Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ג'.מ. וויליאם טרנר’

Dawn after the Wreck circa 1841 by Joseph Mallord William Turner 1775-1851

*

וּלְאִטָּם פּוֹסְעִים לְצַד נָהָר עַל הַגָּדָה

דֹב גַּם קוֹף וְכֶלֶב וְצוֹעֲנִי מוֹבִיל אוֹתָם

[גיום אפולינר, מתוך: 'מאי', מבחר שירים,תרגם מצרפתית: משה בן שאול,הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2000,עמ' 28]

*

על אותו חלון ממנו השליך עצמו המתאבד הונחו זרדים;דוגרת שם כעת צפור על שתי ביצים.לו רק היתה מחישה את דגירתהּ כדי מספר ימים אולי היה הקופץ נחפז מעט פחות לחצות את אדן חלונו שמא ייפגום חלילה באם או בגוזליה. אולי לנוכח החיים,התלויים לנגד עיניו, היה עולה בו היסוס. מי יודע אולי היה בוחר להמתין לרגע.

 אך הטבע מתנהל מתוך קצביו,כמו גבר מבוסם,המפזר בחוצות גזרי נייר צבעוניים,חוגג את התחדשות הכל,לא מתהרהר לרגע. לא איש העומד להשליך עצמו,לא קן צפור—מעוררים את רחמיו. כמו מתופף צעיר המצעיד גייסות לקרב—הוא לא לוקח בחשבון את שאבד,את שנרמס. את צחצוחם של הרחובות מדם ומשברי ביצים הוא מותיר לנו; אנו הפגיעים,המתהרהרים,הממהרים לחפש מוצא מן הכורח העריץ,שלא נותן מנוח.

לפעמים יורד לפתע גשם שוטף בלב מאי; פתאומי, לא נהיר. אנשים סובבים כה וכה,בלתי מוכנים,רטובים עד לשד עצמותיהם, אבל משועשעים מן הפלא; העולם נדמה כאילו יצא לגמריי מן הסדר. ביום אחר תינוק משמיע מילה ראשונה. ביום אחר מחריבה סופת טורנדו אזור באוקלהומה, סופה שעלתה מן הים, היכתה בתוך רבע שעה אחר כך. בית ספר הומה ילדים נמחק; חיים שייאבקו מעתה לשיקום ולהתחדשות. אנשים חסרי קורת גג ממלמלים אבודים בחדשות הערב. אצלנו— שלכת של סיגלון מוטלת על מדרכת. רק השכן העולץ שוב יוצא לפזר בחוצות גזרי נייר צבעוניים,עד שמתחשק לשאול אותו,איך השיג את הג'וב הזה,ואיך הוא מסוגל להמשיך ולעשות אותו גם בנסיבות הקיימות. איך הוא יכול להיוותר אדיש כל-כך למתארע על הארץ.

במקום זה,כרגיל מתמקדים בתינוק (האומר את מילותיו הראשונות). וליפעת התקווה והפלא,שוכחים את הכל; מטאטאים מן הרחובות את עדויות החורבן; ממשיכים נחושים בחיים האלה. למשל,יושבים לקרוא ספר, הנדמה כעין פרי קיץ מתוק .לפני שתשים לב תיקלע לעלילה שבמוקד שלה שפחה אפריקנית אמריקנית בשנת 1850,שלאחר שנפגעה פעמיים בראשה,מתחילה לראות חזיונות בהם האירופאים אמריקנים והאפריקנים-אמריקנים הם שווי זכויות. אחד מהם,מן העתיד,דומה להיות בן דמותו של מרטין לותר קינג. סוחרי אדם מכל מקום דולקים אחריה ללוכדה.כולם מבקשים לסחור בה או לאבדהּ.אחד המבקש לעזור לה ממאן להתפעם מחזיונות רוחהּ: הוא משיב לה, מפוכח; כן, אך מה נעשה בינתיים?

בספר אחר, ממש בסמוך, אני מוצא את דברי ימי המרי הבלתי-אלים של אנשי הורד הלבן (או השושנה הלבנה): הנס שול,אלכסנדר שמורל,סופי שול וכרסטוף פרובסט; סטודנטים גרמניים בשנות העשרים לחייהם שהפיצו שישה קונטרסים מודפסים בגנות היטלר והנאציזם— לא פחות,בגנות כל עריצות המוציאה שוב ושוב את האזרחים לשדות הקרב ומונעת מהם את חירויותיהם. הללו נלכדו,עונו,נשפטו ונערפו בשנת 1943, למען ייראו ויירָאוּ. מעוּדד לשמוע על חיבתם לג'אז; נרגש-מה מן האפשרות כי הקבוצה נתכנתה על שם ספר של ב' טראוון;מן העובדה שבקונטרסים שלהם מצוטטים לא יוצרים גרמניים או פילוסופים קלאסיים בלבד,אלא גם פיסקות שלמות מתוך דאו דה צ'ינג וספר קהלת.בכל זאת,אני משוכנע כי בשעה שהם נערפו פיזר השיכור אחוז התזזית ניירות צבעוניים והרחיב חיוכו העולץ,כדרכו (תמיד עם הקונפטי).

   צריך לזכור את זה. כמו את האגדה שמביא יוסיף ברודסקי על כך שבשעת מותו של לורקה,מול כתת היורים,הוא תהה על כך שבכל זאת מאיר יום ועולה השמש. השמש תזרח ותשקע בין אם נמחה או לאו,אם נכתוב אם לאו אם נקרא אם לאו; הטורנדו יעבור, התינוק ימלמל מילים ראשונות, המתאבד יזנק מן החלון הפעור, הציפור תדגור על גוזליה. הסיגלון יתפזר לכל עבר. הדברים יתהלכו לפי דרכם בין אם נמחה על כך ובין אם לא נסכין להוציא על כך מלה, ולו מלה אחת. בין אם נסב מבט נתקע בפרצוף הסדרים המושתים עלינו אצבע משולשת. לא,הטבע לא חולם; הוא מבצע את שלו בעתו, בחריצות. גם העריצות הפוליטית מוציאה אל הפועל; לעולם לא מתהרהרת (חשבון נפש נחווית כחולשה של הפרט, או כנסיון לערער את אושיותיה). כל שנותר הוא להתקומם אל מול הענקים הפעלתניים-האדישים-המבוסמים-האכזריים,ולהטיח בפניהם האדישות את שלל חלומותינוּ;לגלות שכלל לא איכפת להם (ומעולם לא היה להם איכפת); אבל עדיין ניתן למצוא בעלי חלומות. והחלום יורה דרכּנו.

 *

ספרים/שירים שהוזכרו:

ג'יימס מקברייד, שיר שעוד יושר, תרגמה מאנגלית: מיכל קריזנר, כנרת בית הוצאה לאור: אור יהודה 2010.

אנט דומבאך וג'אד ניובורן, סופי שול והורד הלבן, תרגמה מאנגלית: ענת רז, הוצאת פן ומשכל הוצאה לאור: תל אביב 2013.

יוסיף ברודסקי, 'הגדרת השירה', עקדת יסאק: שירים, תרגם מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמ' 20.

 

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, Dawn After a Wreck, Watercolour, gouache and rubbing out on paper 1841

© 2013 שועי רז 

 

Read Full Post »

 Turner

*

1

 *

רציתי לכתוב על סחרחורת של וו.ג. זבאלד (2001-1944), אולם יש בו קטע אחד המאפיל בעיניי על כל יתר הופעת הבכורה הספרותית הזו (ראה אור לראשונה בשנת 1990) ועל כן, מטבע הדברים, אתמקד בו. לפני שאגש לקריאה, יש להקדים את התייחסותו המאוחרת של זבאלד לחווית הסחרחורת, בספרו השני, המהגרים:

*

העלאת זכרונות,הוא מוסיף בהערת סיום, נראית לי לעתים קרובות כמין איוולת. היא גורמת לכאב ראש, לסחרחורת, כאילו אין מביטים אחורה דרך מדורי הזמן, אלא מגובה רב מטה על פני האדמה, מאותם מגדלים שראשם בשמים

[וו.ג. זבאלד, 'אמברוז אדלוורת', המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, הוצאת כתר: ירושלים 2002, עמ' 139]

*

חוויית ההעלאת הזכרונות, קרי: ההיזכרות, היא חוויית סחרחורת עזה, פצעי רפאים וכאבי פנטום השבים לרחוש ולבעבע בתודעת הנזכר; אדם לא בהכרח רוצה לזכור, עתים הוא חווה דווקא את ברכת הנשיה— שקט ששב לשרור בחיים הפנימיים; התקווה שמעתה יתנהל הזמן לינארית-תימטית ללא קוים שבורים ועקומים, זבי דמים, שדומה שכל פיתול ופיתול בהם גובה משהו מן הנפש, כמו זבוב עיקש הדבק לבשרו של חמור זקן, טורד מנוחתו ואיננו מניח.

ובכל זאת חוויית המספר של זבאלד היא בראש ובראשונה חוויה של היזכרות. הוא בוחר לדובב נופים, תחנות רכבת, ממצאים חומריים, יצירות אמנות, להקות ועדרים של בעלי חיים; החוויה היסודית ביותר בכתביו היא הנדודים בתוך הנוף ואל תוך הנוף, אך לא כמי שמתבונן אחור ומגולל איטי ומדוד את סיפור העבר של הנוף בו הוא פוסע, אלא כמי שעומד על סף התהום, על ראש המגדל, ראשו מסוחרר, והוא צריך לבור לו דרך. זוהי שעה שבה המספר עצמו שוב אינו יודע האם הוא מעוניין להיוותר בראש המגדל או ללכת שבי אחר הלחש הנוגה העולה מן התהום. עם יש משהו המאחד בין אמברוז אדלוורת, ז'ק אוסטרליץ, ווו.ג. זבאלד, היא דמות הרפאים שלהם; נוודים שהכרתם נמצאת אי-שם בתווך שבין המבט המרוחק הידעני מראש המגדל, ובין הנהיה ללכת מעבר לזה, אל חוויית התהום.

אני נזכר בהקואין אקאקו, מורה זן בן המאה השבע עשרה, שעל פי המסופר נהג לסחרר את ראשי תלמידיו על ראש הר גבוה נוכח התהום ולהותירם שם,על סף התהום ועל סף ההארה; חווים את המרחק הדק (אם קיים) בין ההארה ובין המיתה, הנפילה, הריסוק. לא יכול שלא להרהר נוכח-כך בגורלו של זבאלד ובמיתתו בתאונת דרכים, כאילו הסחרחורת של ההיזכרות המכילה גם את ההיפקחות אל התהום, הורתה מראש את דרכו.  שומר הזיכרון התרבותי, העומד על משמרתו בראש המגדל, הוא גם העשוי יותר ליפול ולהתרסק, בוודאי ממי שבוחר להוליך את חייו באפלת העיר שאין לה מרחב ולא מקום, ואין בה אלא רחובות ומוסדות, נתונים לפני עיניו.

*

2

 *

   בליל 31 באוטובר (ליל כל הקדושים) 1980 לן וו.ג. זבאלד בונציה; בקטע הקודם לקטע שאביא מייד הוא מספר כיצד הוא קורא ביומנו של ג'קומו קזנובה, המאהב הגדול, שהיה כלוא בונציה ללא משפט ובלא מועד שחרור עד לבריחתו, שכפי שמסתבר לזבאלד תוכננה לשלהי אוקטובר או לראשית נובמבר, על פי תחשיב ניבויי שערך קזנובה בהתבסס על טכניקה פופולרית בת זמנו; זבאלד נרעש לגלות שהוא מצוי באותו תאריך במקום לא רחוק מן המקום שבו נמלט קזנובה מן הצינוק שעל שפתיו ציטוט מתוך חתימת חלק התופת  (מן הקומדיה האלוהית לדנטה אליגיירי): E Quindi uscimmo a rimirar le stele (איטלקית: יצאנו להתבונן בכוכבים); אך משמיענו מייד סיפור שיחרור שונה בתכלית:

*

אני עצמי חזרתי באותו ערב של 31 באוקטובר אחרי ארוחת ערב אל הבאר שבריווה,וקשרתי שיחה עם ונציאני אחד,שמו מלאכּיוֹ,שלמד אסטרופיסיקה בקיימברידג' וכפי שהתברר ראה הכל, לא רק את הכוכבים ממרחק רב. לקראת חצות שטנו בסירתו שעגנה במזח במעלה זנב הדרקון של התעלה הגדולה,עברנו על פני הפרוביה ועל פני טרונקטו ויצאנו אל המים הפתוחים שמהם ניבטת לכל עבר חזית האורות של בתי הזיקוק של מסטרה ונמשכת והולכת על פני מילים רבים. מלאכיו כיבה את המנוע. הסירה עלתה ושקעה עם הגלים ונדמה היה לי שזמן רב עבר. מולנו נחשף זוהרו הדועך של עולמנו— זהר שאיננו יכולים לשבוע מראותו כאילו היה עיר שמימית. נס החיים הנוצָרים מפחמן,שמעתי את מלאכיו אומר,עולה בלהבות.המנוע שוב ניצת,חרטום הסירה פילח את המים ואנחנו שטנו בקשת רחבה ונכנסו אל הקנאלֶה דלה ג'וּדֶקה.  המדריך שלי הצביע בשתיקה על האינצ'רנריטה קומונלה (=המשרפות הציבוריות)באי חסר השם שממערב לג'ודקֶה,מבנה בטון מתחת לעננת עשן לבנה,שדממת מות שורה עליו.על שאלתי עם הבעֵרה נמשכת גם בלילה ענה מלאכיו: Si, di continuo, Brucia continuamente. השרפה נמשכת כל הזמן. טחנת הקמח של סטוקי נגלתה לעינינו,מבנה של המאה הקודמת הבנוי ממיליוני לבֵנים,שחלונותיו הסומים בוהים מהג'ודקה אל הסטוציונה מריטימה.הבנין הזה עצום כל כך,עד שהיה יכול לכלול בתוכו את כל ארמון הדוג'ה כמה וכמה פעמים ולמראהו אינך יכול שלא לתהות אם באמת נטחן כאן רק דגן.כאשר עברנו על פני חזיתו המתנשאת מעלה בעלטה יצאה הלבנה מבין העננים ובאורה הזדהר הפסיפס הזהוב המשובץ תחת הגמלון השמאלי שנראית בו קוצרת ובידהּ אלומת שיבולים,דמות טורדת מנוחה בנוף האבן והמים הזה. מלאכיו אמר שבזמן האחרון הוא מהרהר רבות בתחית המתים ותוהה מהי משמעות המשפט שעל פיו יישאו מלאכים ביום מן הימים את עצמותינו ואת גופנו לנגד עיניו של יחזקאל.תשובות לא מצא,אבל בעצם די לו בשאלות עצמן.טחנת הקמח נבלעה בחשכה ולפעמים צץ מגדלה של סן גו'רג'ו והכיפה של סנטה מריה דלה סלוטֶה.מלאכיו ניווט את הסירה בחזרה אל בית המלון שלי. כעת שוב לא היה מה לומר. הסירה עגנה. לחצנו ידיים. והנה כבר עמדתי על הגדה. הגלים טפחו על האבנים המעלות טחב צמרירי. הסירה שבה על עקבותיה במים. מלאכיו נופף שוב וקרא: Ci Vediamo a Gerusalemme. ואחר כך ממרחק גדול יותר, חזר וקרא בקול רם יותר: בשנה הבאה בירושלים!

[וו.ג. זבאלד, סחרחורת,תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת כתר: ירושלים 2013, עמ' 52-51]

*

זבאלד ומלאכיו נפגשים במקרה. מלאכיו האסטרופיסיקאי (או למצער מי שלמד בקיימברדיג' אסטרופיסיקה) מזמין את זבאלד להפלגה ימית לילית בסירתו בנופי מפרצהּ של ונציה. ברם, המסע האנקדוטלי הזמני הופך חיש מהר בתודעתו של זבאלד למסע בעיר שמיימית, העולה בלהבות, טובלת בים. מן העיר עולה הזהר הדועך של עולמנו; התעלה הגדולה דמוית זנב הדרקון, נועדה להדהד את האורובורוס, התלי, הנחש או הדרקון שפיו נושך את קצה זנבו, סמל גנוסטי, אך יותר מכך סמל אסטרלי של כללות הקוסמוס הפיסיקלי. זהו שוב, לדידו של זבאלד, אינו מסע בתוך הזמן הלינארי-תימטי אלא בתוך ואל תוך ההויה הקוסמית המהדהדת מכל מראה ורחש שמשמיעה העיר הזאת.

אבל יש כאן יותר מאשר מסע אל תוך מפרץ של עיר ימית או מסע אל נבכי ההיסטוריה; יש כאן כדבריו של זבאלד סוג של דילוג או פסיחה מן העיר הארצית אל העיר השמיימית. כאילו שמבטם של זבאלד ושל מלאכיו כלל אינו מבט אופקי מן המפרץ אל אורות העיר— תעלותיה ואייה; אלא כאילו היה נושאים ראשיהם למרום ובוחנים את מערכי הכוכבים במסלוליהם, באופן המגלה אלו תמונות-טמונות שהרקיעים אוצרים בתוכם. מבחינה זאת מראות הזהר הדועך, הלהבות המתמרות מן המשרפות הציבוריות, הענן הלבן המיתמר מתחנת הקמח של סטוקי שאפשר שנטחן בה יותר מאשר דגן… דמות הקוצרת, טורדת המנוחה, המופיע פתע, כעין אפיפיניה (דמטר? פרספונה? רות? מאריה? ביאטריצ'ה?)

דומה כאילו מסעו של זבאלד עובר בין נופים אפוקליפטיים, בין עדן ושאול של הקאפלה הסיסטינית. יותר מכך, קשה שלא לדמיין כאן את מלאכיו בדמות וירגיליוס ואת זבאלד בדמות דנטה אליגיירי במסע אל רום הרקיעים ואל תחתיות שאול (זבאלד הלאו החל בתיאור מסעו בסירתו של מלאכיו מן הפסוק החותם את התופת של אלייגרי כפי שציטט ביומניו קזנובה). ברם יושם אל לב, כי בהכרתו של זבאלד בטל ההבדל בין רום העדן ובין קרקעית התופת. זו וגם זו מתקיימות זו לצד זו, מזינות זו את זו אהדדי; המשרפות הציבוריות אל מול תחנת הדגן, זו וגם זו בתהליך שאינו חדל בתוך האור שאינו פוסק ובכל זאת הולך ודועך של עולמנו, לנוכח יופים הדועך תמיד, ההווה ונפסד, של היצורים קרוצי-הפחמן.

נתיב נוסף במסעו של זבאלד הדהים אותי כקורא. ככל שהתקדמתי בפיסקה שציטטתי חשתי כיצד היא אוצר של רמזים, הדהודים וניקרות של מקורות יהודיים ושל עולם יהודי חרב הסמוי מן העין. כאילו זבאלד כאן עובר לתודעתו העצמית כעין הקדשה (Initiation) לסיפור הזיכרון היהודי החי עדיין בכל קצות אירופה ועריה. מלאכּיוֹ הוא מלאכי. אם מלאכי, הנביא המקראי החותם את תרי-עשר הנביאים האחרונים, שהושם כנביא לגויים, והמבשר את ביאתו של אליהו הנביא להשיב לב אבות על בנים בטרם בוא יום ה' הגדול והנורא; ואם מלאך ה' ממש הנה מלאכי יילך לפניך (שמות ל"ב, 34), אותו עמוד אש שהוליך את בני ישראל כמסופר בתורה בצאתם ממצרים, אשר נתפרש על ידי פילוסופים ומקובלים יהודיים ימי ביניימיים על אודות המלאך מיכא"ל (מיכא"ל אנגרמה/שיכול אותיות של מלאכ"י), המתואר בספר דניאל, אולי החיבור האפוקליפטי עז המבע ביותר במקרא (אולי להוציא חזון העצמות היבשות ביחזקאל, שגם אותו מזכיר כאן זבאלד), כמלאכם של ישראל וגואלם. מיכאל גם מוזכר בסדרה של מקורות יהודיים ככהן גדול של מעלה המקריב קורבן עולה, העולה כליל באש בבית המקדש של מעלה ברקיע הרביעי, זבול (זבאלד שומע את מלאכיו אומר בטרם הוא מפעיל מחדש את מנוע הסירה את המלים "עולה בלהבות"). הבחירה של זבאלד לצאת למסעו אחר ציטוט משום דנטה לנוכח האש המלהטת מן המשרפות הציבוריות של ונציה, ולנוכח היותה ונציה העיר האירופית הראשונה בעת הקדם-מודרנית בה נוסד גטו ממוסד ליהודים (כשכונה שהיהודים אינם יכולים לצאת ולבוא אליה אלא באישור מפורש מן השלטונות המקומיים) שאוכלס בכמה שלבים, בין השנים 1633-1516, כל אלו נשאוני אל מוראות השואה; יותר מכך, בספרו של פרימו לוי הזהו אדם? מופיע קטע נודע שבו בוחרים פרימו לוי וחברו ג'אן (פיקולו) לצטט את שזכור להם מתוך מזמור כ"ו מחלק התופת של דנטה (מזמורו האלגי של יוליסס המתאר את מסעו הימי האחרון עד כי נסגר הים מעל לראשנו), דווקא בהיותם באושוויץ, כזיכרון-רחוק לכך שפעם עוד נימנו על בני התרבות האירופאית. זבאלד ודאי הכיר את הספר הזה כאשר העלה את הפיסקה הזאת על הכתב בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת. גם טחנת הקמח שאינה חדלה מלעבוד מזכירה את תיאורו של הרקיע השלישי, שחקים, בכתבי סוד יהודיים ששם כביכול עומדות ריחיים וטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבוא— והנה מדרש סדר רבה דבראשית עוד הגדיל לתאר את ירושלים ובית המקדש של מעלה כתלויים בשרשרות של אש בין שחקים (מקום הריחיים הטוחנות מן לצדיקים) ובין זבול (שם מיכאל מקריב עולות בבית המקדש של מעלה). לפיכך כאשר הגעתי עם זבאלד לתמיהתו של מלאכיו על תחיית המתים ועל חזון העצמות היבשות שביחזקאל, ועד לברכתו המדהימה: Ci Vediamo a Gerusalemme (לשנה הבאה בירושלים) לא יכולתי שלא לחוש עימו סחרחורת, מוטב לומר ורטיגו (סחרחורת גבהים), כמי שהתלווה לא אל מסע בין נופי ונציה בלבד, ולא כמי שנשא עיניו לשמי הליל המכוכבים בלבד, אלא  כמי שעשה סיבוב ארוך לאורך זנבות הדרקונים של התעלות החשוכות, וחזה בסדרה של תמונות אפוקליפטיות ומטפיסיות קדומות, החורזות בשלשלת אחת את עברהּ הרחוק של ונציה, ואת החורבן היהודי שמקרוב. הכתיבה הזאת של זבאלד, כמו האקואין לתלמידיו, הותירה אותי שעה ארוכה המום מקולות ומרחשים, העולים ממה שדימיתי  כספר והנה התברר לי כי הוא סיפו של תהום.

אפילו קזנובה הנמלט מכילאו נשזר לי לבסוף עם לשנה הבאה בירושלים ודנטה של קזנובה עם דנטה של פרימו לוי ועם מלאכיו (מלאכי/מיכאל) של זבאלד לשרשרת-סחרחורת-גבהים, אחת לנגד אורו ההולך ודועך של העולם; שדירה מעוגלת של חלומות שבורים. אלמלא הייתי מטיל ספק בכך שזבאלד קרא מדרשים או ספרות סוד יהודית, הייתי חושב שהנה נתקלתי בפרק של ספרות סוד. עדיין נותרתי עם סחרחורת הגבהים והמעמקים הזאת, שעל סף הארה ועל סף הריסוק. על כל פנים, אותה חוויה פנימית שאצר זבאלד בליבו אחר מסעו בסירתו של מלאכיו, די היה בהּ כדי לסחרר, לבלבל ולהאיר את ליבי.

**

הערות: לסדר הרקיעים בספרות הסוד העברית הקדומה,ראו: סדר רבא דבראשית, נדפס: בתי מדרשות: עשרים וחמישה מדרשי חז"ל על פי כתבי יד מגניזת ירושלים ומצרים, ההדיר שלמה אהרן ורטהימר, עם הוספות מכתבי יד, מילואים ותיקונים מאת אברהם יוסף ורטהימר, הוצאת כתב-יד וספר, ירושלים תשמ"ט, כרך א' עמ' ל"ט-מ"ה ; השוו: תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ב ע"ב ד"ה: "ר"ל (=ריש לקיש) אומר שבעה…"

לציטטים של פרימו לוי וג'אן מתוך הקומדיה האלהית  לדנטה: פרימו לוי, 'המזמור של יוליסס', הזהו אדם?, תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי,  הוצאת עם עובד: תל אביב 1989, עמ' 125-117.

*

חג שני שמח

**

*

בתמונה למעלה:Joseph Mallord William Turner ,Venice with The Salute (Santa Maria della Salute), Oil on Canvas 1840-1845.

©  2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

     אומרים שהצייר טרנר נהג לקשור את עצמו לתורן של ספינות ולעמוד מול סערות בלב-ים כדי לדייק בצבעים ובפרטים בציוריו

[לואיס פרננדו וריסימו, תעלומת רצח: בורחֶס והאורנג-אוטנים הנצחיים, תרגם מספרדית: יורם מלצר, במבוק בית הוצאה, רמת השרון 2006, עמ' 83]

 

   יש ימים בהם אני קם והולך לים. ימים נדירים למדיי. אין לי ברירה אחרת. כמו ישמעאל של מלוויל שבתקוף אותו מרה שחורה חייב להפליג בים, אני שם כּפּוֹת רגליים בסנדלים או בנעליים, והולך לים, לטבול רגליי בים, כי כבר חלפו הימים בהם הייתי משוטט יחף בהרים ובמדבריות, כל שכן באיבו של רחוב קניונים מתורבת, ושפת הים היא שנותרה לי להלך יחף, בלחוך הגלים את כפותיי.   

   אגן שמש מתנועע. אגן של שמש ומים. זכרונות של שחיה אל מעמקי הים. עד כי התרחקתי מהכל; הותרתי את הערים, בתי הכלא הציבילטוריים מאחור. הותרתי את עצמי, המבוית-חבול, היכנשהו לפני החוף. לא הייתי אני. לא הייתי שום דבר אחר. הייתי שוחה, ושחייתי הגדירה את מהוּתי השוחה; חלקי שרוי במצולה, חלקי קשוב להמיית הגלים, חלקי הומה אל רקיע המתנפץ והולך מעליי. 

   ביום ראשון באור הולך ומחשיך, נגלה אליי אגב נסיעה ברכב ימהּ של יפוֹ. מזמן לא הייתי נוכח הים, אני חושב, נפעם מהמייתו הכחולה-סגולה-ירקרקת, המצטבעת עוד רגע בגווני זהב. כעבור שעה, דיברתי קצרות בגלריה יפואית על הזיקה בין ציור ובין שירה, ועל כך שכל סדרת ציורים הנה התחלה שמא הזמנה ליצירת שפה חזותית חדשה, משפחת גופנים אפשרית, משפחת החיות המילוליות המוזרות, שלעתים מוזרותן פוקעת, ולעתים מסתוריותן נותרת על כנה,מגלה משהו ושבה להעלים; שכן מהן יצירות האמנות הגדולות בתוכנו אם לא הבהובי זיכרון (לעתים על סף המודע), השבים ועולים בנו בהזדמנויות שונות, כמו דוברים בתוכנו שפה חדשה נעלמת. אחר כך יצאתי ונשמתי אוירו של ים. חשבתי על שפת הים, הדובבת בי, על לשון הגלים המשתברת בי. על דימויו החזותיים והחושניים של הים, המלווים אותי לכל מקום.   

   יש ימים של אין ברירה. ימים כאלו שבו הקיץ הולך ומתבהר לו מתוך חשרת הימים. אני הולך שמא מוּבל לשפת הים. כמו שפת הים ההיא אשר בה חזיתי פעם בנעוריי בבנקאי יגוסלבי טבוע (זאת קראתי אחר כך בעתונים), כה אפור הוא היה, כאילו בשוך חיותו נשלו ממנו כל הצבעים, או כמו חוף הים אשר בהּ כמעט הותרתי פעם את גופתי במהלך אימון צבאי [שנים אני חולם עליה]; כמו שפת הים אשר הלכתי אליה עם חברות וחברים מקץ ימים לחפור בור עמוק-עמוק, סתם כך, מיצג ללא-פשר, או התחלה של שפה חדשה. כמו שפת הים בת אביב שאליה היינו מגיעים בשלהי ימי בית הספר התיכון כמה פעמים בשבוע, בחודש יוני, כדי לצפות בשקיעה עד שלילה חדש וכחול עמד בכל. מן הימים ההם נותר לי פרגמנט קצר, בשולי הזכרון, החוזרת ומהדהדת בי גם אחרי שנים :

 

חם, נהדר

אני בלי חולצה 

ונשאלת השאלה האם אני אלהים? 

 

לא,

אני רק בלי חולצה.

 

   הים מבטל את הגבולות ואת המגבלות. הוא מאחד; הוא משכיח את תלאובות היום-יום. בפניו כולנו יורדי ים, דגים הולכי רגל (הרי ישנם גם דגים מעופפים), גם אם אנו רק יורדים לשפת הים. הגלים מתגלגלים, מגלים וסותרים את גילויּם. וכמו שכתב נאזים חכמת, בקרבת הים אנו 'שואבים מעט תקווה ונעשים מעט-יותר בני אדם', ואף שחודש הספר העברי כמו אומר להסתיר מאיתנו אפשרויות של ים ושל התחדשות הקיץ (כשם שספירת העומר מכסה מחלקנו את התחדשות האביב) ואף שהמדוזות יבואו עוד מעט להפוך את ליבנו לאבן; עוד ישנה שהות קטנה להשתכשך במי הים הגדול, ואחרי איזה זמן, אולי יתחדשו בנו געגועים לחבור לארץ, לאדמה, לחברה, לשפה האנושית, להמולה הרגילה, למה שנותר מאחור מעבר לחוף, על הטיילת, ושצריך, איכשהו, בקושי, מדדים על ירך, לשוב אליו, לחזור.  

 

 

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, Seascape with Storm Coming on, Oil on Canvas 1840

©  2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

1

 *

הַלַּיְלָה הַזֶּה שוֹנֶה כָּל כָּך מִכָּל הַלֵילוֹת;

בַּלַּיְלָה הַזֶּה אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ, הַזָּר,

גוּפִי מְקַבֵּל אוֹתְךָ

כּמוֹ הָיִיתָ גָם אַתָּה עַם אוֹבֵד

[מרג'ורי אגוסין, מתוך: 'פסח בצ'ילה', מפות האהבה, תרגמה מספרדית: רחל פרק, הוצאת אבן חושן: רעננה 2006, עמ' 111] 

   השניוּת מעוררת-הלב של אגוסין; שעון מעורר של חילופי עונות; הבזק מחוגים בלתי נראים, החולפים לעיניי כאילו מפענחים בי איזה ברקוד סודי. הן כל אשה שאהבתי—הייתי לגביהּ בתחילה זר, זר מוחלט. ואף, כאשר מקיימים זוגיות של שנים, האם הזרוּת, המסתורין המוחלט, מתפוגג או מועם? או  שמא זהו לילה מחזורי, שבו תמיד אני מגלה את עצמי בבחינת זר, שונה, עם אובד?

   עמנואל לוינס הגדיר פעם את הנשיוּת, כמסתורין מוחלט (שיחה עם ברכה אטינגר שראתה אור בתרגום לעברית בכתב העת עיון בשם: 'הזמן הוא נשימת הרוח') , ועל כן ככניסה לקדוּשה.  מקובלים מסויימים, מפני אותו הלך-רוח, אך משום שקשרו את המיניוֹת הנשית ביסוד החומרי- המתאווה (פילוסופים ומיסטיקונים ימי ביניימיים נטו לזהות את נשי עם החומר  ואת הגברי עם השכלתני או הרוחני), ראו בהּ דווקא כניסה אל הטומאה.

   ברשימה ישנה שלי, 'בשער האין-חוק ואפשרוּת האהבה' כתבתי על האלהוּת, כמסתורין המוחלט, כזר אולטימטיבי, שיש לארחו, על אף זרותו המוחלטת שלא תפוג לעולם.

   מעולם לא חשבתי על עצמי כזר במעשה- האהבה. אגוסין פקחה את עיניי לראות עד כמה יש חסד במעשה האהבה.  בגוף הנשי המקבל לתוכו את הגברי, אוסף ומארח, כמו היה עם אובד. כמה נחמה ובד בבד חוסר נחמה ישנה באהבה כזאת. אפשר, הן המאפשרות כי  הסדר וגם המסתורין יימשכו, ולא יפוג טעמם.

*

2

בּכְבִיש הַצָּפוֹן

אוֹר עַל הַמּוֹרָדוֹת

            אָנַה, אַמַלְיָה

בֹּאנָה אִתִּי לקבל את האור

 

בְּיָדִי הַשַֹמָאלִית אֲנִי מַחֲזִיק אֶת יָדָּהּ שֶל אַמֶלְיָה

וּבַיְמָנִית אֶת יָּדָּה שֶל אָנָה

שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת חַיֵּינוּ וְאֶת הָאוֹר.

שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת יָדֵינוּ ואֶת הָאוֹר.

שְלֹשְתֵּנוּ מַרְגִּישִים אֶת הָאוֹר, אֶת הַשֶּקֶט וְאֶת יָדֵינוּ. 

 

הָיָה יוֹם שֶהָלַכְתִּי בּוֹ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה בְּלִי אַף אֶחָד.

הַשֶּמֶש עֲדַיִן זָרְחָה עַל הַמּוֹרָד הַצָּהֹב

אוּלָם הַבְּדִידוּת הָיְתָה חֲזָקָה יוֹתֵר מֵהָאוֹר.  

גַּם אִם הַשֶּמֶש זוֹרַחַת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חֲבֵרִים

אַל תֵּלְכוּ לְעוֹלָם לְבַדְכֶם אֶל כְּבִיש הַצָּפוֹן.

[אנטוניו גֵמוֹנֶדַה, 'בכביש הצפון', אם כי כבר מאוחר, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001, עמ' 80]   

*

 אכן, כדברי גמונדה, לעתים הבדידות חזקה יותר מהאור, אני נזכר בהליכות ההן בצדי דרכים ברמת הגולן לאור כוכבים. הפחד מתעורר, כמו נחש פנימי האומר להקיש, רק כאשר נגלו לעיניי אורות של יישוב, מגע מחודש של ציביליזציה. אבל בכל זאת, גם בשנים ההן, על יד מדורה בלילה, או מול הכנרת בליל ארוך ודומם עם חברה וחבר קרובים ללב, יכולתי לגלות בעצמי, את מה שלא תמיד היה ברור לי, שלא נועדתי להלך בצד הדרך לבד. אם יש דבר מה שאני חב לכתבים הסופיים הערביים-תורכיים-פרסיים היא ההדגשה על יסוד החבורה הסוּפית, חבורה שבמיטבה מפגישה בין אנשים בני דורות שונים, שהגיעו להכרות רוחניות שוות, ועל כן מתקשרים אלו באלוּ, גם מעבר למקום, לזמן, ולחיים; דרכם הצלחתי להבין לראשונה את פשר חבורת ספר הזהר, ואת יסודהּ של חבורה שבמיטבה כל חבריה, מקבלים אלו מאלו ונותנים אלו לאלו, ללא היררכיות וסדרים מוגדרים, אלא מתוך קשב וקירבה, לאורות הגלויים ולאורות הנעלמים.

   זכרון השמש הרומצת מעבר להרים בסוף הליל, כגחלים לוחשות האומרות להעלות מתוכן שלהבת של כתם ואודם, הלילה כלה.כחתול גוסס המוציא את נשימותיו האחרונות לעיניי. הפעמים הההן בהן חשתי כה עזוב בעולם, עד כי דימיתי  כי אני אך תולע, וכל תועלתי, כי הלילה אהיה פרפר עוד הפעם.  ובינתיים, בתווך, הילכתי עוטף בצללי העולם, ככוכב נופל.  חסר משאלה.

*

*

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, Wreckers, Coast of Northumberland, oil on Canvas 1836

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

 

פִּסְגַּת הַבְּרִיאָה מִבֵּין הַמְאֻבָּנִים

הִיא וֵנוּס מִמִּילוֹ,

נִמְנַעַת נִצְחִית, אֲשֶר

זְרוֹעוֹתֶיהָ אֲוִיר

[דן פגיס, 'מְאֻבָּנִים', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק: ירושלים 1991, עמ' 195]

 

1

   בסטיקיית חצות בירושלים, אחרי ניחום אבלים, שני חברים (השיח', הסניור) ואני, הם עם מעורב ירושלמי; אני הצמחוני עם חומוס ובירה— כולנו עם צ'יפס, חמוצים, מרק חרירה ותה עם נענע. אין מוסיקה, אבל דומה כי מן לחן רחוק נמסך עלינו מרחוק, מתוך עבי הליל הירושלמי הקר. הדיון נסב על מחיי א-דין אבן ערבי (1235-1165), המיסטיקון הסוּפי האנדלוסי הגדול, שנדד ברחבי המזרח התיכון עד שהתיישב בדמשק, ועל האדם הראשון לשיטתו, המכיל בקרבו את כל שמות האל ותאריו. אף אנו, בני האדם, לדידו– כולנו נוטלים בו חלק, וכוללים איזו בחינה אלהית בקירבנו; כאשר השלמים בבני אדם, הריהם כאדם הראשון בלי ספק, ואוצרים בקרבם את הידע האלהי: שמות האל ותאריו.

   אני חושב על וולט וויטמן (1892-1816) שכתב כי מכתבי אלהים נגלים לו בכל יום, בכל רגע ממש. חוט משוך מעל ההיסטוריה, מעל היבשות, בין אבן ערבי ובין וולט וויטמן. על החוט פוסע צעד אחר צעד, רוקד בקור, לוליין מיומן, להוביל את הרעיון דרך הזמן, מהלך כשש מאות שנים ויותר. הוא אינו יכול לנפול לתהום, הואיל והתהום אינה באמת רוחשת תחתיו; עם זאת, יותר מדיי בני אדם רוצים בנפילתו (שהרי יותר מדיי ממסדים בקשו להקים מתווכים בין האל או הטבע ובין אדם). על כן, הם מציירים להם בעיניי רוחם תהום אליה ייפול הלוליין-ההלך לרווחתם, וקובעים אותה בדעתם – כמקום הנפילה. שמחים בליבם על שהרעיון לפיו האדם כולל בתוכו איזו אפשרות של ידיעת כל– הודבר, לפי שעה,  ועל שהמרחק (וגם הסדר הטוב) נשמר.

   השעה מאוחרת ואיני יודע האם אני נושא ולו שם אחד ותואר אחד, אפילו לא רסיס נהרה אחד. בימים האחרונים אם נגלים לי מכתבי אלהים הריהם דפים ריקים, כעלי שלכת מצהיבים ענקיים, הנושרים פתע בהלכי ברחוב (למשל הערב בהולכי דרך גן ציבורי לכיוון האוניברסיטה). תמיד שורר פער גדול מדיי בין חוויותיי הפנימיות ובין מה שאני יכול לכתוב או להגיד; הכתיבה ככלל, היא הנכונות לדון בכל אותם דברים שמסירתם אינה קלה, דברים שעולים בהתבוננות הפנימית או בקשב פנימי. אני מסוגל לכל היותר, להדהד-לגמגם את המראות והקולות האלה, אבל משהו בהם בלתי ניתן למסירה, בלתי ניתן לתרגום בעליל. כל תקוותיי להביע את עולמי למישרין רעועות למדיי. אני לכל היותר מתרגם כלשהו של עצמי. מלאכה מתישה למדיי. למה דומה הדבר? לאבן ערבי המתאר את התאוותו של האל להתבונן בעצמו (בטרם היה עולם), כעילה לכך שנברא העולם. האל (כאפשרות) אמנם גילה את עצמו בעולם הברוא, אבל הבבואה — כל כמה שהיא מבקשת להביע את העצמוּת היא גם רחוקה ממנה לפחות באותה המידה. כך גם אנו בני האדם. מנסים להביע את עצמינו. ליצור בבואות מרקדות של עולמנו הפנימי. האותיות, צְהִבהובי תת-מודע, מבטאות משהו מרוחינוּ, ממה שהתכוונו למסור, ממה שהתכוונו לגלות, אך משהו נשאר בלתי מסיר, אסור וחתום, וכל כמה שאנסה להביע, אני חושב, תמיד אהיה קרוב מאוד אל לב היצירה , ובד בבד, רחוק-מרחוק.

2

   איש אחד גילה שאינו יכול לשים קץ לחייו משום שבפעם הראשונה (בילדות הרחוקה) בה התוודע למטבע הלשון "שם קץ לחייו" הוא קראו בשוגג: "שם קץ ללחייו" ולא הבין מה אירע לאותו אדם כשאזלו לו הלחיים. מאז בפעמים הבודדות שעלו בו מחשבות אבדניות הוא חשב על לחייו, על אנשים שכבר אינם חיים שצבטו אותן בחיבה, על נערות שנשקו לו, על אשתו ועל ילדיו, על סומק, צחוק וחיוורון. הוא יכול ודאי להגיש מדיי פעם את הלחי השניה (יש לו הלאו שתיים). זה גורם לגומות לחייו להתגלות גם כשקודר לו, לחיוך פליט לחמוק ממסתורו. 'לשים קץ ללחייו? מה חשב לעצמו בעצם?'

הוא אינו יכול לשים קץ ללחייו.

 

בתמונה למעלה: Joseph Mallord Willian Turner, Stonehenge, Watercolors on Paper 1828

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 

 

זה בלתי אפשרי. אולם כך הוא. מספר דפי הספר הזה הוא בדיוק אין-סופי. אין בו שום דף ראשון, שום דף אחרון. איני יודע מדוע  ממוספרים הדפים באופן שרירותי כל כך. אולי כדי לרמוז, שסיומי כל סדרה אין סופית מתירים כל מספר. 

[חורחה לואיס בורחס, 'ספר החול', ספר החול, תרגם: יוסף שריג, הוצאת כתר: ירושלים 1982, עמ' 101] 

  

1

 

   פרוייקט מסוים שאני עסוק בו השיאני לעיין מחדש במבחר שירי המוות היפניים הותיק בתרגומו ובעריכתו של יואל הופמן, אומרי שיר על סף המוות (הוצאת מסדה: גבעתיים 1985). ביקשתי לקוראם מחדש לא כשירי ערש-דוויי או כאפיטאפים, אלא כשירה הנאמרת על ספו של שינוי מצב תודעה, שינוי המבטא הליכה אל מֶעֶבֶר לחיי ההכרה הרגילים וחבירה אל סדר אחר או אל כאוס אחר, אם אל היש אם אל האיִן המוחלטים; שכן, עשוי אדם לחוות עוד בחייו חוויות-סף-מוות, בבחינת טרנספורמציה בין מצבי תודעה שונים. נניח, מי שחוו(ת)ה את העולם כסדרי הטבע והחברה בלבד, וניעור/ה פתאום לראייה פנימית, או לכמה ראיות פנימיות של סדרי ההויה, או מי שחוו(ת)ה פתע בכל מאודו את היותו/ה חלק, קטן ועזוּב בתוך כללות ההויה, בהּ הוא/היא נוטל/ת חלק; או מי שחוו(ת)ה את התאיינותו/ה וכיליונו/ה כמה שאין ניתן לדבר בו כלל. בכל זאת אפשר כי חוויית-השנוי: התמורה וההטמרה, הביאה אותו/ה לרשום את חוויית אבדנו/ה-העצמי ותובנתו/ה המחודשת באומר ובשיר. כעין רישום של חווית הסף בשפה; רישום מהיר, כמעט הבזק, של התודעה באותו הֶרֶף-מֶשֶךְ (Duration)  שבין שני מצבי תודעה שונים, זה המוקדם וזה המאוחר.

   קראתי סדרה של שירים, בכולם מתעוררת תנועה של פיזוּר, של הליכה מן המרוכז-מצומצם-מתומצת אל המפוזר-מעומעם-חסר הצורה; אפשר, כי מדובר בשלב המטרים איזה ריכוז מחודש, צורה חדשה אשר תלך ותופיע מאליה; אפשר גם כי מדובר בפיזור ובעמעום עד כיליון, אבדן שבו כל הרשמים שאפיינו את היחיד

הנה השירים:

לְאַרְבַּע רוּחוֹת שָמַיִם/נְפוֹצִים סְתָם כָּך/זַרְעַי הַלוֹטוּס (דוֹנְסוּי, נפטר 1729, אומרי שירה על סף המוות, עמ' 135)

זַרְעֵי הַלוֹטוּס/פּוֹרְחִים לְכָל עֵבֶר/כְּאַוַּת נַפְשָם (סוֹסֶן, נפטר 1776, שם, עמ' 181)

היוֹם סוֹפָהּ שֶל עֲבוֹדַת הַדָּת/אַתֶּם שוּבוֹ לְבָתֵּיכֶם/אֲנִי יוֹצֵא לִפְנֵיכֶם/מִזְרָחָה אוֹ מַעֲרָבָה לַאֲשֶר תִּשָּא אוֹתִי הָרוּחַ (אוּנְקֵי טוֹסוּי, נפטר 1683,עמ' 65)

עִשְבֵי פַּמְפַּס שֶיָבְשוּ/ מִתְפּוֹרְרִים/ מַיִם וְשָמַיִם… (הַקוּקִין, נפטר 1817, שם, עמ' 146)

בִנְשוֹב רוּח סְתַו/לֹא נוֹתָר גַּם עָלֶה אֶחָד/ כְּמוֹת שֶהוּא (טוֹגְיוּ, נפטר 1749, עמ' 151)

   מה שמאפיין את התמונות הניעורות מתוך שיריהם של משוררי ההאיקו ונזירי הזן כאן היא חוויית המעבר, ההליכה אל הלא-נודע, המהווה את כליונו של הידוע מבלי להמציא נחמת-ידיעה לאשר מצפה לאדם בעברם האחר של הדברים. הכל נתון בתנועה ובשינוי בכל עת, ובכלל כל אלו גם האדם, המסיים קיומו זה ופונה לדרכו אי-אן. בניגוד לנזירים אחרים המשמיעים הצהרות בודהיסטיות או משוררים המקיימים תקוות-אחרית של נצח של פרחים וירח, מה שמאפיין את הכותבים שהבאתי הינו הכרח-ההליכה ללא-שוב, הכרח-השינוי המתחדש.

   כאמור, אני מבקש לקרוא את השירים לא כשירי מוות בלבד, אלא כשירים המבטאים את ראשיתה של טרנספורמציה תודעית, המתבטאת בנכונות לצאת לדרך, המובילה הרחק מן המקום ההכרתי המוכר בו שוכן האדם לבטח, וזאת מבלי לדעת אל-נכון מה צופן לו מסעו. אם נרצה, זהו מעבר בין שני מקומות (טוֹפּוּסים) הכרתיים, אחד מוכר ואחד נעלם עדיין, את האוֹטוֹפי (חסר-מקום) מבטאת דווקא הנכונות לאבד את האחיזה, ולצאת לדרך, ללכת את הערפל, בין אם יילך ויתבהר ובין אם יבלע בתוכו את ההֶלֶך/הולכת.

*

2

 

לפני שנה וחצי לערך פרסמתי כאן רשימה אישית-אוטוביוגרפית, שנחתמה במלים הבאות: רסיסי סביונים ההולכים ומתפזרים בחלל לאין סוף, הולכים ומתפזרים, מתפשטים- מתפוררים, לא מחפשים אחיזה בדבר. בכתבי את הדברים אז, ככל שאני זוכר, לא הדהדו בזכרוני שורותיהם של המשוררים שהבאתי לעיל, אלא התבטאתי כפי יכולתי להבין מצב של שינוי מתמיד בתוך מסע החיים הזה ההולך ומשתנה כל העת, כאשר זכרונות וחוויות ושלל רשמים משמשים את ההכרה האנושית בכדי לדובב את עצמה. סביר דווקא, כי לנגד עיניי עמדו אז תארי ההתפשטות (הפיסית במרחב) והמחשבה במשנתו של ברוך ספינוזה; אפשר דווקא, ה-Spermata  אותם זרעוני-הויה הפורחים בכל, אליבא דשיטתו הפילוסופית של הפילוסוף היווני אַנַכְּסַגוֹרָס, אשר תנועתם מכוונת על ידי ה-Nous  (שכל) אולי הובעה בהן גם איזו ביקורת מרומזת כלפי תפישת 'ההאחזות ביישות' במשנתו של מרטין היידגר, שכן אין במה להיאחז, אין על מי להישען. יש להמשיך ולהשתנות, לדעת כי לאמיתו של דבר, לפחות ככל אשר נסיון-חיי מורה אותי, לא ניתן לשמור על דברים כמתכונתם, וכי כל הדברים נתונים כל העת, בתהליכים של דעיכה והתפתחות, קמילה ופריחה, גלוי וכסוי. כל אדם, בלאו הכי, נע בדרכים, אף אלו היושבים נינוחים על יד מחשבם ושואלים בלבם: "על מה הוא מדבר? אני הרי יושב נינוח על יד המחשב"; ובכל זאת, תמיד נעה שם, כחיית לילה, הדרך.

*

3

 

   בראיון שערכה דפנה לוי עם האמנית יהודית סספורטס לפני כשנה, אמרה סספורטס את הדברים הבאים באשר לתהליך היצירה של עבודותיה ומגמותיו:

[…] אחד מהם, למשל, מורכב מאובייקטים שהבאתי מהטבע וייבשתי משך שלושה חודשים בסטודיו על ההסקה. הכנסתי לכל אחד מהם מגנט וסידרתי על השולחן, שגם הוא מכוסה מגנטים, כך שנוצר מין טבע דומם רוטט בגלל המשיכה והדחייה, הם הופכים למין אובייקטים עם פרקינסון. אני מנסה פה משהו שלכאורה נידון לכישלון, רישום טבע דומם שכל הזמן זז. המחשב מראה לי את הכל מלמעלה ואני רושמת מאות "דו"חות" של ההתרחשות הזו. מבחינתי זאת אנלוגיה לחיים, למצב שבו אין תשובה סופית, אין מוחלטות. יש אשליה שניתן להגיע לרגע של הבנה ברורה אבל אז הכל מתפורר.

   מעבר לאנלוגיה המבריקה שמציעה סספורטס, היא נדמית בעיניי בדבריה, לאמנית-פסיפסים, אלא שהיא מודעת לכך שבאשר אמנותהּ שואפת לחקות את תנועת-החיים, הרי הפסיפס הזה מבטא דינמיוּת שאין בה שליטה, ובכל עת מתוספים אליו חלקים ונגרעים ממנו חלקים; תובנותיו של אדם אינם אלא הרף; נסיון כן,  אמיץ אולי נואל, לתפוס בעיניי ההכרה חלק מן השלם. לדאבון לב, אני מרבה להרהר בכך שגם המדעים, ומבחינה אחרת, אף דתות, בסופו של דבר, מנסים להציע איזו הבחנה בחוקיוּת וסדר בתוכו של יקוּם ההולך ומשתנה בכל עת. אני תמהּ אם גם הם אילו אינם מבטאים אלא את השאיפה האנושית להקפיא לרגע את התנועה, לקבוע, לסדר ולייצב. כמה מוזרים הדברים בעיניו של מי שחושב שלא ניתן לקבוע, לסדר ולייצב.

אנו קובעים מסלולים; ברם, הדברים הולכים בחוסר-מסלולם.

לראיון המלא עם יהודית סספורטס באתר של דפנה לוי "המדור לאיבוד קרובים".

*

4

 

   ביקרתי אתמול בבית אבות סיעודי. מראות מכמירי לב. כי מבית החולים נלקחת ואל בית החולים תשוב. ובכל זאת, חשבתי בלבי,  אפשר כי גם הקמילה הזאת, אינה אלא פתח של מעבר, של שינוי, אם של הצטרפות לסדר כלשהו אם של כיליון מוחלט. הזיקנה קשה, מכבידה. לא זרעי לוטוס, לא עשבי פמפס, לא ענפי ערבה, לא ראשי סביונים מתפזרים לכל עבר. היה לי קשה להעלות בדעתי כי מישהו מן המטופלים שם היה נושא עצמו לומר שירה. עם זאת, דווקא מתוך כך, לא יכולתי שלא לחשוב כמה זה חשוב להעלות את מחשבות אנושיות על הכתב, כל עוד אפשר לדמות בלב את הקשר המסתורי בין הטבע, הקוסמוס והאדם, ההתאמה הנסתרת, כל זמן שהנפש מסוגלת לתור אותו. כל אימת שהשער עדיין פתוח. הן אין הוא נסגר אף פעם. רק אנו מדמים בעיניי נפשנו כי הוא נחתם.  וכיליון-האני? כיבוי תנודות התודעה, התמוססות במה שמצוי מעבר להשגותינוּ, במה שזר ומיסתורי, המבטא קץ כל בשר, אפשר גם פקיחה מחודשת. בעיניה של הכרה אחרת, אחרת מן ההיות שהיינוּ. הרף המעבר.

   בחזרה הודיע הרדיו על הדיון הקרוב בכנסת על קידום חוק "נאמנות=אזרחות" של ליברמן וחבר מרעיו.  נזכרתי פתאום כי מעולם לא נשבעתי לשמור אמונים לצה"ל. באותו יום שבו נערכה ההשבעה נאבקתי על חיי בבית החולים. משחזרתי לשרת אחר-כך, איש לא טרח להשביע אותי. אני מפקפק אם הייתי מוכן. אני בספק גדול אם אהיה מוכן להישבע נאמנות למדינה, כל מדינה. יהדות, ציונות, דמוקרטיה הן אידיאות שהפכו לאידיאולוגיות (הפעלות פוליטיות-פרטיקולריות של דת, לאום, וממשל). על האדם לבחור האם הוא מעוניין לקרבן למציאות ולממשן בחייו. מה מועילה שבועה לזה, או הצהרת אמונים. הייתי מבכר להביע נאמנות למין האנושי, לטבע, ליקוּם- הם מבטאים את שמשתנה והולך כל הזמן; אבל מהם איני כדאי לבקש אזרחוּת. נעצבתי אל לבי, על הנסיון הזה למסמר אנשים לאיזו אידיאה או אידיאולוגיה ובתמורה לכך להבטיח להם סל של זכויות-אדם.

*

5

 

המשורר והצייר, דודו פלמה, הביא בספרו החדש, כמו שור בלי ראש, את השיר הבא:

מִתוֹךְ שְׂרֵפַת הַקַּיִץ

בָּאתִי אֶל הַסְּתָו כְּפָלִיט.

בִּזְהִירוּת הוֹסַפְתִּי אֶת מִטְעָנִי הַדַּל

לְעֲרֵמַת מַעֲשַי הַמֵּתִים שֶנוֹתְרוּ מֵאָחוֹר.

בַּלֵּילוֹת הִשְקַפְתִּי בַּחֲרָדָה אֶל הַגְּבָעוֹת

מְקוֹנֵן בָּרוּחַ הַנּוֹשֶבֶת אֶל

מִשְמָרוֹת הָאֶבֶל שֶל טוּרֵי הֶחָצָב.

 

בְּמַשָּק רַךְ חָלְפוּ מֵעַל לְראשִי

מְשֻלְשֵי עוֹפוֹת נוֹדְדִים

זוֹעָקִים מָרָה אֶת שִירַת

כּוֹכַב-הַדָּרוֹם הַחוֹרֵט גַעְגוּעִים

עַל אִישוֹנֵיהֶם הַדוֹלְקִים.

 

עֲקֵבוֹת שֶל שֶמֶש מִתְרַחֶקֶת שׂרְטוּ

תְּלָמִים בְּפָנַי הַמִּשְתַּנִים לְאַט.

חֶרֶש נָסוֹגוּ יְרֵחַי

כְּשֶמִתוֹךְ גוּפָת אֱלוּל הַנִרְקֶבֶת

עָלָה תִּשְרֵי יָפֶה וְנוֹצֵץ

כְּאַחַד הָאֵלִים.

 

לְפֶתַע הָיָה נִדְמֶה

שֶכָּל הָעוֹלָם עוֹמֵד

וּלְרֶגַע חוֹלֵף שֶל טהַר

רָצִיתֶי לִבְכּוֹת וּלְהֵאָסֵף

אֶל מוֹתִי,

כְּמוֹ עוֹנוֹת הַשָּנָה.

כְּמוֹהֶן לָשוּב מֵחָדָש

            לָעַד.

 

[דודו פלמה, 'מתוך שרפת הקיץ', כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010, עמ' 15-14].

הפּליטוּת, המטען הדל, הנדוד, הגעגוע, השינוי המתמיד, הכיליון או השיבה הנצחית, האדם, הטבע, היקוּם.הכמיהה הירֵחית להיות לְעָד, ולוּ במגבלות האדם.

זוהי הגות בחיים, הקרובה מאוד למוות, אסיף של רשמים מתוך הטבע המשתנה תדיר, מתוך תמיהה האם יוֹתֶר מזה בגדר האפשר; המשורר, כאחד העופות הנודדים, מתבונן באישונים דולקים, לא מסיר עינו, מדמותו, הנעה חרש על השביל– של האדם .

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, The Burning of the Houses of Parliament

Oil on Canvas 1835 .  

 

© 2010 שוֹעֳי רז

Read Full Post »

 

 

1

   בספרו המדהים, אוסטֶרליץ, חיבור המקנה מובן ממשי לפראזה הנושנה 'לשקוע בספר', מתאר וינפרד גאורג מקסימיליאן (מקס) זבאלד (2001-1944), מסע שעורך גיבורו, ז'ק אוסטרליץ, בעקבות עברו היהודי הנשכח. כאן, ברכבת בין וירצבורג לפרנקפורט:

כמעט כל הזמן עמדתי במסדרון של הקרון והשקפתי דרך החלון. בין וירצבורג לפרנקפורט, כמדומני, עברה הרכבת בחבל ארץ משופע בעצים, קבוצות של אשורים ואלונים קרחים, וגם עצי מחט, על פני מילים רבים. בזמן שהשקפתי כך החוצה, שב אליי מרחוק החלום שחלמתי בביתו של המטיף בבָּלה, ולעתים קרובות גם אחר כך, על ארץ חסרת גבולות ושם, מכוסה כולה חלקות יער אפלות, שהוכרחתי לחצותהּ בלי לדעת לאן אגיע, ומה שחלף לעיני עכשיו בחוץ, כך התגלה לי מעט-מעט, אמר אוסטרליץ, הוא המקור של אותן תמונות שרדפו אותי שנים כה רבות. גם בתמונה אחרת שכפתה את עצמה עלי זמן רב ונזכרתי עכשיו: תמונתו של אח תאום שהצטרף אלי אל הנסיעה הזאת שמיאנה להסתיים, והוא ישב בלי נוע  בפינה הסמוכה לחלון של תא הנוסעים ובהה החוצה אל תוך החשכה. לא ידעתי עליו מאומה, אפילו לא את שמו, ומעולם לא החלפתי עימו אפילו מילה אחת, אבל כשחשבתי עליו התעניתי כל הזמן במחשבה, שלקראת סוף הנסיעה הוא מת משחפת ושכב ברשת המטען עם שאר החפצים שלנו.

(וו.ג. זבאלד, אוסטרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006, עמ' 187)

   יש לשים לב, כי התנועה, תנועת הנוף החולף נוכח עיניו של הנוסע העומד, אגב נסיעה, ומשקיף מחלון הרכבת, היא המביאה את אוסטרליץ לידי זכרון, אפשר מצב תודעה אחר מן הרגיל, של חלימה אגב יקיצה. תנועת-החלוֹף נוכח עיניו, כמו מביאה את העצמי להיאחז בזכרונות או במראות-ראשיתיים, הקרובים תמיד אצל הנפש. הנוף חולף במהירות, כמו החיים, שועטים והולכים; מביאים את ה-Self לחפש אחיזה, אשליה של  יציבות. בסופו של דבר, אדם המשקיף דרך חלון של רכבת נוסעת, עשוי להיאחז כטובע במראות- השתייה, תשתיתן של זכרונותיו.

   מה רואה אוסטרליץ? "ארץ חסרת גבולות ושם, מכוסה כולה חלקות יער אפלות", מה שלטעם המספר, "הוא המקור של אותן תמונות שרדפו אותי שנים כה רבות". זהו נוף קונקרטי וחלומי כאחד. אוסטרליץ הישיש יודע כי הוא מביט אל תוך נוף של יערות המשתרע בין שתי ערים גרמניות. עם זאת, אוסטרליץ הילד שנמסר בידי אימו אגאתה לידי הצלב האדום בפראג, שנים רבות לפני כן, בכדי שיעבירוהו לחוף מבטחים בבריטניה, מתבונן אל אותו נוף, שכפי הנראה, נחזה אליו מחלון הרכבת, אי-אז בילדות, כאשר הרכבת חצתה את אירופה, והנוף היערי היה חסר שם וגבולות; אימה של ניתוק ממשפחתו ומכל העולם הידוע לו, אשר ילד אינו יכול לתת לה שם; ילד נוסע ברכבת שאינו יודע את נתיבהּ ואינו יודע מה יעדהּ האחרון. הייפלא כי ילד שכזה כבר לא יצליח למצוא בעולם את ביתו?

   ברם, אימת המקום שאין לו שם, אינה סוף דבר. דווקא, המקום היערי חסר הגבולות, שכמו איננו מציית לגדרי מקום וזמן, הוא גם המקום שבו "האני" חדל להיות אני, "האני" הולך ומתפצל, וכל שותפיו של אוסטרליץ הצעיר במסע הרכבת אל החיים החדשים (אם אלו חיים), כמו נדמים לו פתע כבני משפחה, כאחים תאומים. באותה נסיעה, באותה מקום של אימה מבקעת נפש, הוא לא נמצא לבדו. היה שם ילד נוסף, כמדומה, ילד חסר שם, שהוא ואוסטרליץ לא החליפו כל הדרך מלה. עד שהדבר היחיד אשר עושה את אותו הילד לממשי היא העובדה שאוסטרליץ זוכר אותו מביט החוצה מן החלון אל האפלה השוררת בחוץ, ולבסוף זוכר היאך קרוב לסוף הנסיעה, עת נפטר משחפת, הועבר לשכון ברשת המטען בין החפצים, עד הבאתו לקבורה בתחנה הסופית.

   קשה לומר מה הילד הזה האנונימי מבטא אצל אוסטרליץ, האם את האימה המטפיסית מפני המוות, האפלה, חוסר הגבול או שמא את התעברותה של האימה, הפיכתהּ לממשוּת פנימית. כלומר, הילד המדובר  אינו אלא תשלילו של אוסטרליץ עצמו, שנאלץ למוּת טקסית-מטפורית במעבה זכרונותיו כילד חולני ועזוּב, יחד עם כל העולם שהותיר מאחוריו, בכדי להצליח לחיות מחדש אצל משפחת האומנה בהּ גדל לבסוף באנגליה. מובן כי הפיצול הזה עתיד לתת את אותותיו באוסטרליץ לכל אורך חייו, משום שכל חייו יעמדו בסימן חיפוש עקבותיו של הסדר השלם, של מה שנשמר ושל מה שאין בו חל בו שבר ופיצול (אוסטרליץ הופך להיסטוריון של הארכיטקטורה האירופית).

2

  בתיאורו את חוויתו של אוסטרליץ הנוסע בקרון הרכבת בין וירצבורג לפרנקפורט קשה שלא לחוש בהדהודם של שני שירים מאת פאול צלאן (אנגרם של פאול אנצ'ל, 1970-1920), משורר יהודי, יליד טשרנוביץ' ברומניה, ששכל את רוב משפחתו בימי מלחמת העולם השניה במחנות ההשמדה (הוא עצמו היה עצור במחנה עבודה ומעולם לא הרבה לכתוב את חוויותיו מאותן שנים), והיה, במידה רבה, המשורר היהודי, כותב הגרמנית, הנודע ביותר בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. שני השירים נכללו בקובץ שנדפס מעזבונו של צלאן, Schneepart (חלק שלג, 1971).  מן הראשון אביא את שתי השורות הפותחות בלבד:

שמעתי שהגרזן פורח

שמעתי שהמקום אין לו שֵם…

 

II

 

עולם לא

קריא. הכֹּל כּפוּל.

 

השעונים החזקים

מאשרים את השעה המפוצלת,

בקול נִחָר.

 

אתה, המְמֹעָך במעמקיךָ

עוֹלֶה מתוכךָ

לְעולם

 

(פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל- אביב 1994, עמ' 106-105)

 

   בדומה לצלאן, בחר זבאלד להוליך את גיבורו אוסטרליץ אל אותו מקום חסר שם, בלתי גדור, מטיל אימה. בדומה לצלאן, תיאר זבאלד את התפצלותו של העולם, ההופך באחת לבלתי קריא ובלתי מובן, עולמו של מי שחווה שבר קיומו עמוק, שרצף החיים הצעירים אותם חי נגדע באחת. זהו זמן של שעה מפוצלת: זמן השעונים הממשיכים לתקתק, להצהיר על מגוון הפעילויות הנעשות בעולם, זמן של עולם, כמנהגו נוהג, מחד גיסא;  וזמן שבנפש, זמן עצור-מהוסה- מהוסס. חוויה שמעולם לא הישירה מבטהּ אל העולם, אלא נותרה חתומה בליבו של מי שחווה אותה, מאידך גיסא. מבחינת מה, אוסטרליץ הישיש לעולם יוותר הילד הנוסע ברכבת בתוך לא-ארץ אל יעד בלתי ידוע, ילד שנותק מאהוביו, שאינו יודע, האם יזכה שוב באהבה, ואפילו לא מה מועידה לו ישיבתו בקרון על יד הילד הזר הגוסס ממחלתו. אם אכן, ילד זה קיים, כי אפשר שילד זה אינו אלא ביטוי-מה לאוסטרליץ עצמו, שמשהו בו, באותה נסיעה חדל לתמיד, וכל חייו אינו אלא דמות רפאים של מתבודד, האוצר בבדידותו, חלקים נכבדים מן ההיסטוריה הציוילטורית-האירופית בין אונותיו.

   חשוב לזכור, כי בניגוד לשיריו של צלאן, זבאלד יוצר כאן דמות בדויה, וחוויה לכאורה בדויה. עם זאת, על אף שמשתמע כי אפשר שזבאלד עיצב כאן את דמותו הטראומטית של אוסטרליץ בצלם שירי צלאן, אני נוטה לחשוב, כי ז'ק אוסטרליץ, מביע, בראש ובראשונה, דווקא את דמותו הטראומטית של זבאלד; ילד גרמני, אשר שואת יהודי אירופה הועלמה ממנו על ידי הוריו ומוריו, ואשר החל להבין בפעם הראשונה את שהתרחש באותן שנים, רק לאחר שעקר לאנגליה בשנת 1966, על מנת להורות ספרות גרמנית: תחילת באונ' מנצ'סטר ואחר כך באונ' East-England בעיר נוריץ'. כמו אוסטרליץ', הנזכר רק לעת זקנה, בהיותו משוטט בתחנת הרכבת 'ליברפול', בעברו היהודי; כך זבאלד, רק בבגרותו, לומד את ההתבוננות המכילה בתוכה את תולדות יהודי אירופה וחורבנם, כפי שרשומות לדידו בכל מקום באירופה, בכל קרת, תחנת רכבת, יער, או מרצפת-רחוב. אבל דומה, כי את זבאלד ענתה דווקא דמותו של הילד, הגדל מבלי לדעת דבר על שהתרחש, כל כך קרוב לזמן השעונים שבו הרצח התרחש.  מכאן ואילך, המקום שאין לו שם, והשעה המפוצלת ממנה עולה האני הממועך ממעמקיו, כדמות ילד אבוד הנוסע ברכבת המבחין מרחוק בילד מפוחד כמוהו, גוסס, דומה שליוותה גם את זבאלד לעולם.

 Vashti Bunyan: Train Song


שירהּ של בוניאן הוקלט בשנת 1966, שנת בואו של זבאלד לאנגליה.

בתמונה למעלה:  J.M. Wiliiam Turner, The Great Western Railway, Oil on Canvas 1844

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

 
 
 

*

אֲנִי בְּמַצָּב אֵיךְ לְהַגְדִּירוֹ וְאֶקְרָאֵהוּ אֲבִיבָה-לֹא אֶקְרָאֵהוּ אֵינָחוֹת

וַאֲדַבְּרָה בּוֹ יְשִירוֹת לֹא עַל דֶּרֶךְ הַשִירָה אֶלָּא לְפִי כּאֵב

וְזֹאת הִיא תּוֹרָתוֹ אֵין לוֹ תּוֹרָה- מַלְאָכִים מְחַנְקִים נְשִימָה וְחַיּוֹת

בּוֹעֲרוֹת עֵינַיִים, בָאִינְטֶרְנֶט מִמַּעַל וּבַסְּפָרִים הַנִּקְבָּרִים, אֵין

לוֹ תּוֹרָה, רַק הָרֶגַע בְּעָצְמוּת הֶחָלָל הוּא נוֹקֵב כְּסִכָּה בִּזְכוּכִית

וְהַלֵּב הֶחָדוּל וְקָרוּי הֶבֶל

מִשוּם שְלוֹש מֵאוֹת שִּשִּים וַחֲמִשָּה מָנִים שֶל עָשָן שֶבּוֹ

כְּנֶגֶד שְלוֹש מֵאוֹת שִּשִּים וַחֲמִשָּה מִנְיַן יְמוֹת.

(שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009, עמ' 7)

 

   השיר שכאן הוא השיר הפותח את הספר. ויש בו מן הפתיחה ומן הסגירה גם כן. כיצד ניתן להמשיך לדבר אחרי הכאב הזה של אבדן-האחות, שאינו על דרך השירה ואין בו תורה, ויש בו מחנק וכאב שאינם חולפים, ואשר לא הספרים גם לא האינטרנט בכוחם להעביר. גם לא חזיונות של מלאכים וחיות קודש. הכל נראה תלוש וחסר תקנה.שבור לתמיד. במקום שלוש מאות וששים וחמישה מנים של קטורת סמים שהועלו בבית המקדש  מובאים לזכרון מקדש האדם הנתוץ, שלש מאות ושישים וחמישה מנים של עשן, ואפילו לא ניתן עוד להביא שלושה מנים יתירים של עשן ליום הכיפורים, שכן אין כיפורים ואין חזור, והפצע לא יעלה ארוכה.

   כאן הייתי אמור לפרש את השיר ולתת בו סימנים. איך אוכל. הלא אין בו סימנים. לא סימני שירה אפשר ליתן בו אף לא סימני תורה, ואף על פי כן נוקב הוא כסכה בלב לא-אדיש, וכמלאך—מחניק נשימה. כמה פעמים סגרתי את הספר אחרי קריאתו. לא יכולתי להמשיך. כל מיני אבדנים באו לישב על כתפי, ציפורי אבדון.

   אפשר כי ז'ן פולאן (1968-1884) צדק, ישנם טקסטים שלא ניתן ממש לבאר, אשר כל פרשנות אנליטית רק תגרע מהם. ניתן לחוות אותם, לשוב ולקרוא בהם מתוך קירבה רגשית הולכת וגדילה, לידע כי שיר מסוגל מטאפורית להניח יד על כתפו של קורא, אשר מדי פעם בשעות נתונות בתוך מלאכת יומו חש באבדניו. לקוות כי מתוך קריאה חוזרת ותחושת הקירבה, יש משום השתתפות בכאבו של הכותב. הנה כי כן, קריאת שירה עתים אינה מלאכת פרשנות, אלא מלאכה של קשב, קירבה והשתתפוּת, סוג של אתיקה בלתי כתובה נוטה אל האלם, מה שאי אפשר לשתוק עליו אבל גם לא ממש לדבר בו. 

  

  

 

  

 
ב- 16.3.2010, יתקיים בתאטרון אלמַיְדַאן בחיפה כינוס זכרון במלאת שבע שנים להריגתה של רייצ'ל קורי, אשר נדרסה למוות ברפיח על ידי דחפור צהל"י בעת שנסתה למנוע את הריסתו של בית אזרחי.  במסגרת הכינוס תועלה ההצגה "שמי הוא רייצ'ל קורי" (בערבית עם תרגום לאנגלית), בהשתתפותה של השחקנית לנא זריק ובבימויו של ריאד מסארווה. בנוסף להצגה, יישמעו דברים מפיהם של ג'מילה עאסלה (אמו של אסיל עאסלה ז"ל), רמי אלחנן (אביה של סמדר אלחנן ז"ל), באסם עראמין (אביה של עביר עראמין ז"ל) וסינדי וקרייג קורי (הוריה של רייצ'ל קורי ז"ל). כמו כן תיערך שיחת וידאו עם מרכז רייצ'ל קורי לילדים ונוער ברפיח. האירוע יתחיל בשעה 20:00 בדיוק, בהודעה שקיבלתי לגבי הכינוס מאת טלי כוכבי, נמסר לנסות להגיע לתאטרון כבר בשעה 19:30. על אודות עביר עראמין, טל זינו ורייצ'ל קורי כתבתי בעבר כאן. יהי רצון כי תאצל על שני העמים הדוויים, הסחופים והמטורפים, רוח השלום.
 

בתמונה למעלה:Joseph Mallord  Willaim Turner, Snow Storm, Oil on Canvas 1842

 

© 2010 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

 

לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו אבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא (משנה סנהדרין פרק ד', משנה ו'; ירושלמי סנהדרין פרק ד' הלכה ט') 

* 

'אל-ג'ניד אמר: כששכלי המשכילים מגיעים אל הייחוד, הם מגיעים אל אי- הידיעה' [אבו אל-קאסם אלקשירי, אלרסאלה אלקשיריה, קהיר (ללא תאריך הדפסה), שער היחוד, עמ' 136-135.  נדפס בתרגום עברי: שרה סבירי, הסוּפים: אנתולוגיה, תל- אביב 2008, עמ' 289 ס' 8].  

*

הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הנו משותף לכל, והכל יכולים להינות ממנו בשווה (ברוך שפינוזה, אתיקה, מהדורת תרגום ירמיהו יובל, תל-אביב 2003, חלק ד' משפט 36, עמ' 313).

 

   בסופו של דבר כולנו ארכיטקטונים של מטה. איננו יודעים באמת האם ישנו יסוד לדימויי האלהות ולדימויי העולם שיצרנו והאם יש להם ממשות מעבר למציאותם בהכרתנו האנושית הסופית מאוד. כך שאלות, כגון: האם אלהים ישנו? האם הוא יש אונטולוגי? האם הוא טרנסצדנטי במוחלט? האם יש בו היבט גשמי? מיהם נביאי האמת? מהי התגלות (אפיפניה או תיאופניה)? האם יש בה ממש? האם מושג אלהים אינו אלא תוצר של תבונתנו וכעין אידיאה בלבד שאנו מייחסים למה שמעל ומעבר, אבל היא בעיני רוחנו (mind) בלבד? האם בעצם האל והטבע אינם אלא דבר אחד? שמא סמלים וחוויות רוחניות אינן אלא פרוייקציה של ארכיטיפים או של מאוויים כמוסים? שמא פעילות לא שגרתית של כוחות המחשבה ו/או הדמיון? האם המדע אכן חותר לקראת תיאוריה סופית של היקום וכל אשר בו? האם לכשיימצאו כל התשובות לא יהיה הכרח להפוך את התיבה על פיה ולהתחיל לשאול מחדש מתוך מערכת תובנות אחרת? כל התשובות האנושיות, הדתיות הלא-דתיות, שהוענקו לשאלות כגון אלו, הינן תשובות אפשריות. סימן שאלה גדול מרחף על הכל, חידות לוהטות, המעמידות את הכל בספק תמידי. עלינו לשאול ולהעמיד מבנים חדשים, תשובות אפשריות חדשות. עלינו לשאול ולהשיב ואז לשוב ולהעמיד שאלות חדשות ולא עלינו המלאכה לגמור. 

   כשלעצמי, אני מכיר באל אוניברסלי הנמצא מעל ומעבר להוויה, ואשר אינו עולה עם פשט תפילת העמידה היהודית. אל שאינו מתגלה בעצמותו לאיש. אלה אנחנו שבנהיה שלנו (אהבה,כיסופים) אליו מגלים דברים בתוכינו ובחוצינו כל העת, והם שמכוונים ומדריכים אותנו הלאה. באותה מידה, אני מכיר דווקא בשכלי הרציונלי מחשבה או רצון אלהי (או טבעי) הפונה בכל זאת אל ההויה המתגלה בכל התופעות כולן. מבחינה זו, המדע לדידי בשימו למטרה את חקר הטבע והקוסמוס הוא בחינה מסויימת של התגלות התבונה האלהית. אי אפשר להגדיר אבל אפשר לחפש, והחיפוש והנהיה הם המעניקים לחיים את משמעותם.

   אני מקיים את מצוות היהדות כתרגול וכאימון הכרתי-רוחני. דוגל בסוברניות של פרשנות הלכתית אישית- אוטונומית מתחדשת מתוך עיסוק תכוף בתורה ובתחומי דעת ורוח אחרים. לא תולה את יהבי בממסד רבני, אך מכבד את אלו המבקשים לחיות לאורו, ובמיוחד את אלו שאינם עושים הבחנה דיכוטומית בין נפשות ישראל ובין נפשות האומות ואשר אינם רואים בדת היהודית אמת עליונה, מעל כל דת או שיטה מחשבתית אחרת, אלא כזו המשתתפת לצד דתות אחרות באמת הנעלמת המצויה מעל ומעבר.

   אני מכבד מאוד את בני הדתות ושיטות המחשבה השונות ומכיר בכך שצריכה להינתן לכל אינדיבידואל היכולת והכלים להביע את עצמו ואת מחשבתו באופן חופשי, ובלבד שיהיה במחשבה מה שיכבד את הבריות ואת התופעות כולן. לדידי, סיפורה של האנושות אמור להיות ברית בין יחידים- סוברניים (אינדיבידואלים) שונים, המקבלים זה מזה ומכבדים זה את זה, על אף שונותם, שאינם תלויים בממסדים דתיים או אידיאולוגיים כלשהם, הסולדים מהיררכיות, המחנכים את הדורות הבאים לחשוב ולפעול ככל הניתן באופן המשכי קונסטרוקטיבי ורחוק מאלימות, אדם כלפי חברו, יהי אדם אחר או בעל- חי, או כל תופעה שבקיוּם (שאינה נוהגת באלימות כלפי שכנותיה). 

דומני כי הקטע הבא מתוך הספר מובי דיק להרמן מלויל (1851) ינהיר את כוונתי על בוריה:  

*

[…] אחר פנה אל תפילות הערב שלו, הוציא את הצלם שלו, וסילק את הקרש המצופה נייר. על פי כמה סימנים וגילויים סבור הייתי שלכאורה הוא מעוניין שאצטרף אליו; אך הואיל והיטב ידעתי מה יבוא אחר כך שקלתי רגע בדעתי אם, במקרה שיזמין אותי לכך, איענה לו או לא.

נוצרי כשר הייתי; נולדתי והתחנכתי בחיק הכנסיה הפרסרביטיריאנית שאינה יודעת שגגה. איך אפוא אוכל לעשות אגודה אחת עם עובד- האלילים הפראי הזה ולסגוד לגזר העץ שלו? אבל מהי סגידה? הירהרתי. כי מניח אתה עכשיו, ישמעאל, כי האל הטוב והמיטיב, קונה שמיים וארץ- לרבות עובדי-כוכבים וכל השאר- יוכל לקנא בפיסת עץ שחור שאין לה כל ערך? לא ייתכן! אבל עבודת אלהים, מהי? לעשות רצון האלהים- זוהי עבודת האלוהים. ומהו רצון האלהים? שאעשה לחברי כל מה שירצה חברי שאעשה לו- זה רצון- אלהים והנה קוויקווג הוא חברי. ומה רצוני שיעשה לי קוויקווג זה? כמובן, שיצטרף אליי בדרכי הפרסרביטיריאנית המיוחדת בעבודת אלהים. מכאן שעליי להצטרף אליו בעבודת אלהים שלו; משמע, עליי להיעשות עובד גילולים. הנה כי כן, העליתי אש בנסורת; עזרתי לזקוף ולתמוך את האליל הקטן והתם. יחד עם קוויקווג הקרבתי לפניו פכסם קלוי; השתחוויתי לפניו פעמיים או שלוש ונשקתי את אפו. וכיוון שכילינו את מעשינו אלה התפשטנו ושכבנו לישון, שקטים עם מצפונינו ועם העולם כולו. אך לא נרדמנו מבלי שנגלגל שיחה מעט.

[הרמן מלוויל, מובי דיק, מהדורת תרגום אהרן אמיר, כתר ירושלים: ללא ציון שנת הוצאה, עמ' 64-63]  

*  

   דומני כי קטע זה עשוי להעלות חיוך על פני מקצת הקוראים והבעת התנגדות/התקוממות בקרב חלק אחר של הקוראים. עם זאת, ראוי לשים לב לכך שאין ישמעאל הופך כאן לפוליתיאיסט ממש. מתוך רצון כן להגיע לקרבה אנושית מיטיבה ובונה עם חברו הוא מקבל על עצמו את ההשתתפות בטקס הפגאני מבלי שהוא מייחס לו משמעות תיאולוגית עמוקה, אבל מייחס לו משמעות אנושית וחברותית עמוקה. באותה מידה, הוא יכול לצפות לכך כי קויקווג, באם רק יציע לו הצעה נגדית, יצטרף אליו בפולחן הדתי שלו. אף אמונה או תפישה דתית אינה נסדקת ואף לא נשברת. מתוך האמונה ברעות האנושית ובסולידריות הדתית יכול ישמעאל לחוש כי עבודת האלילים כביכול בה נטל חלק, אינה מנוגדת לרצון האלהי, אלא במידה רבה מביעה אותה- משום שהקרבה והרעות האנושית, המתגלמות במפגש ובשחה, הן התגלמות רצון האלוה.  

   ישמעאל ודאי אינו תופש את קויקווג כבעל תפישת אלהות נכוחה, אבל הוא תופש אותו כחבר וכרֵע. באשר כך הדבר, הוא ייתן לו כתף ויעודד אותו לקיים את חייו בהנחה שבכח האמון שבין השניים יתן קוויקווג גם לישמעאל את חופש הפולחן הדתי ואת זכות הדיבור והמחשבה. הדתיות של השניים הופכת כך לסולידרית ושוויונית, הרחוקה מהיות תפישה פטרונית ומתנשאת המנסה לעקור את החבר מתפישות עולמו הבסיסיות ביותר. מסיונריות החזרה בתשובה וכפיה דתית או מחשבתית הן לעולם דבר אלים. תפישה דתית או אידיאולוגית או לאומנית הרואה בעצמה אמת צרופה הנמצאת מעל כל דבר אחר, היא לעולם ראשיתה של שפיכות הדמים ושל גל ההרס הבא. תעיד המתיחות הנמשכת סביב הר הבית, אשר כבר מזמן היה יכול לו רק היו מנהיגים דתיים אמיצים ונאורים לקיים את דברי הנביא 'לא ישחיתו ולא ירעו בכל הר קודשי…כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'. 

   אבל מקום המקדש האמיתי כלל אינו במיקום גיאוגרפי מסויים, אלא בליבו של כל אדם ובהכרתו של כל קיוּם החש באלוה. בעין הלב, בהכרה, עליהם לשוב ולדרוש אלהים, לא בעד ממסדים דתיים או אידיאולוגיים ספציפיים, גם לא בעד כתבי קודש מסויימים או כתבי הגות, ספרות ואמנות ספציפיים דווקא, אלא בעד מסע אישי של בקשת היקום לכל היבטיו. הואיל ומתוכו ואליו ניבטות לעתים הכרות של מעל ומעבר, והן שמגדירות מחדש את שאלות המסע, שאין קצה לו. כך אין רשות לאיש לפגוע או לחבל במסעו האישי הקיומי של כל אדם המבקש את טובת הכלל או של כל קיוּם שוחר שלום אחר.

 

בתמונה למעלה: Chichester Canal, Oil on Canvas 1815, Joseph Mallord William Turner 

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

 

 

  

Read Full Post »