Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גרג כהן’

Davies

*

חמישה שירים מאת שוֹטֶטְסוּ (1459-1381 לספ'), נזיר זן מתבודד, ומשורר יפני. חיבר אלפי שירים קצרים בבקתתו שבהרים. משום עמדותיו (למשל: קיומם של האלים בלב האדם לבדו), הודר מן האנתולוגיות הקיסריות של שירת הזן ושירתו נשמרה בידי כפריים ונזירי זן שהוקירו את שירתו, ומסרוה בעל פה ובכתב  דורות על גבי דורות.

*
מה שעוֹד יבוא,

העבר,

ההווה, אף הוא,

אינם יותר מאשר

הֶבְזק בָּרָק מאיר,

כּך הם החיים, 

בָּעוֹלָם.

  

*

בְּעָבִי הלַּיל

לִבִּי שֹׁוקֵעַ לאִטוֹ

בָּגֶּשֶׁם,

מָכֶּה

בְּחלוֹן—

וְאָז צָף, שָׁב וְעוֹלֵה

בְּלִוְיָּת דְּבָרִים

שֶׁהִתרחשוּ,

לִפני זמן רב, רב-מאוד

 

*

אין אלוהים

בַּנמצא

זוּלָתי! –

שכן האֵלים

עצמם יודעים

כי בלב האדם בלבד

עשויים להימצא אלוהים

 

*

כְּשֶׁלִבִּי  נִמְסָר

אֶל הַבְּהִירוּת,

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן אֶל

הִתְבַּהַרוּת

הירח בְּתוֹכִי—

שוֹכח לגמריי

את הירח האחר

העומד בינינו

בּלֵיל  סְתַו.

 

*

גָּם בְּהַאִירוֹ,

לִבִּי

נוֹתָר כְּדַרְכּוֹ—

עוֹדוֹ

קוֹדֵר.   

הוּא לְמַעַן

מִישֶׁהוּ אַחֵר—

הבַָּרַק הָזֶּה

בָּלָּיִל.

 

[תּרגוּם מאנגלית בגישור תעתיק יפני: שועי רז 2012] 

 

חג שמח

*

*

בתמונה למעלה: David Davies, Nocturne, Oil on Canvas 1896

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

licini.1960

*

בסופו של דבר אני יכול רק להוריד את הכובע בפני אלבומו החדש של יהוא ירון אמן השכנוע העצמי (מומן באמצעות תורמים-פרטיים במסגרת  פרוייקט Headstart ורואה אור בהפצה מוגבלת על ידי קבוצת קמע 2013), מפגן ויטאלי של מחול ומחלה ומוות; של חיים בצל סיוט, של קשיים לישון, לצחוק כי העולם מצחיק ומעורר חרדה וקצר מאוד, לכתוב שורות בלתי שקולות לחלוטין ולתזמר אותן כאילו שבהן תלויים חייך.

שום דבר באלבום אינו שלם, גם השירים האחודים בו נעים בשברונם, וכמו קליידוסקופ, נעות תמונותיו— בין תהום ואהבה וידיעה די בהולה כי גם הליל לא נעלה לשמים.

לשמוע את האלבום הזה צריך אוזן חלודה של גרמופון. כדי לרקוד אותו צריך זוג סנפירים וכובע ים, ובגד ים שלם ומפוספס, לשחות כך, להחליק לאורך הרחוב, ולא לתהות אפילו פעם אחת איך לעזאזל שוב שכחו לשים בו מיים. או מדוע לעזאזל  שוב לא הכניסו את הפקק.

אם כתבתי פעם במקום אחר כי הקונטרבאס של ירון לגבי הקול של רות דולורס וייס, הוא כמו הבאס של גרג כהן לאלבומים של טום ווייטס; הפעם מתחלפים התפקידים, ורות נוטלת את חלקה בראשות כורוס-רפאים המלווה את חלקו הגדול של האלבום, כאילו משמיע את קולן של רוחות הרפאים הפנימיות, המהדהדות מעל ומתחת לטקסטים שמגיש ירון.

ובכלל, כבר שבוע רודפת אותי דמות של ילד בן חמש מן השיר "היא" המחזיק דעות של אחרים כשילד אחר דופק את ראשו בקיר, ועם קולות הרפאים שכבר ציינתי, מה הסיכוי של הילד הזה לפתח דעות משל עצמו ולגרום לילד האחר להפסיק להטיח את ראשו? ברגעים אחרים, תמונה של ירון, הנרדם סוף סוף, ואז ביתו מתחיל לנוע בקצבים משונים.

בכלל, זה אלבום של ספיריטואלים, יותר נכון: אקזיסטנציאליים-עבריים-סף ניהיליסטים; אלבום של תהלוכות מתים; אלבום של תהלוכות חיים הולכים להיות מתים; הצעקה של מונק, הנפילה של ויסנטה אוידוברו (אלטסור), מקהלות הרפאים של סלסטינו לפני השחר. הילד שהורגים שוב ושוב. ולטר בנימין הכותב בשלהי המאמר הקצר האופי ההרסני: "חייו של האופי ההרסני אינם נשענים על הרגש שהחיים ראויים שיחיו אותם, אלא על כך שההתאבדות אינה שווה את המאמץ". לכך מוסיף  ירון הערת שוליים משלו: 'המוות ממילא כבר בדרך".

נכון, אפשר לשמוע באלבום הזה את התחנות האוונגרדיות והאלטרנטיביות בהן עבר ירון בשנים האחרון: קטב מרירי, Ilian Pansensoy's Tropical Orchestra , Panic Ensemble , רות דולורס וייס,  ואת שפע ההרכבים והמוסיקאים אותם מלווה ירון בשנים האחרונות. אפשר לשמוע את אהבתו לטקסטים של זאב טנא ושל שלום גד ושל חנוך לוין. אפשר לשמוע את ההשפעות של טום ווייטס (בעיקר ב-Bone Machine, The Black Rider, Mule Variations ו- Blood Money) ושל ניק קייב (ב-Kicking against the Pricks וב-The Good Son),  ולמרות  כל אלו לפני הכל ואחרי הכל את הרוח העצמאית החופשית הדחוקה והסוערת שמביא איתו ירון לכל שיר. לפעמים נדמה שבסוף השיר נגמר האוויר באולפן. פשוט אזל ואינו.

בראיון שראה אור לאחרונה סיפר ירון כי ההקלטות נעשו במרוץ כנגד השעון לפני הולדת ביתו הראשונה, ובטרם יהפוך לאב. אולי ניתן לקרוא את האלבום הזה לא כאלבום של זעקה קיומית מרה מהדהדת, אלא אלבום של פרידה מן הנעורים (כמו שכינה אותם פעם אלביס קוסטלו: נעורים ברוטאליים). להריק מן התוך את כל הכאב, המרור, הייאוש והזעם של הנעורים, על חיים שאמנם נדמים לפעמים ל"סוף רע של סרט מפגר" ובכל זאת לפעמים יש בהם יותר. וצריך להיות בהם יותר. אני יודע, זה מה שקרה לי כשהפכתי בשעתו לאבא, לפני 14 שנה.

   אז אני מוזג כוסית ברנדי. ומאזין לעוד רצועה. ומוסיף עוד כמה שורות לאיזה פרוייקט שאני מקווה שאני סוף-סוף מסיים עכשיו. ועוד רצועה. ושוב מתחשק לי כוסית. אבל במקום זה, אני מתרגם על הדרך, שיר של וויליאם קרלוס ויליאמס (1963-1883) שעומד על שולחני (הורדתי את הספר מן המדף אחרי ששמעתי שיר של ירון):

*

התנצלות (מדוע אני כותב כיום?)

יופיין של

הַפָּנים האיומות

שׁל אִי-היותינוּ

מעוררות  אותי לַזֶּה:

 *

אישה שחוּמה,

עובדי יום –

ותיקים ומנוסים –

שָׁבִים לביתם לעת דּמדומים

בּבגדים רפויים

פּניהן דומות

לְאלוֹן פלורנטיני עתיק.

 *

כמו-כן,

 *

החלקים התואמים

של פניכם מעוררים אותי—

אזרחים בכירים—

ברם, לא

באותו אופן.

*

 אין ספק, יופיין של הפנים האיומות של אי-היותינו מעורר גם את יהוא ירון לזה, ואני מוריד בפניו את הכובע על העצמיות הבלתי מרוסנת והבלתי כבושה שלו, ועל כך שבכל החלטותיו האמנותיות אשר לקריירת הסולו שלו ניכרת אהבתו לשוליים ולשולי-השוליים של הדרך, והידיעה ששם נימצאים הדברים הפוריים והכנים באמת.

  זה אלבום של לב שבור ויד רועדת, של תשוקה ומצוקה. מזכיר לי את עצמי מיילל אל הירח באיזה לילה שבור במיוחד לפני 22 שנה. אלו שברים שלא ניתן לתקן ולא לאחות. אני מרכיב אותם מדיי פעם, כל פעם באופן אחר, במיוחד בלילות שבהם הירח גלוי ובוהק לכל, ובכל זאת, חושב דווקא על צידו האפל. אפל כמעט עד כדי שאם יפשוט יד מספיק חזק, יוכל בהינף יד לנטול עימו את ההבהוב העומם, הבלתי יציב, הרופף, שהוא בפשטות עמוקה, חיי (אני מנסה לא להשליך מעצמי על אחרים, ועל כן איני כותב, חיינו).

 *

*

להאזנה/הורדה/רכישה של האלבום המלא

*

בתמונה למעלה: Osvaldo Licini, Scherzo, Oil on Canvas 1960

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

   ruth

*

רות דולורס וייס הוציאה את אלבומה  Comesee :Rawversions כבר לפני שנים מספר. האלבום שהיה מעין מחווה אישית ל- Tomwaits (על שאלבומיו שינו את חייה) ואף נשלח אליו בדואר (ונדחה, על ידי מי שקורא עבורו את הדואר- יש לקוות) כלל מקבץ מנצח של שירים מאת נפש ייחודית מאוד. מוסיקאית עילאית שפועלת מתוך המודוסים הקיימים (בלוז, ג'ז, קלאסי וטנגו), שנשמעת כאילו יונקת השפעתה מאמנים כגון: וויטס, ניק קייב, ג'וני מיטשל, נינה סימון, ניקו ופי ג'י הרווי, אבל מצליחה אייכשהו בכח הההגשה הפגיעה והנגינה הייחודית והעדינה מאוד להפוך את הדברים ליצירה ראשונית- מקורית מפעימה. גליתי Author נדירה. כלומר, לא רק זמרת, לא רק פרפורמרית, לא רק מוסיקאית או singersongwriter במובן המוגדר והמגביל, אלא דבר מה שמעבר לכל אלו- אמנית יוצרת, שעוררה בי ציפיה דרוכה לקראת הבאות, כלומר עירנות מלאה לקראת כל שיר או קטע אינסטרומנטלי שתוציא תחת ידיה בעתיד.

עם המטען הלא-פשוט הזה יצאתי בשליחות מגזין האינטרנט קצתתרבות (ותודה גדולה לעורכו, אלפרד כהן השלישי) לשמוע הופעה של רות (פסנתר ושירה) ושל יהוא ירון (קונטרבאס וקולות) במועדון ההופעות החדש של האוזן השלישית לרגל הופעת אלבומה החדש של רות בעברית (2008 ,Anova Music). כשאני שומע את פעימות הבאס האקספרסיביות של יהוא ירון תמיד עולה בדעתי גרג כהן, הבאסיסט השותף של טום וויטס בטרילוגיית שנות השמונים שלו (Swordfishtrombones ; Raindogs;Frank's Wild Years), שהעשיר את וויטס והוסיף מימדי עומק למקצבי הלב המשונים שלו. תפקיד דומה אבל שונה משמש יהוא ירון לרות. האקספרסיביות הטעונה והקדחתנית של פעימות הקונטרבאס שלו כמו תוחמת את קולה של רות מכיוונים שונים. קולה של רות, שלעולם אינו צפוי, עתים עדין, עתים זועק, עתים שביר, עתים פגיע, ולעולם נראה שעולה הוא ממעמקי הלב והולך למרחקים. במובן מסויים הפעימות של יהוא ירון מקיפות, סובבות, מלטפות ומלוות את קולה הרגיש והמביע של רות. באותה מידה בכמה משירי ההופעה ('באר שבע', 'משירי ארץ אהבתי') התהפכו יחסיהם של רות ושל יהוא, ודווקא הפסנתר של רות הפך לקשוב מאוד לנגינתו של ירון, ועטף אותו ברוך וחום ועדינות. מבחינה זאת, יש לפנינו דואט בין שני אמנים אקספרסיביים מאוד, היוצרים שלמות צלולה ונדירה ביופיה בחיוניות הדיאלוג האמנותי הנרקם ביניהם. עמנואל לוינס הפילוסוף היהודי צרפתי (1995-1906) דיבר על המפגש עם האחר, המכונן את 'האני'. על אף שרות  דולורס וייס ויהוא ירון מאוד אחרים זה לזה, דומה כי נגינתם החשופה של כל אחד מהם מכוננת את האחר, וכל אחד מהם מצליח בתורו לדובב את האחר, ולהביאו למקומות חדשים.

לא מייד מגיע החיבור בין רות ובין יהוא ירון. חולפים שלושה או ארבעה שירים עד שהשניים מתחילים בדיאלוג האמיתי, ההולך ומרקיע ביניהם. בדקות כאלה, דומה כי אין קהל באולם ואין פרסונות. השיחה הולכת ונרקמת משיר לשיר, ולשיאו לטעמי הגיע דווקא כאשר רות הניחה את ידיה ושרה בלווי יהוא את הביצוע שלה לשירה של רחל (בלחן של סשה ארגוב) 'הייה נא טוב אליי' ואחר-כך בבצועהּ לשירה של לאה גולדברג (בלחן של דפנה אילת): 'משירי ארץ אהבתי'. כאן המקום לומר, על אף שרות דולורס וויס מבצעת באלבום החדש שני סטנדרטים ישראלים כאלה, יש לה באלבומה החדש כמה וכמה שירים מקוריים משלה העומדים לדידי להוות סטנדרטים ישראלים קלאסיים עתידיים, שירים כגון: 'גליתי שמש', 'באר שבע', 'קיץ', 'שיר תקווה', וכמובן שני שירים הבאים באלבום בזה אחר זה 'שיר נחמה' ו'קרֵב', שלצערי לא נוגנו בהופעה, אבל המדובר לדידי בשני השירים העבריים הטובים ביותר ששמעתי השנה.

רות המתגוררת זה שנים מספר באוסטין, טקסס הגיעה זה עתה לסיבוב הופעות קצר בארץ לרגל האלבום החדש. היא תופיע חמש פעמים בחודש הקרוב בתל-אביב (לבונטין 7, וצוותא) בירושלים (הצוללת הצהובה) וחיפה (מרתף 10). זוהי הזדמנות פז לגלות את אחת האמניות הישראליות החשובות שפועלות היום. זאת ועוד, לטעמי, אסור לתת לאלבומה החדש לחלוף בחיינו מבלי להותיר רישום מהותי על חייהם של אוהבי המוסיקה, השירה והאמנות בישראל. קחו אחריות, צאו והביאו פיסה של גאונות מוסיקלית פגיעה וחשופה הביתה (אלבומה החדש והנפלא), וארגנו לכם/ן הבטחה לשנה עברית חדשה ומוסיקלית אלטרנטיבית סוחפת; סוג של שמש צלולה, עיקשת ובוערת העתידה ללוות את חייכם לכל מקום אליו תפנו.

*

*

 

לקריאה נוספת: מרחב שהינו ואינו, פועם שמשות של מלים  

בתמונה למעלה: רות בהופעה, צלמה: יסמין סופר. 

 

Read Full Post »