Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ג'ק קרואק’

*

יוגה הוגדרה על ידי פטנג'לי בתחילת יוגה סוטרה ככיבוי פעולות התודעה, ובפרט התהליכים החיצוניים המשתרעים בתווך שבין תודעת האדם ובין העולם הסובב המקיף אותה. פטנג'לי בעצם קורא בתחילה לניתוק מודע של כל מערך הזיקות שבין הפְּנִים והחוץ והשענות על אינטרוספקציה בדרך להשגת הארה, אלא שההארה ביוגה סוטרה אינה הארה חיצונית, ואינה נחלקת לאדם על ידי גורם חיצוני. אדרבה, עיקר המאמץ וההשתדלות מושתתים  הם על המבקש להפסיק את תנודות התודעה שלו; ריקון התודעה מן התכנים היומיומיים מהווה תנאי בל-יעבור בדרך להארה. כלומר, על האדם לשקוע עד תום דרך עצמו ובאמצעות עצמו אל המקום שבו תודעתו היומיומית כבה. אם בכלל, לא רק לאחר שהתרוקן מתודעתו אלא גם עזב את תשוקותיו הארציות והתקשר אל מה שמעל ומעבר למציאות החומרית והסופית – אפשר כי יזכה להארה מבפנים או מחוץ.

ספר הודי אחר הוא האשטוואקרה ("המעוקם בשמונה עיקומים" כנראה מזכרת לחכם שהגיע לעולם בגוף בעל צורה חריגה) גיטא, המציג בלבו את חוויית התמוססות "האני" כאידיאל. גם כאן הרעיון הוא עזיבת "האני" כך שמהעצמי שוב לא נותר דבר. התודעה הריקה הופכת לאחת עם תודעה עליונה, מתמוססת בה לחלוטין. השלימות הרמה ביותר משמעהּ גם האבדן הגדול ביותר. מ"האני" לא נשאר דבר. ודומה הדבר להיות טיפת מים בתוך אגם אינסופי שאין בו אפילו אדווה (דומה לחוויית ה"אטמן" בהינדואיזם כתודעת-על; או לסאטורי אצל הזן בודהיסטים היפנים).

חוויות כיבוי פעולות התודעה או עקירה מוחלטת מהתודעה העצמית אל תודעת-על  אפיינה כמובן בהמשך כמה וכמה הוגים גם בתחומן של הדתות המונותאיסטיות. במידה רבה, המעתק שהתבצע בועידת ניקיאה (לא איקיאה), בין תפיסת ישוע (כמורה גדול וארצי) ובין כריסטוס (כוח אלוהי מכוחות השילוש), מורה כשלעצמו על תפיסה לפיה אכן אדם (או מי שבא לעולם בצורת אדם) עשוי להיהפך בד-בבד לתודעה עילאית (או אלוהית) בחייו וגם לאחריהן. תפיסה זו נכחה באגן המזרחי של הים התיכון במאות השנים שלאחר הספירה גם אצל הגנוסטיקאים ולא-פחות מהם אצל האנשים שחיברו ועסקו בקובץ החיבורים שיוחסו להרמס טריסמגיסטוס (=הרמס בעל שלוש ההתגלמויות); שכן ההרמטיקה נפתחת במפגש של החכם הארצי בפויאמנדר, תודעה בלתי-ארצית בעליל, המבקשת למסור לדובר את סודות היקום, עד אשר דומה כי במסע העליה שלו הופך הדובר, לאחד עם אותו תודעת-על קוסמית.

תפיסות אחרות נמצאו כמובן בעולמן של היהדות והאסלאם. למשל, בקורפוס החיבורים ספרות ההיכלות והמרכבה  נטען, לכאורה מפי התנא ויסוד ההלכה, ר' עקיבה, כי מי שזכה וזכה להבין את סוד השם (כנראה מדובר בשם המפורש ואולי בשם בן מ"ב אותיות או ע"ב אותיות) שיש להיזהר בו, "ירבה זרע, יצליח בכל דרכיו ויאריכון ימיו" (היכלות זוטרתי), לכאורה ברכה ארצית לגמרי, המכוונת כלפי העולם הזה בלבד. עם זאת, כשמביאים בחשבון את מעמדו של ר' עקיבה בספרות זו, כיורד מרכבה, וכמי שנכנס בשלום ויצא בשלום (תלמוד בבלי מסכת חגיגה פרק אין דורשין) וסיפורים דומים על ר' ישמעאל בספרות זו, העולה למדורים העליונים; כל שכן בספקולציות אזוטריות המובאות גם בתלמוד הבבלי משום ר' אמי, על אודות השם וסודו –  כמעט אין מוצא מלהבין את הדברים כהתקשרות בתודעה עליונה, מעל ומעבר לתודעת האדם, ופעולה מכוחהּ בעולם הזה, באופן שאכן מצליח ומטיב, לא רק עבור הזוכה לכך, אלא קודם-כל עבור כלל הסובבים אותו.   

מגמה זו נמשכה כמובן גם במסורות על המעראג' (העליה השמיימה של הנביא מחמד) באסלאם – שם, שלא כמשה רבינו שזכה רק להצצה חטופה באחורי האל (צידו האחורי – זה שלכאורה פונה לבריאה ולא לעצמותו) זוכה הנביא לחזוּת פני אללﱠה, הישג אנושי חסר תקדים ויחידאי. זוהי הסיבה היותר גדולה לכך שנאסר לצייר את קלסתר פניו של הנביא באסלאם; אפשר, על מנת לבטא, שאף שהיה אדם ושהה בגוף אנושי, הרי בליל אלמעראג' נתעלה והסתלק מתודעתו האנושית (שקיבלה עד אז את גילוייה מהמלאך ג'בריל/ גבריאל) ועמד בפני התודעה העילאית שאין רם ממנה פנים אל פנים.

ספקולציות אלו של מעבר מתודעה מוגבלת לתודעה העילאית או למצער קבלת אור מאורהּ נשנו פעמים רבות בספרות הפילוסופית של ימי הביניים –  הן במסורת האריסטוטלית-פריפטטית (חבירה לשכל הפועל: התאחדות עימו או לכל הפחות קבלת אור מאורו) וכן במסורות הנאופלטוניות (שיבת הנפש הפרטית אל הנפש הכללית והתבוננות משם אל אור השכל הכללי או חוויות נדירות של אקסטזיס עם 'האחד' שאינו במחשבה).  כל אלו בתורן ביטאו אף הן בקשה לחריגה מן המוחין דקטנות האנושי הרגיל, הנסוב על שאלות של קיום בסיסי, פרנסה ובריאות; למצב של גדלוּת –  שבו התודעה נוטשת חשבונות קטנים ומהגרת (לעתים לזמנים קצובים; לעתים למשכי זמן ארוכים) אל הסדר העליון של הדברים בקוסמוס ומעבר לו.

הנהיה הזאת אחרי מצבי תודעה אלטרנטיביים מופיעה הרבה בספרות המאה התשע עשרה והעשרים, ולפעמים נלווה אליה שימוש בסמים מרחיבי-תודעה, המבקשים להאיץ או לזרז תהליכים שהמיסטיקונים הקדומים היו מגיעים אליהם בדרכים אחרות (למרות שגם בעולמם שימוש בחומרים מרחיבי-תודעה לא היה דבר זר בהכרח; ולראיה משוררים פרסיים ימי ביניימיים שהיו מושכים גופם בתמצית פרחי הפרג (אופיום) ורצים בשדות עירומים ורק אז מחברים את שירם).  כאן אבקש להסתפק בשתי דוגמאות קצרות שעוררו בי עניין. האחת לקוחה מסיפור קצר של הסופר והאינטלקטואל הארגנטינאי, חורחה לואיס בורחס (1986-1899), 'ראי הדיו'; ואילו השני הוא שיר של משורר הביט האמריקני, ג'ק קרואק (1969-1922), שלמיטב ידיעתי טרם תורגם לעברית. חשוב לציין כמובן כי בורחס היה חובב מושבע של ספרות אזוטרית מכל סוג לרבות ספרות ערבית וקבלית, כעולה מרבים מחיבוריו [לאחרונה, הוקדש ספר עברי ראשון לזיקתו לספרות הקבלית: משוררי האינסוף: בורחס וספרות הקבלה מאת פרופ' שלומי מועלם (הוצאת אדרא: תל אביב 2019)]; קרואק מצידו השתקע בתרבות הזן-בודהיסטית. השאיפה לחוויות הארה, הן על דרך ההתקשרות באם העליונה (קצת מזכיר את שאיפתם של המקובלים להתקשר בספירת בינה ממנה יורדות נשמות לעולם) והן על דרך התחברות לתודעה עליונה (המכונה באחד ממחזורי שיריו The Golden Eternity) –  לצד חוויות סמים ושתיה, הן חלק אינטגרלי מיצירתו.

ב"ראי הדיו" מצטט בורחס לכאורה מתוך ספרו ריצ'רד פרנסיס ברטון, The Lake region of Equatorial Africa  (= אזור האגמים של אפריקה המשוונית, כלומר: שעל קו המשווה), ספר בן כחמש מאות עמודים, שראה אור בשנת 1859, כגיליון כתב העת של Journal of the Royal Geographical Society בלונדון על ידי נוסע בריטי שתר את מזרח אפריקה מצפונה ועד לאזור קו המשווה (ניתן לצפיה ב-pdf בחיפוש אינטרנטי אחר הכותר). טרם חיפשתי שָׁם את הסיפור המקורי, אם הוא אכן כלול בו  והשאלה מה עשה בו בורחס היא מסקרנת (כלומר,האם הובא כפשוטו או בעיבוד תוך הוספת פרטים או החסרתם), הגם שאינה קשורה לענייננו.

בורחס תיאר בספור שיחה בן התייר הבריטי ובין הקוסם הסודני עבד אלרﱠחמן אלמסמוּדי  שגולל באוזניו את ימי שביו אצל המושל האכזר יעקוּבּ "הדואב". "הדואב" רוצח את אחי הקוסם על השתתפותו במרד כנגד השלטון ומתכוון לרצוח גם את הקוסם, אלא שהקוסם מתחנן על חייו ומבטיח לשליט כי אם רק יותיר אותו בחיים "יראה לו צורות ומראות מופלאים עוד יותר מאשר  פַנוּסִי חִ'יַאל (פנס קסם)" [ח"ל בורחס, דברי ימי תועבת העולם, תרגמה מספרדית והוסיפה אחרית דבר: רנה ליטוין, הוצאת עם עובד: תל אביב 1987, עמוד 111]. ההבטחה קונה את השליט הדורש במופלא, אלא שהוא דורש הוכחה בו במקום, ולפיכך נאלץ הקוסם בעזרת השבעות מאגיות, פסוק קוראן, בנזואין (שמן אתרי המופק משרף עץ אינדונזי) וכוסבר (זרע הכוסבר מוזכר באלף לילה ולילה כשיקוי אהבה, ובשימוש שלפנינו משפיע אולי על היכולת הסוגסטיבית והולכת דמיונו של השליט על ידי הקוסם) כלומר העלאת קטורת – להביא  בפני השליט  דמות סוס פרא, היפה מכל סוסי המדבר בסודן.

לפיכך מותיר השליט את הקוסם בחיים וזה מוציא אותו במשך  ארבעה עשר ימים למסעות תודעה ודמיון בהם הוא נחשף לנופים חדשים העולים בתודעתו ביעף, הכוללים כמובן נופים בהם לא ביקר בממשות מימיו, גנים התלויים בדמיונו. באחד הימים נגלה לעיניי הכרתו של השליט האכזר המראה המרשים הבא:

*

הוא ראה דברים אשר נבצר לתארם, כמו הרחובות המוארים בגז והלווייתן אשר ימות למשמע צעקת אנוש. פעם ציוָה עלי להראות לו את העיר ששמה אירופה. הראיתי לו את רחובהּ הראשי ושם, כמדומני, בתוך הנהר הזורם של האנשים הלבושים שחורים ולרבים מהם משקפיִם, ראה לראשונה את רעול הפָּנים.

[דברי ימי תועבת העולם, עמוד 113]

*    

השליט מתבונן במראות מופלאים שטרם חזה בדומים להם: רחובות מוארים בגז, לוויתן, רחובה הראשי של אירופה! (כאן, ביטוי מובהק לכך שהדברים מתרחשים רק בדמיונו של השליט ולא במציאות הממשית). דווקא ביוצאו את אפריקה ובגלותו של אירופה ואנשיה על לבושיהם המוזרים. הוא מבחין דווקא שם בדמות מסתורית שתלווה אותו הלאה בכל חזיונותיו, רעול הפָּנים.

רעול הפָּנים מסתבר ביום הארבעה-עשר כבן דמותו של השליט; עוד קודם לכן מבשר יעקוב הדואב למטיבו הקוסם –  כי ברגע שיבין בעצמו איך כל זה מתחולל – יוצא הקוסם להורג. וכדי להראות לקוסם עד כמה הוא אכזר, מצווה השליט מהקוסם שבחזונו יוצא להורג רעול-הפנים השב ומופיע בחזיונותיו ומטריד את מנוחתו – בשל הבעתה שהוא מעורר בו. לפני שהתליין מנחית על צווארו את החרב, יעקוב "הדואב" מבקש לחזות בפני רעול-הפנים והנה הוא מגלה שם את פניו-הוא, כאשר זה מוצא להורג באבחת-חרב גם השליט הממשי מסיים את מסעותיו ומת בו-במקום.

אם יש דבר נוסף שראוי להתעכב עליו הוא על החוויה המאגית המגולמת בסיפור. ברגע שמסעותיו התודעיים של השליט הרוצח מוציאים אותו מאדמתו ומאזור שלטונו (בתקופות עתיקות שררה התפיסה לפיה לכל עם יש מלאך משגיח) הוא אינו מוגן עוד ולכן נפתח הפרץ המבשר את מותו. הוא לכאורה מאבד את מקומו האדמתי- הלוקאלי ברגע שהוא נכון לצאת בתודעתו אל המרחב ואל הגלות, כלומר אל מעבר לטריטוריה שבה הוא מולך ללא מצרים.  עוד דבר שאולי ניתן ללמוד מהסיפור הזה היא שאדם שאינו קשור במקום ואינו משעבד בני אדם, רודף, מענה וממית, יוכל לצאת למסעות תודעתיים לבטח, אבל האכזר והשתלטן יאבד בהם. אם זה המצב, הרי שהקוסם אלמסמוּדי פרשׂ לכתחילה את הרשת בפני השליט הטורף. יעקוב חשב שייראה נפלאות (ואכן ראה), אבל הקוסם ביודעו מה יכוננו מסעותיו באחריתם, קידם אותו, צעד אחד צער, עבר מותו.

לעומת מסעם מרחיב התודעה של אלמסמוּדי ויעקוב "הדואב" הציע ג'ק קרואק בשנת 1967 חוויה מרחיבת תודעה אחרת, שאינה שמה יהבה כלל על דמיון-חזותי.

*

כּבּוּי אוֹרוֹת –

נְפוֹל, ידים נִלפָּתוֹת, אל תּוֹךְ אקסטזיס

מיידי, כמו זריקה של הרואין או מורפין,

הבלוטה שבנבכי מוחי פורקת

את נוזל השמחה הטובה (נוזל קדוש) בשעה

שאני דופק את כל חלקי גופי ובו-בזמן תומכם

ומשלחם אל טראנס חסר מנוח – הרופא לכל

תחלואיי – מוחה הכל – ולא מותיר אף שריד

של "אני מקווה ש" או שריקת בלון משוטט, ברם התודעה

ריקה, שלוה, חסרת מחשבה 'כשמחשבה מפכה ונובעת מאי-שם עם תבניתו

המונחית-קדימה של דמוי, שאתה מזייף החוצה, ואתה מזייף ומכבה, מכזב את זה, וזה

נמוג, והמחשבות שוב לא באות – והעונג שבו אתה מגלה לראשונה

ש"חשיבה הינה ממש כמו אי חשיבה

כך, שאיני צריך לחשוב

יותר

עוד"

[Jack Kerouac,' How to Meditate', Taken  From: City Lights Pocket Poets Antology, Edited by Lawrence  ;Ferlinghetti, San Francisco 1997, p. 134 ; תרגום מאנגלית: שוֹעִי רז]   

שירו של ג'ק קרואק הוא סיפור שונה לחלוטין. הוא מתאר אמנם מסע מרחיב תודעה, אך ככל הנראה נטול חומרים מעוררים תודעה או סמים. את זאת אני לומד משום שהמדיטציה שאותה הוא מתאר הינה לדבריו "כמו זריקה של הרואין או מורפין" המביאות אותו כדי אקסטזיס, אבל בשום מקום לא מתוארת כאן נטילת סמים בדרך כלשהי, אלא רק מהלך מדיטטיבי המביא לכדי שחרור חומרים אנדורפינייים במוח. בעצם, קרואק לא מתאר שום תוכן חזיוני או ויזואלי או מושתת-דמיון; מבחינת המערכות הסנסואליות של גופו הוא עובר משהו הדומה לאופוריה כתוצאה מההצלחה לכבות את עצמו ולהגיע לשעת כיבוי האורות של התודעה. הוא מתאר ריקות, חוסר מחשבה, ציפה בחלל, כהקלה גדולה שמתגלה לו כאופציה ראויה לחיי המחשבה הפורמטיבית. למעשה, זוהי במידה רבה הנאת המחיקה של האינפורמציה שהתודעה אוגרת ואוגרת; רגע שבו אולי מתבאר לו שידע אינו דבר שצריך לאחוז, לאסוף, לשמר ולצבור – כקפיטליסט, אלא ידע צריך פשוט שיזרום ויעבור דרך האדם, באותה הקלות שבה דברים זורמים, ללא כל רצון ללכוד אותם או לעבד אותם למוצרים.

בשני המקרים המספרים מבקשים לפרוץ מתוך עולם תודעתם הקטן ולהגיע לכדי מצב תודעה אלטרנטיבי. כשהם מגיעים אליו, על אף החוויות השונות בתכלית –  יש בכל זאת קו משותף שריר ביניהם. בשני המקרים ניתן לשוטט בתודעה כל זמן שלא מבקשים להשתלט ולמשול במסע, בדרכיו, ולהחיל שינויים בתוכו. ברגע שתודעת ה"אני" (או " העצמי") שבה ומתפרצת בתוך מצב התודעה האלטרנטיבי, עלול האדם לשוב למצב הקטנות ולכן להיות חשוף למוות או לתודעה כוזבת של מציאות צרה וקדורנית, המטילה בו ייאוש.  היגדו של קרואק לפיו הוא לומד שהחשיבה כמוה כאי-החשיבה ממש, מגן עליו כביכול במסעו, מפני שהוא מוותר על בכורת תודעת-העצמי על פני כיבוי התודעה. ברגע שהוא אינו מעדיף את מעמדו הקבוע, היציב והמוכר בעולם (באמצעות תודעתו הרגילה) הוא יכול לקיים בתוכו את את שתי התודעות. גם אצל בורחס וגם אצל קרואק אפוא היכולת להצליח ולהתמיד במסע התודעה הוא בתנאי שיצאת שלא על מנת לחזור למקום ממנו יצאת; אין כאן מיתוס של שיבה נצחית (שמודגש מאוד בהגות הגרמנית), משעה שהחלטת לשנות את עצמך ואת תודעתך, שומא עליך לדידם להתמסר לכך (לדפוק את כל חלקי הגוף ובד-בבד לתומכם בלא-פחד), אבל לא ניתן להיעצר או לשוב לאחור, משוב שהשיבה אחורנית, היא ההפך מהרפואה לכל התחלואים (ראו שירו של קרואק), אלא שיבה לזירת התחלואים מתוך פחד מהשינוי והרצון להיאחז במוכר או להשתמש במה שנחווה במסגרת העולם הישן ומוסכמותיו הישנות. לדעת שני המחברים, ככל שניסיתי להבינם, פניה לאחור היא החמצת המסע כולו ותובנותיו –  לא ניתן להיאחז בדבר, אלא רק לזרום ולזרום.

אב הכנסיה אגוברד מליון תיאר במאה התשיעית את אלוהי היהודים כיושב על כסא וחושב מחשבות מליאות מצד  ומחשבות ריקות מצד –  תיאור שמזכיר בעיניי קצת את מה שמציע קרואק [אגוברד ניסה ברוב תוקף להפריד בין נוצרים ויהודים לחלוטין בטענה כי האחרונים מפיצים רוע (אולי מחשבות ריקות) המסיתים את הנוצרים התמימים מאמונתם הבוטחת] – בכותבו כי החשיבה היא ממש כמו אי חשיבה. אבל כללו של דבר, גם אצל קרואק וגם אצל בורחס – צריך להמשיך ולהמשיך את המסע (אם הוא בַּיֵּשׁ ואם הוא בָּאַיִן), עם התובנות המתלוות אליו. אין להיכן לשוב ושום איתיקה לא מצפה לשובו של הנוסע.

*

*

בחמישי הקרוב, 30.1.2020, 19:30, בגלריית المخزن/ אלמסן /Almacén רח' הפנינים 1 יפו ערב השקה לקטלוג התערוכה "חלום קו המתח הגבוה" של האמן פנחס (פיני) עזרא; בקטלוג: מעבודותיו של האמן ודברים על התערוכה ועל יצירתו של עזרא מאת האמן והאוצר, אורי דרומר. בערב ההשקה מעבר להזדמנות להתרשם מעבודותיו של האמן (תערוכתו מתקיימת כרגע בגלריה) ידברו: אורי דרומר ואני (על קוים וחשמלים); ינגנו: אור סיני ומתן דסקל  — בקטע אלתור מוסיקלי בעקבות "החלום השני של השנאי המוריד של קו המתח הגבוה" מאת מוסיקאי האוונגרד למונט יאנג.

תודה ליניב לכמן מהגלריה על קיבוץ הערב הזה. תוהו ובואו. הכניסה חופשית.

*

*

בתמונה למעלה: Shoey Raz,  Caligraphed Skies, November 2019

Read Full Post »

bridge

*

שיר מאת ג'ק קרואק (1969-1922), סופר ומשורר אמריקני, ממייסדי דור ה-Beat ומכונניו. השיר המנון המובא כאן חובר בשנת 1959 ולקוח מתוך ספרו Scattered Poems,שראה אור בשנת 1971, שנתיים אחר פטירתו.

*

וְכַאֲשֶׁר הֶרְאֵיתָ לִי אֶת גֶּשֶׁר בְּרוּקְלִין

בַּבֹּקֶר,

אָה, אֱלֹהִים

וְאֶת הָאֲנָשִׁים מַחֲלִיקִים בָּרְחוֹב עַל גִּלְדֵי קֶרַח וּמַיִם,

פַּעֲמַיִם,

      פַּעֲמַיִם,

שְׁנֵי אֲנָשִׁים שׁוֹנִים

חָצוּ, בְּדַרְכָּם לִמְקוֹם עֲבוֹדָתָם,

כֹּה קַשּׁוּבִים וּמִשְׁתַּדְּלִים,

אוֹחֲזִים תַּחַת זְרוֹעַ אֶת חַדְשׁוֹת הַבֹּקֶר הַיּוֹמִיּוֹת

מְעוֹרְרוֹת הָרַחֲמִים

מַחֲלִיקִים וְנוֹפְלִים עַל הַקֶּרַח

בְּתוֹךְ חָמֵשׁ דַּקּוֹת

וַאֲנִי בָּכִיתִי, בָּכִיתִי,

אֲזַי לִמְּדַתְנִי דְּמָעוֹת, אָה

אֱלֹהִים בַּבֹּקֶר,

אָה, הוּא

וַאֲנִי שְׁעוּנִים אֶל שְׁאוֹן בִּכְיוֹ שֶׁל פָּנַס הָרְחוֹב

דֶּרֶךְ עֵינַיִם,

       עֵינַיִם,

     אִישׁ לֹא הִשְׁגִּיחַ בְּבִכְיִי

      אוֹ שֶׁהָיָה לְמִישֶׁהוּ אִכְפַּת

      אַךְ, אוֹ אָז, רָאִיתִי אֶת אָבִי

      וְאֶת סָבָתָהּ שֶׁל אִמִּי

      וְאֶת שׁוּרַת הַכִּסְאוֹת הָאֲרֻכָּה

      וְשׁוֹמְרֵי-דְמָעוֹת וּמֵתִים,

      אָה אֲנִי, יָדַעְתִּי אֱלֹהִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ

      תָּכְנִיּוֹת טוֹבוֹת יוֹתֵר מֵאֵלֶּה, כָּךְ

שֶׁיִּהְיוּ אֲשֶׁר יִהְיוּ הַתָּכְנִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בַּעֲבוּרִי

מַפְרִיד-הַמַּלְכוּת,

עֲשֶׂה אֶת זֶה קָצָר

חוֹלֵף בִּיעָף

עֲשֶׂה בְּבַת אַחַת

הָבֵא אוֹתִי הַבַּיְתָה אֶל הָאֵם הַנִּצְחִית

עוֹד הַיּוֹם

לְשֵׁרוּתְךָ, בְּכָל אֹפֶן

(עַד אָז)                          

[מאנגלית: שוֹעִי רז]

*

אני מעדיף את קרואק המשורר על קרואק הסופר; בפרט שהאיש כתב המון ובאיכות משתנה מאוד (מה שאפייני מאוד לדעתי ל-Beat בכלל). בשירי שנות החמישים שלו שנקבצו בספרים: The Scripture of the Golden Eternity ו-Mexico City Blues מודגשת מאוד נטייתו הזן-בודהיסטית.הוא מרבה לעסוק בחלל,ריק,אינוּת; בביטול-האני או באני בחינת עֵד לכל נוף ורחש, בלא התערבות פעילה בעולם. דווקא בשיר הזה, משיריו האישיים יותר, האני אינו רק עד או תודעה הרושמת את מכלול תובנותיה, אלא ניכר שהמשורר עובר דרך הבכי שמעורר בו המראה על הגשר, אל עולמו הפנימי, אל המעגל הפנימי של זכרונותיו האישיים ואל זכרון הדורות. דווקא מכונס בתוך עצמו, ניאות לאור זכרונותיו, מגלה קרואק שהוא לעולם אינו נטוש; לעולם לא לבד.

*

השיר המתורגם כאן נדפס בגיליון,אלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא [מוסף מקף: גיליון אורח, 1 (2013)] בעריכתי שראה אור יחד עם הגיליון, תמונה קבוצתית עם אלוהים [מקף: כתב עת לספרות, גיליון מס' 2 (2013)]בעריכת עורכי הקבע של כתב העת.להחלטת עורכי הקבע הגליונות מוצעים למכירה יחדיו בלבד (60 ₪ בחנויות, 65 ש"ח באינדיבוק, שם זה נקרא, 'מקף- גיליון אלוהים'). לדידי, הם שונים כל-כך בהווייתם,שהם כשני ספרים נפרדים לגמרי.

אלּוֹהַ היכן שהוּא כולל יצירות מאת שירלי אבידן,שלמה אֲביּוּ,אביבה אוּרי,אבי אלקיים,מרית בן ישראל,ליטל בר,ז'ק ברל,רות דולורס וייס,אשר זנוֹ,בנו כלב,טלי לטוביצקי,רוני מוסנזון-נלקן,נטלי מסיקה,עמוסנוי,דודו פלמה,עמנואל פינטו,ג'ון פפר קלארק בקדמו,ג'ק קרואק,שועי רז,מוריה רחמני,שוטטסו,מיכל שטיינר וחני שטרנברג,עם ציורים וכתבי יד מאת נדב בלוך, משה גרשוני ואבות ישורון.-כמו כן, מופיעים שלשה תצלומים אנונימיים של אמי הנינגס בקברט וולטר,חנה הוך משחקת בבובת דאדא ואלזה לסקר-שילר מנגנת בחליל.כל הזכויות על היצירות המופיעות בחוברת שמורות ליוצרות וליוצרים שבגיליון או ליורשות/יורשי עזבונם .

*

*

בתמונה למעלה: Jonas Lie,  Morning on the River, Oil on Canvas 1911-1912

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

 

  

רצח אלפרון אתמול הותיר רישום בל יימחה על בעלי העסקים בעיירה, שלאחרונה הפכה עיר, בה אני דר בשנים האחרונות. אתמול,כשהלכתי לקנות פירות וירקות בחנות הירקות הגדולה והמרכזית, שהיתה דיי שוממה בשלהי הצהריים, שמתי לב מייד לעובדה, שעובדיה הסתובבו מורכני ראש וקדורניים, כמו אחרי הודעה על רצח ראש ממשלה. פתע בהתעוררות פתאום, נשא אחד העובדים הזוטרים באזני חבריו הנכאים, כהנרי החמישי אצל שייקספיר, את נאום המוטיבציה הפואטי הבא:

 

אתם לא יודעים מה הולך להיות

תהיה מלחמת עולם, מלחמת גוג ומגוג, מלחמת כל בכל

הרבה ימותו בהּ, אולי גם אנחנו נמות

כפרה עליי, ה' (=השם) ישמור את הנשמה שלי

אבל העיקר —

 

<וכאן הייתה פאוזה רבת רושם>

 

אבל העיקר—

 

<וכאן נאנק מעומק- לבו וצעק>

 

יאללה בית"ר!

 

כאן פרץ הוא ופרצו כולם בשירת המנון אוהדים משוחררת ומלאת דביקות, לפי מנגינת השיר 'היום, היום הזה ממש' שהושר על על ידי דורית ראובני בשעתו, וחודש לפני שנים מספר על ידי שרית חדד. לא הצלחתי לעקוב אחרי מלות ההמנון אבל הוא כלל הרבה אזכורים של צבעי הקבוצה: צהוב-שחור.  

נסיתי לשמור על ארשת רצינית, כי לא ראיתי סביבי אנשים משועשעים כלל. אדרבה, חשבתי, מוטב מלחמה על המגרש מאשר מלחמה ברחובות. בבניין בית"ר ירושלים ננוחם, ולא בהעפת ג'יפים במטעני נפץ ברחובה של עיר.

ניגשתי. שילמתי את החשבון. אחלתי לחיילים הצלחה בהמשך דרכם.   

כשנשאתי את השקיות, הומות הירק, בשובי מן החנות, הרהרתי בכמה נקודות:

[א]. ישנם אנשים המוכנים למות בידיעה שבית"ר ירושלים תמשיך לשגשג אחרי מותם. פעם היו מקדשי שם, שנהרגו בעיתות שמד, בידיעה שאפשר שדתם תמשיך לשגשג אחריהם. אירע אף לי שכאשר הרהרתי במוצאי החיים, שאבתי עידוד שכאשר יגיעני הרגע ההוא, אוכל לחשוב על כך שהאנושות עוד תמשיך אחריי, אנשים ייוולדו וימותו, יילמדו, יעסקו בדברי חכמה, באמנות, חלקם ודאי יצעדו בעד נתיבי רוח בהם צעדתי בשעתי, אף הם ימצאו את חוויתם הייחודית בחיים האלו. כל אחד מעוניין שמשהו יימשך גם אחריו.

[ב]. ישנו צורך אנושי בהמנונים. המנונים הם סוג של הבעה משותפת. אז נכון שהמנונים לאומיים תמיד נתונים בסוג של מחלוקת. אבל ישנם שירים המגדירים קבוצות אנושיות, ואלו נזקקים להם לא רק בכדיי ללכד את השורות ולשאוב עידוד, אלא על מנת לזכור ולהזכיר את מה שמייחד את כל אחד מחברי הקבוצה. מהם האידיאלים שבשמם הוא הולך ואשר לאורם הוא חי את חייו. למשל, לזוגות רבים יש את השיר שלהם. אנשים רבים נושאים בקרבם שיר שמסמל בזיכרונם הרגשי תקופה שלימה, ואת תמצית הקשר עם בני אדם שנכחו בחייהם באותו זמן.

[ג]. שירת ההמנון המסויים, בין אם הוא המנון קבוצתי- חברתי ובין אם הוא שיר שנבחר על ידי האדם כהמנון אישי בלבד, היא חוויה שמעניקה לאדם אישור. ורוב האנשים זקוקים הלא לאישור על מעשיהם. כמו ילד הנושא עיניים אל ההורים בכדי לברר האם מעשיו רצויים בעיניהם. כך שירת ההמנון כמוה כאישור עצמי על כך שהאדם זוכר עדיין את העקרונות שלאורם הוא חי. מילות ההמנון אינן צריכות כמובן להיות דווקא פמפלט אידיאולוגי, אלא דיי שיזכירו לאדם את דעותיו ואת אמונותיו הבסיסיות, והנה אישר את עצמו. מובן כי שירת ההמנון הקבוצתי- חברתי (דתי, אידיאולוגי וכיו"ב) מאשר לכאורה את הפרט בעיניי הקבוצה.

עלו בי גם כמה הרהורים על תפקידם וחשיבותם של המנונות בזמן העתיק ובדתות קדם ובתפקיד התיאורגי- מֶגִי שיוחס לאמירתם, כפותחים נתיב אל האלהות, אבל לא כאן אלאה בדברים. כי כשנכנסתי לביתי והתיישבתי על יד המחשב, נזכרתי פתע-פתאום בהמנון שחיבר ג'ק קרואק (1969-1922), ממכונניו ומייסדיו של דור ה- Beat  האמריקני, אשר פתע- פתאום הלם מאוד את תחושותיי. ישבתי לתרגם אותו (קצת בחיפזון) והריהו לפניכם/ן:

 

המנון//ג'ק קרואק

 

וכאשר הראיתָ לי את גשר ברוקלין

בבוקר,

אה, אלהים

ואת האנשים מחליקים ברחוב על גלדי קרח ומיים,

פעמיים,

      פעמיים,

שני אנשים שונים

חצו, בדרכם למקום עבודתם,

כה קשובים ומשתדלים,

אוחזים תחת זרוע את חדשות הבוקר היומיות

מעוררות הרחמים

מחליקים ונופלים על הקרח

בתוך חמש דקות

ואני בכיתי, בכיתי,

אזיי לימדתני דמעות, אה

אלהים בבוקר,

אה, הוא

ואני שְעוּנים אל שאון בכיו של פנס הרחוב

דרך עיניים,

       עיניים,

     איש לא השגיח בבכיי

      או שהיה למישהו איכפת

      אך, או אז, ראיתי את אבי

      ואת סבתהּ של אמי

      ואת שורת הכסאות הארוכה

      ושומרי-דמעות ומתים,

      אה אני, ידעתי אלהים שיש לך

      תכניות טובות יותר מאלה, כך

שיהיו אשר יהיו התכניות שיש לך בעבורי

מפריד-המלכוּת,

עשה את זה קצר

חולף ביעף

עשה בבת אחת

הבא אותי הביתה אל האם הנצחית

עוד היום

לשירותך, בכל אופן

(עד אז( 

 

(1959)

 

[Jack Kerouac, 'Hymn', City Light Poets Anthology, Edited by Lawrence Ferlinghetti, City Light Books: San Francisco 1997, pp. 131-132]

 

   פניתי, כה וכה, לא היה לי עם מי לשיר. גם לא ידוע לי שמישהו הלחין שיר זה. דרך החלון, מעט מעל המחשב, החל לרדת ערב. סגול, הולך ומתרוקן מאור. איני חולק על העדפותיהם של עובדי חנות הירקות, איש באמונתו יחייה. אך אני מבכר את האם הנצחית, גם אם אין לי כל ודאות לקיומהּ עדיין.  

 

  

 

  © 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »