*
*
שלשה מאמרים קצרים העוסקים בצבע ויחסו לדמיון, להתבוננות ולאמנות כלולים באסופת מאמרי השחרוּת של ולטר בנימין (1940-1892), המטפיסיקה של הנעורים (תרגמה מגרמנית: דנית דותן, עורך מדעי: יותם חותם, הוצאת רסלינג: תל אביב 2009). במאמר האחרון מביניהם, 'הצבע מנקודת מבטו של ילד' ( שם, עמ' 237-235; נכתב בין 1915-1914, לא ראה אור בחיי המחבר) משמיע בנימין את הדברים הבאים:
*
הצבע הינו דבר שבדעת, צלילותו בדעת, ועירובו מוליד גוונים ולא טשטוש. הקשת הינה תמונה ילדית טהורה. הצבע בה הינו כתכלית קו מתאר, סימון גבול, עבור האדם הילדי, לא שכבת כיסוי שעל עצם, כמו עבור מבוגר. המבוגר מפשיט דברים מן הצבע, כאדרת כזב המכסה על פרטים אינדיווידואליים בזמן ובחלל. בצבע המתווה קווי מתאר הדברים אינם נתפסים כאובייקט, הם מלאי בסדר אחד, באינסוף, בני גוונים הצבע הוא הדבר היחיד, אבל לא כדבר מת וכאינדיווידואליות נוקשה, אלא כבן כנף המתעופף מצורה אחת למשנהּ. ילדים מפריחים בועות סבון. גם שבבים צבעוניים של משחק הכפיסים, טלאים צבעוניים לתפירה, מדבקות, משחקי תה, ספרים עם תמונות נשלפות, ובמידה מעטה יותר גם קיפולי נייר- מתייחסים לטבעו של זה הצבע […]
תפיסת הצבע של הילד מביאה את חוש הראיה לשכלול אמנותי מירבי, לטהרה, בכך שהיא מבודדת אותו; היא מרוממת אותו לכדי דבר שברוח, מאחר שהיא מתבוננת בחפצים על פי תכולת הצבע שלהם ולפיכך אינה מבודדת, אלא מבטיחה לעצמה את ההסתכלות בעולם הדמיון הכרוכה בהתבוננות בחפצים. רק על ידי הסתכלות כזאת על הצבעים, רק תוך שיתופם, ניתן לפתח את הדמיון בשלמות, לספקו, לתרבתו. כשהדמיון משליך יהבו על הניתן למישוש הוא גואה, עולה על גדותיו, גם כשהוא משליך יהבו על ההיסטוריה, ובאמנות הצליל– הדמיון עקר. שכן הדמיון לא יכול לעולם להתייחס לצורה, שהיא עניינו של החוק, אלא רק להתבונן בעולם החיים מנקודת מבטו של האדם תוך יצירתיות שברגש. […]
הצבע בחיי הילד הוא ביטוי טהור לפתיחותו הטהורה כמכוונת אל העולם. הוא מכיל הוראה לחיי רוח יצירתיים, שבדומה לצבע אינם תלויים בנסיבות מקריות, על אף פתיחותם, מספרים על קיומם של עצמים מתים, סיבתיים.
[ולטר בנימין, המטפיסיקה של הנעורים, תרגמה: דנית דותן, עורך מדעי: יותם חותם, הוצאת רסלינג: תל אביב 2009, עמ' 236-235, מצוטט בדילוגים]
*
חשוב לקרוא את הדברים מתוך הידיעה שבעת כותבו את הדברים, בנימין הוא גבר-צעיר, כבן 23 בלבד, המקיים ודאי, כחלקים ניכרים מן הגברים-הצעירים, איזה געגוע-עז, נהיה, לילדוּת שחלפה ואינה עוד. זאת ודאי מתוך פרספקטיבת הלימודים האוניברסיטאיים בברלין, ופיתוח המחשבה הרציונליסטית הכרוכה בהם, התרה אחר הניתוח האנליטי, הגודר, המפרק את התופעות-המורכבות; המבקש תמיד, כמו תלמיד מתאחר של אריסטו לפרק את התרכובת לארבעת יסודותיה הטהורים או של מנדלייב עם טבלת היסודות הכימיים, לטעון כאילו בדברים המורכבים, המדומיינים אין ממש, אלא שיש לאלף את ההכרה לקלוט את רשמיהם הטהורים של הדברים, ועל כן יש להפרידם אלו מאלו, להגדירם ולבארם. כל שכן, את יחסם הסיבתי-תגובתי אלו אל אלו.
בנימין מביע כאן סלידה גלויה למדיי מן התהליך השגור הזה אשר כולו כולל קבלת חוקים ונורמות וכללים, המחליפים את מגעהּ הבלתי אמצעי של הנפש (יותר נכון לכאן: של העין) עם עולם התופעות הסובב אותה. צבעים כמו חפצים לדידו, אינם אובייקטים-מורכבים בלבד, שיש לפרקם בעין-ההכרה למרכיביהם ולנתחם נתח-היטב, אלא מושאי-התבוננות חיוניים של מה שבנימין מכנה 'יצירתיות שברגש'. רק כך, לדידו של בנימין, מתוך פתיחות חיונית אל העולם, ובקשת יסודות 'החיוּת', כלומר: התופעות כמתכונתן: מורכבות, זעות, נושמות, חסרות מנוחה, ניתן להבחין במורכבותו של גוון, כיש אוטונומי, רק כך ניתן להבחין במורכבותו הפנימית, בתנועות החלות בו, כאילו הוא בן כנף נודד. כך המביט על יצירה בצבע, ומבקש לנתח את הרכב הצבעים ויחסיהם, או שאלות בהיסטוריה האינטלקטואלית-אמנותית של היצירה, חוטא לחוויה הבלתי אמצעית של העין התרה בפתיחות את העולם. הוא מוותר מרצון על פתיחות טהורה, וממיר אותה בחוק: מידע העוזר לאינטלקט להבין את שהוא מתבונן בו, אבל מרחיק את היצירתיות-האינטרפרטיבית של העין, המבקשת לתור לה מובנים בלתי מוגבלים באותה יש-מצויר בו היא מתרכזת, בו היא, במידה רבה, נתונה.
אחד המונחים החשובים במאמר הוא 'טהרה'. דומה כי בנימין מנסה להשיב להתבוננות את הדמיון, את אותה 'יצירתיות שברגש'. כך, באותה מידה שהוא מביע את הסתייגותו מן האנליזה הרציונליסטית של הצבע ושל הצבעוניות, או מניסיון של אבסטרקציה סימבוליסטית (מה מסמל הצבע, איזו ממשות/אידיאה אחרת הוא מגלם לעינינו?) ורואה בהן מוות וניכור מן הצבע כתופעה וכיש חי. כך הוא מנסה לרסן את 'הדמיון באמצעות המישוש' משום שלדידו, הדמיון אז עולה על גדותיו. איני בטוח עד כמה מדייק בנימין בקבעו גם כי 'באמנות הצליל הדמיון עקר' (אני חש אחרת לגמריי ממנו, אני חווה מוסיקה כמשהו חי מאוד, וזורם מאוד). ברם, דומה כי כאן עולה האינטרס של בנימין לבודד ככל הניתן את הראיה ואת העין ולמקדן בהתבוננות בצבע גופא, ללא מעורבות חושים אחרים, שיתגברו מצידם את כח הדמיון וישלהב אותו. ובעצם, דומה כי אליבא דבנימין, ההתבוננות בצבע מבקשת להיות סיפור הנפש המנחה את העיין אל הויטאליות של העולם, כמות-שהוא, ומצידם לתת לרשמים להפעים את הנפש, וליצור ללא רפלקסיה-מותנה, אלא מכח הצפיה דימויים בתר דימויים, המדובבים את עולמו הפנימי של הצופה, יוצרם, עת הצבע על הבד הופך לצבע שבנפש, ובאשר הוא כזה, בנדידתו ובתמורתו, הריהו כציפור נודדת (בת כנף) הנתונה במעוף חופשי מנפש לנפש, מענף לענף.
*
בתמונה למעלה: Mark Rothko, Green and Tangerine on Red, Oil on Canvas 1956
© 2010 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 