*
הקונטרבאסיסט מהתזמורת של באדי בולדן, ניו אורלינס, סביבות 1900, אינו מניח לי. כאילו זכיתי לראות רוח רפאים המונחת בקצה התודעה, על סִפָּהּ, עתים גלויה עתים נעלמת. את צלילו החם-פועם של הקונטרבאס אני שומע כל הזמן, כאילו שפורטים בו מן החדר השני
כמו ההולנדי המעופף— איני יודע אם הוא חי, כלומר האם היה חי אי-פעם. דומני כי גם חבריו לתזמורת לא ממש ידעו. לא ברור האם הוא שם או לא. אני יכול לדמות לי אדם שאיש אינו יודע היכן הוא דר ומה שמו האמיתי. מי חבריו. אם יש לו משפחה (האם היתה לו אי פעם). מאחורי הקונטרבאס, הוא מפגין נוכחות אִלֵּמת, שלא ברור אם מקורה בשנות עבדוּת או באסונות אחרים. מהקונטרבאס שלו עולים הנגונים וההמיות של אבות אבותיו, שכבר אינם בין החיים; כמו פיתום המדבר לכאורה בקול-אוב; דובב את סיפורם של זמנים שהיו ואינם, במבטא של ארץ המוות. קשה להעלות על הדעת כי הקונטרבאס שלו יפריח איזו מלודיה שמחה או קצבּית.
נוכחותו העמומה, כמו אומרת, אני יודע שאינה אותי גורלי להיות בין חבריה של אחת מתזמורות הג'אז הראשונות— אבל אני הבלוז עצמו. אם אתה רוצה להיוודע לבלוז, לפגוש בו פנים אל פנים— בוא אחריי ואראה לך את הבלוז. אחר כך ליד הנהר אנחנו נפגשים. אני וכמה חברים. ג'אם-סשן רפאים. אבל ברגע שבו אני זע והוא עוזב את המיתרים— הכל נעלם ומתפוגג. אני ממשיך לשמוע את פעימת המיתרים מן החדר השני.
רציתי לכתוב משהו על חיבתו לסקוטש, ובורבון וברנדי. אבל זו אינה חיבתו— זו חיבתי. רציתי לכתוב על מישהו, אולי מבין חבריו, אולי מבין שומעיו, הקרב לדבר איתו. אמנם, מי שניגש, מוצא רק חליפה ריקה וקונטרבאס שעוּן עליה; ומן החלון— נהר באור דמדומים.
*
*
[1 בינואר, לילה (השיר שבסרטון): מלים- אבות ישורון; לחן וביצוע: אלון אולארצ'יק; צילומים של תל-אביב הלֵילית: נועה אסטרייכר; דרור בורשטיין על שירו של ישורון]
*
לקריאות נוספות: אחד-עשר-מטרים בלוז, ג'ז, הנה בא הבלוז, Oh–Babe–It-ain't No–Lie
*
בתמונה למעלה: 1905–The Buddy Bolden Band , New Orleans, circa 1900
פֶּרֶא אדם חוֹשב 