Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ג'ק המרטש’

*

ספרהּ של יונית נעמן, אִם לב נופל:  שירים, ממשיך בצורה ישירה כמה ממגמותיו העיקריות של ספרהּ הראשון, כשירדנו מהעצים  [עורכת הספר: תמי ישראלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת גמא, תל אביב 2015]. מדובר בשירה פוליטית השמה במוקד הדברים את חווייתה הקיומית של המשוררת כאישה מזרחית מול פטריארכיה לבנה ועוינת, המנסה לבטל, להדיר, להזיז ולחבל בעצם זכותהּ של המשוררת להשפיע על החברה האנושית ועל ההיסטוריה. משיריה של נעמן עולה זעקת הציפור הכלואה, שהגברים והממסדים הגבריים מתעקשים לידות בה אבן אחר אבן; כמו-גם, קריאה צלולה וישירה להשגת חירות פוליטית, ופתחון פה שאינו תלוי ברצונו הטוב של אף פטריארך מקומי או אחר. מטבע הדברים, אני קרוב יותר למבע הכן של תפיסת החירות (גם אם היא רצוצה וחבוטה) ולחוויות הקיומיות ששירי נעמן מביעים. מבחינה זאת, מקובלים עליי דברי סימון וייל (1943-1909): "מוטב לומר אני סובלת, מלומר – הנוף הזה מכוער" [הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 173].  

   ובכל זאת, שירי יונית נעמן מדגישים עד כמה הנוף העירוני הקונקרטי –  מכוער והייררכי, ועד כמה תחושת האיום העולה מתוכו ממשית ובלתי נסבלת, במיוחד עבור הנשים. למשל, הנה שיר המבטא נוף תל-אביבי שכיח, לכל מי שהישיר פעם מבט אל המרצפות באלנבי או בין דרך יפו לדרך שלמה; טבע דומם פוער  פיו לבלי-חוק:   

*

גַּלְגַּלֵי הַאוֹפַנַּיִם שֶׁלִי

מוֹעֲכִים עֶשְׂרוֹת כַּרְטִיסִים

מִזַּן בִּקּוּר

שֶׁעֲלֵיהֶם מֻטְבָּעִים מִסְפְּרֵי טֵלֵפוֹן

חֶלְקֵי פָּנִים מְרֻטָּשִׁים, אֵיבְרֵי גּוּף

נִדְמֶּה לִי שֶׁהָאֲוִיר בָּאֵזוֹר הַזֶּה

מָהוּל בְּזֶרַע

הַמִדְרָכוֹת מַהְבִּילוֹת תְּעוּקָה

אֲנִּי רוֹכֶבֶת וְנִבְחֶלֶת

נִבְחֶלֶת וְרוֹכֶבֶת

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם

מָה עָשִׂיתָ לָנוּ

[יונית נעמן,  'צריך לשרוף הכל ולהתחיל מחדש' , אם לב נופל, עמוד 35]

*

 נעמן מתארת פה נפילה לגיהנם יומיומי, בנאליות של רוע (טמטום ותאווה). כמו שבטקסטים ימי ביניימיים תוארו לא אחת המאוננים כמי שדינם בתופת – שיהיו נדונים בשכבת זרע רותחת; כך, אשה הרוכבת על אופניה ברחוב תל-אביבי  נדונה לשהות בתוך מרחב שבו גוף האישה הפקר, וכולו תשלובת בין החפצה, סחר וחימוד על ידי גברים כוחנים, אלימים וחרמנים. אם וולט וויטמן באחד משיריו היפים כתב כי "מכתבים מאת האלהים אני מוצא נְשוּרִים ברחוב, וכל אחד חתום בחתימות שמו של האלהים" [עלי עשב, ליקט ותרגום: שמעון הלקין, ספרית פועלים: תל אביב 1984, עמוד 123]  הרי נעמן מטיחה את וויטמן (שתיעד בשיריו בין היתר מפגש בבית בושת, וראה בזנות עניין לגיטימי, כל זמן שהוא מתקיים על ידי אנשים חופשיים, בהסכמה הדדית),  מן השגב אל קרקע המציאות. לא מכתבי אלוהים מוצאים ברחובות, כי אם כתבי זילות וזנות – הם הנמצאים נשורים ברחוב. כרטיסי ביקור קונקרטיים שבהם מגלמות נשים את תפקיד ספקיות המין בחברת צריכה גברית; אין להן אישיות ולא חיים, אלא שם בדוי, מספר טלפון , החלפת נוזלי גוף, עיסקה ובצע.  אני בהחלט מבין את חווייתה המבעיתה של המשוררת, לפיה נִדְמֶּה לִי שֶׁהָאֲוִיר בָּאֵזוֹר הַזֶּה / מָהוּל בְּזֶרַע ומדוע היא רוֹכֶבֶת וְנִבְחֶלֶת. זה בהחלט רגע מבחיל לנכוח עד כמה המין הגברי, בסביבות מסוימות, דן באישה ובגופה, כמושא לסיפוק צרכים מיניים ותו-לאו. לא מזמן  לפני חודשיים,הלכתי לטייל בדרומה של עיר ובחזור  המתנתי לאוטובוס ביציאה מהתחנה המרכזית הישנה (על יד מדרחוב נוה שאנן), כאשר מול התחנה ניהלו שני סרסורים עסקים מול לקוחות ושלחו אותם לבניינים שונים לבצע זממם, ממש מול תחנת המשטרה הניצבת שם. יותר מכך, כשעליתי אל האוטובוס, עלתה גם אישה שיצאה מאחד הבניינים החתומים. איזה איש עלה אחריה ולחש משהו באזנהּ, והיא החלה צועקת שיניח לה, היא סיימה ואינה רוצה. הוא נבלע בפנים חתומות בהמשך האוטובוס. לומר את האמת – מלבד להתבייש מעומק לב במין הגברי (שגם כך איני מאוהדיו), לא ידעתי מה לעשות, מלבד להיבהל מהאימה שבקולהּ. קריאת שירהּ של נעמן בהחלט עורר בי מחדש את תחושת מצוקה, מחדש.

נעמן מתגלה בשיר הזה כתלמידה-ממשיכה של הפעילה החברתית, החוקרת והאמנית הרב-תחומית,  ויקי שירן (2004-1947). במקום אחר (הליקון, 120 – בעריכת רחל פרץ) כתבתי על שירהּ של שירן, מתוך ספרהּ, שוברת קיר (הוצאת עם עובד: תל אביב 2005), "נעלי ארץ ישראל": "שירה לדידה לא צריכה ליפות את המציאות ולא אמורה (לפחות לא בתפקיד ראשי)  לרומם את תודעת  המשורר וקוראיו אל נוכחות השגב. שירה לדידה, צריכה להפוך תודעות, לפקוח עיניים שהשתכנעו להתעוור מרוה אי-נכונות להכיר במצוקתו של האחֵר. שירה ואמנות בכלל צריכות להיות מסדר להתערבות בחיים, כדי שאנשים לא ימותו שכוחים ונידחים".

בשיר של נעמן, אין אדם סובב – זולת היא על אופניה. ובכל  זאת, היא מתארת מסע של אישה בסביבה ציבורית, המליאה כרטיסים הכוללים: "חֶלְקֵי פָּנִים מְרֻטָּשִׁים, אֵיבְרֵי גּוּף" , גוף האישה ופניה כאן מפורקים, מבותרים, כאילו אנו נוכחים במלאכת המשחית של רוצח סדרתי עלום דוגמת ג'ק המרטש. אצל נעמן, הבחילה אינה אך ורק על הסחר בנשים וזילותן, זאת יותר מאשר בחילה שנסיבותיה פוליטיות, אלא בחילה מחמת האיום הממשי הממשית בחברה כה עוינת להיהפך לאשה חסרת פנים המובלת למכירה. זו אינה רק התקוממות כנגד מציאות מכוערת וגלויה לעין; אלא מקום שממנו אי אפשר להמשיך ולכתוב בעולם עולם שאינו מציע אלא ייאוש חסר-קצה.  הקריאה החותמת: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם / מָה עָשִׂיתָ לָנוּ" אינה דווקא לשון התרסה אלא מביעה מצוקה רבתי, כדוגמת הצלוב שהופקר למוות על ידי בני עמו, ואין לו על הצלב בגולגלתא, אלא דברי ס' תהלים (פרק כ"ב, 2) : אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי [רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי]הפקרת האדם, לגמרי לבדו, נשנית גם בשיר אחר: […] אֲבָל רָעוֹת מִכֻּלָּן הַוַּדָּאֻיֹות הָעִתִּיוֹּת / הַמְּקַפְּצוֹת עָלַי לְהַבְעִית / כְּשֶׁאַחַת לְאֵיזֶה זְמַן / נוֹקֶבֶת אוֹתִי יְדִיעַת הֶבְזֵק / שֶׁאֵלֶּה אֵלֶּה הַחַיִּים שֶׁלִי / וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְעוֹרֵר" ('בוחן מציאות', עמוד 19).  

   תמונה עזה זו של צליבתן היומיומית של הנשים בחסות האלימות הגברית המדכאת והמדירה העלתה בזכרוני את דברי המסאית והאינטלקטואלית, ז'קלין  כהנוב (1979-1917) במאמר  'האשה כתפוז מכאני' מתוך ספרה ממזרח שמש (הקדמה אהרן אמיר, יריב חברה להוצאה לאור והדר הוצאת ספרים, תל אביב 1978, עמ' 221-218).שם יצאה כהנוב כנגד סרטו של סטנלי קובריק, התפוז המכאני  (1972) ובחרה להתרכז באלמנטים הברוטליים והאכזריים של העלילה.  קובריק לדידה הפך את הנשים לשעירות לעזאזל. לשיטתו, החברה היא כה אלימה, סדיסטית וצבועה, עד שאין זה כה נורא שגברים יחידים ינהגו בהתאם לחשקיהם המיניים והאלימים. הקו המשותף לכהנוב ולנעמן (להוציא העובדה שהטקסט של האחרונה אינו תיאורטי אלא קיומי ממש) הוא הבחילה הממשית ממבטו המחמד של הגבר, החושב כי הוא רשאי לחמוד ולחשוק כאוות רצונו, כמעשה יומיומי, שאין להרהר אחריו, ממש כזכותם של הטורפים לצוד את הנטרפים (או הדגים הגדולים  —  את הקטנים). המבט והמבע הדכאנים הללו מאיימים על חירות הנשים ועל זכותן על גופן. האפיזודה הלכאורה-חולפת שמתארת נעמן בשיר שלה, אינה חולפת. היא מתארעת תדיר. היא יומיומית. היא מתרחשת כעת ממש במקומות רבים מדי ברחבי העולם. היא חורבן יומיומי. אני בהחלט מבין מדוע העניקה לשיר את השם שהעניקה; גם את הרצון לשרוף הכל  להתחיל  מחדש. זה עולם אנושי מקולקל כל כך, שכל הדיבורים על תיקונו, מה כבר יועילו. לו רק ניתן היה לאתחל.

*

יונית נעמן, אִם לב נופל: שירים, רישומים: חן שיש, עורכת הספר: תמי  ישראלי, סדרת לוקוס אדרה [3], עורכות הסדרה: שירה חפר והדס גלעד, הוצאת לוקוס: [ללא ציון מקום הוצאה] 2018, 92 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Paula Rego (b. 1935), Desposition, Pastel and graphite on paper laid down on aluminum 2000©

Read Full Post »

  

ספר מתח היסטורי אפל, מאוד אפל. אינוונטאר עמוס למדיי של פריטים, ארכיב ויד זיכרון פרטני שהקים מחברו ליריד הקולומביאני (=ע"ש כריסטופר קולומבוס) העולמי שנערך בשיקגו בשנת 1893, למארגניו, ולמסע הרציחות סדרתי, שנערך בעיר בקרבת היריד באותו זמן על ידי הפסיכופאת, הרמן ובסטר מדג'ט, שנודע בכינוי ד"ר ה"ה הולמס. מסע אשר כלל קטל נשים צעירות, ילדים וטף, וגם מעט גברים שנרצחו במיתות משונות, במיוחד (ביתור, הרעלה, שיסוף גרון, הרעלת גז, נעילה בכספת ללא חמצן) בין כתלי מלונו, מלון התערוכה העולמית, מגדל עגמומי, שהוקם על ידי הולמס במטרה לספק את דחפיו האלימים, העשוי לעורר אסוציאציה למוטל הדרכים של נורמן בייטס בפסיכו של היצ'קוק. הפריטים הרבים, השתהותו של המחבר על כל פרט ופרט, כל דמות ודמות (מה שמושפע לטעמי, מן הריאליזם הקר של טרומן קפוטה בספרו בדם קר) נתפסת כקלאודוסקופ צבעוני, או כעין סחרחרה, שבה הפרטים נעים כל הזמן, כמו עיר גועשת ורוחשת, אך התמונה הנחזית אינה תמונת הקִדמה האנושית בפארה, שהיתה אמורה להתגלות, וכך אכן תוארה על ידי העיתונות בת הזמן, אלא תמונה של דיכוי מעמדי ושל דיכוי נשי ושל אלימות גברית שאין לה קץ או פשר, המקדשת את עצמה מתוך השגת התכלית הראויה: רווח כלכלי ומעמדי. בני אדם נעלמים לבלי שוב במסדרונות מלונו של הולמס מבלי שאיש יתור אחריהם בכובד ראש, פועלים רבים מאבדים את חייהם במהלך בניית היריד בשל הצורך לעמוד בלוחות הזמנים המטורפים כאשר בתום היריד (שאורך בסך הכל חודשים מספר) ננטש האזור כולו וכעבור זמן מועלים המבנים המפוארים בו באש, גם מבקרים לא מעטים בתערוכה מאבדים את חייהם בשל רשלנות בהקמת אחד המבנים; ראש עיריית שיקגו האהוד והמקושר נופל קורבן ליריות מתנקש מהגר, המוצא את פרנסתו בחלוקת עיתונים. התרוצצות, המולה ותזזית אנושית ממלאות את ספרו של לארסון, תקוות אנושיות הנגדעות באיבן באבחה אחת; מוצגת תמונה חולנית למדיי של תאוות שליטה, כח וגדולה, הנכונות כדי למלא את סיפוקן לנטול חיי אדם. כאשר קראתי את הפרקים המיוחדים להקמתו ולהפעלתו של ה- Ferris Wheel

*

מול סיפורו של מאדג'ט-הולמס מציב לארסון את סיפורו של הארכיטקט דניאל ברנהאם שלמעשה ריכז בידו את מלוא סמכויות הבינוי והניהול האופרטיבי של היריד הקולומביאני העולמי. בארנהאם, אשר נישא לביתו של אחד מעשירי שיקגו (בעל בית מטבחיים) חולק משרד ארכיטקטים מצליח עם שותפו האמן- הפילוסוף גו'ן רוט שהוא הכח היוצר שבמשרד בעוד ברנהאם אחראי בעיקר על היזמות ועל החלקים התפעוליים.  ברנהאם יוצא לגייס את מיטב הארכיטקטים האמריקאים לפרוייקט- משימה שמתגלה כלא קלה כלל עקב מאבקי אגו קשים. תכניותיו הראשוניות של רוט שהחל בפרוייקט נגנזות משום פטירתו הפתאומית מדלקת ראות והפרוייקט האדיר נמשך בלעדיו כאשר ברנהאם מרכז בידיו יותר ויותר סמכויות וממריץ לעבוד בכל מחיר ובכל תנאי בכדי לעמוד בלוח הזמנים הדחוק של הפרוייקט. ברנהאם דומה נכון לספוג גם את המחיר בחיי הפועלים (אם כי הוא מקפיד לכאורה בנהלי בטיחות). הוא רואה את עצמו רתום לפרוייקט האמור לשרת את יקרתה הלאומית של ארה"ב ואשר כישלון בו יהיה בושה מחפירה לאומה. הוא מתכוון לחנוך את התערוכה בזמן ולהצליח לנוכח המשבר הכלכלי להביא אליה מספיק מבקרים מדי יום על מנת שהיא תיניב רווחים למשקיעים. עיקרון הברזל המהדהד של ברנהאם: 'מוטב שלא תהרהרו בתכניות קטנות; חסר בהן הקסם הנחוץ להתססת הדם' יש בו משום ראייה לכך, שהאיש נמצא במירוץ ואינו מוכן לתת לדבר לעמוד בדרך להגשמת חלומו, הנתפס לדידו כחלומה של האומה כולה. עם מותו של רוט הופך ברנהאם לגיבור החיובי של לארסון, אבל האם הפטריוט והמנהל הזה הוא אכן גיבור? מהם המחירים שהוא מוכן לשלם על מנת לעמוד בתכניותיו? מהם אמצעי השליטה הכוחניים שהוא מפעיל בכדי לשבור את מתנגדיו ואת בולמי התכנית? עולה כי גם ברנהאם ממש כהולמס השטני שקוע בהשלטת מרותו, וסמכותו על סובביו. זה רוצח בדם קר וזה עומד בראש מכונה, המסכנת את חיי הבנאים לא אחת- מתוך הצורך להשלים את הפרוייקט עד ליום הפתיחה. מה שמתיר לו את ההתנהגות הזאת, המצויה בגבולות החוק והנומוס החברתי, הוא כמובן מעמדו החברתי- כלכלי השפיר. תפישתו ההגליאנית, לדרוס פרטים בודדים בכוחניות בשם הגשמת מאוויה של האומה כולה (לכאורה) או בשמו של אינטרס כללי דמיוני אחר, מאפיינת גם היום, כפי שכנראה אפיינה תמיד, את הפוליטיקה ואת עולם העסקים במקומות רבים.

גם הולמס מנסה כלפי חוץ להציג ארשת של איש עסקים צעיר ונמרץ, ההולך וצובר נכסים, המחזיק תמיד אשת חיק לצידו. כגבר מצודד מאוד הוא מושך נשים ואף ילדים אוהבים להשתעשע עימו. כאיש שיחה כאריזמטי הוא אינו מעורר את חשדו של איש. בחברה מעמדית כל-כך איש אינו חושד שמעבר לחזות הג'נטלמנית שוכן רוצח סדרתי נאלח. אלמלא חוקר משטרה בגמלאות, שאיבד את משפחתו בשריפה, והמחליט לצאת ולחפש כמה ילדים נעדרים וכך עולה על עקבותיו של הולמס, יש להניח כי איש לא היה שם קץ למעלליו המתחוללים תחת עיניהם הסומות של בני העיר, אשר למדו להסתנוור מממון, ממעמד חברתי ומכאריזמה אישית- ולראות בהן חזות הכל וגם סוג של ערך, המגלם את הטוב ואת היפה, ולכן מתקשים ליחס לאדם כהולמס רשעות כלל, אפילו לכשהיא מתגלה לנגד עיניהם שוב ושוב. גם כאשר מובל הולמס לבסוף אל חבל התלייה, אין בכך אלא מצג שווא של צדק, באשר ברור לכל כי הרצח בערים יימשך על ידי רוצחים אחרים שיבואו על מקומו או על ידי יזמים זריזים השוקדים על השגת יעדים על חשבונם של הנדכאים בשולי החברה, שידם אינה משגת וקולם אינו נשמע.

ספרו של לארסון נושא אפוא בחובו סוג של הד פנימי פסימיסטי עמוק, המתגלגל והולך ומתעצם, דווקא מפני עושר ועוצם הפרטים הנקבצים והנשזרים בו יחדיו, כקולו המתכתי הרועם של הגלגל הענק, של חברה אנושית ההולכת ומכלה את עצמה ובונה מחדש וחוזר חלילה מבלי היכולת להשתחרר מן היסודות האלימים הפרטיים והקיבוציים הצפונים בה, הבאים לידי ביטוי בחלוקה החברתית המעמדית- כלכלית ההיררכית, וביכולתם של החזקים לנצל לענות או למצער להמית את החלשים, אם באמצעות החוק והנומוס החברתי ואם בפעילות רצחנית פרטית מזעזעת, שאינה בגדר החוק, ואשר ככל שיעדיה הם אנשי המעמדות הנמוכים כך הסיכויים שיסכלו אותה הולכים ופוחתים. באשר רק יחידי סגולה הם הנוטלים לעצמם את המשימה לדאוג לזכויותיהם של אלה שאינם מסוגלים להשמיע את קולם, ואשר את קולם לכתחילה, מעטים בלבד נכונים לשמוע.

 אריק לארסון, השטן בעיר הלבנה: רצח, קסם וטירוף ביריד ששינה את אמריקה, ,תרגם אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל- אביב 2008, 535 עמודים.

  

בתמונות: תמונת גלגל-הענק של פריס ותמונת הככר המרכזית של היריד הקולומביאני העולמי (שיקגו, 1893).

 

© 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »