והאדם העושה לעצמו דירת קבע בזה העולם ונוהג כמנהגו ומועל בשליחותו, אם יחזירהו הקדוש ברוך הוא למקומו ויאמר לו אתה השליח הגד לי שליחותך, והוא לא זכר השליחות וישכחה, ואדרבה קִלקל ועשה ההיפך משליחותו, אוי לו לאותה כלימה. זאת ישית האדם אל לבו כל ימי חייו בכל יום ובכל לילה ובכל שעה ובכל רגע, ואם הוא עוסק בעניין השליחות יהיה מלא רתת אולי מקצר הוא כפי המצטרך, ואולי בפתע פתאום, כצפור נודדת מקינהּ כן איש נודד ממקומו, מאחר שאין דירתו בכאן [ישעיה הלוי הורוויץ, שני לוחות הברית, שער האותיות: אות ג' גירות, מכון "שערי זיו": ירושלים תשנ"ג, כרך א', עמ' ר"פ טור א'].
כולנו אורחים בעולם החיים, אין אדם היודע את משמעות בריאתו, חוץ מבמובן הביולוגי, הפרימיטיבי ביותר, אין איש יודע את התכלית, אם ישנה תכלית כל עיקר, את המשמעות האפשרית שנודעת ל"השלכתו" כביכול אל תוך מסתרי הקיוּם. למה זה אין לא-כלום? למה אני קיים? אורחים אנו בכוכב הלכת הקטן הזה, אורחיו של מארג מורכב לאין שיעור, אולי אקראי, של מוטציות ותהליכי אבולוציה, שבמקומות רבים לאין מספר עלולים היו להתרחש אחרת או להביא לידי הכחדתנו. התגלגלו הדברים כך שאנו אורחים משחיתים, מחריבים, מנצלים והורסים, מינים אחרים ומשאבים [ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001, עמ' 66-65].
מי שקורא את התורה על הסדר, כסדר הקריאה הבבלי הנוהג בכל הקהילות הרבניות כיום, סיים לקרוא השבוע את פרשת פקודי החותמת את ספר שמות. מי שמקבל (כעמדה המסורתית) כי האל נתן תורה למשה, ודאי חייב לקרוא את התורה כספר הנמסר על ידי מספר אלהי או באמצעות מספר השותף בהשגתו לדעת אלהים; מבחינה זאת, אליבא דספרי המקרא הראשונים, אין עלילות האבות ויציאת מצריים שונים במהותם מפרשת הבריאה. זו אף זו עשויות לבטא את המחשבה האלהית כפי שהתממשה כביכול, כפי שנרשמה בעולם. מבחינה זאת, אברהם אינו הראשון שגילה לאנושות מחדש את האל המונותאיסטי (כפי הרמב"ם מציג זאת, נניח) אלא מי שנשלח על ידי האל למסעותיו, ולהפצת שמו. מבחינה זאת, הסיפור הנורא על השלכתו של יוסף לבור בידי אחיו, אינו אלא עילה להורדתו מצריימה, המפעילה בדרכה את פרשת כבישתם של בני ישראל כעבדים, את השלכתם של תינוקות ישראל הזכרים אלי היאור, את הולדת משה, מכות מצרים, יציאת מצרים ומתן תורה בהר סיני. גולת הכותרת מבחינת ההגות הרבנית היא ודאי מתן תורה מסיני בנוכחות ששים ריבוא גברים, שסבבו את ההר. אבל האם לוז הספר הוא מתן תורה דווקא, כלומר הכפפתו של עם ישראל לסדרי החוק האלהי המתגלם בתורת משה? אם נהגֶה בספר שמות כסיפור תימטי, הרי אחרי תו מרבה לעסוק בהקמת המשכן לאל, כלומר בניין בית בו האל יוכל לבוא לשכון—ואפשר כי הסיפור נחתם אפוא ב-Happy–End בו אלהים מצליח למצוא לעצמו בית בעולם.
תפישה זאת עשויה להתחדד לנוכח ראשית ספר בראשית: האל בורא את עולמו וכלה ממלאכת הבריאה ביום השביעי ומברך את יום השביעי שבו שבת ממלאכת בריאתו. הכתוב מדגיש את סיום מלאכת הבריאה, ובמידה רבה, את חתימתהּ; ברם, נמנע מלעמוד על כך שהאל מצא בעולם את מקומו. נהפוך הוא. רוח אלהים מתוארת כסובבת בעדן. ולפני כן (בתווך שבטרם היום הראשון לבריאה) כסובבת-מהלכת על פני המים העליונים, אך אין כל עדות כי האל מצא בעולם מקום (אף על פי שהיו פרשנים ימי ביניימיים דוגמת הרמב"ן אשר ראו בגן עדן מקום גיאוגרפי, על פני הארץ). לכאורה, אי מציאת מקום בעולם, סייעה לדברי תיאולוגים יהודיים שביקשו לטעון כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כדברי אחד הנוסחים של ספר יצירה. במדרש אחר, סידור רבא דבראשית רבה, מעביר הקדוש ברוך הוא לפניו ביום השביעי (שבת) את כל שריו, מלאכיו וברואיו, בכעין חגיגת-ריקודים ומחולות מליאת חיוּת, כעין סצנת הסיום של שמונה וחצי לפדריקו פליני. לרגע נדמה כי מדובר חגיגה פנתאיסטית של האל השורה ואחוד בברואיו כולם, ושמחתו היא שמחתם. ברם, מייד מובהר ומודגש כי אדרבה, מקום האל הוא בשמי השמיים העליונים דווקא, וכי כל החינגה הזאת היא לכבודהּ של השבת ולא לכבוד הבורא שאינו מצוי בעולם.
סיפור חיפוש הבית בעולם ומציאתו (במשכן המוקם על ידי בני ישראל) עשוי אם כן למצוא משען בכך שהאל הבורא אינו מוצא מקום לעצמו בבריאה ותקשורתו עם ברואיו לכל אורך שני החומשים הראשונים היא באמצעות מלאכיו או שליחיו; קולו אמנם נשמע והוא קשוב לעולם שברא, אך הוא אינו נוכח בעולם; המשכן המוקם, מבחינת המספר המקראי, הוא סיום שלם לפרשת הבריאה, בו האלהות מוצאת סוף-סוף מקום בעולם.
מבחינה זאת, האל חסר הבית, הגר שבא לגור בקרב גרים (האבות היו גרים בארץ כנען, בני ישראל היו גרים במצריים) של ספרי בראשית ושמות הוא אמנם גחמני, נוטה למצבי רוח משתנים הנעים בין חמלה גדולה (הגר, שרה, יוסף, העבדים במצריים) ובין הפגנת אכזריות רבה (דור המבול, סדום, מצריים, חוטאי העגל, כמעט כל ישראל לאחר חטא העגל) אבל אינו מצווה את בני האדם לרצוח בשמו (הוא נפרע במצרים בעצמו; בני ישראל לא נדרשים לרצחם) או לאבד עם אחר [גם לאחר המלחמה בעמלק ברפידים נאמר 'כי יד על כס יהּ מלחמה לה' בעמלק' ולא מופיע ציווי מפורש כבספר דברים (סוף פרשת כי תצא) למחות את זרע עמלק; האל (פרשת כי תשא) מצווה את ישראל כי אם יבואו אל הארץ יימנעו מלכרות ברית עם יושבי הארץ עובדי האלילים וכי ישברו וינתצו את במותיהם, אבל אינו דורש לאבד את עממי כנען פיסית]. האל בספר בראשית אמנם דורש מאברהם להעלות את בנו אל הר המוריה. ברם, כבר רש"י הדגיש בביאורו על אתר, כי אברהם לא נתבקש על ידי האל לשחוט את בנו אלא רק להעלותו אל ראש ההר ולשוב. לעומת זאת, אלהים מצטייר בספרים ויקרא, במדבר ודברים כדורש קרבנות בעלי חיים שיישחטו ויישרפו על מזבחו דבר יום ביומו,ומבקש לאבד פיסית את הפוגעים במצוות התורה, ואת שבעת עממי כנען ואת עמלק– הוא כבר אלהים מבוסס, במידה רבה: "בעל בית". אלהים של בראשית ושמות הוא אל המחפש דרך להתקשר עם בני האדם מחדש, ומשכן כדי לשכון בתוכם. אלהים של ספר ויקרא ואילך הוא מונארך השולט ביד רמה, ומצווה בעד עבדו, משה את ישראל, להמית למען שמו, דבר שלא עלה לפני כן; נראה כאילו מעת התעצמותו בעולם ושבתו במשכן, הוא הופך לאל תכליתי-ממוקד מטרה פוליטית, המבקש להוביל מסע מלחמה עתידי להשתלטות מחודשת על כנען והפיכתה לנחלת בני ישראל, דבר שאינו עולה כמוקד הפרוגרמה האלהית בספר שמות.
הבחנה זאת שהעליתי בין האל המדברי הצנוע, המחפש בית, ובין האל "בעל הבית" המבקש להכרית כל בית לאלהים אחרים, טובה גם לימינו ולחברת האדם. יש אשר יהרהרו האם אלהים מצוי כלל בעולם ולא יידעו תשובה לכך; יש שינהו ויקוו לכך שיוכלו למצוא בפנימיותם משכן, מקדש-מעט, לאלהיהם (אם הוא קיים); אלה הצנועים, המבקשים את האל ואינם יודעים האם הוא נמצא או נוכח, עשויים להיות קשובים יותר לבני אדם המחזיקים בתפישות שונות משלהם לכתחילה. לעומתם, יש אשר מתוך תודעת אל כמונארך ובעל בית מתנהגים בעצמם כ-"בעלי בתים" בעלי-אגרוף, שאינם חסים, ואינם מגלים סובלנות כלפי השונים מהם. מבחינה זאת לטעמי, ישנו מרחק הכרתי גדול בין אדם המחפש כל ימיו בית בעולם ומודע להיותו גר ואורח, ובין אדם הרואה בעצמו "בעל בית" בלתי מעורער לכתחילה; הבחנה זאת כוחהּ נאה גם כאשר מדובר בעמים ומדינות. לא לחינם מופיע בשלהי מגילת איכה (קינה שנכתבה בעקבות חורבן בית ראשון וגלות בבל) הפסוק: 'נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה" (איכה ג', 40); החיפוש הזה הוא חזרה לחיפוש אחר בית בעולם, חיפוש אין-סופי, הנושא בחובו חיפוש אחר מענה כלשהו לאכזריות השורה בעולם; חיפוש העשוי לעדן את האדם ואת דחפיו האלימים. לעומת זאת, האדם, שמצא וישב והשתרר וקיבל לידיו שררה, אינו צריך לחפש, לבקש לשוב—הוא חש את עצמו בבית; הוא עשוי להזמין חיסולים ממוקדים, מבצעים צבאיים כנגד אוכלוסיה אזרחית (ולא להרהר לפני שהוא מסתער), להנהיג אפליה בין לאומים, להפקיע אדמות, לגרש בני אדם, לעצור ילדים, לדון אוכלוסיות שלימות לחיי עוני ומחסור. הוא עשוי לכאורה לזמום ולשלוח אחרים לבצע ככל אשר יעלה על רוחו, ועוד לחוש כי מעשיו עולים בקנה אחת עם הרצון ועם הצווי האלהי והמוסרי שהוענק לכאורה לאבות אבותיו.
בתמונה למעלה: Jack Cymber, Oneness, Mixed Media 2008
© 2011 שועי רז
דודו, בדיוק להיפך, אני מבין בשמאניזם מציאות אנימליסטית שבה העולם מלא נפשות (גם לבעלי החיים, הצמחים, הדוממים, וליצורים בלתי נראים…