Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ג'ורג' אורוול’

Margaret_Bourke-White

*

   **יכול הייתי להתחיל בהקדמה ארוכה על עידן לנדוֹ כבלוגר פוליטי מוביל כנגד פגיעה בזכויות אדם, דיכוי, כיבוש, כליאה, מעצרים, עינויים ופשעי מלחמה; יכולתי גם להזכיר את היותו פרופסור לבלשנות באוניברסיטת בן גוריון. הנה אמרתי ועשיתי. לא בכך הדברים אמורים, אלא בספר מסות חדש של כותב מוכשר, טיפה אפלה בקליפה: מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה (בעריכת ארז שויייצר, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2015),בו מצטייר לנדוֹ כמבקר חד ורדיקלי של הממסדים, המתוקצבים לעייפה (בעלי הון ופוליטיקאים),ההופכים בשל כך מחויבים פחות לחירויות אדם ואזרח, ויותר לאידיאולוגיות פוליטיות או לתיאולוגיה הפוליטית, המושתת עליהם, על ידי שרים, ראשי ועדות, בעלי הון, ראשי אגפים— הבוחנים בזכוכית מגדלת כל אמירה ואמירה. דומני כי ספרו של לנדוֹ חותר תחת תפיסוֹת "הנִראוּת" ו"הדוברוֹת" המערבית –הישראלית, המצדיקה לעולם את בני הקבוצות השולטות כיפוֹת, טובות, מועילוֹת ובעיקר כצוֹדקוֹת ומוסריוֹת (לעומת האחרות). לנדו מורה על שלל השקרים, הפגמים, העוולות, הטשטוש, ההסתרה, ההשתקה, ההנהון האוטומטי, והציות העיוור לבעל השררה, שהקבוצות הללו נוקטות השכם-וערב בדבריהן ובמופעיהן. לנדוֹ אמנם מזוהה גם מזהה עצמו עם חוגי-השמאל, אבל אינו חוסך שבטו מאותם חוגים ומדובריהם.  המסאי לנדוֹ, מעלה בפנינו קווים לדמותו של האינטלקטואל כאדם אמיץ, בעל ראיה מקורית, חסר מורא ומובן-לו-מאליו שיעורר תרעומת, שיעשה על מנת להישמע ולהיקרא על ידי בודדים או רבים. עם זאת, יקפיד על היבדלות מן הממסד, כדי להיוותר עצמאי בדעותיו, תוך עידוד הרבות/ים להשמיע אף הן/ם את קולן/ם האישי-מקורי, מבלי להיכנע לטרור תקשורתי של מסבירים, דוברים, מומחים, ומפרסמים, המוציאים אדם מדעתו. אותם הגורמים לו לנתק עצמו מכל המבעים של מחשבה אנושית ביקורתית פלורליסטית ופתוחה, ומביאים, בשל הגמוניה עודפת, להסתפק בכניעה מוחלטת  להזנת-תודעתו בדף מסרים (שלל מניפולציות) שכתב אדם אחר, בעל אינטרס, ואשר יש בכוחו להשתלט על זמן מסך מספק בטלוויזיה.

***אצל לנדוֹ אין תודעה קולקטיבית. אין ריבונו-של-עולם שמכוון הכל מלמעלה. אין תודעה של עם ואין חכמת-המון, או מסורת מקודשת כזו או אחרת. יש אינדיבידואלים לומדים וחושבים המתייצבים על מנת לגרום לשלומי-אמוני-החברה, בה הם עושים את ימיהם, אי-נחת רבתי; סרבנות, ביקורת ומרד הן אמנם תכונות נדרשות מאוד בזירות האמנות וביקורת התרבות (וגם המדע), שכן הן מהוות גורם המדרבן להתפתחות רעיונית מתמדת. אם יש אינטלקטואל-חצר— לנדו הוא אינטלקטואל שנשאר במודע בחוץ. אם נניח היה מוציא אלבום מוסיקלי, הוא לא היה מנסה להיכנס לפלייליסט של התחנות המסחריות. הוא אינטלקטואל אנליטי חד, שמעדיף לפרק לגורמים קונוונציות שגויות ואלימות, ולא להותיר אותן משחרות לטרף ופוגעניות— ודאי לא להפוך עצמו לכלי שרת בשירותן. האויב הגדול שבשער, כפי העולה ממסותיו של לנדוֹ, היא התפיסה המציינת אגפים רבים של הישראליות הנוכחית (באופן חוצה מגזרים) לפיה כל דבר שנאמר על ידי גברים סמכותניים מספיק פעמים, באופן חוזר ונשנה, יהפוך לבסוף לאמת המובילה את חיינו, ואין זה חשוב מה יחס הדברים הנאמרים למציאות החיצונית. בעצם לנדוֹ מרעים על אנשי-הקונוונציות והמנטרות; עוּרוּ ישֵׁנים מתרדמתכם! אבל השינה הגדולה הזאת, של שימוש בשׂפה כדי לנהל תודעות, ולא על מנת לאפשר להן לפרוץ את גבולותיהן לחופשי, היא שמשרתת ומגלמת את הקונוונציות לפיהן לעולם תקבל מערכת הביטחון כאן כל נכס העולה על רוחהּ (תרצח וגם תירש); לעולם ייתפס דובר צה"ל כמייצג את האמת גם אם ייתפס מאות פעמים בשקרים מביכים; אותם אנשים ימשיכו לנהל את חיי הרוח והתרבות במשך שנים על שנים, מבלי שתיבחן-מחדש תרומתם, ותמיד יימצאו צייתנים-אפורטיוניסטים שיזמרו בשבחיהם; אותם משוררים לאומיים וממסדיים יילמדו במערכות החינוך, וכתביהם יוצבו במיקומים בולטים בחנויות הספרים. כל אותם אנשים יוכלו גם לומר את אותם הדברים עשורים אחר עשורים, ואיש לא ייבחן את תכנם, מובנוּתם, התאמתם למציאות החיים. בעצם כשחושבים על כך, קריאתו של לנדו קצת דומה היא בכמה אספקטים לקריאה הסוקרטית: הידיעה היא המידה הטובה (ולא הדעות שהטיראנים והסופיסטים ביקשו להחדיר לחיי האתונאים), במובן לפיו כל חתירה למידה הטובה דורשת לפני הכל חיי הכרה תבוניים, ביקורתיים ופעילים. כמובן שלנדוֹ אינו ריאקציונר פילוסופי. עם זאת, המכשלה של חולשת הרצון האנושית, של ציות עיוור למוצא פיהם בעלי שררה (כי למי יש כח לריב עם בריון מגובה בסוללת עורכי דין), לא השתנתה הרבה באלפי השנים האחרונות. לפיכך אני נוטה לומר כי ספק כתיבתו של לנדוֹ עשויה  לעורר נרדמים או לפקוח סוּמים (הספר איננו מבוא לחשיבה ביקורתית, וטוב שכך) אבל היא עשויה לשמש כסוג של שעון מעורר למתעוררים-עֵרים, שמדי-פעם נאלצים לכלות זמן בדיבורים עם ידידים ועמיתים,המנסים לשכנע אותם, כי ירושלים היא אכן בירתנו המאוחדת לעדי עד או שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר ביותר או שמקברי צדיקים אכן נשפעות אנרגיות אלוהיות העשויות להעניק מרפא ומזור לבני אדם, ותוך כדי השיחה הם מרגישים שאולי כבר אזל להם הכח לכל הויכוח האינסופיים האלה עם אנשים שלעולם לא יבינו מה שיש להם לומר, וישיבו על כל מחשבה כנה בעוד מנטרה שהוכנה מראש.  מבחינה זאת, ספרו של לנדוֹ הוא בבחינת, מדרבּן-המדורבּנים, דרך שמעולם ציינה את דרכהּ של הפילוסופיה המערבית, ושל הנאורות האירופאית. שבחלקיה הטובים יותר, אף הרשתה למשתתפיה לחלוק אלו על אלו מכל וכל, מבלי לחוש כי הדבר מערער אילו יסודות מהותיים. עם זאת, מעבר לייצוגים דוגמטיים בשפה, מנטרות, אמונות טפילות ושאר מרעין בישין, השאיפה האנושית הליברלית שהידיעה לא תהיה כבולה לאף דוֹגמה לא פעם נתקלת בקשיים. למשל, כאשר מגיעים לסוגיות של אמת-שקר, טוב-רע, יושרה-עוול, אנו נוטים (גם אני גם כל אחד אחר) לצייר קווים ישרים מדיי וחדים לגמריי, שעה שהמציאות לפעמים היא הרבה יותר מורכבת ונפתלת. ספק אם היא מיוצגת יפה על ידי קו אחד ויחיד.

***לנדוֹ מאוד שונה ממני בכמה מהלכי-רוחו מחשבותיו. הוא מתנגד-נמרץ למטפיסיקה, הפשטה, רוחניות, קדוּשה, מיסטיקה, שיח שאינו בהיר די הצורך [לנדו למשל יוצא-חוצץ כנגד שיח אמנותי בלתי-נהיר ובלתי-קריא בעליל, במידה רבה של צדק; אלא שאני התהרהרתי בבדיחוּת מה היה כותב לוּ ניצב היה מול טקסט קבלי לוריאני או מול כרך  מכתב עת העוסק במחקרי קבלה]; כיוצא בזה, הוא מדגיש את היֵשׁ, את הממשׁי, את הכושר השׂפתי כמערכת הנתונה באדם לכתחילה, את החולין, ורואה בהן כר נרחב לעיוּן וחקר וגם מקור לא-אכזב לפיתוח תודעה מוסרית. בנוסף, ניכר כי לטעמוֹ רוב התורות שיש בהן חריגה מן היֵשׁ הקונקרטי, גם כוללות בתוכן איזה עיוות-מה בשיפוט-המציאוּת, ועל-כן: פתח לקלקול מוסרי אינהרנטי, הולך ומתעצם (למשל, דתות ההתגלוּת או למצער אסכולות מסוימות בהן דורשות מן היחיד להניח את הגיונוֹ ותודעתוֹ מפני הלכה או מפני מה שנתפס כדבר אלוהים) . מירב ההוגים והיוצרים שהשפיעו עליו באופן משמעותי, כגון: חנוך לוין, ישעיהו קורן, דוד אבידן, ישעיה ליבוביץ', נועם חומסקי, סוזן סונזאג, מוערכים גם עליי, אבל אינם ניצבים בשורה הראשונה של מקורות ההשראה שלי. לנדוֹ מזכיר גם את קאמי, וכאן אני מתחבר אליו יותר (אגב, קאמי כתב בצעירותו מחקר אקדמי על הגות נאופלטונית אצל פלוטינוס ואוגוסטינוס מהיפּוֹ, ולטעמי רחוק מאוד מגדיעת קרנהּ של המטפיסיקה), אבל כפי שכתבתי בעבר אני מעדיף את קאמי האלג'יראי (אדם הראשון, הקיץ) על פני קאמי הצרפתי-אירופאי (הזר, הנפילה), כלומר מעדיף אותו כשליבו הומה אהבת-אדם, ופחות כשהוא דן בהזרה ובניכּוּר. כלומר, יותר כהומניסט ופחות כאקזיסטנציאליסט.

***אם לסכם, אני ממליץ מאוד על קריאה בספרו של לנדוֹ. הוא מלא כישרון כתיבה, רעיונות חדים, מעוררי מחשבה, מעוררי פולמוס. זהו ספר שבאים אליו על מנת לחשוב, ושלא על מנת להנהן מוּכנית. ספרים הגורמים לקורא להטיל ספק, לא במארג דעותיו של הכותב בלבד, אלא בעולם דעותיו שלוֹ-עצמוֹ (עימן הגיע לקרוא את הספר), המה מעטים, ומספרם בחנויות זעוּם, הולך ומתמעט. אני קורא אתכם לקרוא, דווקא כי יש בו בספרו של לנדוֹ את היסוד המערער והספקני החסר כל-כך בהוויית חיינוּ (למצער, בספירה הציבורית, שדומה כהופכת לתעלול דוברים ויחצנ"ים מתמשך). אני ממליץ על הקריאה בספרו של לנדוֹ כי זה מעשה לא-קונוונציונלי ואמיץ במפגיע. כלומר: בכוונת מכוון.

 

עידן לנדוֹ, טיפה אפלה בקליפה: מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה, בעריכת ארז שויייצר, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2015, 333 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Margret Bourke-White, The  Kentucky Flood, February 1937

 

Read Full Post »

*

השנה 1976. השמים נמוכים ומלאים עננים. העננים האפורים בולבוסיים ומקומטים ונוצצים. השמיים נראים מוחיים. מתחת לשמים שדה, ברוּח. כביש ראשי חיוור נמתח לצד השדה. מכוניות רבות חולפות. אחת המכוניות נעצת בצד הכביש. שני ילדים קטנים מוצאים מן המכונית בידי אישה צעירה שפניה רפויות. גבר ליד הגה המכונית בוהה היישר קדימה. הילדים שותקים והעור שלהם לבן מאוד. האישה נושאת סל קניות מלא במשהו כבד. פניה תלויות ברפיון מעל הסל. היא מביאה את הסל ואת הילדים הלבנים אל עמוד של גדר עץ, ליד השדה, ליד הכביש. הידיים של הילדים, ידיים קטנות, מונחות על עמוד העץ. האישה אומרת לילדים לגעת בעמוד עד שהמכונית תחזור. היא נכנסת למכונית ונוסעת משם. ליד הגדר, בשדה, יש פרה. הילדים נוגעים בעמוד. הרוח נושבת. מכוניות רבות חולפות. כך הם נשארים כל היום.

[דיויד פוסטר וואלאס, ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר ואסף גברון, בעריכת: נגהּ אלבלך, הוצאת ספרית פועלים: תל אביב 2011, עמ' 25]

*

ספרו המזהיר (לשון זוהר) של דיויד פוסטר וואלאס (2008-1962), ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, מביא את העיוורון שבו עוקבת החברה האנושית אחר גחמותיהם של תאגידי הענק הכלכליים AdAbsurdum . אם צ'רלי צ'פלין ב-ModernTimes עוד יכול היה לנוס על נפשו מפני פס הייצור של בית החרושת ומפני השימוש באדם, הרי שפוסטר וואלאס כבר מציג את האדם בן המאה הנוכחית כאבוד לבלי מוצא. המכנה המשותף בין הטרוריסטים של האחד עשר בספטמבר, הממשלים המערביים ותאגידי הענק הצרכניים, היא שכולם עושים שימוש נואל באדם, מרחיקים אותו מעצמו, מרחיקים אותו מסובביו; כולאים אותו בתוך מרכז מסחרי מלוא כל העולם ודורשים אותו לעבוד כדי לצרוך, לצרוך בכדי להיחשב על ידי חבריו כ"סיפור הצלחה". אלא שאז, בהגיעו אל פסגת חייו כ"סיפור הצלחה" פוחד האדם לאבד את מקומו כסיפור הצלחה או כמגנט של קהל (אם מדובר בתעשיית הבידור או האמנות). כללו של דבר, האדם הוא כעין עכבר הרץ על גלגל בכלובו. מוכרח לשמור על המהירות, על חיוך של הנאה; ארשת של סיפוק, בכדיי לשמור או לרומם את מעמדו בארגון, בחברה וכיו"ב. אלא שלעכבר החג בכלובו עוד יש המספקין גבינה. על האדם המודרני, כך אליבא דפוסטר וואלאס, למצוא פנאי בתור יום עבודתו לצאת לצרוך את מזונו במרכולים גדולים ומוארים, בהם יפגוש פנים אנושיות עייפות ומנוכרות, מרוב בילוי מול צג המחשב  תרות בשוך כוחן, גם כן, אחר מזונן. אזיי ישוב לביתו ויישב לצפות בטלוויזיה המסחרית על שלל פרסומותיה. כמובן, פוסטר וואלאס אינו אפוקליפטיקן של העתיד לבוא [עולמו אינו אורווליאני ואף אינו רצחני כעולמותיו האמריקניים של קורמאק מקארתי. הערים לדידו הן ערי מתים ענקיות. אפילו מעשה ההתאבדות לדידו, שומא עליו להתקיים בהתרסקות של מכונית אל גשר בצד דרך כפרית, כך שאולי מדובר בדרך לחיים האמיתיים וזניחת אותו קיום ציבילטורי-אורבני מסמא וממית]. הוא כותב על ההווה האמריקני. ליתר דיוק, על שנות השמונים המאוחרות בעיקרן. קשה שלא לקבל את עולמו של פוסטר וואלאס כאותה מציאות קפיטליסטית גלובלית בה אנו מנהלים את חיינו. מדיי פעם משווים בעיניי רוחנו איך יכול היה להיות אחרת, ואז הולכים ובודקים את מצב הלוואותינו בבנק. אצים-רצים אל כספומט בודד בצל המרכז המסחרי, כאילו מושים מתוכו את נשמותינו, כאילו איזה סוד מטפיסי או נבואת אורקל נמסרת לידינו בעד החריץ ממנו בוקע, מדוד-מדוד, תדפיס מצב החשבון.

   גיבוריו של וואלאס— שרוטים, קופאים, ילדים-נטושים, הם במידה רבה צאצאיו של אותו עידן בו ניתן לחזות בשידור חי באנשים נופלים מגורדי שחקים. הוא נוטע בנו אט-אט את הספק שמא כל הממסדים אשר אנו מהלכים בתוכם—אותם מרכזים מסחריים ללא קץ ותכלה; אינם אלא אשליה. אנו רחוקים מכל ביטחון קיומי: מסורים בכל רגע לתקרית טרור, רצח המוני, נטישה של הורים, הזנחה, חשד פנימי מנקר בנו שמא כל התנהגויתינו אינן אלא נסיון להתחבב על הסובבים אותנו, משום שציות לנומוסים החברתיים עשויים לסייע להתקדמותנו החברתית (תחושת התחזות מתלווה לכך; כולנו עוטים "פרסונות" כמסכות), אולי גם אנו עשויים ליפול לבסוף שדודים תחת כתת היורים של דכּאונינוּ העצמי. למשל, תיאורו של פוסטר-וואלאס את השידור הטלויזיוני של אירועי האחד עשר בספטמבר (שם, עמ' 18) הוא מזוויע בו-במידה שהוא מרתק ופיוטי, משום שאחר קריאתו, לא ברור עוד מה מבדיל אותנו מן הנופלים; שמא כל עסק הגרביטציה אינה אלא הולכת שולל וכולנו נופלים כל העת, ללא קרקע וללא קץ, נשמטים מן האחיזה הזאת, אשר כינינו 'חיינו', ואין לנו, אלא אהבה, פליאה, חירות של מחשבה או אחריוּת לזולתינו, הנותנים לכל הקץ הזוחל הזה, החור השחור שאנו נסחפים עדיו ואל תוכו, איזה תחום של מאבק לא לשווא, איזה מובן קיומי, שאיתו בסופו של דבר עלינו להגיע בוודאות אל המוות בידיעה כי היו אלו חיים שלא נחוו לריק.

   מבחינה זאת, דומני כי ישנה איזו זיקה עמומה בין פוסטר וואלאס ובין מחבר השונה ממנו מאוד, ז'ורז' פרק (1982-1936). גם פרק –בספרו ,Wתיאר את מסע חייו של גיבורו כנפילה של צנחן ממרומי רקיע; גם הוא תיאר ילדות נטושה בצל הקטסטרופות הפוליטיות של אמצע המאה העשרים; וגיבוריו, בין אם באיש ישן אם בהחיים: הוראות שימוש– הם גיבורים לימינלים (סיפיים), החיים בשולי החברה, אולי גם במידת-מה, בוחרים בחיים של הפניית עורף לציויליזציה, שהרי אחרי הכל החיים: הוראות שימוש, הוא ספר שתהילתו על פרישת אוסף של אינדיבידואלים יחידאיים, על שלל עסקיהם ומוזרויותיהם, המתגוררים בעיר בכפיפה אחת, באותו בלוק המיועד להריסה. זאת ועוד, פוסטר וואלאס וגיבוריו הדהדו בזכרוני את השופט-חוקר, גיבור הנפילה לאלבר קאמי, הנפקח פתע לראות בשל האשה המתאבדת בקפיצה מן הגשר את הבל החוק, את הבל החברה ואת הבל חייו;  גם הזכיר לי את פרנץ קפקא בפרק ההתבוננות, החולפים על פנינו; וכן את מתאי, גיבורו של ההבטחה לפרידריך דירנמט,החוקר האובססיבי אשר דעתו הולכת ונטרפת כאשר הוא מגלה כי החברה בהּ הוא חי אינה מוכנה לעצור רגע ממיאוצהּ, ונכונה להסב גבהּ לרצח ילדה קטנה, גם כאשר ישנה אפשרות לפיה הרוצח עודו חופשי ועלול לסכן חיי ילדים נוספים.

 דיויד פוסטר וואלאס מציג לפנינו את חייו של האדם המערבי האורבני של שלהי המאה העשרים כנופל חופשי ללא מצנח, המנסה לעגן את ספיקותיו ביחס לזהותו ולמיהותו באמצעות רכישת תגים (סמלי סטטוס), המאפשרים לו לאפיין את עצמו כנציג מוצלח של החברה. מול הוקטורים האמריקאים של הצלחה (עליה בסולם ההיררכיה החברתי) ושל אושר (או עושר) מציב פוסטר ואלאס את הנפילה ואת הספק התמידי המלווה בפליאה. פליאה על העולם המתקיים עדיין, פליאה על המין האנושי, פליאה על טוב לב, פליאה על כך שהתהום עודה רבּה, על כך שטרם באנו עדיי קרקעית התהום. זוהי תהיה נוקבת על דרכה של התרבות האנושית ונציגיה בהווה; הרהור קיומי נוּגהּ על מצב האדם,המטיל לובסטרים חיים אל תוך סירים יוקרתיים לבשלם בקליפתם,אגב מעקב אחר גאדג'טים אלקטרוניים חדשים (חייבים לרכוש) ותוצאות הבורסה (חייבים לקנות/למכור); סיפור של סדק הולך ומתרחב בהוויה כולהּ.

*

*

*בתמונה למעלה: Liliana Livneh, Heaven and Earth II, Oil and Mixed Media on Canvas

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

ziona 

1

 

בשבת התארחתי עם משפחה מורחבת בקיבוץ הדתי טירת צבי בעמק בית שאן לרגל אירוע משפחתי. אחר הקידוש של שבת בבוקר, שוכב על הדשא הירקרק מול חדר האוכל, חובש כובע בוקרים חום ונהנה מזמירות השבת של הצפורים, נכנסתי לשיחה עם בני זוג, מן האורחים, והנה הסתבר לי כי הם חלק מועדת הקבלה של הישוב 'שבות רחל' בשומרון; ישוב שהצליח להוציא בשנים האחרונות שני רוצחי פלסטינים. אחד מהם, הוא יעקב (ג'ק) טייטל (הוא ומשפחתו הגיעו ליישוב עוד לפני בני הזוג עימם שוחחתי); לשאלתי הסקרנית, האם יש איזה מסמך של קריטריונים המגדירים מי זכאים להתגורר בישוב ענו בני-הזוג בשלילה. לשאלה, מה עמדתם ביחס לשיעור הפשיעה החמורה הגדול יחסית בכל האמור בישוב כה קטן (כמאה משפחות לערך) ולאלו שאולי יקשו על מציאותם של רוצחים שכאלה בהתנחלויות ענו: 'צריך לזכור מאיין הגיע אסף גולדרינג'. עתה, מובן שניתן לצרף לרשימה כזו גם את רוני רון ואת רוצחם של בני משפחות אושרנקו. ברם, עדיין לא הבנתי מדוע בתשובתם ישנה מגמת התעלמות מן המעשים החמורים המיוחסים לטייטל, והשלכה מיידית על רוצח חילוני תל אביבי, כאילו אומרים: 'הרצח אינו בעייה שלנו… הרי לא היית שואל שאלה דומה את אחד מתושבי המרכז.'  בן הזוג הגדיל והוסיף: 'ראה, אנחנו מאמינים בכך שהחוק האמתי הוא התורה, חוק המדינה הוא המלצה נכונה, כל זמן שהוא אינו סותר את התורה.' כמי שמקיים אי-אילו מצוות בעצמי השבתי: 'לתומי, חשבתי כי זו מערכת חוק וזו מערכת חוק'. בת הזוג מצידה הקשתה עליי לגבי הרשות שאני נותן לבני לקרוא בספר על המיתולוגיה היוונית, והאם איני חושש כי חלילה הוא עתיד להאמין בקיום של אלילים יווניים.

   לדברי בן- הזוג, כי אין לו ספק כי תיאמו את פרסום פרשת טייטל בשבוע בו חל יום הזיכרון של יצחק רבין וזאת בכדי להעצים את הגל האנטי-מתנחלי. 'אפשר כי 'מחלקה היהודית' בשב"כ קשורה בזה' אמר. תמהתי על כך שבתור מייצג של המתנחל-השומרוני-המתוּן הוא אינו חש צורך להידבר עם הצד האחר,לדידו,עם התל-אביבים ודומיהם.דומה הוא,הרהרתי בצער, למי שחש עצמו כה רדוּף עד שברגע שבו יאסוף מחנהו די כח (וזה קורה אט-אט בצבא ובמסדרונות השלטון), הוא יתחילו לרדוף. דומני כי גם אז,הוא וזוגתו לא יחושו באמת לזכויות האדם המתדלדלות, וגם לא לסבלו של האחר, אלא ידברו על מדיניות מסויימת, כזכות שלימה שהמחנה המסויים קנה והשיג לאחר שנות רדיפה רבות, כחלק מן 'המהפכה האמונית'. שמא לא יחושו כלל בכפיה ובכוחניות פעליהם מפני שלתומם אוחזים הם בדרך אמת, שאין בלתהּ, ואשר טובתהּ שמורה עימה לכל האוחזים בה, והלא: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. שמא כבר עתה, הרהרתי לעצמי, אנו מולכים שולל על ידי ממשלה.אשר רבים מיועציה, באים משורות אנשי ארץ ישראל השלימה, אותו מרחב יהודי דתי-משיחי, שיש הטורחים על הרחבתו דבר יום ביומו ומנצלים כל תחום אפור בחוק על מנת לקדמו. כדרכן של דיקטטורים, מנהיגיהם ששים על הסבּרה ברוח 1984 של אורוול. תמיד ישנו אויב האורב לתורה הקדושה ולבני בריתהּ,וכל פעולה מוצדקת להגנת התורה ולהגנתו של של העם והארץ, הלאו ככלות הכל מדובר לדידם בהגנה עצמית מפני מבקשי רעתם בלבד.  

    זאת ועוד, בקרב ציבור אשר קצת רבניו נוטים לראות במעשי הרצח שחוללו ברוך גולדשטיין וממשיכיו—מסירוּת נפש דתית ולא רצח מטורף. בציבור הטוען כי ישיבתו בהרי יהודה ושומרון היא בעצם האינטרס של כולנו, אבל שוכח כי בה-במידה, הישארותו שם מעכבת ומונעת כל אפשרות להניע תהליכים מדיניים בתמיכת העולם; הסכמים שבהם אפשר שקיומה של ישראל יעוגן בערבויות בין לאומיות כמדינה יהודית דמוקרטית, קשה שלא לראות במתיישבים, אידיאולוגים מסורים ככל שיראו בעצמם, סוג של קנאים מודרניים המתבצרים והולכים על מצדה דמיונית, שהולכת וקורמת אור וגידים. התיאולוגיה שמניעים רבניהם היא תיאולוגיה דיכוטומית של הבחנה בין בני אור ובין בני חושך, וכך אם בעבר עמד חוק המדינה לעיניי ה'ממלכתיים הדתיים' מקדשי המדינה (ראשית צמיחת גאולתינו), הרי דומני כי הדורות הצעירים יותר של תושבי יהודה ושומרון היהודיים כבר השלימו לראות את חוק המדינה, כנאה ומחייב, רק כל אימת שהוא עולה עם דין התורה (כזאת שמעתי לדאבוני בכמה הזדמנויות), ובאשר דין התורה לשיטתם של המתיישבים תלוי בפסיקת הרבנים; השאלה היא בכמה אלימות אנו עומדים לחזות בעתיד, אלימות שתוכשר על ידי רבנים כ'מסירות נפש דתית עילאית', או כקידוש השם' לכל דבר ועניין, ובעיניי המתיישבים היא תיתפס כהגנה עצמית על ערכי הדת, הלאום והארץ.   

 

 

2

 

איני עוין את ציבור המתנחלים (יש לי גם בני משפחה וגם חברים יקרים הדרים בהתנחלויות, המתנגדים להחזרת שטחים/פינוי ישובים בכל ליבם, וגם אם איני מסכים נחרצות עם דרכם, הייתי מבכר על פני הסכמים מדיניים מצב אידיאלי בו יהודים ומוסלמים ייחיו יחדיו בשלום בערים מעורבות). הדרך התיאולוגית שבה הלכו ר' צבי יהודה קוק ותלמידיו אנשי "גוש אמונים" נראית לי כמשגה חמור, וכהשררתן של נורמות-דתיות שואפות משיחיות אפוקליפטית,כדרכו של ר'יעקב משה חרל"פ.אבל ההקצנה האידיאולוגית הנוספת המתמדת אצל תלמידי-תלמידיהם וסחיפתהּ את הציבור הדר ביהודה ושומרון נדמית לי כערעור מתמיד על אופיה הדמוקרטי והליברלי של מדינת ישראל, ובאופן אישי – דומני גם כי לחינוך ולהוראת התורה באופן דוגמטי צר, כאילו מצוות ישוב ארץ ישראל הינה חזות הכל. התנהלות זו גובה כבר מחיר כבד באשר לאוריינותם ולכושר החשיבה הביקורתי- עצמאי של בני החוגים הללו , גם בקרב המתונים שבהם, והלוואי שאתבדה. דומה כאילו המשולש: תורת ישראל, ארץ ישראל, עם ישראל, לא היה השיקול היחיד שהנחה את העלית הרבנית לדורותיה, וכי בעבר נתפסה התורה במשמעות כללית נרחבת, והובהרה תעודתה, בין היתר, באופן הרואה בקיום חיי שלום עם אומות העולם ערך רצוי ומקווה. דבר נוסף, דומני כי מקום תורת האלהות (תורת הקבלה לגילוייה, ספרות פילוסופית יהודית המעצבת תורות אלהות והשגחה) נזנח כמעט כליל על ידי חוגים אלו, או למצער שועבד לצרכים פוליטיים. רבני יהודה ושומרון במירבם עסוקים באובססיביות מה בהיבטים הפוליטיים הצרים של הקיום היהודי, ועוד יותר—בהפצת היהדות באמצעות החזרה המונית בתשובה, שהינה לאמיתה: השפעה פוליטית בשם הדת, קרי: הבניית 'החוזרים בתשובה' בכדי שיצטרפו בהמוניהם למפעל ההתנחלויות ויקימו דווקא שם את משפחותיהם. כללו של דבר, דומני כי בציבור "האמוּני" הולכת ורווחת ההשקפה לפיה הפוליטי קודם ללמדני-אינטלקטואלי.לטעמי,עתידה מגמה זו לפגוע באוריינות, וכבר פגעה שיטתית במגמות מסוימות בהבנת התורה ובהנחלת התורה שאפיינו את בני הדורות הקודמים. 

 

3

 

   אחר הצהריים לעת צללים התארכו והלכו והיום נטה לערוב הלכתי לי מחריש לבדי על הדרך המקיפה את הקיבוץ צופה לאורות הדולקים והולכים אצל הערים הירדניות בממלכה ההאשמית שמנגד. שני טווסים חלפו על פניי על מדשאה,כשני רעים המשוחחים ביניהם,לבושים מיטב מחלצותיהם על ענייני דיומא,שקועים בשיחתם ואינם מסיבים תשומת לבם לכך שהאור הסגול נוגה בקצה זנבם,כמו מאחז בהם אור עוֹמֶם-חוֵּר; בהמשך הדרך המעוגלת, על יד אזור תעשיה עמוס קוביות-ענק של קש זהוב חצו את דרכי שתי נמיות, אפורות- כעורות, בדרכן לצייד הלילי. הרהרתי על הזוגות האלה, הנקבצים ודאי אל תוך תיבת נח דמיונית העומדת אי-שם, מי יודע. הריי קריטריון הקבלה היחידי עבורם הוא שיבואו בזוגות.גם חוות החיות של אורוול הבהבה על סף דעתי לרגע באור אחרון;גם האופן שבו אנו נוטים להעלים עין מן הקרובים לנו, בכדי שלא נצטרך להיבהל מן הדרך שבהּ הם הולכים ומסגלים לעצמם. ובסוף, מעט מדיי מאוחר מדיי, ניגרר שוב אחר תושבי יישובי יהודה ושומרון "הנרדפים","הצדיקים המיוסרים ומסורי הנפש" ברגל רועדת ובזרוע מאוגרפת אל שדות הקרב והקטל,המָפרִים את ימי הזיכרון והשכול הלאומיים (אלו שבקונצנסוס הכללי הרחב ביותר, העשוי לכלול גם את תושבי יהודה ושומרון: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יום השואה והגבורה), בכדי שנוכל להרגיש לרגע אחוות אחים חולפת ורגעית. אולי תהליך דומה עוברים מזה שנים אחדות הפלסטינים, הבוחרים ללכת לאור הקולות האידיאולוגיים האסלאמיים והבלתי מתונים בקרב קהלם. פתע נזכרתי כי גם רוצחיו של יוסף ק' באו כצמד מסתורי, אפילו העבירו ביניהם את המאכלת הלוך ושוב. ברם, שמא שם הנרצח היה יוּסוּף ק', ורוצחיו רק פעלו בהתאם ל'הלכות שחיטת גוי' שחיברוּ רבניהם?

 

הערה למגיבים מהירי-חימה: פנו לעיין ב- רעיא מהיימנא (ס' הזהר חלק ב' דף צ"ב)העוסק בסוד השבת שהיא כללות התורה ("רזא דשבתא דאיהי כללא דאורייתא"), תּוּרוּ שם זכר לישיבת ארץ ישראל,מפעל ההתנחלות, פוליטיקה-דתית, הלכות מדינה, הלכות מלחמה, קידוש האדמה –ואם אלו אינם מנויים וגמורים שם בסוד השבת (שהיא לדעת המחבר שם כל התורה), אולי לא מקרה הוא, שכן השבת מטבעה מזוהה עם השלום ואיכא דאמרי אף עם הרחמים, החירות והפדוּת. שמעו-נא ודעו לכם, אפוא, כמה רחקתם. ולא אזכיר עד כמה הזהיר ס' הזהר בעוון החימה, ודימה אותה לעבודה זרה ממש.  

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, קריית מאיר, שמן על בד 1928, 

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »