על השמינית

*

על אלוהים כקומפוזיטור-עליון ועל ההזדמנות לגמול לו במוסיקה ובשלימות המידות בשמיני עצרת אצל הרב-הפילוסוף, יהודה מוסקטו במנטובה של שלהי המאה השש עשרה; וגם מעט על המהפכה המוסיקלית בונציה (מדריגלים, הרמוניות מורכבות, עיבודים רב-כליים, מוסיקה פוליפונית מקהלתית) באותה התקופה (אדריאן וילארט, ג'וזפו צארלינו), שאפשר שדבריו של מוסקטו מייצגים אותה.  

*

ברשימה מלפני כמה שנים עיינתי במדרש רבני שבו תוארהּ השלמת הבריאה ביום השישי בן השמשות, כסוג של ביג בנד שבשוך הביג בנג, כאשר כל באי עולם עוברים, ושרים ונוגנים לפני הקב"ה, ומביעים בשיר ובמוסיקה, את השלימות שבבריאה. מדרש זה, בסדר רבא דבראשית, ממדרשי הגניזה, לא זכה לתפוצה רבתי ואינו שכיח אצל לומדים התורה כמדרשי רבא או כמדרשי אגדה רבים אחרים, ועם זאת – את המסורת המובאת בו לפיה השלימות בבריאה מובעת באופן מוסיקלי, שימר הרב והפילוסוף האיטלקי, שנולד בסמוך לאנקונה, אך חי כמחצית מחייו במנטובה –  ר' יהודה ליאון מוסקטו (נפטר 1590/ שנת ה'ש"ן), שכפי הנראה הכיר היטב את האופן שבו הפליאה הספרות הזהרית לספר על נבלו של דוד המלך (בעקבות מסכת ברכות מן התלמוד הבבלי), שרוח צפונית היתה מרטטת במיתריו ומעירה את המלך לשיר את מזמוריו המחברים שמים וארץ. בדמיונם של המיסטיקנים הזהריים, התעלה דוד בכוח נגינתו ושיריו למן ספירת מלכות (המכונה לעתים על שמו: סוכת דוד ולעתים תפילה) ועד ספירת בינה (המכונה גם תשובה) – כלומר, ייצגה התעלות בין הספירה העשירית (הראשונה מלמטה) ובין הספירה השלישית (השמינית מלמטה למעלה). לפיכך, מוסקטו מייצג את יום שמיני עצרת, היום השמיני לחג הסוכות, כקשור למזמור תהלים הנפתח ב"לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד" (תהלים י"ב, 1), אך גם לאותו קשר אמיץ בין העולם המגיע במחזור הזמן השנתי שוב לנקודת השלימות, ובין אותו זמן בראשיתי, כשרק החל העולם להיבראות, ובו עמד עדיין בראשית-ראשית גילויו בספירת בינה (הזוהר מתאר את נביעת היישוּת מספירת כתר (שהוא כעין אי"ן), דרך ספירת חכמה  אל הבינה, הסמוכה לה,  רק ממנה ולמטה הולך ומתגלה העולם דרך שבע הספירות התחתונות.   

    אם בדרך כלל תיארו המקובלים את היציאה מהאחד (או האין-סוף) כבקיעת אור או כנביעת מים, בדרוש הפותח את ספר דרשותיו, נפוצות יהודה,  הקרוי "הגיון בכינור" תיאר מוסקטו, עולם ומלואו, כמוסיקה המנוגנת באופן תמידי על ידי הקומפוזיטור העליון, הוא האל,  כאשר כל אחד מהנבראים באשר הינם, הינו חלק מהמוסיקה הזאת. לא רק דוד המלך היה לדידו של מוסקטו מוסיקאי, אלא גם משה רבנו – שניגן בכינור (המבטא את שלימות הנפש), ולפיכך לדידו שמו "משה" קרוב ללשון "מוסה" (בערבית) – שעניינו (=פירושו), על-פי מוסקטו, שיר מעולה וחשוב. יתירה מזאת, כשם שהמוסיקה ההרמונית מצטיינת בנעימות, כך גם הנפש היפה והעדינה; לפיכך, הרבה מוסקטו בשימוש "כינור נפשיי", כלומר: כינור הנפש, וכך לדידו עונה הנפש האנושית במוסיקה על אותה מוסיקה אלוהית היוצרת אותה ומקיימת אותו בכל שעה ושעה.    

הנה דברי מוסקטו על יום שמיני עצרת:

וזו היא דרך אמונה, הנרמזת ביום שמיני עצרת, להורות על היותה שמינית לשבע החכמות, כי הוצב גולתהּ, הועלתה על כולנהּ, והיא לבדה המיוחדת לנו, מאשר בשם ישראל נכונה, ומהיותו שמינית, הוראה יוצאת על עניינה, שהיא השיר והמוסיקה המעולה, אשר לה יאתה להזדווג אל ניגון הכינור אשר זכרנו. ילכו שרים אחר הנוגנים בכיוון נפלא, כמו השמינית הוא הניגון היותר שלם מכל ניגוני המוסיקה … ושמחה זו היא ראויה מאוד, כי אמנם באמונה הנרמזת בו יראו אור כל העדה, ונכבשה המסילה לפני כל אחד ואחד לעלות על מדרגת שלימותו בנקלה … וזה היום נגילה ונשמחה, הורגלנו להזכיר בו שלימות משה ופטירתו, להשיב אל לבבנו עניין השירה המושפעת באמצעות השכל, וידוע כי הוא בעל המוסיקה השלימה ואחריו כל ישרי לב בלכתם ילכו להידמות אליו כפי כוחם, יכירו וידעו כי טוב זמרה אלינו בשיר קודש קודשים אשר שם לפניהם, והחפץ ימלא את ידו, ונגינותיו ינגן בכינור נעים עם נבל, ישמיעו קול תהילתו ויזמרו שֵׁם ה' עליון.

[ר' יהודה בן יוסף מוסקטו, נפוצות יהודה, ניו יארק תש"ס, דרוש היגיון בכינור, עמ' ט'-י' בדילוגין ובתיקונים קלים של שיבושי-פיסוק בנוסח הדפוס]  

*

 יש להעיר כי דברי מוסקטו כאן, עוקבים אחר פסוקי תהלים י"ב, שיר-של-יום (פרק תהלים מיוחד) הנאמר ביום שמיני עצרת. לפיכך, "דרך אמונה" שמזכיר מוסקטו חוזרת לפסוק השני במזמור: "הוֹשִׁיעָה ה', כִּי-גָמַר חָסִיד: כִּי-פַסּוּ אֱמוּנִים, מִבְּנֵי אָדָם" (תהלים י"ב, 2). רוצה לומר, היא דרכו של החסיד (דוד המלך עצמו וההולכים בדרכו), כלומר באמצעות הליכה בדרך זאת  גומל החסיד לאלוהים על כל החסד שהשפיע עליו [המלה גָמַר בפסוק מבטאת חלופי עיצורים שוטפים: ל' ב-ר', כמו נניח במלה שרשרת/שלשלת]. לעומת זאת, רוב בני האדם זנחו את דרך האמונה והחסידות הזאת. במה מתבטאת דרך זאת? על פי מוסקטו – להיותהּ שמינית לשבע החכמות, והמשובחת שבכולן. שבע החכמות הם שבעת המדעים:  אריתמטיקה, גאומטריה, מוסיקה, אסטרונומיה/אסטרולוגיה, פיסיקה ומטאפיסיקה. כאשר על שש אלוּ נמנתה לעתים הלוגיקה, שכונתה אורגנון (כלי לכל המדעים), כמדע השביעי; ולעתים נוספה דווקא הפוליטיקה [כדרכו של הפילוסוף הערבי אבו נצר אלפאראבי (951-871 לספ')] בספרו  כמדע השביעי שלימודו תוכף אחר המטאפיסיקה, ואז הפכה הלוגיקה למדע השמיני שאינו מן המניין בהיותו כלי לכל המדעים. כל אלו נלמדו כקוריקולום תימטי על ידי מלומדי ימי הביניים והרנסנס, והיו ובמיוחד בקרב הפילוסופים הדתיים, בני התקופות שהוזכרו, שראו בלימוד שבעת המדעים על-בוריים כסדרם, תנאי בל-יעבור, בדרך להבנה הרמוניסטית נכוחה של כתבי הקודש וכשער הכרחי להשגת השראה תת-נבואית. חשוב להזכיר, כי מעבר לאנצקלופדיות מדעיות עבריות ימי ביניימיות, שסקרו את המדעים לסדרם, כגון: מדרש החכמה ליהודה בן שלמה מטולדו (שנות העשרים של המאה השלוש-עשרה) ו-דעות הפילוסופים לשם טוב אבן פלקירא (1291-1225); נוצרו באותו דור בסביבה היהודית-איטלקית, אנצקלופדיות רנסנסיות שסקרו את שבעת המדעים הפילוסופיים, כגון: בית יער הלבנון ו-באר שבע מאת ר' אברהם בן חנניה יגל (1624-1553), שיוחדו ברובם לענייני המדעים ולסקירתם הפרטנית.

    מוסקטו אינו מפרט כאן בעקבות איזו שיטה של מניין המדעים הוא צועד (להערכתי, בעקבות אלפאראבי והרמב"ם ובהתחשב בכך כי אלפאראבי חיבר את אחד הכרכים החשובים יותר על המוסיקה בימי הביניים, על אף עיסוקו הנרחב במחשבה פוליטית). אבל ניכר כי לדעתו (בקונטקסט הרחב של דבריו) דרך האמונה  מתקשרת עם השלימות קשורה גם לאוקטבה המוסיקלית (סדר הרמוני מתומן) וגם עם היום השמיני שבו נכנס העולל היהודי בבריתו של אברהם אבינו, וכך גם יום שמיני עצרת קוראים בתורה בתורה בפרשת מותו של משה, גדול הנביאים, וכזכור על-פי מוסקטו, גם מגדולי המוסיקאים – ולמחרת (שמחת תורה בחו"ל הוא היום השני של החג והם אינם נחגגים יחדיו ביום אחד) מתחילים לקרוא את הפרשה הראשונה בבראשית העוסקת בבריאת העולם, שכזכור אליבא דמוסקטו, אף היא נביעה מוסיקלית המתחדשת מן האל בכל רגע ממש. פילוסופים יהודיים מימי הביניים, כגון: אברהם אבן עזרא (1161-1090) ויצחק אבן לטיף (1269-1210) למשל, השוו בין שבעת ימי הבריאה ובין שבע החכמות (המדעים), ומצאו לכך סימן בפסוק מספר משלי: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" (משלי ט, 1). לפיכך, נראה כי לשיטתו, שמיני עצרת, הוא יום שמכוון לבעלי-השלימות האינטלקטואלית, הבקיאים במדעים, שהשלימו שכלם והוציאוהו מן הכוח אל הפועל (כלומר נהנים מנביעת השכל הפועל השופע על נפשם המדברת או קרוב לכך), שנוספה להם גם החכמה השמינית: דרך האמונה,  דרכם של אברהם אבינו, משה רבנו ודוד המלך, שידעו לחשוב על אודות האלוהות ולהביע את מחשבות לבבם, אם בשירה ועם בנגינת מוסיקה הרמונית; כשירי הלוויים בבית המקדש, שבהם גמלוּ ליוצרם. שמיני עצרת אפוא, לדעת מוסקטו, הוא יום המיוחד לשלימות הנפש ולמבע האינטלקטואלי והמוסיקלי שבו הנפש גומלת ליוצרהּ. 

    זאת ועוד, להערכתי יש לקרוא את דבריו אל של מוסקטו בסימן המהפכנות המוסיקלית שאפיינה את צפון איטליה בדורו, ובמיוחד בונציה – לאורהּ כתב כנראה את דרוש "הגיון בכנור". באיטליה של המחצית השניה של המאה השש-עשרה התפתחה מאוד שירת המקהלה כשירה פוליפונית, בעוד שעד אז, המוסיקה הימי ביניימית עמדה בדרך כלל בסימן שירת סולו או שימוש במקהלה השרה כאיש אחד. כוונתי בעיקר למי שכונו האסכולה הונציאנית, ובכללם: המוסיקאי והמלחין, אדריאן וילארט הפלמי ( Adrian Vilaert, 1490-1562 ) ותלמידו התיאורטיקן וההיסטוריון, ג'וזפו צארלינו (1517-1590 ,Gioseffo Zarlino ). שני אלו יצרו שורה של מדריגלים, לקולות רבים, שכללו עיבודים מורכבים ורב וכמה כלי נגינה, הנחשבים כיום למבשרי מוסיקת הבארוק.

    צארלינו הגדיל מאוד, כנראה בעקבות הסטואיקן  והרטוריקן הרומאי, מרקוס טוליוס קיקרו (43-106 לפנה"ס), בערך ההרמוניה המוסיקלית כתורמת לסדר פוליטי נאות במדינה. גם השלום מבחינתו הוא תולדה של הרמוניה השוררת בנפש האדם, וכאשר אנשים רבים יאחזו במידה זו, גם ישרור שלום פוליטי. עוד לדעת צארלינו, תלמידו של וילארט, האיזון והתואם ההרמוני הינם פרק של מפגש בין שפע ובין מתינות. לפיכך, הרשה לעצמו צארלינו לשלם מוטיבים דיסהרמוניים מוגבלים בהרמוניות שלו, על מנת ליצור מודוסים הרמוניים חדשים. מי שעסקה במהפכנות המוסיקלית של האסכולה הונציאנית היא המוסיקולוגית האמריקנית, Martha Feldman, בספרה: City Culture and the Madrigal of Venice (אוניברסיטת קליפורניה 1995). יש להניח כי מוסקטו הכיר את כתבי צארלינו הוונציאני או לפחות את רוח רעיונותיו. גם מוסקטו, ממש כצארלינו, קשר בין ההרמוניה המוסיקלית ובין ההרמוניה של כוחות הנפש, והיכולת להשכיל ולגמול לקומפוזיטור-המתאם הגדול, הלאו הוא האל, במעשה מוסיקלי המשלב בין שפע ומתינות עדי אדמות. גם אצל מוסקטו, מוביל הַתֹּאַם הזה לשלום מקווה עלי אדמות ובין חברות או עתיד להביא לידי כך. ההבדל המהותי בינו ובין צארלינו הוא שמוסקטו ראה בדרך האמונה, החכמה/המדע/האמנות השמינית, דבר-מה הייחודי בכל זאת לדרכם ולדתם של היהודים דווקא. הואיל ומוסקטו האמין בכך שמוצא כל החכמות,המדעים והאמנות הנן בעם ישראל ובנביאיו [מוסקטו חיבר גם פירוש גדול על ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי (1041-1075) – שם מסכימה דעתו בעניין זה עם דעת הלוי; הגם שדרך האמונה לשיטתו דומה, מכמה פָּנים, לעניין האלוהי שבו מצטיינים ישראל בספר הכוזרי]. יש להניח כי מוסקטו ראה גם בחידושים המוסיקלים האיטלקיים של דורו, ככל-הנראה, בת-קול מאוחרת לשירת הלוויים בבית-המקדש. בהתחשב בכך, שבשנת 1556 התקיימה שריפה גדולה של ספרות רבנית ברומא, ובעקבותיה הורחב הגטו שבו בילו יהודי ונציה את לילותיהם, ומיסיון של מומרים-יהודים לשעבר עבד בלא-ליאות על מנת לגרום להמרתם הדתית של יהודי איטליה באותה תקופה – אין תמיהה בעיניי על בחירתו של מוסקטו כרב וכפילוסוף יהודי, להציג את דרך האמונה הייחודית המתבטאת בשמיני עצרת, כיום ייחודי והזדמנות ייחודית בפני האל, שהוענקה אך-ורק לחברי הקבוצה היהודית.        

*

*

*

*

בתמונה למעלה: Franco Angeli, Without Title, Mixed Media on Two Sheets of Paper 1982 ©

Read Full Post »

ליזה קוראת!

*

[…] בּוֹדֵד עִם שְׁלוֹשִׁים שְׁנוֹתַי, שֶׁבְּבוֹרוֹ הוֹלֵךְ כָּךְ וְנִרְקָב

מַה שֶׁנִקְרָא אֵי-פַעַם

אַבָּא.

אִמָּא.

יֶלֶד.

[אברהם סוצקובר, גטו וילנה 30 ביולי 1943, תרגם: בנימין הרשב, מתוך: כינוס דומיות, תרגם מיידיש: בנימין הרשב ומתרגמים אחרים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005, עמוד 128]   

 

סבתי ז"ל היתה פרטיזנית ביערות ליטא. שימח אותהּ שידעתי מיהו אברהם סוצקובר (2010-1913) כבר לפני כעשרים שנה ויותר. היא סיפרה לי שבימי היער (היא וסבי, פרטיזן גם הוא, נולדו בעיירה במרחק 60 קילומטרים מוילנה), אפילו קודם לכן, היו שיריו עוברים, משוננים, מצוטטים. הוא היה המשורר אהוב ביותר על הצעירים בוילנה ובעיירות הסמוכות. ידעתי שסוצקובר היה בין הפרטיזנים, הוברח למוסקבה בלב המלחמה, שעלה ארצהּ בהמשך, שחי כאן והמשיך לכתוב ביידיש. אני לא חושב שסבתי היתה חובבת שירה גדולה, אך מסתמא כי סוצקובר היה עוד בצעירותהּ כוכב-עולה בשמי הספרוּת, פרטיזן של מלים, שהפיחו תקווה ועוז רוח בכוחות שנלחמו כנגד הכיבוש הגרמני, שהחיש על רבים מהם את קיצם. קודם-לכן, בימי הגטו, הוא פעל כחלק מפלוגת עבודה להציל ספרים וספריות של יהודים, כפי יכולתו, ולהביא מה שהצליח לגטו; ככל הנראה, במהלך פעולות אלו הבריחו הוא וחבריו כלי-נשק בתוך ספרים, ששימשו לימים בנסיונות ההגנה היהודית. באחת הפעילויות הללו הוברח גם מקלע-כבד בעזרתו של ידיד ליטאי; מקלע ששימש לימים בבריחתם של סוצקובר וכמה מחבריו אל היער.

על כן, חשוב להניח את הכרוניקה גטו וילנה בקונטקסט ההיסטורי-תרבותי שבו נוצרה. היא נכתבה על ידי עד. ניצול שהוברח מן המאפליה של וילנה וגלילותיה ערב חיסול הגטו (ספטמבר 1943), ולאחר כשנה וחצי בין הפרטיזנים, הוטס למוסקבה (מרץ 1944), ושם נתבקש להעלות על כתב עדוּת אנטי-נאצית מצמיתה. יוזמי הספר, 'הועד היהודי האנטי-פשיסטי', הסופרים הסובייטים-יהודיים, אליה ארנבורג (1967-1891) ווסילי גרוסמן (1964-1905). ביקשו לערוך אנתולוגיה גדולה של עדויות על השמדת היהודים בשטחי ברית-המועצות, וראו ביצירתו של סוצקובר, איש ספר מוערך ופרטיזן, מקור-ראשון במעלה עבור המאסף המתוכנן. אלא שההוצאה לאור עוכבה, ובוטלה לבסוף, כנראה בהוראת בכירי המפלגה— אולי משום שבסביבתו של סטאלין ביקשו להגדיל את חלקו של הצבא האדום בשחרור ברית-המועצות, ולמזער את חלקם של כיסי ההתנגדות היהודית (בשנים אחר המלחמה ניסו הסובייטים להציג כל-מני התארגנויות פרטיזניות יהודיות כאילו היו חלק מהתארגנות סובייטית יזומה). וכך, ראוי לציין, כי ספרו של סוצקובר נתחבר בתוך כשלושה חודשים מיום הגעתו למוסקבה, כשנה ומשהו אחר קרב סטלינגראד (יולי 1942-פברואר 1943), כאשר רוסיה כולהּ עמדה בצל תבערה, רעב כבד, ייאוש של המונים, ומלחמת-נגד. על כן, מעבר לגילוי הלב הכן ויוצא הדופן המונח ביסוד ספר, יש להניח כי כותבו ידע בעת הכתיבה כי הצבא האדום (והיו בו גם לוחמים יהודים) מתקדם אל וילנה (איליה ארנבורג, שהוזכר לעיל, טען למשל, כי אין להשאיר גרמנים חיים). ואכן, שבועות מזמן חתימת הספר, נערכו קרבות לשחרור וילנה מעם הנאצים (יולי 1944), שנשאו פרי. גטו וילנה ראה אור לראשונה בתפוצה קטנה רק שנה וחצי אחר-כך בשוך המלחמה (1946); כותבו עוד קיבל קודם לכן מידי יהודים בקשות לכלול בו גם פרק סיום אופטימי על וילנה המשוחררת, ואכן הפרק האחרון 'באפר הלוחש' כולל מסע בוילנה המשוחררת ועדויות רבות שמביא המחבר כלשונן מפי פליטים יהודים אחדים.

וכך, ניכרת מאוד תדהמתו המזועזעת, כאשר עדים מספרים לו כי בערב פסח 1944, כמה חודשים בלבד טרם שחרור-העיר, ובשעה שהוא עצמו החל לכתוב את ספרו במוסקבה, הורו הנאצים על השמדת ילדי הגטו באמצעות מזימה. אימהות צוו להביא את ילדיהן ללא דיחוי על-מנת לקבל חיסון כנגד מגיפה קטלנית. כשהביאו את הילדים. הם נלקחו מהן, הועמסו אל משאיות, ונלקחו למקום בו נורו למוות. כשהבינו חלק מן האימהות מה מתחולל, העדיפו לבקש את הגרמנים שייקחו גם אותן למות עם הילדים. קשה להעלות על הדעת איך בעצם אותו לילה ציינו את סדר הפסח בוילנה. איך ניתן לספר ביציאת מצרים או לשיר 'והיא שעמדה' בסיטואציה כזאת? (למשל, קראתי את ספרו זה של סוצקובר לראשונה קרוב לערב פסח השנה, וכל ליל-הסדר הסיפור הזה רדף אותי).

הספר יכניס את קוראיו אל תוכי עולם שכוח שבו משמשים מושגים ומונחים, כגון: כַאפּוֹנעס (ציידי אדם ליטאיים שהתפרנסו מלכידת יהודים והעברתם לידי הגרמנים); אִיפְּטִינְגַה ("הנבחרים" פשיסטים-ליטאיים שהשתתפו בחדווה במפעל הרצח הגרמני);  מָלינוֹת (מקומות מסתור; מערות, בונקרים, בורות, קירות כפולים וכיו"ב); שַיינִים (אישורי עבודה; אסור היה לליטאים לירות ביהודים בעלי אישורי עבודה תקפים); האֶף-פֶּה-אוֹ (ארגון הפרטיזנים המאוחד). סוצקובר מתאר, יהודים ובהם רב הקלוֹיז הנאלצים לשרוף באיומי נשק את ספרי התורה, בשעה שהנאצים והפשיסטים-הליטאיים מחריבים את המקום; הוא מתאר כיצד התחבא בתוך ארון מתים כדי להציל את חייו; כיצד משפחה יהודית שנותרה בחיים מצאה מסתור אצל נוודים צוענים שקיבלו אותהּ בשמחה אליהם; כיצד הועמד מול כיתת יורים יחד עם יהודים אחרים, ובסופו של דבר, לאחר שנורו יריות באוויר, הובלו כל היהודים לגטו (שוטר ליטאי חשב שזו מהתלה מבדחת); על יעקב גרשטיין, מחנך יהודי, שהקפיד לשיר עם ילדים שירים אופטימיים, המציינים את השלום שעוד יבוא; על זלמן בֶּק, צייר ופסל גאוני כבן 9; על הצלתו והסתרתו על ידי זקנה ליטאית (יאנובה ברטושביץ'). על בשורה שקיבל בפתק מאימו על כך שאשתו ילדה, אלא שעד ששב לגטו הילוֹד כבר לא היה בין-החיים (כלשון החוק הגרמני—שאסר על ילודה יהודית) וגם אמו כבר נלקחה להיירות בפונאר; על סחר בילדים הנוסעים בקרונות משא לפונאר ופדייתם בכסף מלא; על ביזת שלל הירויים על ידי הנאצים והליטאים; על מרטין וייס וקיטֶל, שני רבי מרצחים, האחד ליטאי והאחר נאצי, חובב מוסיקה, הפורט על פסנתר מול יהודים, ומדי פעם מרים את ידו אל האקדח ויורה בהם למוות או מתבונן בהנאה ביהודים עירומים ההולכים וקופאים למוות, אך בוחר לחוס על נער צעיר אחד מביניהם ומאפשר לו לנוס; על יהודים שרצחו יהודים אחרים במָלינוֹת משום שהם סברו כי הם מעוררים רעש, ועלולים להוביל לכך שכל הקבוצה המסתתרת תִלָּכֵּד; על איציק ויטנברג מפקד ארגון הפרטיזנים בגטו שהסגיר עצמו לידי הגרמנים (אבא קובנר מונה למחליפו) לאחר שפורסם אולטימטום, כי אם לא יוסגר עד הערב, יופצץ הגטו מן האוויר עד כליונו מן האוויר. הוא נפרד מחבריו והלך להסגיר את עצמו, ונרצח אחר עינויים קשים.

לצד כל המאורעות, מצייר סוצקובר גם את חיי המחתרת וההתנגדות, ולא פחות מזה את נסיונותיהם האמיצים של יהודי הגטו להמשיך ליצור, להפעיל חיי תרבות, לדאוג לרפואה ולטיפול בחולים וכיו"ב. סוצקובר מקדיש פרק ארוך לחיי הפרטיזנים בגטו, ולכתבים שהפיצו בין חברי הארגון, לקבוצות שהחלו לפרוץ מתוך חומות הגטו ליערות נארוץ'— שם שכן מחנה הפרטיזנים היהודיים "נקמה"; על סוניה מָדייסְקֶר ויוליאן ינקאוסקאס, שני לוחמי חופש ליטאיים, שפעלו רבות להברחת יהודים וסיפקו נשק למגיני הגטו, ולבסוף נרצחו, לא לפני קרב אחרון ממושך, עם הגסטאפו; על פעילותם של קבוצות פרטיזניות יהודיות (ללא שם) כארבעים קילומטרים מוילנה; על שורה של פרטיזניות-לוחמות שהכיר, וכן על יום שחרור וילנה על-ידי הצבא האדום שחל בדיוק ביום השנה לרצח איציק ויטנברג.

הפרטיזנים החמושים, יש להניח, נתקבלו תחילה בתדהמה על ידי הגרמנים והליטאים כאחד; מעבר לכך שהגרמנים הציגו את היהודים כתת-אדם; היתה תדמיתם של היהודים בעיניי הרוסים , הליטאים והאוקראינים כאחד, של סוחרים ולמדנים, שאינם מסוגלים להפעיל נשק; עוד ב-1884 פרסם הסופר הרוסי, ניקולאי לסקוב (1895-1831), שהודה בכך שהכיר רק כמה יהודים טובים בחייו, כתב הגנה על יהודי סנט-פטרבורג (לימים: סטאלינגראד)— בו נכתב, בין היתר: "היהודי אינו אוהב שפיכות דמים וחש כלפיו תיעוב אפילו כשמדובר בצלי או באומצה […] אילו ידעו זאת כולם, הספר הוולגארי על שימוש היהודים בדמם של הנוצרים היה מתקבל רק בצחוק." [ניקולאי לסקוב, 'היהודי ברוסיה: כמה הערות בנוגע לשאלה היהודית', כתבים, תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת כרמל: ירושלים 2016 עמוד 616]. גם החיילים היהודים בצבא הצאר היו לרוב מושא לעג ברוסיה. על כן, יש להניח, כי הלחימה העיקשת, כמו-גם, הפריצה של לוחמים רבים מן הגטו דרך תעלות הביוב אל היער, בעת חיסול הגטו, תחת פקודת המבצע "ליזה קוראת!" ["ליזע רופט!" ביידיש, על שמהּ של הפרטיזנית הלוחמת, בת-וילנה, ליזה (ליזע) מאגון, שנלכדה והוצאה להורג בפונאר]  בימי ספטמבר 1943, תפסה את הגרמנים ואת הליטאים בהפתעה. מה שגם, שרבים מן הפרטיזנים שנותרו בחיים, צעדו לימים עם כוחות הצבא האדום בחזרה לוילנה.

ובכן, כמשתמע עד הנה, הדו"ח שחיבר סוצקובר הוא לפרקים קשה-מנשוֹא  (עצב וזעזוע – שבת אחים גם יחדיו), הגם שהוא תעודה היסטורית-תרבותית שאין להגזים בחשיבותהּ (תורגם לעברית לראשונה בשנת תש"ז על ידי נתן לבנה בהוצאת שכוי, מבלי שהותיר רישום יוצא דופן). לשונו של סוצקובר לכל אורך החיבור היא לשון דיווח, החסרה את הפיוט וההרהור, הממלאים את יצירותיו בשירה (חרות עלי לוח, מתרגמים שונים, הוצאת עם עובד: תל אביב 1949; הלילה הראשון בגטו: שירים, תרגם: ק"א ברתיני, הוצאת עם עובד: תל אביב 1981; כינוס דומיות: מבחר שירים,  תרגם מיידיש והקדים מבוא: בנימין הרשב, עם שירים רבים שתורגמו בידי מתרגמים אחרים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005)  ובפרוזה (אקואריום ירוק: סיפורים, מיידיש: ק"א ברתיני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1979; חרוזים שחורים: אוטוביוגרפיה מדומיינת— שירים, סיפורים, שיחות, מיידיש: בני מר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2015). סוצקובר כותב כמודע לחלוטין לאחריותו כמתעד וכעד ונוטש כאן ברצון את הלך-הרוח היוצר והמספר, לטובת הקמת יד לחבריו, למכריו, לבני משפחתו, ולכל אותם רבבות על רבבות של יהודים, שלא הצליחו להגיע עדי יום שיחרור וילנה.

זה ספר על חורבן שאין-לו-שיעור ועל רוח האדם, שיש ומצליחה לשמור על שיעור קומתהּ גם ברגעים אין שוב פשר לציביליזציה ולהיסטוריה, וכל שנותר הוא גרעין אנושי העומד באומץ נוכח הפורענויות, ומתעקש להמשיך לקיים את חייו ואת ערכיו. כאשר התכתבתי עם ויקי שיפריס המתרגמת-מיידיש, היא שאלה אותי את שמות קרוביי, שמא הם נמצאים בספר. הם אינם מצויים בו. עם זאת, הסיפור המסופר בו, חי בליבי, ואינו יכול אחרת, שכן שמעתי את הסיפורים האלה ודומים להם, מאז היותי ילד קט.

*

אברהם סוצקובר, גטו וילנה, תרגמה מיידיש: ויקי שיפריס, הקדים מבוא: אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי, בעריכת: אברהם נוברשטרן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2016, 299 עמודים. 
*

בתמונה למעלה: Felix Nussbaum, Jaqui in the Street, Oil on Canvas 1944

Read Full Post »