Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ג'יי ג'יי קייל’

*

1.

יונה מרוקנת את מעיה מעל הר הבית. פונה אל הכותל המערבי; יושבת בראשו. מצפה שלאחד מבני האדם הגודשים את הרחבה תישמט חתיכה מהסנדביץ או מהבמבה. לוכדת תולעת או זחל או מקק; אוכלת לשובע נפשהּ. מעופפת משם. לא משנה להּ להיכן. לא תרה שום יונה גדולה בשמים או בארץ – שתאריך ימיה, שתבטיח לה ארץ, שזרעה יהיה ככוכבי-שמים או כחול. אין לה חזיונות על שלטון היונים בעולם; לא על כך שאי-פעם כל היונים תחיינה בשלום. לא יונת רחוקים. לא יונת קרובים. היא עפה להיכן שנושאת אותה הרוח. פוחדת מעופות דורסים. פוחדת מנחשים שיאכלו את גוזליה. אין בה כל השתדלות מיוחדת לשלוט, לכלוא או להרוג.

*

2. 

*

המורה גילה בפניי את המראה של צִ'ין

שיקף את הרגע לפני שהוריי הולידוני

כיום הלימוד הושלם – ומה המצב שהושג?

הלילה משחרר תרנגול ווּגִ'י , שמתעופף באזור המושלג.

[קיזן ג'וקין, דנקורוקו (רשומות העברת האור), תרגמה מיפנית: ענבל טפר, הוצאת סטימצקי: פתח- תקוה 2016, עמוד 310].  

*

מהו מצב השלימות והמהות שהושגו אחר הלימוד? כליל המשחרר מתוכו תרנגול ווג'י שחור (תרנגול הווג'י הוא תמיד שחור). תרנגול הווג'י מגיח מתוך העלטה המוחלטת אל תוך מרחב ארצי המושלג – זה ראשית גילויו; הוא הופך ביעף מנסתר, לא-נודע ודומם, לנגלה וצועק-לעין כל רואיו. מעופו הבלתי אפשרי (תרנגול לא עף), מרמז על היותו של הווג'י השחור, עוף אגדי, כעין בן-כלאיים בין פניקס (מעופף) שנוצותיו מרפאות מכל חולי, ובין תרנגול רגיל (המוגבל לקרקע). דומה כאילו ג'וקין (1335-1268) מפיצו הגדול של הסוטו זן ביפן בראשית המאה הארבע-עשרה – ניסה לסמל את מי שסיים את לימודיו והשיג את מהותו, באותו תרנגול, כעין מי שיצא מחוק האדם הפשוט;  שוב אינו בשר ודם, אלא בן המהות הנסתרת, חובקת-הכל; הוא נושא סגולות מיוחדות, אנושיות במקצת ועל-אנושיות במקצת; במהותו הנצחית הוא דומה כתרנגול שחור מעופף בשלג, בין בני החלוף, בני התמותה. הוא בולט על רקע סביבתו; נודע בחריגותו; כל מי שייתלה בו עינייו יחוש שהוא אינו ככל התרנגולים.

יש צד שווה בין תיאורו של ג'וקין ובין מחבר ספר זהר חדש שם מתוארים הצדיקים, כאילו עתיד הקב"ה לעשות להם כנפיים, ואילו האר"י, אולי בעקבות ספר הזהר, על פרשת בלק, ראה בצפורים קונקרטיות גלגול נשמות של צדיקים. אצל ג'וקין גם-כן האדם השלם (כדוגמת הצדיק) הוא איש-ציפור; תרנגול ווג'י שחור, ליתר דיוק. קשה לאותם מחברים מיסטיקונים להעלות על דעתם ציפור שאין-לה ריבון, הפועלת בהתאם לטיבהּ הציפורי הטבעי. ללא כל זיקה לאיזו ממשוּת נסתרת, או ליישות נצחית או קדושה. הם מגייסים את הציפורים להייררכיה הדתית-מיסטית של דתם או לדרכם הרוחנית. הטבע כולו מגויס לטובת הצדקת הדת, ועל כן, לתפיסה זו יונה המפזרת לשלשת מעל הר הבית, חייבת להיות מחרפת ומגדפת את קדושת המקום, שהרי לא ייתכן שהיא תנהג סתם כך בהתאם לטבעהּ, ובהתאם לכשרים שהונחו בהּ.

*

3.

*

חיים לנסקי, המשורר הסובייטי-יהודי (1942-1905), שמצא את מותו באחד מהגולאגים בזמן מלחמת העולם השניה, שיגר מכתב לסופר, יעקב פיכמן, עורך מאזניים,  בי"ב באב תרצ"ז (1937), ובו צירף פואמה בשם מעשה בעגור שנכתבה שבוע ימים קודם (ה' באב תרצ"ז). השיר שנכתב בשׂוריה ההררית (סיביר) ראה אור לראשונה רק בספטמבר 1962, בכתב העת: מולד: ירחון מדיני וספרותי, 170-169, עמודים 383-379. השיר, כעין משל, הוא מעשה בעגור החריג ובולט בכל מקום אליו הוא נאלץ לנדוד (קינו הראשון עמד בארץ פישון); מדובר בבעל חיים מלומד, אציל, נבון, המתקבל בדרך-כלל בתחילה, כאורח רצוי בחברת בעלי-החיים הזקוקה לבעלי ידע ברפואה, בכלכלה ובמדע, ואחר-כך טפין-טיפין מתחילים לרדוף אותו בשל הצלחותיו, וכך הוא מגורש שוב ושוב, נרדף עד-צוארו, והופך לעין עגור נצחי (עמוד 383). עצתו של העגור הזקן לבניו הנה: "חִישׁ בָּנִים אֶל גְּדוֹת פִּישׁוֹן/ שׁוּבוּ, בְּנוּ קִנְכֶם רִאשׁוֹן! … שׁוּב תִּצְמַח נוֹצַת כְּנַפְכֶם/ שׁוּב תִּגְדַּל דִּיצַת לִבְּכֶם/ שְׁאָר שִׁשִׁים לָשׁוֹן וָתֵשַָׁע / אָז תֹּאמַרְנָה: תִּתְחַדֵשׁוּ!/ יוֹם וָלַיְלָה קוֹל שׂשׂוֹן/לֹא יָמוּשׁ מִגְדוֹת פּישׁוֹן." לנסקי מגייס את הצפורים (העגורים –  ביפן: סמל לשלימות) למפעל הציוני-העברי המתחדש בפלשתינה, בעקבות מפח-נפשו מן הטוטליטריזם הסטאליניסטי, אם בעקבות עגוריו של איביקוס, אשר לנסקי מזכיר בשיר, ובאם בעקבות טוריו של שלמה אבן גבירול: הִנֵּה בְּנוֹת-עָגוּר אֲשֶׁר נוֹעֲדוּ/ שָׁרוֹת עֲלֵי פֹארוֹת וְלֹא-לֻמְדוּ/ אֵיךְ תִּשְׁמְעוּ קוֹלָם בְּגנַּת אֱגוֹז/ הֹלֵךְ,  וְלֹא-תִּשְׁתּוּ וְלֹא תֵּחַדוּ …  [שלמה אבן גבירול, שירי החול, יוצאים לאור ע"י חיים בראדי וחיים שירמן, מכון שוקן: ירושלים תשל"ה, שיר ל', עמוד 19]. אצל גבירול בנות-עגור הן ציפורים בגן, ולא משל תורני או דימוי לחכמה, אבל אפשר כי לנסקי, שקרוב לודאי קרא את השיר באחת ממהדורות הדפוס הקודמות, צייר בדמיונו את קול בנות העגור בגנת-אגוז (שיר השירים) בתמונתם של ישראל. כך או אחרת, האדם מפקיע שוב ושוב ציפורים מציפוריותם, ומצייר אותם כמשל לחיי תודעתו או נשמתו, זיקתו לאלוהות, או כסמל לקבוצה האנושית אליה הוא משתייך או מבקש להשתייך (הבאתי דוגמאות מן הסוטו-זן, היהדות, השירה והציונות). אבל, כמו שהציפור, מעבר לכל מה שהאדם משליך עליה, היא רק ציפור יחידה; כך האדם אינו מוכרח להחיל על עצמו דוקטרינציה דתית, לאומית או אידיאולוגית, על כל הכרוך בהּ, ועשוי להתעקש להיות אדם פרטי החי את חייו על פי טבעו, ועל פי הכשרים שהונחו בו.

*

4.

*

בשבת קראתי את רובה של הנובלה, רקויאם לציפור מאת אלכס חנקין [כתבי יד – סדרה לפרוזה יפה, הוצאת קדימה: בנימינה 2017]; העלילה נסבה על יחסיהם של חוקר אקדמי, אינטלקטואל רב-ידע ואובססיבי לייצוגי צפורים בספרות (והספר אמנם עתיר אזכורים מאין-כמוהו, אפילו מזכיר שיר אחר של לנסקי; וגם כתוב בכישרון גדול) המעביר בקמפוס הר הצופים את הקורס "הציפור בעברית" בשנת 1987; קורס המשנה על הגיבור-הצעיר את עולמו ומהווה את הבסיס שעליו חייו נבנים להבא (הן מבחינת מחויבותו לספרות, בעיקר לשירה; והן מבחינת הכרת חבר עיוור, שנכדתו הופכת בת-זוגו). אותו מרצה צעיר, לאו-דווקא כריזמטי, הוא כה מופנם עד שאפילו את שמו אינו אינו אומר מציין בקולו, ועל שום מראהו זוכה לכינוי 'הצפור'.  ובכן, כאשר התלמיד-המסור בא להודיע למורו שהוא ייעדר לצערו חמישה שבועות רצופים מחמת צו מילואים לאינתיפאדה הראשונה (כאמור, השנה היא 1987). מעניק לו המרצה עותק השמור בידיו של Howl מאת אלן גינזברג ומצטט מתוכו את השורות: "The  Soul is innocent  and immortal / It  should never die ungodly in an armed madhouse". בעקבות כך התלמיד אמנם נאבק ומצליח לדחות את שירות המילואים שלו. כשלוקחים בחשבון כי הדברים נאמרים מפי "ציפור".  ניכר כי בכל זאת, יש דברים שכדאי ללמוד מציפור.

*

*

בתמונה למעלה: יונה על חוט טלפון שצילמתי ברחוב.

Read Full Post »

 

 

 

מחייך לעצים ולעצמי, וגם לעטלף חולף בשדירה שעל דרך פתח תקוה. ההכרה שלנו עוורת כעטלף, היא רואה מעט מאוד מן המציאות הנכוחה. אבל יש לה חוש התמצאות במרחב הזה ובמרחבים אחרים חלקם גלויים לעין וחלקם נעלמים.מרחבים רגשיים שמשום-מה אנו מתאמצים להעלים.ורק עויתות שרירים בפנים לעתים מסגירות את שכּמוּס בּנוּ. מונית-השירות נעצרת בחריקה על הכביש הרטוב. כל הקיום הוא חריקה שאנו מנסים למצוא בה הרמוניה או איזה מומנט מוסיקלי.

   אני נכנס פנימהּ. המונית מתחילה להתגלגל על רקע של ברקים ורעמים. קו של מוניות,הפועל עד השעות הקטנות של הלילה. פרצופים קפואים של הנוסעים. עייפים מעמל היום, מבשורות גרועות, מפחד שאינו נח, אולי גם מן הקור החודר. אני מעביר את דמי הנסיעה. יד לא מוכרת, קרה מאוד למגע, מחזירה לי את העודף מידיו הנהג בקבינה. לאיש אין כח לדבר. חתול חולף במהירות מול הפנסים ואיכשהו חומק אל תוך נתיב סודי באפלה, כמו שהאלים היווניים היו יורדים ארצה על מנת לחלץ את הגיבורים האהובים עליהם משדה הקרב. חור שחור בדרך פתח תקוה. אני חושב על זן ודיכאון וגם על קשב. ועל ספר בו קראתי היום הטוען כי ככל שהאדם עצוב יותר כך הוא קשוב יותר לאחרים. אני לא רוצה לחיות לשווא. אולי אכתוב על זה אחר כך.

   הפנים שמטלטלות עימי בכלי התחבורה הזה כה עצובות. עד שאני טועה האם האנשים נראים כך או שזה במחשבתי בלבד. אולי אנחנו שטים על הנהר סטיכס,  ודמי הנסיעה אשר הושטנו אינם אלא האובולוס. השמיים מתגלגלים במערכותיהם הרחק—ואנחנו שורים בתוך גופים סואנים. כלי דם בהם מתרוצצות כדוריות דם. המולה עורקית- ורידית. האדום אצל השיעים-אסמאעילים מסמל את הטבע; הצהוב את הרוח; הירוק את הנשמה; שביל החלב מתערבב בדעתי לרגע עם קוי ההפרדה הרצים על הכביש. 'שְעַת עִיווּתֵי הַזֵּיתִים. הָעִיר הַכָּבָה/ הֵגִיפָה אֶת בְּרִיחַ הַצֵּל'אני שומע את הכרתי שורקת באזני שורות של דן פגיס.

   חור שחור בדרך פתח תקווה. אני לא אשָּאֵב. אני מתחיל לשיר לאט, מתוך עצמי, אל חלל מונית השירות, בבלוּז איטי, צרוד-מדוד, 'אצא לי אל היער לפגוש את הקוּקִית', Man, כמו לפני עשרים שנה באוטובוס הלילה שהסיע אותי הביתה לרמת גן. אף פעם לא שיכור, אבל מתנהג כמו שתוי. אז בגיל שש עשרה או שבע עשרה כל האוטובוס התחיל לשיר אל תוך הליל הקיצי הלח: 'קוּ-קוּ/קוּ-קוּ/ הן זוהי הקוּקִית'. אחרי עשרים שנה, השיר מעלה על פניהם המכווצות של כמה נוסעים חיוך, לא יותר. אני שר לבדי בחושך בחורף. חושב על מצ'ואו בּאשוֹ שבמאצושימה, הנוף היפה ביותר ביפן, שר ברגע של התעלוּת: במאצושימה/ לבשי בגדי עגוּר- הקוקיה! אני הולך ומשיל את המסווהמעל פניי. עוד מעט אוכל לראות את פניי האמיתיות בטרם נולדו אבי או אמי, ולהטיח לעומתן: קוּ-קוּ, כמו במשחק הילדים ההוא, אשר הקדמתי מדיי לשכוח.  

 

מקורות מצוטטים:

דן פגיס, 'הסולם', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, ירושלים ותל אביב 1991, עמ' 36.

מאצואו באשו, בדרך הצרה לאוקו (אוקו נו הוסומיצ'י), מהדורת תרגום יעקב רז, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2006, עמ' 51.

  

 

 

בתמונה למעלה: Pieter Brueghel, Winter Landscape, Oil on Panel 1621.

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »