Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גלסנוסט’

shoey158

 

"אז מה," סבא גאראבט משך בכתפיו. "מכל מכלול ההוויה שלךָ, עיניךָ הן אלה שהכי פחות שייכות לךָ. האוֹר הוא כמו ציפור המטילה את בּיציה בּקן זר".

[ורוז'אן ווסגניאן, ספר הלחישות, תרגמה מרומנית: אנני שילון, ערכה: אניטה פרי סלע, עורכת אחראית: נגה אלבלך, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2012, עמ' 14]  

*

בן אח של סבי נפטר במיאמי ביום שישי, בסמיכות לשבת. סבי כבר אינו בין החיים זה כשלושים שנה. בן האח היה האחרון שנותר בחיים מבני משפחה,בני אותו דור(ארבע עשר אחים ואחיות משתי אמהות,הראשונה מתה בצעירותה;השניה נרצחה על ידי הגרמנים),שלֹא הסכימו לעלות לרכבות שהכינו הגרמנים;שעוררו את תושביה היהודים של העיירה למרד ולבריחה ליער.רבים איבדו שם בעצם אותו יום את חייהם.בנותרים ערכו הנאצים ותושבים מקומיים ציד אדם, במהלכו נורו נשים, זקנים וילדים. מי שהגיע ליערות ואחדים מבני המשפחה בראשם— ייסדו פלוגת פרטיזנים עצמאית. סבי,כמה מאחיו ואחיותיו הנותרים; סבתי, אביה,אחותה, בת דודה שלה. כמה בני משפחות נוספות, הצליחו לשרוד. בהמשך היה סבי נוהג לצאת לפעולות, בהן היה זוחל על מסילות ברזל ומטמין בהן חומרי נפץ. רכבות נאציות לא מעטות יורטו ממסלולן כתוצאה מן הפעולות האלה; אחרי המלחמה הם חזרו לאזור וירו למוות בכל הגברים הליטאים שהשתתפו בציד האדם; הרגו הרבה גם בימים אחר המלחמה  [סבי, סבא רבא שלי (אביה של סבתי, קראו לי על שמו), וכמה מאחי סבי]. כמה כתבות על המשפחה התפרסמו עוד בשלהי שנות הארבעים. אחרי מותו נמצאו כמה אותות שקיבל סבי— עליהם לא סיפר מעולם. רוב הנותרים פנו לארה"ב, חלקם הקטן נסעו למדינת ישראל. בן האח הוזמן על ידי משפחת אימו לקובה ומשם עבר למיאמי. לפני כעשור גיליתי שחוקר אמריקני כתב מאמר על המשפחה שהתבסס על תעודות שנותרו באחד מן הגנזכים שנפתחו אחר הגלסנוסט. היו בו כמה אי דיוקים, הואיל והוא התבסס על מסמך דין וחשבון סובייטי בעניין הפעילות הפרטיזנית של כמה מבני המשפחה, וכנראה ניסה למעט את החלק היהודי-העצמאי בסיפור ולהגדיל את חלקו של הצבא האדום ושל יחידות פרטיזניות שפעלו בחסותו. ספר עברי על הפרשה ראה אור גם כן לפני כמה שנים; היה לי חלק קטנטן בו, כי הפניתי את תשומת הלב של הכותבת הישראלית לגבי מציאות המאמר, וגם מצאתי מי שיתרגם מרוסית מסמכים רלבנטיים. אפשר לומר כי הרוח החיה בספר היו בני הדור שמעליי, אבל מה שהתחיל את הספר היתה העובדה שמצאתי בספריה אוניברסיטאית באקראי את אותו מאמר, פתאום הוא צץ לי מתוך תוכן ספר-מאמרים באנגלית, ומכאן הכל התגלגל. כעת, נפטר האחרון שבשבט, בן אח של סבי, במיאמי— שם חי חיים ארוכים, לו ולאישתו נולדו שתי בנות, שהפכו בעצמן אמניות-לחימה (אמנות לחימה יפנית). אני תמיד שמח לראות אותן, כי הן תמיד היו גורם משמח בילדותי המתרחקת (חוץ מזה שכילד איך אפשר שלא להיות גאה בשתי בנות דוד שמשתתפות במכביה ויש להם חגורה שחורה באמנות לחימה יפנית).לאחרונה גם פגשתי אחת מהן,אחרי כמה שנים,עם בעלהּ,ועם שניים מילדיה באירוע משפחתי גדול,סמוך לחוף הים של תל-אביב (בתמונה למעלה). ממש שמחתי לראותם.

אני תמיד חש שלווה משונה ביערות. אני צריך להזכיר את עצמי לשאול אותן לגבי הנקודה הזאת. למעשה גם את בני המשפחה, בני דורי, אם גם הם חשים ביערות שלווה מיוחדת.

*

*

בתמונה למעלה: בני משפחה ממיאמי פוגשים קרוב משפחה עם חיוך XL באירוע משפחתי על יד הים בתל אביב.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »