינר, ססיל טיילור, ארצ'י שפּ וכמובן: אלברט איילר. אלבום הבכורה של גרימס, כמנהיג הרכב, The Call , הושתת על Free Jazz אינטרוורטי שנוגן בטריו של קלרינט-באס-תופים; בהמשך שנות השישים המשיך לעבוד עם איילר ועם צ'רי (בשני אלבומים נוספים) ואז בשנת 1968 עבר במפתיע לקליפורניה, מבלי שיידע את חבריו. כשנתיים אחר-כך איילר, משותפיו היצירתיים החשובים ביותר, טבע למוות על יד פסל החירות בניו יורק, במה שדווח כהתאבדות, אבל אפשר שהיה קשור לחובות שהיו לו ולאיומי גורמים עברייניים ולחששו שאם לא ישים קץ לחייו אנשים נוספים ייפגעו. גרימס לא הקליט דבר בשלושים השנים הבאות ואיש מנגני הג'ז, גם אלו שבחוף המערבי, לא ידע מה עלה בגורלו. הואיל והוא לא ניגן עם איילר בשני אלבומיו האחרונים ולא שהה בניו יורק באותו זמן, אי אפשר היה לקשור בין מותו של זה והיעלמותו של זה. הסברה הרווחת אודותיו היתה שהוא נפטר בנסיבות עלומות בזמן ובמקום בלתי נודעים, ובאופן שלא היה קשור באיילר.

בשנת 2002, במלאת כשלושים וארבע שנים היעלמו, הודות לעובד סוציאלי חרוץ חובב ג'ז מושבע, שהיתה לו גישה לרישומי רשויות הרווחה ברחבי ארה"ב, נמצא גרימס מחדש, בודד ומרושש. הוא אותר בדירה קטנטנה בלוס אנג'לס והועסק בכל מיני עבודות משונות בשכר דל. עשרות שנים לא ניגן על קונטרבאס ושוב לא היה כלי נגינה ברשותו. לא היה לו מושג כמה זמן. הוא עד כדי כך התנתק מעולם הג'ז, שלא היה לו כלל מושג כי איילר אינו בין-החיים מזה כשלושים שנים. את מקום הג'ז תפסה כתיבת שירה, שגם אותה לא פרסם מעולם בשום מקום. החדשות על "שובו לחיים", הביאו לידי כך שבאסיסט ה-Free Jazz   והמשורר הניו יורקי, וויליאם פארקר (נולד 1952) מיהר לתרום קונטרבאס בצבע ירוק זית לבאסיסט האגדי. והנה, כבר בשנת 2003 חזר גרימס להופיע, במופעים סביב אלבום המחווה הנהדר של הגיטריסט מארק ריבו (שבין היתר ניגן עם טום ווייטס, אלביס קוסטלו וג'ון זורן), Spiritual Unity, שהיה מחווה ועיבודים מחודשים ליצירתו של אלברט איילר (גם אלבום נהדר). בין השנים 2014-2005 הקליט גרימס שישה אלבומים כמנהיג הרכב, לראשונה מאז 1965. בשנת 2007 הופיע לראשונה אצל מו"ל גרמני ספר השירים שלו, Signs along the Road. בשנת 2015 התפרסמה ביוגרפיה על חייו [!]. הנרי גרימס נפטר השנה, באפריל 2020, מ-covid 19 בגיל 85. בשנותיו האחרונות הופיע פחות אבל הרבה לקרוא שירה באירועים. על מסכת-חייו ניתן לצטט את השורות החותמות את שיר של טום ווייטס:  And if you feel that you can tell a bigger tale, I swear to God you have to tell a lie.

האחרון, הוא שותפו היצירתי העיקרי של דון צ'רי מאז תחילת שנות השישים ועד שלהי שנות השמונים, מתופף הג'ז, אדוורד (אד) בלקוול (1992-1929), לטעמי אחד מארבעת המתופפים הגדולים ביותר בתולדות הג'ז (מקס רואץ', רוי היינס, אד בלקוול ואלווין ג'ונס). הם החלו לנגן יחד בקוורטט של אורנט קולמן בשנת 1960, ומשם המשיכו דרך שיתופי פעולה של שניהם יחדיו (לפחות שלושה אלבומי דואו), באלבומיו של צ'רי (לפחות חמישה אלבומים) ובארבעת אלבומי ההרכב Old and New Dreams, שהושתת על אנשי הקוורטט של קולמן (צ'רי, בלקוול וצ'רלי היידן) כאשר את אורנט קולמן החליף דיואי רדמן, ובאלבומים נוספים של אמנים שאירחו את שניהם. בסך הכל הקליטו השניים יחדיו בין עשרה לעשרים אלבומים –  בהם נגנו יחד, אחד משיתופי הפעולה הפוריים והממושכים ביותר בתולדות הג'ז. אחד הדברים המיוחדים בבלקוול – מעבר לחיבתו הניכרת ל-Free Jazz  ולמקצבים משונים, היתה חיבתו הגדולה לכלי הקשה אפריקאיים מקוריים; כל מיני תיבות ולוחות ואיזו תפיסת עולם של הרחבה מתמדת של עולם ה-Sound שמאפשרים כלי ההקשה והמקצב. מן הבחינה הזאת, אלבום עם אד בלקוול הוא מבחינתי סמן איכות; משהו מעניין הולך לקרות פה בתחום המקצבים והסאונד.

לגבי Complete Communion, הוא אלבום כזה, שאי אפשר להאזין לו יומיום, אבל אני כבר כשנתיים מוצא את עצמי שב ומאזין לו בשמחה פעם בשבועיים לערך, ודווקא לתפיסתי, השהות שבין האזנה להאזנה, גורמת לי להרגיש את היצירתיות הגדולה שמפעמת בו, כרוח החייה באופנים.

Don Cherry, Complete Communion, Blue Note Records, Audio Cd, New York 2000

*

 

רשימה  700 ב"פרא אדם חושב" 

*

בתמונה: דון צ'רי על החצוצרה, ככל הנראה בשנת 1960, לא נודע מי הצלם.

Read Full Post »

*

בשנת 1926, צייר הצייר היהודי הגרמני ואחר כך הבלגי, פליקס נוסבאום (1944-1904) את פנים בית הכנסת בעיר הולדתו, אוסנברוק (או:אוסנבריק) שבסכסוניה (צפון מערב גרמניה), עיר שבה נולד גם הסופר הגרמני, מתנגד הנאצים, אריך מאריה רמארק (1970-1898), שגורלו שפר קצת יותר מזה של בן עירו היהודי.

בציור הנקרא "שני יהודים" נראה הצייר, העטוף בטלית, ופניו אומרות ספק וטרדה. הצעיר עומד בסמיכות לחזן בית הכנסת, אליאס אברהם גיטלזון, שפניו שוחקות בהרבה, כיהודי התדיר בבית התפילה ואוהב את חיי התפילה. הארשת שמגלה נוסבאום בציור אומרת שאפשר נקלע לבית הכנסת בשל שמחה יהודית, אך ודאי אינו חש עצמו כחלק מהמקום, על אף שהוא משתדל לכבד את המסורת ומקיימיה, ובכל-זאת – אין זה עולמו.

בית הכנסת באוסנברוק נוסד בשנת 1906. הוא נועד לשרת גם את בני גילו של נוסבאום. אולי היו שם יהודים, בני גילו של נוסבאום, אבל נוסבאום לא שם עצמו כחלק מהם. כאמן, מרוחק קצת, חש צורך לתאר את חללו של בית-התפילה בפרטי פרטים; ארון הקודש, דרגשי התפילה, המנורות והנברשות, מגני-דוד, הכתובת שעל הכותרת "ממזרח שמש עד מבואו מְהֻלָּל שֵׁם יי" הלקוחה מספר תהלים ונאמרת בפתיחת תפלת ההלל בימים טובים וראשי חודשים. לא ניכר הקשר הרגשי שלו למקום. הוא דווקא בוחר לתאר במפורש את הקושי הרגשי שלו לשהות שם.

תלמוד בבלי גורס במסכת ברכות כי המתפלל באחורי בית הכנסת נקרא שכן רע. בנוסבאום ודאי לא ניכר הרצון להיעשות שכן טוב. נדמה כי הוא מגלם איזו מגמת ביניים, המנסה להמשיך ולקיים את המסורת, אם על שום כיבוד הורים וזקנים, ואם על שום שאלו מנהגיהם העתיקים של בני קבוצתו. יחד עם זאת, קשה לומר, שהוא מנסה להתערות בחיי התפילה ובהווי הקהילה, ונדמה כי דמותו של החזן הידידותי, שאולי יצא לרגע, ושב ונתקל בצעיר הממאן הזה, ומנסה להותירו במקום בדרכי נועם ובחיוך, יחד עם  שאר הקהל, הותירה בו רושם עמוק. נוסבאום זועף (הבעתו שונה לחלוטין מזו של מאוריצי גוטליב בציורי בית הכנסת שלו), אך מצייר את גיטלזון, כמי שמסביר לו פנים, ונדמה כי חשוב היה לו לציין כי כך היו פני- הדברים.

בין ליל השמונה ועד יום העשרה בנובמבר, במהלך ליל הבדולח,  הוחרב בית הכנסת באוסנברוק עד היסוד, יחד עם בתי כנסיות רבים ברחבי גרמניה. נוסבאום היה באותה עת כשלוש שנים בבלגיה עם בת זוגו. במבט נוסף, שאולי מטמיע את גורל בית הכנסת ואת העובדה לפיה ציורו של נוסבאום הוא מן התיעודים הבודדים של קהילה שחרבה, כבר לא ברור לגמריי אם בכתובת שבמרום בית הכנסת לא נכתב "ממזרח שמש עד מבואו מְחֻלָּל שֵׁם יי", מה שאכן קורה כאשר בני אדם נאמנים אך ורק לתרבותם, לעמם ולייעודיו, לנחלת אבותיהם שאין לתת לזרים לטמא אותהּ, ושאינם מוכנים לרחוש נאמנות וחיבה לתרבותו של האחר, רק לחוש כלפי תרבותו זילות ושנאה. במצב כזה, אין מה ואין את מי להלל – וכל ברכה שיוצאת מהפה לחלל האוויר הופכת קללה ונושאת חורבן.

*

*

בתמונה: Felix Nussbaum, Die Beiden Juden, Öl auf Leinwand 1926

  

Read Full Post »

על הספר החמישית של צ'ונג לוי מאת יואב אבני, ועל הדיסק Global Village מאת שגיא סגל – שתי הפתעות מרעננות במיוחד. 

                                                       

1

 

 
 

*

זה לפני הכל סיפור אהבה: זה כמו ג'אגלינג פרוע. בכל פעם מוסיפים עוד כדור אחד וכבר לא ברור בדיוק כמה יש בסבב. הם צבעוניים והם משמחים ויש מפגן קרקסי של ספרות-פעוּלה, המעלה מדי פעם פרצי צחוק, שחומריה הם המציאות הישראלית. זאת של עוד מעט אבל גם זאת של עכשיו. זהות ישראלית, צבא, מערכת הביטחון, מדע, הריון, חמאס, אראן, טילים, עובדים זרים, תל אביב, בתי קפה, תרבות רייטינג, תרבות סלב, משפחה, אוניברסיטה, טיול בחו"ל, קב"ן. יש גם סיפור אהבה גדול. יערה וצ'ונג, אחים חורגים, לב הסיפור, שמבעבע כל הזמן מעל ומתחת לפני השטח. סיפור אהבה כתוב להפליא ונוגע. מעבר לכל התזזית והג'גלינג וההמצאות—זה לפני הכל ואחרי הכל סיפור אהבה.  

אבל גם קצת הארי פוטר:  צ'ונג לוי הוא יתום. הוריו: מהגרת עבודה לשעבר ואוהד בית"ר ירושלים נהרגו בתאונת דרכים בדרכם להסיע את האב לשירות מילואים. צ'ונג נשאר עם צללים של הוריו: אמו הכשירה אותו לעשות צלליות אמנותיות על הקיר, היא לימדה אותו על פירמידת הצרכים של אברהם מסלו.בכל אופן במקום הזמנה להוגוורטס מקבל צ'ונג לוי בעל בית קפה תל-אביבי הזמנה לשירות מילואים מיוחד ביחידה סודית והוא מעולם לא עשה צבא. יהיה רון וויזלי דתי. וגם אם ואחות בלתי מושגת, שהגיבור יהגה יום ולילה באפשרויות ובדרכים להצליח ולחסות תחת כנפיה,ויהיה כמובן גם וולדרמורט, סוליפסיסט אלא מה, הנדמה פעם לאלהים, פעם לסיטרא אחרא, ופעם למאעכר חסר מעצורים ונטול עכבות, מן הסוג שאימץ אל ליבו באופן אובססיבי מדיי ספרים על אסרטיביות ועוצמה.

 עתיר הגיגים פילוסופיים אבל לא במידה מטרידה:  יערה האחות-החורגת, האהובה הבלתי מושגת, חוקרת באוניברסיטת באר שבע את המטפיסיקה של האושר. תשובתהּ לא תהיה פילוסופית כלל ועיקר אלא דווקא אנתרופולוגית- שפתית. היא וגם צ'ונג יידרשו לפולמוס רבתי עם גדי הסוליפסיסט.במהלכו יעמתו השניים את גדי עם קוים במשנותיהם של רנה דקארט, ברוך ספינוזה ופרידריך ניטשה. צ'ונג יתלונן על סלידתו מאפלטון, אבי 'אהבה האפלטונית'. זה נעים וטוב, אבל—לעמת סוליפסטיסט, ניתן למשל, עם ספינוזה אתיקה ד', 37 שאינו מוזכר בספר. וודאי-ודאי שניתן עם משנתו של עמנואל לוינס, אשר כולה לכתחילה מהפך פילוסופי שבו 'האחר' הוא זה שמכונן את ה'אני' ולא להיפך. צ'ונג יכול גם לתעב את אפלטון על תפישתו את העולם כמתמטיקה ואת יסוד העולם בהתאמה מספרית (טימיאוס וגם פוליטיאה), שהריי יערה אהובתו מתעבת מספרים (יש לה בעייה בלימוד ועיבוד של מספרים) והפתרון שלה לבעיית אושרו של האדם תלויה בביטול המספרים והחשיבה הכמותית, כותר הספר החמישית של צ'ונג לוי יכול אף הוא לרמז לחמשת העולמות שמזכיר אפלטון בדיאלוג טימיאוס. מבחינה זו חמישית מחמש הם אחד. ואז ניתן להבין את הכותר כעולמו של צ'ונג לוי (יערה אינה מצליחה לקרוא או להבין שברים) אף על פי שהיא מייצגת כנראה לדידו את שלבי הטיפוס בפירמידה של מסלו.

שלל השפעות וגם הפתעות: אסוציאציות: קורט וונגוט, דגלאס אדאמס, דודו גבע (מגוחך ובנו של מגוחך),אתגר קרת (ספריו הראשונים ובמיוחד סיפורי קומיקס עם רותו), יגאל מוסינזון (חסמבה), צ'רלי קאופמן ומישל גונדרי (Eternal Sunshine of the Spotless Mind); דיוויד או ראסל (I Love/Heart Huckabees) וס אנדרסון; האל הארטלי (Trust); אפילו בורחס, כן בורחס, הסצנה לקראת הסוף בין צ'ונג ובין גדי הדהדה לי, משום מה, את המפגש הפטאלי בין הסיני הפלוני, יו-צון ובין אלברט, בסיום גן השבילים המתפצלים. ככל שהרהרתי בכך יותר-ויותר, גם אם המפגש בה להביע אפשרות של אלטרואיזם, יש בו משהו סתום, זה זמן רב לא קראתי רומאן ישראלי שאפשרויות הפקתו הקולנועית נראית כדאית וקורצת יותר, מחד גיסא, ומופרכת יותר, מאידך גיסא; זהו בדיוק סוד קסמו. ההליכה הוירטואוזית של הכותב בין המופרך- הנונסנסי ובין המציאותי והמיתי מרתקת למדיי. העובדה לפיה בבסיס הסיפור העמוס להתפקע הולם סיפור אהבה רגיש וקשוב, כמו לב בקופסא, מעניק לו את טעמו והופך את צ'ונג לוי למה שהוא: קומדיה רומנטית עדינה שמחה ומיוחדת, אשר על אף הפעלתניות- התזזיתית- קופצנית שלה, קשה מאוד להתעלם מן האהבה ומן הקסם הרב המדלגים בתוכה.

 

יואב אבני, החמישית של צ'ונג לוי, זמורה ביתן מוציאים לאור: תל-אביב 2009, 431 עמודים.

 

 הרשימה היפה הבאה של אבני באתר שלו הביאה אותי לקרוא את צ'ונג לוי כולו. אפשר לקרוא אותה כאן.

 

 *

2

 

 

מוסיקת עולם ואוניברסליזם מוסיקלי מגוון:  בלי להזכיר שמות, יצא לי בשנים האחרונות להאזין לכמה וכמה דיסקים של ג'זאים ישראלים ויהודים-אמריקאים, ולהוציא הפקותיו ועיבודיו המוקפדים של אבישי כהן ואלבום של ביצועים ג'זאים אוונגרדים לשירי אלכסנדר סשה ארגוב שיצא בלייבל צדיק של ג'ון זורן, תמיד חשתי כי יש שם דבר-מה טיפה מקושקש. מיעוט של קטעים טובים ממש לצד ביצועים מחודשים ג'זיים של קלאסיקות יהודיות (סוג של סטנדרטים), שלא תמיד נלווה אליהן סוג של ערך מוסף וחלקם גם סבלו מניכור לא-מועט, כאילו כבר התרגלו הנגנים לכתחילה לנגן הבה נגילה ולזכות בתשואות של קהל המורכב מחבריי הקהילה היהודית המקומית Coast to Coast. כשהקשבתי לראשונה לאלבומו החדש, השישי במספר, של שגיא סגל, מוסיקאי ישראלי ופסנתרן ג'ז (רמת גני לשעבר, הכרתיו מעט בנעוריי) המתגורר זה שנים אחדות באמסטרדם, לא ידעתי למה לצפות. העטיפה הצבעונית מאוד, המצהירה Global Village, מפנה לכתחילה אל הסוגה המתכנה מוסיקת-עולם. למעשה מדובר בתשעה קטעים מקוריים של סגל ועוד אחד, מולחנים ומעובדים לעילא ולעילא, המושפעים ממינים שונים של מקצבים וסוגות מוסיקליות מרחבי העולם, כגון: מוסיקה בלקנית, מוסיקה אירית, מוסיקה איטלקית, בלוז, מוסיקה הודית, טנגו, וואלס וכיו"ב. כבר שבועיים אני שב ומאזין לאלבום תוך כדי כתיבה והוא גדל בעיניי בכל האזנה והאזנה. אלבום אינסטרומנטלי נהדר.

מגוון יצירתי, צליל חם שופע אהבה: האלבום נע בין מגוון מקצבים וסגנונות הנובעים מארצות שונות וחבלי עולם שונים, ועם זאת, לאלבום כולו יש צליל חם מאוד, ייחודי, מנוגן להפליא. באנסמבל של סגל חברים גם וסיליס סטפאנופולוס על הקונטרבאס, מרק דה-ג'ונג על כלי הקשה, ורמקו דה- לנדמטר על חלילים וחליל צד. השילוב בין חברי האנסמבל והצליל הכללי הדהד אותי מעט לאלבומים קודמים של האנסמבל של שם טוב לוי תחנות רוח, ולאלבום מופע של האנסמבל של האקורדיוניסט תובל פטר, נינו וחצי, לפני כעשור ומחצה, של שירי נינו רוטה.  ואמנם, בין האמנים שאפשר שמשפיעים על סגל ככל שהבחנתי הנם רוטה, לוי ואסטור פיאצולה. כך, זה על כל פנים נשמע לי. מגוון התפקידים וההתפתחויות המוסיקליות יוצרים אלבום מעניין מאוד וגם מרגש מאוד. כמו בספרו של אבני ניתן לחוש בלב הפועם מתחת לכל המוסיקה, משל היה מטרונום. בקטעים כמו Little Tangoו- Waltz for Lihi החותם את האלבום ניתן לשמוע גם סוג של אהבה רומנטית ממש, הנובעת מכל תו ותו. ככלל, זהו אלבום שופע אהבת מוסיקה וכדאי מאוד להכירו.

 

לאתר המייספייס של שגיא סגל ולהאזנה ו/או רכישה של האלבום, כאן.

 

Sagi Segal. Global Village. Audio C.d, Amsterdam 2009.  

 

 

© 2009 שוֹעִי רז 

Read Full Post »