**
1. גילוי דעת בדף אינטרנט של כדורגלן ארגנטינאי ידוע-שם בדבר הצורך לסיים את האלימות ההדדית הישראלית-פלסטינית מלווה בתמונה של ילד פלסטיני חבוש-ראש, כנראה בעטיין של ההפצצות הישראליות. הכדורגלן, בני האמצעי מעריץ שלו, נוהג להצהיר בפתח כל משחק הצהרה בגנות הגזענות והאלימות במגרשי הכדורגל ומחוץ להם. יש להניח כי לא מדובר באנטישמי או בפרו-פלסטיני מוסת, אלא באדם המתבונן בשכונות החריבות, בדיווחים הבלתי נתפשׂים על ההרוגים והפצועים. רואה צבא מצויד היטב הנלחם באזרחים; חיל אוויר חמוש, טכנולוגי ומדויק, המפציץ שכונות אזרחיות בעשרות פצצות של טון. יכול להיות שהוא לא רואה את סבלן של המשפחות ביישובי עוטף עזה ואת הסכנה הנשקפת להם. עם זאת, הייתכן שהוא רואה דבר-מה שמרבית הישראלים ממאנים לראות? האפשר כי הישראלים רואים רק כרגיל את עצמם ומונים את אבֵדותיהם בלבד?
2. אמש פורסם כי ראש הועדה שמינה האו"ם כדי לחקור את פעילות צה"ל במערכה העזתית קרא כבר בעבר להעמיד את נתניהו לדין בבית הדין הבין לאומי בהאג. מיד הושמעו מחאות רשמיות מירושלים. בקרוב, יש להניח, יציגו כלי תקשורת ישראליים את הנפשות הפועלות בועדת החקירה כשורה של אנטי-ציונים ותיקים, החורשים רעות על ישראל או על היהודים או על היהודים ועל ישראל. את העובדה לפיה אפשר כי ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון, והרמטכ"ל אכן ביצעו לאורך החודש האחרון פשעי מלחמה מבהילים בהפעילם את מיטב קני התותחים, הטנקים והמטוסים כנגד אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת— מרבית הישראלים ממאנים לראות, גם לא לשמוע. כשראש ממשלתם מציג הרג של כ-1,500 בלתי-מעורבים ופציעה (בדרגות חומרה שונות) של כ-9,000 בני-אדם (רובם המכריע אזרחים/ות) כ"הגנה עצמית" וכ-"מלחמה צודקת", קשה להם להבין שמשהו כאן כלל אינו סביר. אולי רק כאשר יוגשו כתבי האישום (אם ובמידה שיוגשו) יבינו קצתם עד כמה קילקלה ועיוותה שדירת המנהיגות הישראלית.
3. ג'ונתן סוויפט (1745-1667), הידוע בעיקר כמחבר מסעות גוליבר (1727) נולד בדאבלין כבן למשפחה אנגלית, לפיכך גם לאחר שמונה על ידי הממשלה הבריטית לתפקיד כנסייתי בכיר (דיקן כנסיית סט. פטריק בדבלין) ייצג בעיניי האירים (הקתולים ברובם) את העם-הכובש שנוא נפשם. סוויפט היה עשוי להתרגל לפריביליגיות שהומטרו עליו. להצטרף לדעת הקונצנסוס האנגלית שראתה באירים עם של פועלים בורים ונבערים, המתרבים כמו שפנים, ונכונים לכל רוע וקלקול. את עדית התוצרת החקלאית הוכרחו האירים למכור לאנגלים במחירי רצפה, ונאסר עליהם לייצא תוצרת לשום גורם אחד מלבד הכתר הבריטי. לא נותר להם די מזון לכלכל את עצמם. לפיכך, בשנים מסוימות שרר ברחבי אירלנד רעב כבד. גברים, נשים וילדים נמקו מרעב מבלי שהכתר הבריטי או מי משלוחיו גילו בהם עניין. בשנות העשרים של המאה השמונה עשרה נעשה גם ניסיון אנגלי להציף את אירלנד במטבעות מזויפים. היו מי שקיוו להתעשר בדרך זו. דומה כי המציאות בה האירים מכלכלים את הבריטים ומתים מעוני ומרעב הפכה תופעה שאין מהרהרים אחריה, ולא זאת בלבד אלא גם שמיטב המוחות האנגלים ניסו על העת לחשוב איך ניתן להתעשר עוד על חשבונם (לעתים עצרו לחלוטין את ייבוא הסחורות מאירלנד, מבלי שנתנו לאירים להשתמש בהן, סתם כדי שהאירים לא ירימו את ראשם). לא כן, סוויפט, שהעז לפרסם , תחילה בעילום שם, טקסט סאטירי-מורבידי, שזכה להד ציבורי גדול. הוא הציע לתומו הצעה צנועה (1729). הואיל והכתר האנגלי כלל לא שת ליבו לעובדה לפיה האירים מתים פשוטו-כמשמעו מחוסר מזון ועוני, קרי: מרעב— טוב יהיה אם לכל הפחות יורה הכתר להתיר לנשים האיריות לבשל את ילדיהן ולאכול את בשרם לשובע, הואיל ולתושבי האי לא מסופק מזון אחר ואין להם רשות לצאת את האי אלא באישור מלכותי. את הצעתו חתם סוויפט כאזרח אנגלי מודאג, השוחר לכאורה את טובת הכתר והמסחר האנגלי. הטקסט גרם לדיון ציבורי באנגליה במצב האירים. וסוויפט – זכה להוקרת העם האירי לדורות.
אני לא יכול שלא להרהר על הצעה צנועה בסימן המצב הישראלי והעזתי. במיוחד – בסימן האופן שבו אזרחים ישראליים מן הישוב מדברים בשימחה לאיד על הדברתהּ של אוכלוסייתה האזרחית של עזה, אחרים מסבירים מדוע קטל של 1,500 אזרחים בלתי מעורבים היה הכרחי ומזילים דמעות תנין.
נזכרתי גם בקטע מתוך מסעו הראשון של גוליבר שבו הוא מסרב גוליבר (אחרי ששבה במשיכה את צי האניות של ממלכת בלי-פוסכו) להצעת מלך ליליפוט לשוב ולשבות את כל האניות הנותרות ולהביא לשיעבודם המלא של כל אזרחיה במלים: "וגם הגדתי ולא כיחדתי, כי לעולם לא אהיה כלי שרת לָשׂוּם עם חופשי, אנשי בני חיל, לעבדים". קשה שלא להבין את דברי גוליבר (סוויפט) בסימן כיבוש אירלנד ושיעבוד אזרחיה לכתר הבריטי בתקופתו.
4. סיפרו של הסופר המזרח-גרמני ברונו אפיץ (1979-1900), עירום בין זאבים, המתעד את ימיו האחרונים של מחנה הריכוז בוכנוואלד ואת סיפור התקוממותם של התאים הקומוניסטיים והאנטי-פשיסטיים בו, מציע קריאה מרתקת. אך יותר מפרטי עלילתו— מצאתי בו תיאורים מעניינים ונוגעים ללב של אנשים הנקלעים לדילמות מוסריות, הנוגעות לחיי אדם: הצלת ילד יהודי יחידי כבן שלוש שהתגלגל אל המחנה (סיפור אמיתי), עמידה בעינויים קשים, החלטה על עיתוי ההתקוממות ותנאיה. כמובן, שהחיבור קצת סובל מהטיית-מה. כל גיבוריו הקומוניסטיים (רובם המכריע אינם יהודים), הם גיבורי מורכבים, אך טובי-לב ואוהבי אדם ביסודם; כל הנאצים מוצגים כמפלצות אנושיות, או למצער כאופורטיוניסטים חסרי מעצורים הנכונים לברוח מכל אחריות למעשיהם, ולהוסיף הרג על הרג, כדי לטשטש את עקבותיהם בימים שיבואו אחר הכיבוש בידי בעלות הברית. ובכל זאת, מאה וחמישים העמודים הראשונים העומדים בסימן הצורך להכריע האם להסתיר את הילד היהודי ולהבריחו מאנשי ה-SS, הם טקסט אתי מרתק, המציג כל אחד מהגיבורים על מעלותיו וחולשותיו. אני רוצה להניח כי הספר הזה, על-שום נושאו, ייזכה לקוראים ישראליים לא מעטים. אלו חסידי אומות העולם יפטירו אחדים, ויפסידו את הפואנטה. זה אינו ספר על הצלת-יהודים. זה ספר על סולידריות בין בני אדם, באשר הם בני אדם, ועל התקוממות אנטי-פשיסטית, שבמהלכה יאבדו גיבורים את חייהם, ואחרים ייפצעו קשות, כל זאת, על סף החופש המיוחל, כי בכל זאת ישנם ערכים כלל-אנושיים שעליהם יש להגן, ובשמם— להתאחד.
5. חשבתי השבוע על החיים בישראל כעל הפלגה בספינת תענוגות, מן הסוג שתיאר הסופר האמריקני דיוויד פוסטר וואלאס (2008-1962) במסה משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם. פוסטר וואלאס מדווח על בחילה וסלידה ממעגלי הנהנתנים שמסביבו, משטף הרהב הבלתי-נתפס של ספינת השוטים הזו שאותה הוא יצא לסקר בשליחות עיתונאית. ספינה המנוהלת על ידי חבר ברייונים הרודים בשאר העובדים ביד רמה, מבלי שמישהו מבין הנוסעים הנהנים (היכולים להרשות לעצמם להוציא אלפי דולרים לאדם על הפלגה בת שבעה ימים) יחשוב כי מה שקורה כאן אינו כשורה. וואלאס מדבר על תחושה של ריקנות, עצב חסר קצה, אפילו דיכאון המלווה ברצון עז להשליך את עצמו לים, שעה שרוב עמיתיו לקרוז עסוקים בהעמסה נוספת של הצלחת, משחק בינגו, בלאק-ג'ק, בטן-גב, או ריקוד א-טיקו-טיקו-טק. יש גם ברושורים מושקעים באותיות זהב גדולות המבשרים: ההתענגות באה בקלות, ההירגעות נעשית טבע שני, המתח הוא זיכרון רחוק. האדם המפליג על גבי ספינות האהבה (פוסטר וואלאס מזכיר, לא לחינם, את סדרת הטלוויזיה ההיא) הוא יצור סתגלן ושכחן, לא ביקורתי באופן מיוחד. הנכון להשתייך לכל קבוצה הפודה אותו ממחשבות כבידות מדיי או ממודעות ומנטילת אחריות על מעשיו, ואפילו מייחד לשם כך לא מעט ממון. אם בסופו של דבר ייבנה בעזה נמל בין-לאומי. הריי גם משם יוכלו לצאת בבוא-היום קרוזים כאלה לעשירי החמאס ולשיח'ים מנסיכויות המפרץ. והאדם?
מקורות שהוזכרו ברשימה:
ג'ונתן סוויפט, 'הצעה צנועה', בתוך: מבחר כתבים, תרגמו מאנגלית: יצחק קומם ומשה זינגר, הוצאת כרמל: ירושלים 1993, עמ' 22-14.
יונתן סוויפט, מסעי גוליבר, תרגם מאנגלית: מ' מבש"ן, הדפסה רביעית הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1983, עמ' 44-43, 319-311.
ברונו אפיץ, עירום בין זאבים, תרגם מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, פֶּן— הוצאה לאור, תל אביב 2014.
דיוויד פוסטר וואלאס, משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם, תרגמה מאנגלית: אלינוער ברגר, סדרת קו אדום דק וספריית פועלים— סיפורת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית הפועלים, תל אביב 2012.
*
*
בתמונה למעלה: Lasar Seggal. Emigrants, Drypoint on Paper 1929
פֶּרֶא אדם חוֹשב 