Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ג'ז’

*

בספרו של האינטלקטואל היגוסלבי, בן בוסניה-הרצגובינה, פרופ' פרדרג מטבייביץ' (2017-1932), שכיהן כפרופסור לספרות באונ' סורבון ובאונ' רומא, הפלגה ים תיכונית,  מופיעה פיסקה מפתיעה ומעוררת מחשבה, בהּ מביע הפרופסור את חובו לחוקר צרצרים:

*

פעם פגשתי מורה באי סאמוס, חוקר צרצרים מושבע, שנהג להאזין בדבקוּת לקצב העולה ויורד של שירתם. הוא טען ששירת הצרצרים השפיעה על תורת המשקל של השירה היוונית, ושצרצרי האיים נבדלים מצרצרים אחרים בכך שאורגיות השירה שלהם משתלבות בזמן ובמרחב, מתמזגות עם היום ועם הלילה. לאותו מורה צנוע מן האיים הספורדיים חב אני את ציטוטי הסופרים שהזכרתי לעיל. השיחות שניהלתי איתו, הביאוני לתאר בספר זה, את הצלילים שמשמיע הים כשהוא נפגש בחוף, שרידים של גלים – מותשים, גוססים – שמשמיעים את איוושתם הרכה שעה שהם לוחכים את צלע האונייה או את דפנות המזח. קולם של הצרצרים, או אולי שירתם, אינו מפריע לנדודי השינה –  זאת יודע אני מנסיון – באותם לילות קיץ, כשהגוף ער והשינה ממך והלאה, לילות שבהם נדמה כי כל הנשמות בציפיה דרוכה בארבע כנפות הים התיכון.

[פרדרג מטבייביץ', הפלגה ים תיכונית, תרגמה מצרפתית: עדינה קפלן, עריכת תרגום: טל אלעזר, הוצאת ידיעות אחרונות והמרכז לתרבויות הים התיכון באוניברסיטת תל-אביב, תל אביב 2001, עמ' 253-252]    

*

בואו נתעכב רגע על הפיסקה מליאת הקולות והרחשים הזאת. יש בה שירת צרצרים, שירה יוונית, שיחות, צלילים ואיוושות של גלים בשעה שהם נפגשים בקו החוף, בשעה שהם לוחכים צלע אניה ובשעה שהם מכים במזח, ולבסוף שמע-ציפייתן הדרוכה כביכול של כל הנשמות בארבע כנפות הים התיכון. כל הפיסקה מגלמת דחיסות תנועה בלתי פוסקת, וניסיון קשוב לעקוב אחרי הצלילים, הקולות והאדוות שהתנועה יוצרת. כשחושבים על כך בפרספקטיבת ספרו של מטבייביץ', ובמיוחד לנוכח תפיסתו את אגן הים התיכון, כאזור ייחידאי המקיים תרבות רצופה המשתרעת על פני אלפי שנות ציוויליזציה, תרבות המשותפת לערי הנמל של הים התיכון, ואשר בכל עת שיורדת קרנה של עיר נמל אחת, התרבות נודדת הלאה אל עיר הנמל המתחזקת, אפשר להגיע, לנוכח הפסקה למעלה למסקנה, כי כל תרבות היא סך-כל התנועות האמנותיות והקשב המחקרי המתקיימות בה; המחקר הוא סך-כל התבוננות קשובה בפרות הרוח היוצרת ונסיון לתאר אותן בקווים ופרדיגמות, למקם ולהעניק קונטקסט.

זאת ועוד, הזיקה שיוצר מטבייביץ' בין שאון הצרצרים בלילה (רעש אופייני ביותר; בנערותי – כשעוד שמעו את קולות הצרצרים בלילה הייתי מכנה אותו "רעש ירוק") ובין הדמיון של כל הנשמות הנתונות בציפיה דרוכה בארבע כנפות הים התיכון, העלתה בזכרוני, פסקה מתוך ספרו של המחבר הימי ביניימי, ר' אלעזר מוורמס, (1230-1165), חכמת הנפש:

*

הנפש היא דבר ברור שאינה פוסקת לפי שנופחה ממנו, ומצאתי כתוב מה בין רוח לנשמה, אלא נשמה דומה כמין חגב בעל כנפים. והנפש כעין קנה מלא דם כשלשלת קשורה בו תלויה בחוט השדרה, ויש לה גידין קטנים מתפזרים בכל הגוף, ורוח חיים מנהגהּ ומחממהּ ומרגילהּ לדברים. וכשהגוף ישן יוצאה על פתחי הגוף ורואה מעשים ודברים הרבה. והנביאים רואים דבר אמת ברור, כי הנשמה רואה בין לנביא בין להדיוט, אפס כי נשמת הנביא מבארת הדבר היטב אמת ונכוחה ללב והלב מוסר לפה, אבל נשמת ההדיוט אינה מבארת הדבר היטב, כי אם רמז, כי לא נצטוו מרוח הקודש כי אם ראות עצמהּ. לכך כשמקיץ האדם מספר חלומו ומגמגם בו ואין דברו דבר דבור על אופניו, זולתי בסיתום ורימוז.

[ר' אלעזר מוורמס, חכמת הנפש ערוך מחדש על פי כתב יד, בתוך: ספרי הר"א מגרמייזא בעל ה"רוקח", יו"ל ע"י מכון "סודי רזיא", ירושלים תשס"ו, עמ' י"ד-ט"ו]

*

ר' אלעזר מצא כתוב בספר כי הנשמה היא כדמות חגב בעל כנפיים (כעין צרצר); שעה שהנשמה קשורה לגוף, לעמוד השדרה, והיא כעין רוח החיים שבגוף; לנשמה תפקיד אחר לגמריי –  היא נעה ונדה בין הגוף ובין חוץ הגוף. בשינה למשל, היא ככל הנראה מתעופפת באמצעות כנפיה מעבר לגוף ורואה (ככל הנראה בעולם העליון) "מעשים ודברים הרבה". בין בני האדם ישנם הבדלים ניכרים בכושר ראיית הנשמה. הנביאים למשל, נשמותיהם – רואות בבירור ולכן הם מסוגלים לתרגם את מראות הנשמה שלהם באופן נהיר וליצור תמונות של חזיונות יוצאי דופן. לעומתם, ההדיוטות, אינם מסוגלים לראות בבירור ולכן, הם אינם מסוגלים לבאר את מה שראו היטב, ומדברים אודותיו באופן מגומגם ומבולבל, וקשה מאוד להבינם, כאשר הם עצמם אינם מבינים מה ראו.

חשוב בעיני מאוד בקטע הזה הקישור בין הנשמה לחגב בעל כנפיים. כאמור, אותו "רעש ירוק" המאפיין את הצרצרים בלילות, מקורו בתזוזות הכנפיים שלהם. ר' אלעזר מוורמס לטעמי, או כפי שהוא מעיד אחד מאבות אבותיו שכתב את הדברים, שמע בלילות את משק כנפי הצרצרים, וכך מילא את החלל הלילי, שבו האנשים ישנים וחולמים, לא במשק קול כנפי הצרצרים בלבד, כי אם הוסיף עליהם את משק כנפי הנשמות היוצאות לכאורה מן הגוף ואליו גם שבות, כאשר האדם נם את שנתו. אם נחזור אל הטקסט של מטבייביץ', הרי יובן יותר כיצד הוא מתחיל את הקטע בקול הצרצרים ומסיימו בציפיית הנשמות בארבע כנפות הים התיכון.

זאת ועוד, בקבלת ר' משה בן נחמן (רמב"ן, 1270-1198 לערך), שהכיר כמה מכתבי ר' אלעזר מוורמס, מקור הנשמות היא ספירת בינה המכונה גם תשובה וגם אמא. בפירושי הספירות של חוג מקובלי ברצלונה ותלמידיהם מיוצגת ספירה זו בצבע הירוק (שוב, רעש ירוק). אחד מתלמידי ר' שלמה בן אדר"ת (רשב"א), תלמידו של רמב"ן, ר' שם טוב אבן גאון, הביא בפירושו הקבלי לתורה, כתר שם טוב (נדפס בספרו של המקובל המרוקאי, איש מוגאדור/אסואירה, ר' יהודה קוריאט, מאור ושמש, ליבורנו 1839, דף ל"ה ע"ב),משמו של רמב"ן, כי כל תפילותיהם של ישראל עולות לבינה, באופן המזכיר למדי את תנועתה החוץ גופית של הנשמה, אליה רמז ר' אלעזר מוורמס, בדמותו את הנשמה לחגב בעל כנפיים.

לבסוף, הנה בית שיר החותם את שירו של המשורר, סופר הילדים ואדריכל הגנים, הלל עומר, הלאו הוא ע' הלל, "הללו שְׁמֵי כוכב":

*

הוֹ, מוּל קִרְיַת-הַעֶלְיוֹנִים, קִרְיַת-הַלֶּשֶׁם הַלָּזֹאת אֲנִי חוֹרֵג מִכָּל תְּחוּמַי.

וְלֹא נוֹתַר אֶלָּא אֲנִי –

אֶחָד צְרָצַר בַּהֲוָיָה.

[ע' הלל, ארץ הצהרים: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תש"ך, עמוד 35]

*

בשירו האקסטטי עומד ע' הלל, לבדו נוכח כיפת השמים הלילית, מול מערכות הכוכבים הענקיות, המתרקמות מעליו. הוא מתאר את החוויה הזאת, כחריגה מכל מה שהוא מכיר, ועם זאת, הוא חש עצמו פתע זעיר ומצטמצם (לנוכח רשמי הקוסמוס האינסופי) כעין צרצר בתוך הויה אין-חקר. עד כה קראתי את השורות הללו כמעידות על תחושת ההגדלה-האקסטטית (היות חלק מהכל) וממנגד – תחושת ההתפרטות (כמה קט וזעיר הוא הפרט בהויה עצומה זו). עתה, אחרי שנפגשתי בטקסט של מטבייביץ' שהעלה בזכרוני את דברי ר' אלעזר מוורמס –  אני בפירוש שומע ברקע שירו של הלל את קולות הצרצרים, ורואה את המשורר כמי שחש שנשמתו פורחת מגופו, והריהו כאחד הצרצרים, המשיקים כנפיהם, ומנגנים בלילה אל הקוסמוס, כל אחד בנפרד וכולם כאחד, את הרעש הירוק.

*

*

בתמונה למעלה:  22.7.2011 , Island of Crete, Photographed by NASA Observatory

Read Full Post »

*

    הקטע החותם את אלבומו של אמן הג'ז האוונגרדי והפסנתרן אנדרו היל (2007-1931), Point of Departure, משנת 1964, נקרא Dedication, מדי הקשיבי לו אני חושב על ים; הים הופך נוכח. לא חושב שיש עוד קטע מוסיקלי שמזכיר לי את הים וגליו המשתברים באופן דומה. קצת הופתעתי לגלות לאחרונה, כי אנדרו היל התכוון דווקא להביע במוסיקה שיצר אבדן שאין עימו נחמה. על החצוצרן קני דורהם סופר כי כשסיים לנגן עם אנסמבל הנגנים את הקטע באולפן הוא פרץ בבכי. מי שסיפר את הסיפור טען כי קני דורהם היה איש שלא בוכה. זה היה מפתיע לחלוטין למצוא אותו ממרר בבכי.

הבדווים בנגב, כך למדתי מהספר קסם הקברים מאת ששון בר-צבי, עארף אבו רביעה וגדעון מ' קרסל (אוניברסיטת בן גוריון בנגב: באר שבע 1998) מקיימים בחלקם ריטואלים שונים מאלה המנוהלים על-דרך השריעה (ההלכה האסלאמית).  למשל, ישנם תושבי נגב שעדיין מחזיקים בתפיסה מיתית לפיה כיוון התפילה – מזרח, משמעו: ברכה ושגשוג, ואילו המערב – מבטא התמסרות למוות. אספקט אחר של אמונה זו הם ריטואלים שתועדו על חוף הים בעזה, אשקלון, וצפון סיני באמצע המאה העשרים (ואולי מתקיימים גם היום), ביום הרביעי לשבוע האחרון שלפני חג הפסחא הנוצרי. יום זה נקרא במסורת ארבעת איוב, יום רביעי של איוב, שבו רחץ איוב בים ונתרפא מצרעתו. כך, באמונה העממית נקבע כי טבילה בים ביום זה של השנה מועילה לחסן את האדם ובעלי החיים מפני מחלות ממאירות ובעיקר מצרעת. לאחר הטבילה נהגו הרוחצים לזבוח צאן – אותו שילחו על פני המים והיו קוראים: הַאדַ'א עַשַׁאכּ, יַא בַּחְר (זו מנתךָ, הו ים!). את יתרת הבשר בשלו וסעדו. נוסח אחר של הקריאה הוא: הַאדַ'א לִאַלְלה וַּלִאִלְבַּחְר (זה לאל ולים!). הרעיון העומד מאחורי הטקס הוא שהנכנס לים כמוהו כמת, ומי שיוצא מתוכו בשלום כאילו נולד מחדש. על כן, הוא חייב להודות באופן ריטואלי על מיתתו ועל לידתו מחדש.

לבדווים, ממשיך הספר, יש מנהגי אבלות רבים ומנהגי ניחום אבלים מרובים. יש כמובן משפטי תנחומים שנהוג לאומרם, מהם נושאים אופי תיאולוגי ונסבים על שכר וגמול והשגחת האל (המזכירים פראזות דומות במסורת היהודית), ומהם נושאים אופי קיומי כגון: "כֻּלְנָא לִלְמַוְּת', (כולנו למוות).כלומר: כולנו בני תמותה. כמה הגיוני ונוגע ללב להיפרד מן האבלים בהצהרה על שיוויון החיים בפני המוות.

קיבלתי אחרי שבת בשורה קשה. שכנה שדרה שתי קומות מתחתיי נפטרה במפתיע. לפני פחות מחמש שנים איבדה את בנהּ שנפטר ממחלה קשה. כעת נותרו אחריה – בעלהּ, בת, אלמנת הבן ונכד אחד. כשבאתי אז לשבעה על הבן, התקשיתי להתאושש מזה גם לאחר צאתי מביתם. וכך, במוצאי שבת הקודם כשהודיעה לי אשתי על הפטירה הפתאומית, מצאתי את עצמי יושב מול המחשב ומחזיק כף יד אחת על המצח, זמן ארוך, כמי שמתקשה להאמין, ובד-בבד אחוז צער גדול.

לפני כחודש פגשתיה לאחרונה במעלית. זה היה יום שבו הייתי בכל רע. לילה קודם מצאתי את עצמי מקיא כשעה לסירוגין, בתחנת דלק בדרך הביתה מהצפון (המשפחה חכתה באוטו). בבוקר חשתי כל כך חלש, שתקף אותי החשש שאיזה חולי שבעבר כיניתי כאן שממית – שב לסיבוב נוסף. נוסף על כל הצרות, הייתה לי המון עבודה (מוגבלת בזמן), והייתי דאוג שמא לא יעלה בידי להשלימהּ. היא אמרה לי שלום, ועניתי שלום. רק כנראה שמפני כל מה שתיארתי יצאה ממני קול ענות חלושה; צל של קול. "מה, אתה כבר לא אומר שלום?" היא שאלה. "אמרתי; רק יצא לי חלש מאוד" עניתי להּ, ונסיתי לחייך שהכל-כרגיל, למרות שהרגשתי מאוד כלוא בתוך עצמי באותו הרגע. יכול להיות שלא הייתי זוכר את כל זה, אבל אז הגיעה בשורת מותה, ונזכרתי בשלום החלוש.

פוסק ההלכה והמלומד הפילוסופי, בן פרובנס, ר' מנחם המאירי (1310-1249 לערך), כתב בשלהי ספרו חיבור התשובה,  מלים ששאל כנראה מחיבור דוקסוגרפי ערבי, שתורגם לעברית:

*

הוראת כל זה שאין מפלט לאיש מֵהַמָוֶת, ולכן ראוי לאיש שלא להתאבל יותר מדאי, ולא לשמוח בחיים חוץ מהגדר. והיא כוונת מאמר החכם בזה הספר הנזכר: "זאת הדרך שאין ממנה מברח, וזאת הכוס אשר אין משתייתו מנוס. מי שיחשוב שיימלט ממנה ישמח בחייו; ומי שיכיר היותו נוקש בו, יודה ויתודע לאלוהיו". 

[מנחם ב"ר שלמה המאירי, חיבור התשובה: משיב נפש – שבר גאון, יוצא לאור ע"פ כתב יד משנת ר"מ עם מבוא, הערות השלמות ומפתחות מאת משה צוריאל, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תשע"ח, עמוד תק"ח]

*  

איני יודע; מחשבותיי לא שוהות כרגע בסביבה תיאולוגית, ולכן גם לא מוצא את הכרחיות הזיקה בין עובדת המוות ובין ריבונות אלוהים. אם הבאתי את הציטוט לעיל, הרי זה אך מפני יופיו, ומכך שבדרכו הוא הולם את תחושתי, שישנם ימים בהם, אפילו יותר מהרגיל, כל המציאות גָּדוֹל כָּיָּם שִׁבְרֵךְ, והכל דומה למחזה אבסורד מוזר, שבסופו הבמה אף פעם לא ריקה (קם דור חדש), אבל גם הוא מתמודד מול אותם אבסורדים מוזרים, שהדורות הקודמים התמודדו איתם.

עוד אני כותב שורות אלה (באמת ובתמים, בשעה שחתמתי את הפסקה הקודמת) וידידה ותיקה הביאה לי באיחור גדול את בשורת מותו של ראש הזאוויה הסוּפית השאד'לית-ישרוטית בעכו, ד"ר עמר רייס (נפטר בשישי בבוקר) ; ידיד, ידיד השלום, ומלומד גדול. "כֻּלְנָא לִלְמַוְּת'עוד זה מדבר וזה בא.

*

*

בתמונה: ציונה תג'ר, עיר נמל בצרפת ,שמן על עץ, שנות השלושים.

Read Full Post »

*

בשנת 1926, צייר הצייר היהודי הגרמני ואחר כך הבלגי, פליקס נוסבאום (1944-1904) את פנים בית הכנסת בעיר הולדתו, אוסנברוק (או:אוסנבריק) שבסכסוניה (צפון מערב גרמניה), עיר שבה נולד גם הסופר הגרמני, מתנגד הנאצים, אריך מאריה רמארק (1970-1898), שגורלו שפר קצת יותר מזה של בן עירו היהודי.

בציור הנקרא "שני יהודים" נראה הצייר, העטוף בטלית, ופניו אומרות ספק וטרדה. הצעיר עומד בסמיכות לחזן בית הכנסת, אליאס אברהם גיטלזון, שפניו שוחקות בהרבה, כיהודי התדיר בבית התפילה ואוהב את חיי התפילה. הארשת שמגלה נוסבאום בציור אומרת שאפשר נקלע לבית הכנסת בשל שמחה יהודית, אך ודאי אינו חש עצמו כחלק מהמקום, על אף שהוא משתדל לכבד את המסורת ומקיימיה, ובכל-זאת – אין זה עולמו.

בית הכנסת באוסנברוק נוסד בשנת 1906. הוא נועד לשרת גם את בני גילו של נוסבאום. אולי היו שם יהודים, בני גילו של נוסבאום, אבל נוסבאום לא שם עצמו כחלק מהם. כאמן, מרוחק קצת, חש צורך לתאר את חללו של בית-התפילה בפרטי פרטים; ארון הקודש, דרגשי התפילה, המנורות והנברשות, מגני-דוד, הכתובת שעל הכותרת "ממזרח שמש עד מבואו מְהֻלָּל שֵׁם יי" הלקוחה מספר תהלים ונאמרת בפתיחת תפלת ההלל בימים טובים וראשי חודשים. לא ניכר הקשר הרגשי שלו למקום. הוא דווקא בוחר לתאר במפורש את הקושי הרגשי שלו לשהות שם.

תלמוד בבלי גורס במסכת ברכות כי המתפלל באחורי בית הכנסת נקרא שכן רע. בנוסבאום ודאי לא ניכר הרצון להיעשות שכן טוב. נדמה כי הוא מגלם איזו מגמת ביניים, המנסה להמשיך ולקיים את המסורת, אם על שום כיבוד הורים וזקנים, ואם על שום שאלו מנהגיהם העתיקים של בני קבוצתו. יחד עם זאת, קשה לומר, שהוא מנסה להתערות בחיי התפילה ובהווי הקהילה, ונדמה כי דמותו של החזן הידידותי, שאולי יצא לרגע, ושב ונתקל בצעיר הממאן הזה, ומנסה להותירו במקום בדרכי נועם ובחיוך, יחד עם  שאר הקהל, הותירה בו רושם עמוק. נוסבאום זועף (הבעתו שונה לחלוטין מזו של מאוריצי גוטליב בציורי בית הכנסת שלו), אך מצייר את גיטלזון, כמי שמסביר לו פנים, ונדמה כי חשוב היה לו לציין כי כך היו פני- הדברים.

בין ליל השמונה ועד יום העשרה בנובמבר, במהלך ליל הבדולח,  הוחרב בית הכנסת באוסנברוק עד היסוד, יחד עם בתי כנסיות רבים ברחבי גרמניה. נוסבאום היה באותה עת כשלוש שנים בבלגיה עם בת זוגו. במבט נוסף, שאולי מטמיע את גורל בית הכנסת ואת העובדה לפיה ציורו של נוסבאום הוא מן התיעודים הבודדים של קהילה שחרבה, כבר לא ברור לגמריי אם בכתובת שבמרום בית הכנסת לא נכתב "ממזרח שמש עד מבואו מְחֻלָּל שֵׁם יי", מה שאכן קורה כאשר בני אדם נאמנים אך ורק לתרבותם, לעמם ולייעודיו, לנחלת אבותיהם שאין לתת לזרים לטמא אותהּ, ושאינם מוכנים לרחוש נאמנות וחיבה לתרבותו של האחר, רק לחוש כלפי תרבותו זילות ושנאה. במצב כזה, אין מה ואין את מי להלל – וכל ברכה שיוצאת מהפה לחלל האוויר הופכת קללה ונושאת חורבן.

*

*

בתמונה: Felix Nussbaum, Die Beiden Juden, Öl auf Leinwand 1926

  

Read Full Post »

*

באחד הימים נסעתי עם אשתי ברכב, ונקשרה בינינו שיחה על שינוי-פניה של העיר בה אנו דרים מזה 20 שנה. איך הכול חולף ומשתנה לנגד עינינו. ובמקום שלפנים עמדה חנות כבר מזמן עומד בניין חדש שמתנהלים בו עסקים אחרים  אמרתי לה: זה מוזר, כמה אדם רושם בתקופת חייו הקצרה. כשהוא סובב באותם נופים, הוא נעשה רגיש לכל שינוי, לכל תזוזה, מה שאדם שאך הגיע למקום כלל לא יבחין בו, ובכלל – האנשים שיחיו אחרינו בעוד מאה שנה, מה הם ינחשו על עברו של מקום, אם בכלל, כי כדי לשים לב לשינויים הדקים שבסביבה יש לרצות לראות אותם; יותר מכך: יש לעמוד על הקבוע ועל המשתנה; ואילו כיום כשכל המבטים שלוחים בכל עת פנויה לצג הסמארטפון, וכאשר העיניים לא בצג – מציבים לנגדן בדרכים שלטי פרסומת ענקיים, כבר לא נהיר יותר איך בכלל ניתן להימלט, ברגע נתון, מאיזושהי אופרציה של קידום מכירות.

כשביקרנו לפני כמה חודשים בליסבון; הלכנו לבית פרננדו פסואה ברגל מן המלון. הגענו ממש בשעת הסגירה ומשהודיעו לנו שנצטרך לשוב בפעם אחרת, אשתי הופתעה מכך שממש לא התאכזבתי. ממילא יצאנו מאוחר. היא אמרה: אבל ממש רצית להגיע לפה. אמרתי: נכון, אבל ראיתי כל מה שרציתי לראות. את המוזיאון שבפנים, על תצוגת כתבי היד, כדוגמתם כבר ראיתי מודפסים בכל מיני ספרים על אודות פסואה. אשר לבית – כאן לא היה לו "בית", כי אם חדר קטן בשכירות. ומה שהפכו את הבניין כולו ל"בית פסואה", הלאו הדבר בא כתולדה מפרסומו הבינלאומי של פסואה, שנים אחר פטירתו. הוא כלל לא זכה לכל הכבוד והיקר הזה בחייו. ובכן, שאלה אותי אשתי: מה רצית לראות? עניתי: את הסביבה. את השכונה. את הרחובות שבהם עבר בשנותיו האחרונות. לראות את המנזר הקטן (עם מגדל-פעמון) שבדרך, את החנויות הקטנות שעדיין עומדות בשדירה ובהם זבנים שזכו להזדקן עם חנותם, גם לאמוד את מרחק ההליכה שבין הבית ובין נהר הטאז'ו. אחד הדברים שניסיתי לעקוב אחריהם הם עצים. עצים שאולי האריכו ימים מאז ימיו של פסואה ועד היום. עצים שמגשרים על הזמן שמאז ועד היום.

יש לי רגישות לעצים, כאילו הם מי שנושאים את סוד הזמן של המקום בו הם עומדים. כשאני רואה עץ ותיק, אני מקבל איזו יראת כבוד בפני משהו שעדיין עומד, הולך וגדל, כאשר אני חש את עצמי כהרבה יותר ארעי ופגיע ממנו. יכול להיות שיש בי ציפיה לראות בעץ עתיק, כעין קיצור של כללות הנוף הניבטת מסביבתו, כאילו הינו מיקרוקוסמוס של האיזור, וצופן בשורשיו, גזעו, ענפיו וצמרתו – את סודהּ של הסביבה. למשל, המשורר הקטאלני ז'ואן מרגריט כתב: "עַצֵינוּ הָפְכוּ כֹּה גְּדוֹלִים / עַד שֶׁהֶם מוֹדְדִּים לָנוּ אֶת הֶעָבָר" [אותות האהבה, מתוך: 'ידידות סתוית', תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2017, עמ' 36].    למשורר כבר מלאו שמונים, ושירו זה נכתב אך לפני שנים אחדות. מרגריט משמש כפרופסור לארכיטקטורה באונ' ברצלונה; בעבר פעל שנים ארוכות כארכיטקט מצליח בעיר. לכן אפשר כי הוא מתכוון לעצים שנטעו בשעה שפרוייקטים שתכנן הוקמו, וכעת ברבות השנים, הוא מצליח לזהות בעצים הגדולים החולפים בנוף, עדות לביוגרפיה האישית והמקצועית שלו. עם זאת, אני מדבר על דבר אחר— על עצים כנופים משמעותיים. לא מפני שהם מצביעים עליי או על קורות חיי, אלא מפני שהם מספרים לי העולם החיצון – ועל הריבוי, השונות והמגוון השוררים בו. אולי זה רק ניסיון שווא להוציא את הטבע הדומם מאדישותו; לדמות שהוא קצת פחות אדיש, ששוררת שם איזו זיקה. לזכור כי לעתים גם אני אדיש לטבע; את ראשי ממלאות מחשבות הגוזרות אותי כמעט לחלוטין מהעולם המוחשי שבחוץ ומן ההווה. עצים משמעותיים יכולים אפוא לשמש כתמרורים בדרך, הקוראים אותי להתבונן, לטפס החוצה מעצמי; לכונן זיקה לא מסתגרת ביני ובין הסובב אותי. לפעמים יש ברגעים כאלו דבר-מה מעורר ממש כמו שיחה טובה, שממנה למדת משהו מחכים. זכור שיש שם עולם בחוץ, השונה לחלוטין ממך ומקיים עמך זיקה; אם תיתן לזה רגע, התחושה הזאת תישאר איתך, ושוב לא תהיה מוטל בין רגשותיך ומחשבותיך ובין אלו של אחרים.

אבל לא על עץ החיים בוידויים של אוגוסטינוס או על עץ האלים האשורי או על אילן הספירות הקבלי או על היער שהוא כולו עשוי מתאבדים, שהיו לעצים, בתופת של דנטה – אדבר, אלא על "עץ העבדים", הבאובב, אשר על הנהר אומנזמטוטי (= מים מתוקים),  שתחתיו נפרדים הידידים בסוף בארץ לובנגולו מלך זולו לנחום גוטמן.  כזכור מדובר בעלילה שמזוגה קצת ברוחו של ב' טראוון, כלומר סיפור מרדף אחר אוצר אבוד של שליט אפריקאי מרושע,  שמתחיל כמעט עשרים שנה, לפני שהגיבור הישראלי מגיע לאפריקה. הוא זוכה רק לשמוע את התפתחותו והסתעפויותיו ועל התרוששותם המוחלטת של ותיקי העוסקים בו (מיסטר ויליאמס ואומלימו), כאשר הם באים לסוף דרכם. כלומר, מצליחים לאתר את שומר ראשו של לובנגולו, היחיד שעדיין יודע אולי היכן נקבר האוצר האגדי, ומגלים לפניהם ישיש אפריקאי סנילי, ששוב אינו זוכר דבר.  אבל הסיפור אינו מסתיים במפח-נפש גמור, אלא בפרידה נרגשת של ארבעת החברים, המובילים את העלילה: החבר מאנגליה, החבר מאמריקה נחום התל-אביבי ואומגבבא, המציל בחלקו הראשון של הספר את הידיד האנגלי שנפל למים מתנין המבקש לטורפו בנהר הזמבזי.

את עץ הבאובב, תחתיו התקיימה הפגישה, תיאר גוטמן כך:

*

       העץ גדול מאוד וענף, שמונים איש יחד לא יוכלו לחבק את הגזע, מראהו ככרובית ענקית.

העצים הגדולים באפריקה עומדים בודדים בתוך הערבה או בתוך יערות-השיחים. הם משמשים מקום פגישה לכל אנשי הסביבה. עתיקים העצים מאוד: כבני שמונה מאות שנה, מהם גם בני אלף ויותר. בצילם יש מקום לאלפי אנשים.

תחת עצים כאלה היו הכושים מתכנסים לאספות ולמסחר. שם נעשה סחר העבדים. על כן נקראים העצים הגדולים "עצי העבדים". העבדים היו מובאים מכל הסביבה אל תחת עץ כזה.

כיום אין כבר סחר עבדים. אבל שם העץ נשאר לו לעולמים.

מצאתי את חברי יושבים בצל העץ. מתחתיו נדף ריח רטיבות כמו במרתף. הרוח התפתלה בין העלים. נכנסה אל נקרות העץ הנבוב והשמיעה קול יבבה עצוב. כל מקום עתיק עצבות שוררת בו.

חברי מאמריקה אמר כי תמיד בשבתו תחת עץ עבדים נופלת עליו מרה שחורה. זכור יזכור את העבדים אשר נמכרו או נענשו בצלו.

ראה זאת!

הבטתי וראיתי  ווים תקועים בגזע העץ. על הענפים היו כעין יבלות עבות וביניהן חריצים שנשחקו, כנראה, מחבלים. אל הווים האלה היו אוסרים עבדים כדי שיספגו מלקות. ואל החבלים – בשביל שֶׁיִּתָּלוּ!

וזאת!

הבטתי וראיתי קוים חקוקים בקליפה הקשה כברזל. כל קו – סימן לעבד שנמכר או נקנה או מת. כל סוחר היתה לו פינה משלו לסימנים. העץ שימש ספר חשבונות ציבורי.  

מתחילה היו הכושים עצמם סוחרים בעבדים, אך כאשר גילו הלבנים את אפריקה, הגדילו את סחר העבדים פי כמה פה היו קונים אותם ומכאן משלחים אותם לכל הארץ בעולם. סוחר העבדים היה גם השופט אותם.

אדם שצבע עורו שחור לא היה אדם בעיניהם, כי אם חיה. בהמה.

חברי מאמריקה חפר תחת אחד העצים האלה ומצא כמה ערמות של שלדי אדם. ככל השלדים, לבנים היו, ולפי צבעם אין לדעת אם אלו שלדיהם של אנשים לבנים או של אנשים שחורים. לפי שרשרות הברזל שנמצאו על רגליהם מסתבר כי אלה היו שלדיהם של שחורים שנדונו למיתה.

שמתי את אצבעי לתוך אחד הווים וחרדה עברה את גופי: אל וו זה היתה מתחברת השרשרת, שאסרה בן-אדם ושמה אותו לממכר או לַהֲרֵגָה.

לא לחינם *נושבת פה הרוח ביבבה.

[בארץ לוֹבֶּנְגּוּלוּ מלך זוּלוּ אבי עם הַמְטַבּוּלוּ אשר בהרי בּוּלַוָיָה: מסע הרפתקאות באפריקה מסופר ומצויר על-ידי נחום גוטמן, הוצאת מסדה: גבעתים 1969, עמ' 108-107]  

      

העץ הגדול שמראהו ככרובית ענקית, לדידו של גוטמן, משקף את ההיסטוריה הפוליטית מליאת הדמים והעוול שעוללו בני אדם לבני אדם כמוהם באפריקה. גודלו החריג של העץ, היותו ניכר על פני סביבתו – הפכו אותו למקום התכנסות, מקום כינוס מקולל של רוצחים וסוחרי אדם, שהשתמשו בו (בעץ) על מנת לבצע את הריטואלים המסחריים והמשפטיים המחרידים שלהם, שהפכו את סביבתו לאדמת קברים. יש כאן גם קול נוסף, פנימי ומעודן יותר: מה שהעץ הזה יכול היה להיות. למשל: מקום ועד לכל האנשים הדרים באזור; אלפי אנשים חיים היו יכולים לחסות בצילו (ולא – אלפֵי קבוּרים תחת בדיו). לוּ רק היו חופשיים ושווים – אפשר כי הרוח לא היתה מייבבת כך, ולא ממיטה על כל החולף שם חרדה ועצב. השימוש הנואל באדם, הפך לשימוש נואל בעץ (כמקום הוצאה להורג, כספר חשבונות ציבורי) – ובעצם לשימוש נואל בסביבה. כל הסביבה התקלקלה מהיסוד, יצאה מן הקו שיכול היה להתוות הנוף (העץ וסביבתו) –  המגלה בפני הקשובים, כי אילו רק היו בני האדם בוחרים אחרת; בחיים המנסים ללמוד מהסביבה הטבעית, ולהתאים עצמם אליה – אפשר כי הכול היה שונה, ובמקום עצב ויבבה, היו נשמעים במקום הכינוס הזה קולות אחרים לגמרי. אפילו השם שניתן לו: "עץ העבדים"; והלאו ניכר בעיני גוטמן, כי העץ מעולם לא ביקש להיעשות ל-"עץ העבדים".  אלא שהאדם כפה עצמו על הטבע-הדומם הזה את רשעותו, ואת נופו מטיל המורא של העץ –  הפך למקום רצח, שבו הרוח אינה נושבת למישרין אלא מייבבת ומתפתלת.  העץ עדיין עומד, אבל הדברים יצאו לחלוטין מסדרם וממסלולם. אולי כל הפרק הזה הוא בעצם משל גדול, שממנו למדתי בילדוּת, שכל מה שנוגע למאבקי כוחות, וליחסי כוחות אנושיים, לשימוש נואל באדם ולשימוש הרסני בטבע – מנוגד הוא לחלוטין לדברים שיש להתבונן בהם וללמוד אותם, אם רק נותנים לעצמי לעמוד בצלו של עץ ולכונן איתו (עם העץ) איזו ידידות סתווית בין שני סוגי חיים, השותפים באותה מערכת.                 

*

*

בתמונה:   Facing Tree, Photographed by Shoey Raz, September 2018

Read Full Post »

*

1

יש לך אגם של חוש הומור.  אבל באגם שלך ישנם כמה אנשים. מעולם לא פגעת בהם, לא אתה. אבל הם אבדו לך, חלקם מוקדם מדי, ואחר כך כבר אי אפשר היה לשכוח.  מאוחר מדי, ותמיד יישאר מאוחר מדיי – ובד-בבד מוקדם מדיי: שנים בהן עוד  לא הבנת איך מחזיקים את הגוף שלך, איך זוקפים ראש, מה אוכלים, לאן הולכים; איך ממשיכים הלאה.

אין אם מי לדבר על זה עכשיו —  כמעט שלושים שנה אחרי. ואין הרבה מה לעשות. רק לתייק באיזה ארכיב של רגשות וזיכרונות בלתי פתורים, שבו הזמן אינו עושה את שלו, ושום דבר לא נפתר, רק מזדקנים ומבינים, שרוב התקשורת שקיימת , שאתה מקיים עם אנשים אחרים, יש בה מן  הבלתי ממוצה. לעולם לא יגיע רגע  בהירות כבהוכחה גיאומטרית – אין מעגל, אין צורות; רק חוטים ועננים צפים בתודעתך בלי פשר, כמו דגי זהב באקווריום, שאתה עושה כל מאמץ להשאיר בחיים, וכבר שלושים שנה לא החלפת את המים.

אינך חייב להיות אשכנזי או מזרחי, שחור או לבן, גבר או אישה, דתי או חילוני, יהודי או לא יהודי, פוליטי, מיני או צבאי ; אינך חייב להאמין במדינות, בגבולות, בלאומים ועמים, לא משנה מה הם אומרים, אל תאמין בזה, היה מעבר לזה, זה אפשרי אם לא מחפשים עם מי להזדהות, אם רואים במקום ההולדת וברגע ההולדת רק מקרים מבדחים, שאחריתם כובד ובלימה (או בושה וכלימה); היה כמו ת'לוניוס מונק שאת רוב יומו מילא במשחקים: פינג פונג, כדורסל, פּוּל, משחקי קופסא; לפעמים נזכר לנגן, ופעמים רבות מדי הותיר את נגניו שיתאמנו לבד ונעלם לשעות באחד מחדרי הבית; או היה כמו מרסל דושאן (ררוז סלאווי) שיותר משצייר אי פעם בילה אצל לוחות שחמט, ולמרות שהשתתף בתחרויות שחמט מעולם לא נחשב רב-אמן, ולדבריו הקפיד לא לצייר בצורה מסודרת; או היה כמו ז'ורז' פרק. עסוק בפתרון תשבצי הגיון ופאזלים סבוכים, במיוחד כאלה שחסרים בהם חלקים, ושאין כל אפשרות להשלימם; אין אדם לומד את החיים מן ההתמקצעות בתחום אחד. אל תהיה דבר אחד, אל תזדהה עם אמת אחת, אל תחזיק בזהות אחת, כך לבטח תשכח, שהחיים הם חיים, ותחשוב שהם אידיאולוגיה או תיאולוגיה מתמשכת. השאר אחריך חדר מבולגן ואת הצעצועים פזורים. השאר מנורה אחת דולקת בחדר חשוך. כך לא יירמסו במהרה את  הבלגן שהשארת. כך, כל מה שהם ייראו באור, שהותרת, יהיה המולת צעצועים פזורים. זה לא נחשב הרבה. אבל כך לא ימהרו לנכס אותך לְחברה שלא מצאת בה שום הגיון או טעם.

מדי פעם אתה שב ומזכיר לעצמך שכדורסל ומשחת שיניים קיימים בעולם כ-150 שנה לערך; ג'ז, דאדא, רשמקול, מצלמה, פניצלין ורוק'נרול הרבה פחות מזה. אתה רגיל לחשוב על עצמך כדור שלישי לשואה; האם באותה מידה לפחות אינך דור שלישי לג'ז ולדאדא, או דור חמישי למצחצחי שיניים ולחובבי כדורסל?  יש בהשתייכות הזאת לפחות את אותו היגיון. האין לך הרבה יותר אחריות כלפי מסורת הג'ז, הדאדא, הכדורסל וצחצוח השיניים? מה אם אתה מעדיף אותן כרגע על המורשת היהודית או הציונית, שיש מי שיתחזקו אותה גם מבלעדיךָ? מה אם אינךָ מעוניין להיפרד מן היהדות שלךָ, אבל אין לךָ כל כוונה לנופף בה אף פעם; גם לא להעמיד פנים שהיא תופסת אצלךָ את המקום הפנימי ביותר או המרכזי ביותר, אבל יש לךָ בה עניין קיים?

על שפת האגם שלך וטבועיו, יושב פילוסוף סיני זקן, וחושב מחשבות רגועות. למשל, הוא דן בפער בין 'האני הבטל' (wuwo) ובין 'האני בן האלמוות' (buxiu). אתה חושב עד כמה בעשור האחרון, התמוסס בך 'האני בן האלמוות' ועד כמה יותר ויותר התחדד בך 'האני החולף-עובר'. אתה שואל את עצמך עד כמה הדברים מתייחסים לכך שבעשור זה כתבת הרבה (כאן ובמקומות אחרים), והרבה יותר מלנסות לקרוא, לחוות ולזכור –  נסית באינטנסיביות להביע את מהויות הדברים שמתרוצצים בך. צ'יאן מוּ כותב: "דווקא בזכות היותו בטל, האני הוא בן אלמוות".  אבל מציאות אדם שחלף מן העולם בזכרונךָ אינה הופכת אותו בן אלמוות, וגם אם היית טוען לרגע לאפשרות קיומו של זכרון קוסמי או על-קוסמי מוחלט, ולכך שדבר אינו אובד, אלא רק מאבד את התגלמותו הפיסית, האם זה היה הופך מישהו לבן אלמוות? (זיכרון אינו אלמוות הוא סכ"ה רישום) האין זכותו וחירותו של אדם לחוות את חייו כאילו הוא חולף עובר, פרוץ לכל הרוחות, כלה כמו סיגריה ביום קר; מדוע אדם בהכרח חייב להגדיר עצמו נצחי או בעל-פוטנציאל של נצחיות, כאשר נפשו אינה תרה את האלמוות כלל, רק מחפשת שנים על שנים (בדרכים רבות) מוצא מן התחושה שהיא כלואה בתוך טבע דומם ואדיש. עשר שנים של תיעוד מהויות הדברים המתרוצצים בךָ ומה שמתברר שאתה תר דרך זה את פתח יציאה, נתיב מילוט. אתה נזכר בפסוק מתוך זנרין קושו"עֶשֶׁר שָׁנִים יוֹשֵׁב עַל כָּרִית, חֲלוֹם בְּתוֹךְ אָבָק / שְׁעַת חֲצוֹת לְאוֹר הַמְּנוֹרָה, הַתוֹדָעָה שֶׁמֵּעֵבֶר לַדְּבָרִים" [בידים ריקות שבתי הביתה:  פסוקי זן – מבחר מתוך זנרין קושו, קליגרפיה: קזואו אישיאי, תרגום: איתן בולוקן ודרור בורשטיין, הוצאת אפיק: תל אביב 2015, עמוד 157] .

*

*

2

*

לפני כמאה ימים, מול האוקיאנוס, ב-Cabo da Roca  בקצה מערב של יבשת אירופה, מצאת את עצמך נפעם לא בשל יפי האוקיינוס וצבעיו, אלא בשל התחושה שהאגם שלך וטבועיו, בעצם נפלטו ונפרטו מן האוקיינוס. עמדת שם מעל הים, מחוסר תשובה מה יש בשמש הזאת ובאטמוספרה הזאת שמצליח לשוות למים הרבים הללוּ גוונים רבים כל-כך של כחול וסגול, מצאת עצמךָ ממלמל את שירו של נאזים חכמת (1963-1902) "הנה כך באנו וכך נחזור / הֱיה שלום, אחִי הים …" בשינוי מילה: "הנה כך באנו וכך נשוב / היה שלום, אחי הים …", בידיעה שתיכף תיאלץ להיפרד מהמראה הזה, אבל לעולם תרצה לשוב; עוד פרידה. מראה האוקיינוס הזה טבוע כעת אצלך באגם.

אנרי מישוּ (1984-1988)כתב:  "כשמתכוונים לים האטלנטי אומרים: "האוקיינוס! האוקיינוס! ומגלגלים את העיניים הפנימיות. בין כה וכה, הופיעו על האדמה חיים דלים וסמוכים לקרקע, חיי עכבר שלא נודעו ממנו אלא כרסום מועט, אף הוא אינו ודאי, ופלומתו ומנוסתו, ושוב דומיה …" [אנרי מישו, 'קשיים', מתוך: פנימרחוק, תרגמה מצרפתית: אילנה המרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1983, עמוד 159]. על גלגול העיניים הפנימיות לימד בעל תיקוני זהר, ששאף להגיע כך למצב אקסטטי של ראיית המציאות הנעלמת, אבל האוקיינוס הוא אוקיינוס, והוא עומד שם בתנועה עיקשת, והגם שהנה סופית, היא תימשך לאין-שיעור יותר מתנועתךָ בעולם, כעכבר שחייו רעועים-עדינים, נפלטו לחוף ונתפרדוּ, רק לעת קלה, מן האחד האוקיאני. הכל אחד אבל הוא מתפורר ושב לאחדותו ושוב מתפורר. בסוף הכל ישקוט, אפשר נרעיש קצת קודם.

מזל שעודך יכול להעלות בדעתךָ מוישרנגה (Muixeranga)*, מחול עתיק ומגדל אנושי, בו עולים ויורדים בני אדם –  שראשיתו נח על כתפי רשב"י המתואר כעומד על כף הים (כיף ימא), כעין זה שב- Cabo da Roca , אזי בא לפניו אליהוּ ושואלו היודע הוא מ"י ברא אל"ה; אומר לו: אלו השמים וכל צבאיו – הם מעשי הקב"ה, שיש לו לאדם להסתכל בהם ולברך לו (זֹהר ח"א דף א' ע"ב]; וסמוך על ידי אבו חאמד אלע'זאלי (1111-1058) הכותב: "דע כי העולם עכור, הדמיוני והשפל הפך באמתת הנביאים לזכוכית, לגומחה לאורות, לכברה לסודות, ולסולם לעולם העליון" [גומחת האורות, מהדורת תרגום מוערת ומבוארת על ידי אבי אלקיים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2018, שער רביעי פסקה 42, עמוד 239] ; ושעוּן על כתפי פרננדו פסואה (1935-1888) הכותב:  "לְנַתֵּק אֶת כָּל הַיְחָסִים / לְטַפֵּס עַל כָּל הַחוֹמוֹת, / לְנַפֵּץ פְּסָלִים (לְבָנִים) לִרְסִיסִים / וּלְהַשְׁאִירָם עַל עֲרֵמוֹת אַשְׁפֹּת. // כָּל הַיְּקוּם בִּי, כָּל היקום כֻּלּוֹ / מְפֻזָּר בְּתוֹכִי בְּבִלְבּוּלוֹ – / כּוֹכָבִים, כָּדּוּרֵי אֶרֶץ, שָׁמַיִם מִתְפַּשְׁטִים / הַכֹּל טָבוּעַ, שָׁקוּעַ / בְּאִי-סֶדֶר וֵאֱלֹהִים. [שיר חסר שם מנובמבר 1913, מתוך: הספינה עומדת לצאת, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רישׁ, ערך, ניקד וצירף מבוא והערות: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2016, עמוד 261] ; ותמוך על כתפי יונה וולך (1985-1944) הכותבת: "הַכֹּל בְּמִסְגֶּרֶת הַמְּצִיאוּת / אָמַרְתִּי לָהּ / הַכֹּל בַּגְּבוּלוֹת הַבְּטוּחִים הַמֻּכָּרִים / שֶׁל הַרֵיאָלִיָּה הַבְּסִיסִית שֶׁלָּנוּ / זֶה מַה שְֶׁמְסַבֵּךְ אֶת כָּל הַעִנְיָן / וְזֶה קִסְמוֹ / אֵין דָּבָר מִחוּץ לַחַיִּים / כָּאן וְעַכְשַׁו. // "וְהִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ"/ הִיא שָׁאֲלָה  / וַאֲנִי אָמַרְתִי לָהּ / אֵין, זֶהוּ, בָּזֶה הָעִנְיָן / הַכֹּל כָּאן וְעַכְשַׁו /כָּאן הִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ  / וְכָאן הַגִּלְגּוּלִים וְהַזֶּהוּת / וְהֱיוֹת אֲנִי עַצְמִי / וְהוּא עַצְמוֹ." ['והיות אני עצמי', שירים שמאחורי הספרים, בתוך: תת הכרה נפתחת כמו מניפה: מבחר שירים -1963, בעריכת הלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1992, עמוד 299]; ועומד על כתפי יוּסֵף לטִיף (2013-1920) הכותב: "כשהנשמה מתבּוֹננת אל מעבר לגוף, עליה לראות רק יופי בדרכהּ. אלוּ-הם המראוֹת שעלינוּ לְאצור בדעתנוּ, כדי שנוכל לנוּע לעבר מָקוֹם מְרומם." וכולם קשורים אלו אל אלו ומקבלים אלו מאלו; מה שפר חלקך להציב מגדלים רעיוניים ארעיים (גם רעועים) באוויר, ולא לעסוק כל הימים בחומות הפרדה.

*

*תודה לחברי הטוב, גל ובר, שהביא את עניין המוישרנגה לידיעתי, כפועל יוצא של סקרנותי לכל דבר מעורר תימהון.

 *

 

 עשר שנים ל"פרא אדם חושב". תודה מלב לכולכן/ם על הקריאה עד כה, במהלך השנה ובשנים קודמות. 

עדיין כאן.  

שנה טובה מאוד.  

*

*

בתמונות: Cabo Da Roca, Portugal, Photographed by Shoey Raz, June 2018

Read Full Post »

*

1

*

כחצי שנה חלפה מאז שצפיתי במופע המחול של הכוראוגרפית והרקדנית, רוני חדש, כלוב לציפור בתיאטרון תמונע. בשעתו יצאתי את הערב אחוז השתאוּת מול מפגן מחול, שהיה בד-בבד אידיוסינקרטי, אינטרוורטי, חידתי, מוזר ומיוסר, ואז כל-אימת שהתיישבתי לכתוב נתקפתי עצב וספק, כי בעצם לא כתבתי אף פעם על מחול, ובוודאי שלא על כזה-מחול; מה גם שחסרה לי מפת ההקשרים: לא למדתי מחול, איני מעורה בחיי המחול, ואף ספק אם קראתי מימיי יותר מעשרה עד עשרים ספרים או מאמרים, הקשורים במחול. עתה, הואיל ולא צפיתי במופע פרפורמנס אלא במופע של אמנית מחול, ובפירוש חשתי כי ליבו של הערב אינו טקסט, מוסיקה או אמנות חזותית גרידא, התקשיתי לגשת ולנסות להביע במלים את החוויה האמנותית שחוויתי באירוע. בחודשים שחלפו, נוספו כמה הקשרים שאולי יסייעו.

   כלוב לצפור כולל שני חלקים: Ani-Ma (אנימה, נפש בלטינית) משנת 2015 ו-Goofy משנת 2016. בין המופעים, מנוגן ומושר שיר באוריינטציה של סטנדרט ג'ז, שאולי נועד להפחית קצת את המתח הרגשי והחווייתי של הצופים (אולי גם של אמנית המחול על הבמה), לקראת החלק השני. חדש, נעה ללא הרף על הבמה, בסוג של שפה גופנית, שניתן לזהות בהּ תחביר פנימי – זה רחוק מאוד מלהיות כאוטי, ובאותה מידה, רחוק מלהיות סוג של מחול, שמהדהד אצלי משהו מוכר בו צפיתי. רוב-רובו של הערב מכונס, מכווץ ובחלקיו הגדולים מתנהל על הארץ, כאשר המבצעת שוכבת או יושבת, נתונה בתנועה מתמדת, ואף על פי כן, מקיימת רציפות וקיצביוּת (מוסיקלית) מתמדת. אין מבעים של שגב, של מעוף, של התנתקות מהגוף. המופע הוא מבע פיסי מאוד, מופנם מאוד, שאולי חש בממשות מטאפיסית, אבל עסוק הרבה יותר בחוויה (מאבק או כאב ממושך), ובכושר להביע אותה באמצעות הגוף. אותי, תפסה אמנותה של חדש מצד השפה. היא יוצרת שם שפה חדשה, חשבתי לעצמי, שפה שאיני מבין עד תום. היא מנסה לשבור את גבולות השפה על ידי השפה החדשה הזאת, אבל היא בעצם, במודע, נותרת בגבולות השפה והגוף, כאשר לכל היותר העשירה אותן בצורות מבע חדשות. אם אמנות היא חתירה לנוע מן הצורות הקיימות אל צורות חדשות או לבטל צורות קיימות – כך או אחרת, תנועות רעיוניות חדשות וגם תנועות גופניות חדשות הופכות במהירה לצורות חדשות, ולכן לחלק ממערכות של כללים, טכניקות וקונוונציות. למעשה, כל ניסיון להרקיע (לעלות לשמים) הוא רק עוד ניסיון צמוד-קרקע, המהווה איזה ניסיון להינתק מעולם הצורות הקיים והידוע (קונוונציות של אמנות). הוא אולי מסמן, שיש אי-שם שמים; אבל, לכל היותר, ניתן להצביע עליהם מרחוק, בטרם הרעיון הופך לחלק ממערך של צורות חדשות, ונטמע בתולדות המחול והאמנות.

חדש אפוא מציבה את עצמה במצב-גבול – היא מנסה לצאת מגדר השפה והטכניקה של שפת המחול, באמצעות שחרור השפה הפנימית. היא אינה מנסה להשגיב את הגוף ולא את אפשרות ההתנתקות מהגוף, אלא להנכיח את גופהּ על שפע מבעיו. בעיניי, ניכרה מהמופע האמירה – גם אם יש מטאפיסיקה (מימד של ממשות שמעבר לחומר) וגם אם האיִן (מדיום בלתי חומרי) ישנו, הדרך היחידה לסמן אותם היא באמצעות הממשוּת הפיסית-הגופנית (גם שפה היא ממשות כזו, הצריכה מוח וגוף כדי להידבר ולהישמע ועל מנת להיכתב). האמנות בעצם מעיזה לנסות ולרמוז להימצאות דברים שאינם נתפסים בפריזמות גופניות או ישירות על ידי החושים; אבל לשם יצירה כזאת (של סימנים ורמזים) היא נדרשת ופועלת באופנים שנקלטים על ידי החושים, כלומר: על ידי הגופים.

כאשר זוהי המציאות – כל תנועה גופנית, שפתית, רעיונית משחררת אותנו (אנו מביעים את עצמנו) ובו זמנית כובלת אותנו (אנחנו הופכים לחלק מהשפה, התרבות, האמנות). הגוף ומבעיו הם מה שיש לנו (כלא וחירות). הם משפיעים ללא ספק על כל עולם הדימויים האנושי. למשל, על הדימוי השכיח של הנפש או של הנשמה לציפור או של הגוף לכלוב (מה שנמצא כבר אצל אפלטון); או למשל דימוי של ממשוּת נטולת גוף ומתמדת על ידי אוֹר –  כלומר, האדם מבקש שוב ושוב לבטא את מה שחורג מגבולות החומריוּת – באמצעים משלים חומריים לגמריי. בעצם, בניגוד לדימוי השכיח של נפש כציפור, חדש רואה את הגוף, על שלל מבעיו, כציפור בכלוב הקוסמי. אנו ישות פיסיקלית, הנתונה לרשמי החושים, העושה את ימי חייה הסופיים בקוסמוס פיסיקלי, הקרוב כמותית לגדר אין סוף. אם הקדמונים דימו בנפשם קוסמוס פיסיקלי מצומצם לאין שיעור, ומעבר לו מרחבים מטאפיסיים (שאין בהם חומר וטבע) – אנו יודעים כיום וכי לא ניתן לחרוג מן הקוסמוס (שאיננו יכולים להגיע אל קצהו) ולדעת שיש שם דבר-מה. בנוסף, גם התופעות הנפשיות ורעיונותינו הבלתי חומריים, הם בעצם תולדה של הגוף, בכלל זה: חלומות שבהם אנו מעופפים או מצבים שבהם אנו חשים שיש ללא ספק יותר מאשר בשר ודם. אמנם, יש בנו יותר מאשר בשר ודם, אבל המציאות הזאת של היות מעבר לבשר ודם, שאנו מצליחים לחוות לעתים בתודעה (בחוויה פנימית או בחלום), אף היא תולדת הגוף ורשמי החושים, ללא חריגים.

אני מרבה להיתקל בטקסטים דתיים ו/או מיסטיים שבהם מופגן לעג למטריאליזם, תוך הפלגה ביתרונות האמונה בנשמה ובגאולתהּ. העולם הגופני והחושי בכלוב לציפור עולה בערכו בעיניי –  באפשרויותיו ובדרכי המבע שלו על רובה המכריע של המיסטיקה והרוחניות בימינוּ, משום שהמיסטיקה והרוחניות ברובן כבר הפכו כבר ליצורים דוגמטיים, טכניים ומתורבתים יפה, המשווקים לעייפה אם על ידי מיסיונרים אם על ידי סוכני תרבות, החוזרים על אותן מנטרות, שהם משוכנעים באמתותן. מרבית יצירות האמנות הסובבות אותנו הפכו אף הן לתוצרים דוגמטיים, טכניים, ממוסחרים ומתורבתים, השואפים להיות חלק מאיזה שיח. רק לעתים לא מצויות נתקלים ביצירה שמצליחה לחמוק מן הכבלים. זה מעורר מחשבה עוד יותר, כשאמנות מסוג זה, מודעת לכך שהיא נתונה בכבלים, ואינה מנסה לטעון אחרת. אני מעריך יותר אדם יוצר, הטוען שהוא כבול ומודע למגבלות המדיוּם,על פני אדם שטוען שאינו כבול, אף על פי שכל תנועותיו במרחב הן כֶּלֵא ועוד כֶּלֵא.

*

*  

2

*

   אחד המוטיבים במופע, הוא אי היישרת המבט, מה שבולט במיוחד ב-Goofy, שם רוני חדש בוחרת לרקוד כשצווארה מוטה אחורנית, כך שהמראה החזותי שאליו הצופה מתוודע, הוא גוף אנושי המסתיים בצוואר מוטה אחורנית, כשעיני היוצרת-המבצעת תלויות בתקרה, ואינן פוגשות את אלו של הקהל. בזמן צפיה, הערכתי זאת כניסיונה של הכוראוגרפית להתנתק מכל ייחוס אסתסטי, מגדרי ופוליטי. הגוף נתון במתח עצום ובכל זאת מתנועע בחופשיות; חסרון הפנים, או הצוואר המשלים פנים זוויתיות-חדות מסוג חדש, מותיר את הצופה להתבונן בגוף ובתנועותיו, אחרי שנשללה ממנו המובהקות הנשית. חדש אינה מטה ראשה קדימה כמשתבללת, מה שיכול היה להתפרש כשקיעה בעצמי ומתאים לממד המופנם והמכונס של המופע; אולם, דווקא התנועה הנגדית הזוקפת את הראש למעלה ולאחור, מוציאה אותנו מכל ההקשרים שאנו רגילים בהם, בפענוח שפת גוף; היוצרת מבכרת בכוונה להציב את גופהּ אחרת – מכל ציפייה או מכל תפיסה מוקדמת שנוכל להשליך על המופע הזה. המצב הזה כמו שולל את האפשרות הפוליטית והאסתטית, ומציבה את המחול של חדש בתווך הקיומי. כאשר Goofy  הופך למשהו השונה מ-Panay. הדרך היחידה להביע את הגוף מבלי שנפרש אותם לכתחילה כפוליטיים ומגדריים, היא להותיר את הפנים האמתיים מחוץ לשדה הצפייה של הקהל.

לא מעט התלבטתי לגבי פשר תנועת הראש/גוף הזאת שהיא ללא-ספק רכיב דומיננטי במופע כולו. כחודשיים אחר הצפיה, קראתי את ספרו של דרור בורשטיין, אדם בחלל, ובסופו מצאתי את פרק זה, שנקשר אצלי מידית עם כלוב לציפור:

*

כשלושים פסלונים חִתיים קדומים כאלה נמצאו עד כה (זה המצולם כאן מלפני 5,000 שנה), המתארים דמויות אנושיות עומדות. על פי מבנה הגוף סביר שאלו נשים. ידיהן חסרות אצבעות. צוואריהן ארוכים מאוד, שתי רגליהן צמודות וזקופות. מה שמייחד אותן יותר מכל הוא ראשן. האף פונה אל השמים. משום כך מכנים אותן "המתבוננות בכוכבים", כלומר, אלו פסלונים שמבקשים להיות מוצבים תחת כיפת השמים, ובלילה דווקא. התצלום שכאן צולם על רקע שחור, כך שאפשר לדמיין אותה עומדת אפופה חושך שחור עמוק, כמו החושך שרואים בתצלומים האסטרונומיים שהובאו בספר הזה.

המבט סבלני, מתמיד, סקרן, מצפה לבאות אך לא דוחק. חמשת אלפים שנה מול הכוכבים זה לא הרבה, היא יודעת. השמש שלנוף למשל, קיימת כ04 ביליון וחצי שנה. 5,000 שנה זה בערך מיליונית מחיי השמש. החתים נעלמו מן העולם לפני כ-2,700 שנה, כשהצופה בכוכבים כבר הייתה בת 2,300. 2,700 שנה אחרי היעלמם, ממשיכה הזקיפה להביט בשמים. מאחורי גבה שקעו כל ערי האימפריה. באו אנשים אחרים. נבנו ערים חדשות גם הן נעלמו. אין לה פנאי להביט בכל זה. השמים מבקשים התמסרות.

הכוכבים מושכים את צווארה למעלה ומאריכים אותו. הם גם משנים את צורת ראשה. מהזווית של התמונה אפשר לראות שהראש הוא ראש אנושי כשהוא פונה שמאלה, אבל הוא ראש ציפור כשהוא פונה ימינה. הידיים הדומות לכנפיים משלימות את הרושם הציפורי.

זה יכול להיות בה במידה יצור אנוש וציפור כמו נקר. נקר המקיש בגזע החלול של החלל לבנות לו קן או להודיע, כדרך הנקרים על קיומו. כנפיו צמודות לגופו. הוא לא מתכונן לעוף, כי הוא יודע שאין לאן, בניגוד לעץ חלול, הנקישה על דלת החלל לא תשמיע כל קול. אבל הוא לא יפנה את ראשו מהעץ שלו. לאט, בהדרגה, לילה אחר לילה, הוא חוצב לעצמו קן בתוך.

[דרור בורשטיין, אדם בחלל, עורך: איתמר פרת, הוצאת בבל: תל אביב 2018, עמ' 274-273]    

*

   קשה שלא לתהות על הקירבה החזותית הזאת בין המתבוננת בכוכבים החיתית, שהיא אשה ובד-בבד ציפור, אשר זקיפת ראשה למעלה ואחורה היא הסיבה לדמיון הצפורי. אין יסוד לחשוב כי רוני חדש הכירה את הפסלונים החיתיים האלה. אלמלא כמה עניינים שקצת מרחיקים אותי מאפשרות של זיכרון קולקטיבי או לא-מודע קולקטיבי, אפשר הייתי מבקש למצוא  כאן ארכיטיפ. עם זאת, רוני חדש, על דמותה הציפורית, ודאי אינה מתבוננת בכוכבים, כרעותהּ החיתית. ועל אף ששתיהן כמו מבקשות לצאת מגדרי הגוף על ידי הגוף, חדש אינה מייחלת לא לכוכבים שמעל ולא ליקום אין חקר, אבל היא מביעה את הגוף ובאמצעות הגוף מרמזת אולי לדברים שהם מעבר לגוף (התודעה ותכניה, החלום, הרעיון של ממשות שמעבר לחומר, או של היות דבר מה בלתי-חומרי) במגבלות הגוף והחושים. שלא כמו האשה החיתית, רוני חדש אינה מבקשת להינתק מן הגוף, ולהגר לסביבה יציבה יותר וחומרית פחות, שהזמן אינו יכול להשחית. את הקן שלה היא אינה בונה על סף החלל. אלא בתוך עצמה, במו גופה ונפשה, בפנים תודעתהּ. היא תרה את דרכי המבע החדשות שבנפשה פנימהּ, ולא את החיבור אל מה שמתחולל בשוך הגוף או בפגישה בין הגוף והחלל. שתי הנשים מביעות איזו נהיה אל עבר הקוסמוס. הראשונה מייחלת לגמוע את המרחק ונותרת אחוזת ציפייה כ-5,000 שנה, אולי להתאחד עם הכוכבים (בעולם העתיק רווחה התפיסה שנשמות גדולות הופכות לכוכבים); האחרונה – מודעת למגבלות הגוף, ודווקא מתוכו יוצרת אמנות, שמסמנת לה ולנו, את השלבים הבאים.

*

*   

לצפיה ביצירות בוידאו בשלימותן 

בתמונה למעלה: שתי תמונות מתוך Goofy.

Read Full Post »

*

היתה לי שיחה, לפני כמה ימים, עם הבן האמצעי שלי, מתופף ג'ז צעיר, על כך שבילדותי בשנות השמונים, האזנה לג'ז ולרית'ם אנד בלוז התאפשרה דרך מוסיקה שהתנגנה ברדיו. עבורו – שמוסיקת האייטיז מזוהה עם סינתיסייזר ומכונות תופים רועשות, זו היתה הפתעה. הוא ביקש דוגמאות. הפניתי אותו לכמה קטעים. הבהרתי לו שהקטעים המדוברים לא נוגנו באותם ימים בתוכניות ג'ז ברדיו (כגון תכניתו של דני קרפל) אלא נוגנו בשעות השיא של ההאזנה והצפיה דאז (במצעדי הפזמונים, בתכניות הצהרים, בעד פופ עם אהוד מנור, בפנת המוסיקה של יואב קוטנר בזהו זה וכו'). לא כל השירים היו להיטים גדולים, אבל שודרו די הצורך כדי שלילד שניגן פסנתר כל ימי בית הספר היסודי, הם יהוו מקור השראה גדול. למשל, אני זוכר הערה של חבר, שותף לנגינה בארבע ידיים, על כך שקטעים שהלחנתי באותן ימים היו מזיגה בין מוטיבים מיצירות קלאסיות (שנאלצתי לנגן משום תקוות שווא של הדור מעלי שאהפך פסנתרן קלאסי), קלסיקות בלוז וגוספל מחוברת נגינה שתמיד חזרתי אליה, ומוסיקה שהתנגנה ברדיו באותם ימים. אם יש בך משהו, הוא אמר, זה האופן שבו אתה שוזר יחד כל מני ציטוטים מכל מני מקומות שלא נשמעים קשורים – למשהו שנשמע לגמרי שלך. בחשבון הזמן, נדמה לי שהמגמה שהוא הצביע עליה, למרות שמזמן איני מנגן, די מאפיינת אותי עד היום.

לצ'רלס מינגוס יש אלבום נהדר משנת 1960 הנקרא Pre-Bird המאחד מוסיקה שהלחין בנעוריו לפני שהתוודע לבִּי-בּוֹפּ של מוסיקאי הג'ז והסקסופוניסט צ'רלי "יארד-בירד" פארקר (נפטר 1955). ההשפעה הגדולה של בירד על מינגוס לא ניכרת אם בוחרים להאזין לאלבומים של בירד משנות הארבעים, אבל האזנה לאלבומו Jam Session משנת 1952 מלמדת מייד על ההשפעה העמוקה. באותה מידה, הרשימה למטה היא סוג של Pre-Tom (טום ווייטס) אצלי. אני מקווה שהרשימה הזאת למטה תשמח קצת את מי שיישמחו בה. טינה ויימאות' הבאסיסיטית של ה-Talking Heads  אמרה פעם כי בזמנו (סוף שנות השבעים) עשו מוסיקה, קודם כל עשו מוסיקה, והמנהלים והאמרגנים, הבינו (כי אהבו מוסיקה) שאת רואי החשבון ואנשי המאזנים משאירים מחוץ לבניין, כמה זמן שרק ניתן.  נראה שכיום היוצרות התהפכו ברוב תחומי האמנות והאקדמיה.

חלק מהאמנים ברשימה למטה הפכו לכוכבים גדולים, חלקם כבר היו אז; חלקם נשארו תמיד בשוליים או שנעלמו כליל, או כמעט כליל. אני חושב שהרבה לפני שהתחלתי לחקור בנבכי האלטרנטיבות למוסיקה הפופולרית, היו דווקא חלק גדול מהשירים ברשימה הזאת, אופציה של חירות, של מבע-עצמי, של יכולת להיות מוזר וחריג ובכל זאת להביע את עצמך, ולהאמין בכך שיש איזה קבוצה אנושית שיכולה לקבל את זה, אפילו למצוא בשונות או באחרוּת טעם.

ולכל השואלים, כן אלו באמת שירים שאהבתי עד גיל 13 (1986). אני מניח שאהבתי שירים נוספים, כדרכם של ילדים, ועם חלקם הרגשתי קצת פחות נוח. חשוב לומר, אני עדיין מאמין ב-Black Man Ray.

הנה רשימת השירים (כמה מהם, לא רבים, הם גירסות כיסוי לסטנדרטים קודמים), ובעקבותיה כמה קליפים שהוזכרו בה. לא ראיתי טעם להביא את כולם, משום שמגלים ככלות כמה חודשים שחלק מהקטעים ב-youtube  חלפו ואינם. מה שחסר ניתן לחפש ולמצוא.

  1. China Crisis: Black Man Ray
  2. Joe Jackson: Steppin' Out
  3. Thomas Dolby: Hyperactive
  4. Daryl Hall and John Oates: Maneater
  5. The Stranglers: Golden Brown
  6. Tears for Fears: Mad World
  7. Bronski Beat: It Ain't Necessarily So
  8. Grace Jones: I've see that face before/Libertango
  9. The Cure: The Lovecats
  10. The Police: Every Breath You Take
  11. Sting: Moon over Bourbon Street
  12. Eurythmics: Never Gonna Cry Again
  13. Alisom Moyet: That Old Devil Called Love
  14. Elvis Costello: Almost Blue
  15. Latin Quarter: America For Beginners
  16. David Bowie with The Pat Matheny Group: This Is Not America
  17. Bruce Hornsby and the Range: The Way It Is
  18. Donald Fagen: New Frontier
  19. Peter Gabriel: Red Rain
  20. Talking Heads: Once In A Lifetime

*

*

*

*

*

*

*

*

*
ערב השקה לכבוד הקומקום הקדוש, ספרו של עידו אנג'ל "המלה העצובה קומקום" (הוצאת בלה לונה: תל אביב 2018)  — ביום רביעי 5.9.2018 בשעה 19:30,  מיזנטרופ: חלל עבודה אורבני, רחוב שי"ר 6 תל אביב יפו (פינת דיזינגוף), בהשתתפות: הסופר- המשורר רון דהן, האמנית-כותבת מורן שוב, המוסיקאית נעמי חשמונאי, המחבר ואני. הכניסה חופשית. תוהו ובואו. המים כבר מבעבעים.   *

*

בתמונות: Man Ray, Noir et blanche, 1926

 

Read Full Post »

Older Posts »