Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גרהרד ריכטר’

richter.1983

 

ליום פטירתו של עמנואל לוינס (1995-1906), נר שמיני של חנוכה, החל השבת

 

   הפילוסוף היהודי צרפתי עמנואל לוינס ייחד לחג החנוכה מאמר קצר בין דפי ספרו הוידויי (כך כינה הפילוסוף את ספריו היהודיים אותם הוציא לאור בבית הוצאה שונה מאשר את חיבוריו הפילוסופיים) חירות קשה המאמר "הבהיר והאפל" עוסק למעשה בשאלה מה חוגגים בחג החנוכה? האם לב החג חגיגת הניצחון הצבאי על המלך מבית סלווקוס מאנטיוכיה (אשר בסוריה) ויסוד בית חשמונאי, כשושלת מלכותית, שריכזה בידיה פוליטית ודתית את השלטון ביהודה? האם יש כאן חג נוסף המבקש להדגיש 'אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם'?

   לוינס שהיה בהחלט פרו-ציוני והביע תמיכה גלויה במדינת ישראל גם לאחר מלחמת ששת הימים, כמו גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, משיב בלשון אגדתא תלמודית המופיעה במסכת שבת דף כ"א ע"א, האזכור היחיד למרד החשמונאים בתלמוד, ומורה על כך שהתלמוד חסר הבעת שמחה ורגשות לאומיים באשר לשחרורו הלאומי של עם ישראל מעם הכיבוש הסורי. התלמוד בוחר לספר דווקא את סיפור כד השמן האחד שנמצא חתוּם בחותמו של כהן גדול, ולכן טהור, ובו הדליקו את המנורה בבית המקדש (שכנראה היה רחוק אז עדיין מפארו ההרודיאני) במשך שמונה ימים.

   את האגדתא המשונה הזו, המהווה עד היום יסוד לנס הגדול של החג, מפרש לוינס כך שהנר שהאיר שמונת ימים תחת יום אחד כפי שהיה אמור, מסמל התעלות יצירתית החתומה דווקא בחותם של חירות, התחדשות מתמדת, אהבת אדם ונדיבות הפונה לכל בני האדם. מפתיע לגלות כי בדבריו אין לוינס מנסה לקשור לישראל כתרים, אלא דבריו מוסבים אל הפרטים, אל כל פרט ופרט שבעם, המעוניין לחוג את האופק המתמיד של הפלא, קרי: את היצירתיות המתעלה על המכשולים המשתקים אותה, ואת התקווה המפעמת גם כאשר המצב חסר תקווה לכאורה:   

 

חנוכה הוא אפוא לדידנו הפלא שבנר,שהינו עשיר יותר מן האנרגיות המזינות אותו,הפָּלָא שב"מרובה"שמוצאו ב"מועט",הפלא שבחריגה-אל-מעבר,שבהתעלות. ה"רזיסטנס" החשמונאי הוא גם האור שיש בו יותר מאשר במקורותיו החומריים. אולי הטקסט התלמודי משיב למלחמה הלאומית—למלחמת ההגנה על התרבות—את האופק המתמיד של הפלא. מדובר בפלא היום-יומי של הרוח, הקודם לתרבות. זוהי הלהבה הניצתת מן הלהט שלה עצמה: גאון הרוח היוצר את הלא נשמע, אף כי הכל כבר נאמר; האהבה מתלהטת גם כשהיצור האהוב אינו מושלם; הרצון המרהיב לפעול על אף המכשולים המשתקים אותו; התקווה המגיהה אורה על החיים גם בהעדר הטעמים לקוות; אורך הרוח הנושא את מה שעלול להורגו. מדובר במשאבים אינסופיים של הרוח המתעלה, כיוצרת, כבוראת, מעבר לחכמת המעשה של הטכניקות; ללא חישובים, ללא עבר, היא משתפכת, עליזה אל תוך המרחב, מתחייבת לענייני הזולת, בחינם ושופעת נדיבות.

[עמנואל לוינס, חירות קשה: מסות על היהדות, תרגום מצרפתית: עידו בסוק ושמואל ויגודה, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הערות: עידו בסוק, שמואל ויגודה וז'ואל הנסל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007, עמ' 308]   

 

   הויטאליות- הקיומית- האופטימיסטית שלאורה קורא לוינס לחגוג את חג החנוכה. דומה כי אמנם היא שְעוּנה על גבי מטבע הברכה 'שעשה נסים לאבותינו בימים האם בזמן הזה'. לוינס מתאר זמן של קושי נורא. את מלחמת המכבים מדמה הוא לרזיסטאנס הצרפתי. את אותו מאבק יהודי קדום כנגד כח צבאי גדול בהרבה ותרבות האומרת לכאורה לדכא את המעוטה והחלשה הימנה הוא מחתים כלטעמי בחותם מאבק הקיום היהודי בזמן השואה (לוינס שהה בזמן מלחמת העולם השניה במחנה שבויים גרמני  מס' 1492 כחייל צרפתי שבוי (הוריו ואחיו נרצחו, ואילו אשתו וביתו הוסתרו על ידי הסופר הצרפתי, איש הימין, חברו של לוינס, מוריס בלנשו); המחנה היה ממוקם סמוך למחנה ההשמדה ברגן-בלזן. באחד הימים ראה לוינס את צלליות של יהודים במסעם האחרון אל תאי הגזים, מחזה שליוה אותו כך על פי עדות בנו מיכאל, כפי שסופרה לביוגרף שלמה מלכה, כל ימיו.  

   אם אכן ערך לוינס סוג של אקטואליזציה של המאבק בבית סלווקוס למאבק בנאצים, הריי הדברים דומים דמיון מפתיע לדברים שהביא שמשון (סימק) דרנגר, יהודי-דתי, הומניסט, עורך עיתון, וגם פרטיזן בשנות מלחמת העולם השניה באזור העיר קרקוב, אשר הוציא ביחד עם אשתו גוסטה, מספר עתונים ובטאונים; נכלא לראשונה בשנת 1939 לאחר שפרסם בעיתונו מאמר של פעילה אוסטרית אנטי-נאצית. לאחר שחרורו, היה ממיסדי הארגון 'החלוץ הלוחם' בקרקוב, וערך את בטאונו שם ייחד טור קבוע לבעיות השעה, לצורך של היהודים לקום ולהתקומם כנגד הרעה המתרגשת עליהם, לברוח ממחנות המעצר ומן הגטאות ולהרים על נס את רוח החופש והצדק. מאמריו חתומים בחותם של אהבת אדם ותקווה עתידית. דרנגר נעצר שוב בנובמבר 1943, וכנראה נרצח על ידי הנאצים בסמוך לכך. דבריו של דרנגר פונים אל כל אדם ואדם ותובעים אותו להתקומם ולהאיר אור חדש, לחתור תחת המאפליה של אותן שנים:

 

במה אנו עדיין מַשְלִים את נפשנו.למה אנו מצפים עוד לאחר מעשי הרצח המתוחכמים?כלום צר לנו על כמה ימים של ריקבון מוּסרי ממאיר?הלא מתחת לעיי המפולת של אושר התקוות שנכזבו, מתחת לחיים שנהרסוּ, עומם עדיין ניצוץ זעיר של אנושיוּת אמיתית.עלינו ללבוֹת ניצוץ זה,להפוך אותו לשלהבת,שתגאל אותנו מההשפלה,תשמור ממוות,תטהר את המצפּוּן, תעודד את רוחנו. אל נשכח ניצוץ זה, נזִין אותו בטרם יכבה. 

[שמשון דרנגר, מתוך בטאון 'החלוץ הלוחם', נדפס: אליעזר שבייד, 'הדילמה הקיומית והמוסרית של ההתנגדות המזוינת בגטו', קדושת החיים וחירוף הנפש, בעריכת ישעיהו גפני ואביעזר רביצקי, ירושלים 1992, עמ' 302]  

    

   דרנגר, כמו לוינס אחריו (ספק האם לוינס הכיר את דברי דרנגר), אינו תובע מלחמה לאומית, מלחמת עצמאות פוליטית, אלא קורא להתעורר בשם הכוחות האנושיים הבלתי ניתנים להריסה, המצפּוּן והרוּח, אותם כוחות נפשיים המצויים בתוככי נפשו של כל כל-אדם. הנצחון, אליבא דדרנגר, אינו נצחון צבאי בהכרח, אלא נצחון אישי-מוסרי, כדברי הלל הזקן: 'במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש' (מסכת אבות). גם בתוך הקשיים, ומתוך הצורך לשרוד ולהתקיים תחת הרדיפות, על האדם לשמור על מה לאמיתו של דבר עושה אותו אדם: אותה אנושיות אמיתית שאסור לה לדעוך.

   מורו המסתורי לתלמוד של לוינס, הקלושאר הגאוני, מר שושני (נפטר בשנת 1968 במונטיוידאו שבאורוגוואי; יש מעידים ששמו האמיתי היה הלל פרלמן; לוינס תיאר איך בתום פגישתם הראשונה אמר לחבר: 'איני יודע מה האיש הזה יודע. אני רק יודע שהוא יודע כל מה שאני יודע', והמדובר על מי שהיה תלמידם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר בפילוסופיה, ופילוסוף מקורי כשלעצמו, באותה עת), שהופיע לאחר המלחמה בפריס, ולמד עם לוינס ועם חברו אנרי נרסון כשנתיים בלתי רצופות, אכן הגדיר את המושג 'ישראל' כאידיאה של המוּסר ושל המצפּוּן אצל מחזיקיה ותומכיה, יותר מאשר השתייכות לאומית (ביולוגית-גנטית). וכך כתב לוינס משום מורו הגדול:

 

כפי שלִמֵּד אותי מורה נעלה,כל אימת שמוזכר "ישראל"בתלמוד,אנו רשאים כמובן להבין שמדובר בקבוצה לאומית מיוחדת שהגשימה ייעוד בלתי רגיל,ואולם בכך אנו מצמצמים את המשמעות הכללית של המושג התלמודי ושוכחים כי "ישראל" פירושו עם שקיבל את התורה, וממילא אנושות שהשיגה את מלוא אחריותהּ ואת מלוא מודעותהּ העצמית.

[עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות, תרגם מצרפתית: דניאל אפשטיין, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2001, עמ' 121]    

 

   "ישראל",לדידם של מר שושני ועמנואל לוינס הינם ישראל במובן הדייקני רק כל אימת שהם אכן נוהגים כאנושות שהשיגה את מלוא אחריותהּ ואת מלוא מודעותהּ העצמית. "ישראל" אינה בהכרח ההשתייכות הלאומית והעבר ההיסטורי, אלא אידיאה של אנושות המגלה אחריות כלפי כל אדם. מבחינה רבה הרעיון הזה של "ישראל" כפי שהוא מתגלה פה מקביל במידה רבה לדבריו של לוינס במסה הקצרה " הבהיר והאפל" שהבאתי למעלה, לאמור: מדובר במשאבים אינסופיים של הרוח המתעלה, כיוצרת, כבוראת […]היא משתפכת, עליזה אל תוך המרחב, מתחייבת לענייני הזולת, בחינם ושופעת נדיבות.

  כך, ובהוראה זו בלבד, כתלמיד-תלמידם של מר שושני ושל עמנואל לוינס, אני משתדל להדליק את נירות החנוכה בכל שנה ושנה. אני גם משתדל לציין לעצמי בכל שנה את יום פטירתו של עמנואל לוינס בנר שמיני של חנוכה, ואגב כך, גם את מר שושני, יהודים אשר גאון רוחם הופנה להעלות את אור האידיאה של "ישראל", מתוך עיון נרחב במקורות ידע אנושיים רבים ומגוונים, ומתוך אהבת אדם באשר הוא אדם.  

 

 

בתמונה למעלה: Gerhard Richter, Candle, Oil on Canvas 1983

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »