Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דאו דה צ'ינג’

dogs

*

יש אנשים– ליבם נשבר כי איני אוהב את צה"ל.

שירתתי, כמעט איבדתי ת'חיים שם, ובחלק השני של השירות היה לי מעניין– ובכל זאת, איני אוהב את צה"ל.

חשבתי על זה, כי בימי עצמאות אני חש את הנוכחות הצהלי"ת יותר מהרגיל, כמו צל של עיט. אני לא מדבר על מפגני הראווה, אלא אפילו על הזיקוקים בבמות-הבידור אשר ריחם— אבק שריפה, הנותר תלוי בחללו של ליל עד שריח המנגלים מחליף אותו אי שם בלב בוקר. ויותר מהכל, המשמעת האזרחית של יום העצמאות. כאילו הוצאו פקודות מטכ"ל המצוות כיצד על העם לחגוג בפקודה.

ישבתי מול המחשב רוב יום העצמאות וכתבתי. קראתי כמה דברים מעניינים. הקשבתי לג'ז מאיטליה ושבדיה ולמוסיקה אוונגרדית מארה"ב ומישראל, ולהוציא ארוחה משפחתית קלה בצהריים, לא ציינתי את היום בכלל. אפילו לא הצצתי בטלוויזיה במהלך היום, וטוב היה לי, ורווח לי.

ביום שאחרי יום העצמאות נזכרתי בפרגמנט מתוך דאו דה צ'ינג ללאו צ'ה (דזה), מייסד הדאואיזם (יש הטוענים שדובר בדמות היסטורית; אחרים טוענים שהוא מייסד אגדי, אשר המסורות נקשרו בו), המרגיש אבוד ומלנכולי מן הרגיל כאשר ההמון חוגג איזה חג, מה שממחיש את הפער בין תודעתם העסוקה בחגיגת היש ובין תודעתוֹ, המחפשת דבר-מה אחר לחלוטין:

*

[…]

הַהֲמוֹנִים צוֹהֲלִים וּשׂמֵחִים

כְּאִילוּ אָכְלוּ מִזֶּבַח-הֶחָג

כְּאִילוּ טִפְּסוּ עַל מִגְדָּל בָּאָבִיב

אֲנִי לְבַדִי שָׁקֵט, אַלְלַי, בְּלִי כָּל סִימָן שֶׁל מִשְׁאָלָה

כְּתִנוֹק שֶׁעֲדַיִן לֹא חִיֵּךְ. 

אֲנִי מְדֻכְדָּךְ כְּאִילוּ אֵין לִי לְאָן לַחֲזוֹר.

*

הַהֲמוֹנִים – דַּי וְהוֹתֵר לָהֶם.

אֲנִי לְבַדִי נִרְאֶה חָסֵר.

לִבִּי כְּשֶׁל שׁוֹטֶה. מְבֻלְבָּל אֲנֲי.

*

בּנֵי הָעוֹלָם נְאוֹרִים מְאֹד.

אֲנִי לְבַדִי כְּמוֹ עָמוּם.

בְּנֵי הָעוֹלָם צְלוּלִים מְאֹד.

אֲנֲי לְבַדִי עָכוּר.

שׁוֹקֵט כְּמוֹ הַיָּם, כְּרוּחַ קַלָּה שֶׁאֵינָה חֲדֵלָה מִנְשׁב לְעוֹלָם.

[…]

[לאו צ'ה (דזה), דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית: יורי גרואזה וחנוך קלעי, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1973, פרגמנט כ, עמוד 49]

*

האם אני נהנה מנבדלוּת או מהתבודדות? אני פשוט לא מסוגל להרגיש שייך. פעם בימי שירותי הצבאי הוצבתי על איזה מגדל שמירה במרומי הר מתחתיו חלפו רועה פלסטיני ובנו והביטו עליי ממקום עומדי, נושא נשק, ואני בזתי לעצמי כל-כך, על שאני עומד שם עם נשק, שאמור להטיל עליהם מורא, בשל איזו תפישת הגנה קלוקלת על בסיס צבאי. מה איכפת לי ממנו בעצם? לכן, אם כל מה שיצרה הקבוצה הלאומית אליה אני אמור להשתייך במשך 67 שנות עצמאות הוא פולחן-נומי של צליית בשר על גחלים ושתיית בירה, כמה שעות אחרי שמציינים את האנשים שנרצחו-נפש בשל המאמץ הזה (תמיד רק את הרוגינו). זה נראה לי מעט נואל. ואולי כמו הדאואיסטים עצמם אני נוטה לראות את הכיסא לא כסכום כל מרכיביו והיחסים ביניהם, אלא כיחסים בין החללים הניצבים בין חלקיו (היישים) השונים. לבי, משום-מה, נתון לא לחגיגת "יש מדינה" אלא לחגיגת האין-צדק, אין שלום, אין יושרה, אין הגינות, שאני רואה סביבי, וכיצד כל אלו יזמנו את המלחמות הבאות. איני זקן נרגן. לבי כשל שוטה; מבולבל ומדוכדך. כשמסביבי רבות המצהלות על זיקוקין די-נור או מטס צה"ל. אני מבקש איזו צפור חולפת, אור שמש המאיר איזו שלולית, ספסל בגן מול ברוש וכמה צרחות עורבים (או עורבנים), שאינן מנעימות את הזמן, אבל בכל זאת נדמים לי כשייכים אליי יותר מאשר מטוסים של צה"ל או של חיל אוויר אחר.

אבות ישורון בספרו השבר הסורי אפריקני (1974, שנה אחר מלחמת יום הכיפורים) כתב:

*

כלבי יפו לא היו להם בעלים, לא היו להם שמות. לא היו להם קריאות. לא.  איכשהו לא נמצא בקרבם גם המין השני. לא היו להם גורים. גורם לא מבטל. שלא הלכו בקבוצות. היו טרודים כל היום. כל אחד לחוד, בענין הריצה, לא בריחה, לא רדיפה, כי אם ריצה. נשאו, כל אחד לחוד רעבונו, לא השמיע קול. לא אחד עבר עליו בבדידות. הם היו מארצות אלהים שלא התגשם משהו.  

[אבות ישורון, השבר הסורי אפריקני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1973, עמוד 116]

*

רשימה זו של ישורון נטועה בתוך מחזור שירים ורשימות שהשם אשר ניתן לו 'תחזיק לי את האור' ראשיתו בברוך שפינוזה ותפישת האל או הטבע (העצם בעל אין סוף התארים) שאין לקוות ממנו לדבר ואין לדרוש ממנו דבר, ממשיך בידידות בין בני האדם, בהּ הידיד הוא כעין מי שמחזיק את האור דולק בחלל חדר מדרגות עבור חברו שלא ייחשך (פעם עוד זכור לי, היה האור בחדרי מדרגות דולק לעתים קצובות והיה מחשיך לאחר זמן, אלא אם כן היה מי שהיה מחזיק את האור, כלומר: מחדש את הלחיצה על מתג האור). ישורון כותב שיש לו ידיד אחד בלבד כזה בארץ ישראל: פנחס לרר שמו. כלומר, הידיד שלא כאלוהים— מותר שיהיו כלפיו אי-אילו תקוות או בקשות. ידיד נוסף של ישורון הוא כלב-רחוב, חומי שמו, כלב קטן שהיה לן למרגלותיו בתקופה שגר בחדר בשוק הכרמל. עד שליל אחד אינו בא לחדרו של ישורון. הוא נמצא כעבור זמן משוטט בתוך עדת כלבים ביפו, וזנבו אינו עימו (ישורון מעלה על דעתו שאפשר כי חומי התבייש לבוא במצב זה, פצוע ומנוצח,  לחדרו). מציאותו של ידידו בין הכלבים היפואיים הללו גורמת לישורון לשים לב ללהקת הכלבים, לאורחותיה. הם כמעט מעלים את הדעת את הכלב בלק הירושלמי מתמול שלשום (1946-1945) לש"י עגנון, אלא שלא כעגנון, ישורון אינו מדובב את פיהם, ואינו קושר בהם את אסונו של מי מגיבוריו. הם שם. הם לא נראים עבור המון בני האדם. נראים מאוד עבור ישורון. גם הם, אולי למעלה מן הבריות העוסקים בשיח אודות פוליטיקה, אקטואליה, שחיתות בכנסת ועל מלחמותיו המתמידות של צה"ל, מחזיקים לישורון את האור, או דואגים שלא ייחשך. סולידריות שבין אדם ובין הדלים, הרעבים, שאין להם אפילו שם— רק טירדה וריצה. יפים לכך דבריו של ז'ן אמרי: "בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח מן המציאות" [ז'ן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 207]. יש נהנים מן הזיקוקין-דינור, מחידון התנ"ך, ממטס צה"ל, מצליית הבשר. אני מעדיף לחשוב על דברים, המחזיקים לי את האור, ומעלים על דעתי ידידות או אחריות. לצערי, אף אחת מן המידות האלו לא מתגשמת ולא מתקשרת אצלי עם צבא או מדינה.

*

ביום חמישי הקרוב, 30.4.2015, הליכה לאורך שדירות ירושלים ביפו בהנחיית ורד נבון שגם תספר את סיפור השדירה. נפגשים ברחוב שדירות ירושלים 1 יפו בשעה 17:30.

*

ביום שישי, 1.5.2015, בגלריית המשרד, זמנהוף 6 תל-אביב, 12:00, פתיחת תערוכת ציורי ים מרהיבים מאת הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו. התערוכה "גלי קול" תציג עד ראשית יוני 2015.

 *

*

בתמונה: Ellen Kooi, Amsterdam Honden, Photographed in 2005 ©

Read Full Post »

Dawn after the Wreck circa 1841 by Joseph Mallord William Turner 1775-1851

*

וּלְאִטָּם פּוֹסְעִים לְצַד נָהָר עַל הַגָּדָה

דֹב גַּם קוֹף וְכֶלֶב וְצוֹעֲנִי מוֹבִיל אוֹתָם

[גיום אפולינר, מתוך: 'מאי', מבחר שירים,תרגם מצרפתית: משה בן שאול,הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2000,עמ' 28]

*

על אותו חלון ממנו השליך עצמו המתאבד הונחו זרדים;דוגרת שם כעת צפור על שתי ביצים.לו רק היתה מחישה את דגירתהּ כדי מספר ימים אולי היה הקופץ נחפז מעט פחות לחצות את אדן חלונו שמא ייפגום חלילה באם או בגוזליה. אולי לנוכח החיים,התלויים לנגד עיניו, היה עולה בו היסוס. מי יודע אולי היה בוחר להמתין לרגע.

 אך הטבע מתנהל מתוך קצביו,כמו גבר מבוסם,המפזר בחוצות גזרי נייר צבעוניים,חוגג את התחדשות הכל,לא מתהרהר לרגע. לא איש העומד להשליך עצמו,לא קן צפור—מעוררים את רחמיו. כמו מתופף צעיר המצעיד גייסות לקרב—הוא לא לוקח בחשבון את שאבד,את שנרמס. את צחצוחם של הרחובות מדם ומשברי ביצים הוא מותיר לנו; אנו הפגיעים,המתהרהרים,הממהרים לחפש מוצא מן הכורח העריץ,שלא נותן מנוח.

לפעמים יורד לפתע גשם שוטף בלב מאי; פתאומי, לא נהיר. אנשים סובבים כה וכה,בלתי מוכנים,רטובים עד לשד עצמותיהם, אבל משועשעים מן הפלא; העולם נדמה כאילו יצא לגמריי מן הסדר. ביום אחר תינוק משמיע מילה ראשונה. ביום אחר מחריבה סופת טורנדו אזור באוקלהומה, סופה שעלתה מן הים, היכתה בתוך רבע שעה אחר כך. בית ספר הומה ילדים נמחק; חיים שייאבקו מעתה לשיקום ולהתחדשות. אנשים חסרי קורת גג ממלמלים אבודים בחדשות הערב. אצלנו— שלכת של סיגלון מוטלת על מדרכת. רק השכן העולץ שוב יוצא לפזר בחוצות גזרי נייר צבעוניים,עד שמתחשק לשאול אותו,איך השיג את הג'וב הזה,ואיך הוא מסוגל להמשיך ולעשות אותו גם בנסיבות הקיימות. איך הוא יכול להיוותר אדיש כל-כך למתארע על הארץ.

במקום זה,כרגיל מתמקדים בתינוק (האומר את מילותיו הראשונות). וליפעת התקווה והפלא,שוכחים את הכל; מטאטאים מן הרחובות את עדויות החורבן; ממשיכים נחושים בחיים האלה. למשל,יושבים לקרוא ספר, הנדמה כעין פרי קיץ מתוק .לפני שתשים לב תיקלע לעלילה שבמוקד שלה שפחה אפריקנית אמריקנית בשנת 1850,שלאחר שנפגעה פעמיים בראשה,מתחילה לראות חזיונות בהם האירופאים אמריקנים והאפריקנים-אמריקנים הם שווי זכויות. אחד מהם,מן העתיד,דומה להיות בן דמותו של מרטין לותר קינג. סוחרי אדם מכל מקום דולקים אחריה ללוכדה.כולם מבקשים לסחור בה או לאבדהּ.אחד המבקש לעזור לה ממאן להתפעם מחזיונות רוחהּ: הוא משיב לה, מפוכח; כן, אך מה נעשה בינתיים?

בספר אחר, ממש בסמוך, אני מוצא את דברי ימי המרי הבלתי-אלים של אנשי הורד הלבן (או השושנה הלבנה): הנס שול,אלכסנדר שמורל,סופי שול וכרסטוף פרובסט; סטודנטים גרמניים בשנות העשרים לחייהם שהפיצו שישה קונטרסים מודפסים בגנות היטלר והנאציזם— לא פחות,בגנות כל עריצות המוציאה שוב ושוב את האזרחים לשדות הקרב ומונעת מהם את חירויותיהם. הללו נלכדו,עונו,נשפטו ונערפו בשנת 1943, למען ייראו ויירָאוּ. מעוּדד לשמוע על חיבתם לג'אז; נרגש-מה מן האפשרות כי הקבוצה נתכנתה על שם ספר של ב' טראוון;מן העובדה שבקונטרסים שלהם מצוטטים לא יוצרים גרמניים או פילוסופים קלאסיים בלבד,אלא גם פיסקות שלמות מתוך דאו דה צ'ינג וספר קהלת.בכל זאת,אני משוכנע כי בשעה שהם נערפו פיזר השיכור אחוז התזזית ניירות צבעוניים והרחיב חיוכו העולץ,כדרכו (תמיד עם הקונפטי).

   צריך לזכור את זה. כמו את האגדה שמביא יוסיף ברודסקי על כך שבשעת מותו של לורקה,מול כתת היורים,הוא תהה על כך שבכל זאת מאיר יום ועולה השמש. השמש תזרח ותשקע בין אם נמחה או לאו,אם נכתוב אם לאו אם נקרא אם לאו; הטורנדו יעבור, התינוק ימלמל מילים ראשונות, המתאבד יזנק מן החלון הפעור, הציפור תדגור על גוזליה. הסיגלון יתפזר לכל עבר. הדברים יתהלכו לפי דרכם בין אם נמחה על כך ובין אם לא נסכין להוציא על כך מלה, ולו מלה אחת. בין אם נסב מבט נתקע בפרצוף הסדרים המושתים עלינו אצבע משולשת. לא,הטבע לא חולם; הוא מבצע את שלו בעתו, בחריצות. גם העריצות הפוליטית מוציאה אל הפועל; לעולם לא מתהרהרת (חשבון נפש נחווית כחולשה של הפרט, או כנסיון לערער את אושיותיה). כל שנותר הוא להתקומם אל מול הענקים הפעלתניים-האדישים-המבוסמים-האכזריים,ולהטיח בפניהם האדישות את שלל חלומותינוּ;לגלות שכלל לא איכפת להם (ומעולם לא היה להם איכפת); אבל עדיין ניתן למצוא בעלי חלומות. והחלום יורה דרכּנו.

 *

ספרים/שירים שהוזכרו:

ג'יימס מקברייד, שיר שעוד יושר, תרגמה מאנגלית: מיכל קריזנר, כנרת בית הוצאה לאור: אור יהודה 2010.

אנט דומבאך וג'אד ניובורן, סופי שול והורד הלבן, תרגמה מאנגלית: ענת רז, הוצאת פן ומשכל הוצאה לאור: תל אביב 2013.

יוסיף ברודסקי, 'הגדרת השירה', עקדת יסאק: שירים, תרגם מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמ' 20.

 

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, Dawn After a Wreck, Watercolour, gouache and rubbing out on paper 1841

© 2013 שועי רז 

 

Read Full Post »

 

קרחת בגן חשוּך או תחוּם קטן של אור בין עלים שחורים. שם אני,

אדונית לארבע שנותי, אדונית לַצפורים התכולות ולצפורים האדומות

ליפה מכולם אני אומרת:

"אתן אותך במתנה לא יודעת למי."

"איך את יודעת שאמצא חן?" היא אומרת.

"אתן אותך במתנה" אני אומרת.

"אף פעם לא יהיה לך למי לתת צפור" אומרת הצפור. 

(אלחנדרה פיסארניק, 'ילדה בגן', בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מהדורת תרגום טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005, עמ' 104) 

*

   בשלהי הפרק השני מספרו של השיח' והמיסטיקון הסוּפי האנדלוסי הגדול, מחיי א-דّין אבן ערבי (1240-1165), פֻצֻץ אֻלחִכַּם (תּוֹשָבוֹת החכמה), מובא מיתוס יוצא דופן שאין לו כל מקור ערבי או אסלאמי קודם, והוא ודאי חורג מן התפישה התיאולוגית האסלאמית המצויה של אחרית הימים, כפי שהיא מצטיירת מן הקוראן ומן החדית'ים. אליבא דאבן ערבי סמוך לקץ הימים ייעשו הגברים והנשים חדלי יכולת-רביה והמין האנושי יתדרדר מוסרית ויפסיק לקיים את מרבית החוקים והנימוסים שציינוהו לתולדותיו. הילד האחרון בתולדות המין האנושי, הצאצא האחרון של שת בנם של אדם וחוה, יוולד בסין דווקא, תהיה לו אחות תאומה והוא ייצא לאויר העולם כשראשו מונח בין רגליה. "חוֹתָם הילדים" (ח'אתם אלאולאד), כך קורא אבן ערבי לילד הסיני הנבחר, ייקרא את המין האנושי כולו להתפלל לאלוה כדי שיעניק לבני אדם את יכולת הרבייה מחדש. עם זאת, האל ישיבם ריקם, וסופו של הילד ושל אחותו ושל כלל המין האנושי היא שייאספו לבית עולמם בבוא קץ הימים.

   זהו מיתוס מוזר למדיי וגם מהפנט למדיי, לא בשל נימתו האפוקליפטית דווקא, אלא משום הדממה האלהית, וחוסר הנחמה התיאולוגית שמציע המיסטיקון הגדול לציבור קוראיו, שבעיניי עצמו היה גדול מבחינות רבות גם מהנביא מחמד, שכן אם הנביא מחמד היה ח'אתם אלאנביאא' (=חוֹתָם הנביאים) הרי אבן ערבי כינה את עצמו ח'אתם אלאלויאא' (=חוֹתָם ידידי האל), ואת ספרו פֻצֻץ אֻלחִכַּם ראה בראש ובראשונה כספר שניתן לו בהתגלות, כשם שהקוראן ניתן בהתגלוּת לנביא מחמד. העולם האנושי, אליבא דאבן ערבי, יבוא אל קיצו הטבעי, עדי מוות, כשם שכל יחיד חייב לעבור בשערי המוות. הוא אינו טורח להדגיש סדר זמנים של ישועות לאחר בוא השעה, אבל גם אינו שולל כי מין חדש יווצר. מה שכן הוא אינו מזכיר שם לא את יום הדין ולא את גן העדן ואת הגיהנם, אלא הדברים יילכו בדרכם הטבעית, המין האנושי יזדקן ויסתאב, ובקשתו-תחינתו לשוב לימי נערותו לא תיענה. יוצא מכך, כי לשיטתו על האדם לחפש את שלימותו עוד בחייו בעולם הזה, ולא להמתין לחסד או לדין האלוה באחרית הימים, כפי שמאמינים מרבית המוסלמים גם כיום. יתירה מזאת, אחריתו של המין האנושי אינה מתאפיינת אצלו כתקופה של קבלת עולו של אללّה ושל האסלאם, אלא אדרבה מי שיקרא את המין האנושי לתפלה לאלוה יהיה דווקא ילד סיני אנונימי; הוא ולא אחר, יהיה צאצאו האחרון של שת, בנו- ממשיכו של האדם הראשון, ואף על פי כן, אותו ילד-נביא-מנהיג וכלל המין האנושי לא ייענו בתפלתם, כי כבר תגיע שעתו של המין האנושי להיאסף מן העולם.

   מה עומד מאחורי אותו ילד סיני? אני עדיין מהרהר. האסוציאציה הראשונית שלי היתה חזונם החברתי של הדאואיסטים הסינים להגבלת הריבוי הטבעי, לנטישת הערים והמדינות, בכדי שהמין האנושי המצטמצם יוכל לשוב לחיי התאמה (הרמוניה) עם הטבע והיקוּם, מבלי להטיל בו הרס וחוסר איזון. תפישה זאת הנה ודאי מעין אנרכיזם רוחני באשר היא חותרת תחת אושיותיו של החוק המדיני ושל החוק הדתי, המגלמים את הציביליזציות ההיסטורית; תפישה זו הרואה בחיים של התאמה עם הטבע ללא חוקים בדויים ביד האדם את האושר האנושי המירבי היא בודאי תפישה שוברת מוסכמות ברוב חלקיו של העולם המיושב. אבל האם תפישה זו היתה ידועה לאבן ערבי? מסופקני.

   אפשרות אחרת היא יצירה נודעת למדי, חי אבן יקט'אן, אגדה פילוסופית שנכתבה על ידי ההוגה והאינטלקטואל האנדלוסי, אבו באכר אבן טֻפַיְל (נפטר 1186), כנראה בעקבות שתי אגרות שיריות קודמות, שונות  בתכניהן, שנתחברה על ידי הפילוסוף הבוכארי הגדול, אבו עלי אבן סינא (1037-980). גיבורו של אבן טֻפַיְל, חי, נולד באי מאיי הודו, יש אומרים נוצר מעצמו באופן ספונטני ממיזוג בין טיט ובין רוח מאת אללّה (כעין מקבילה לבריאת גולם בספרות המאגית היהודית, אלא ללא מגיקון ובאופן טבעי-ספונטני), ויש אומרים שהיתה לו אם שצפנה אותו בתיבה ושילחה אותו על פני המים מפני שחששה כי השליט על אחד האיים עתיד להרע לו (בדומה למשה ולפרסאוס). חי גדל לבדו באי בודד, ניזון בינקותו מצביה שאיבדה את ילדהּ; חי לומד את התֹאם לטבע ולרצון האל, והופך להיות האדם השלם בתכלית מכח התבוננותו בבריאה ובנפשו (אינטרוספקציה), מבלי שהתוודע אי פעם לציביליזציה ולתרבות. מאוחר יותר נקלע לאי של חי, אסאל, מוסלמי שגדל בחברתו של שליט האיים המיועד סלמאן. אסאל לומד להעריץ את חי על חכמתו הנובעת ולאחר זמן כאשר אניה נוספת נקלעת לאי הוא לוקח אותו אל אי המוצא המיושב ממנו הגיע.  שם מנסה חי ללמד את חכמתו, אבל הבריות כבר כרוכות אחר דעותיהם השמרניות, ואחר חיקוי צייתני של נורמות וחוקים שהורישו להם, שכבר אינם מסוגלים לזהות כי בעד תורותיו של חי יוכלו באמת לפנות לאל ולהשיג את האושר. בסופו של דבר, שבים חי ואסאל לאי המבודד וממשיכים לחיות שם לבדם חיי פרישות והודיה לאל.

   חי ללא ספק מגלם סוג של גרסא רוחנית (סף-אסלאמית) של מיסטיסיזם דאואיסטי. הוא אינו מעוניין בחברה—במוסריה ובמוסרותיה, אלא בעבודת האל מכח השגת התבונה, האינטואיציה וההתגלוּת. במידה רבה, חי הוא אב-טיפוס של מיסטיקון אינדיבידואליסט, שלא מוכן להיכנע למוסכמות החברתיים. במידה רבה ניתן לראות בו "ילד נצחי" באשר הוא אינו מקבל על עצמו את הציוּת ואת החברוּת הנצרכים בעולמם של המבוגרים.

   אפשר כי אבן ערבי השתמש בסיפורו של חי כמצע למיתוס שלו. גם הילד הסיני הוא במידה רבה חסר הורים ידועים. ולא ברורות נסיבות לידתו באשר האנושות כבר פסקה להוליד ילדים ולהתרבות. הוא נולד עם אחות תאומה אך זאת נעלמת מייד ממרכז הבמה. מאוחר יותר הוא מצליח להוביל את המין האנושי לקרוא לאלוה לחדש את ההולדה, אך המאמץ נכשל ואינו זוכה למענה. אפשר אולי כי אם נניח את הסיפורים זה בצד זה, נוכל להבין כי הילד הסיני אולי הבין כי אינו יכול לתקן את המין האנושי שהסתאב כל-כך, ועל כן הבין כי אין טעם ליסד דת אוניברסלית חדשה, ושב לעסוק בתובנותיו-התגלויותיו לבדו, משום שהבין כי הידע לבדו הוא נצחי ואל-זמני (אבן ערבי החזיק בתפישה אידיאליסטית לפיה האדם השלם נוטל חלק באידיאות הנצחיות של שמות האל), ואילו חיי האנוש חולפים ומוגבלים.

   יצוין עוד, כי סין עשויה לסמל ממש כמו הודו, במיתוסים אסלאמיים, ארץ הנמצאת הרחק הרחק בפאתי מזרח. כך למשל עלא-אלאדין, בעל מנורת הקסמים, מתואר באלף לילה ולילה, קובץ האגדות הפרסי, כסיני ולא כערבי.

    הילד הפרא הגאוני-מסתורי הינו במידה רבה סימבול של מי שטרם הגיע לגיל חינוך והתסגלות לחברת המבוגרים, הופך כנראה גם אצל אבן טפיל וגם אצל אבן ערבי לארכיטיפ של מי שעשוי לשאת את הידע השלם, באשר הוא אינו רק מחקה את הנורמות העומדות לנגד עיניו בתחומים שונים ואינו מבקש את אישורו של איש. אם הבנתי נכון, רק ילד בלתי-מתורבת, יכול לקום מתוך המין האנושי המסואב ככלות שנים רבים ולנסות לחדש את הקריאה שהאלוה אמנם יוכל להאזין להּ מחדש. ברם, האל לא ייענה להּ לדידו, לא משום שהיא אינה הקריאה הנכונה, או שאינה רצויה בעיניו, אלא שעד אז כבר יהיה המין האנושי מקולקל כל-כך בדרכיו ובאורחותיו עד שתגיע שעתו הטבעית להיעלם מבלי שיחודש. עם זאת, ודאי שאבן ערבי אינו פוסל את הופעתו של מין אחר, שיחליף את מקומו של האדם בהמשך, באותו עולם או בעולם אחר, וישתתף אף הוא בידע האלהי ובידע הקוסמי כדרכו וכפי מעלותיו ומגבלותיו. אלא שאין אבן ערבי מרחיב על כך דיבור. שהרי גם כך, המיתוס אותו הפריח, ואמירתו כי כל מה שכתב בספרו, הוא פריה של התגלוּת עלאית, יש בו, בין כך ובין כך, הליכה גלויה על סִפֵּי-סִפָּיו, שלא לומר פסיחה על סעיפיו של האסלאם השמרני.

*

תודתי נתונה לפרופ' בנימין אברהמוב ולד"ר אבי אלקיים באמצעותם התוודעתי בראשונה לקטע האמור בכתבי אבן ערבי. עם זאת, ההצעות הפרשניות שהעליתי בנוגע למיתוס הסתום הזה הן פרי עיוני ומועלות כאן לראשונה.  

הערב (5.4.2011) תתקיים הפגנת מחאה (באישורהּ של משטרת ישראל) כנגד מעצרם וגירושם העתידי מן הארץ של ילדי מהגרי עבודה. ההפגנה תיערך מול בית ראש הממשלה בירושלים. הסעה תצא מגן לוינסקי בתל-אביב בשעה 15:00,  ויש להירשם אליה מראש על ידי משלוח מייל לכתובת: yjonas83@gmail.com

 

בתמונה למעלה: אוֹרִי רייזמן, חוף הים, הדפס משי, שנות השמונים.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

1

   מעברו השני של החלון. ארבע יונים מתרוצצות. השמש צולל אל כולנו כעיט. חמה סתוית מפיזה אחדוּת סגול. כאילו פתע נפתח איזה חרך בהויה, שמא נפרץ, ואנו פנויים להציץ אל מה שהיה נעלם מדעת, ובכל זאת מוכר ללב פתאום. אני מהרהר בכך שהכנסיה המזרחית הקדומה ראתה ביונה את סמלהּ של הנשמה; וכי במדרש שיר השירים רבה מובאות היונים, כבנות כנף, המסמלות את ישראל מבחינת מסירותם לקיום התורה ונכונותם להיהרג על קיומהּ (מדרש מחריד למדיי). ועוד, מעלה לפניי, את טורי המשורר והתיאולוג היהודי-אנדלוסי, יהודה הלוי, אשר ייצג בדמות יונת רחוקים, גם כן, את ישראל, שרחקו מאוד מן הארץ אליה נכספו עת רבה. הנה, כל אימת שאני קורא בשירו עולים באזני משק כנפי יונה, הומים מרחקים. מה כל זה משנה? אני עדיין בחדר. בפגישה אחרונה עם מי שלא אראה יותר. שתי נשים על ידי, אחת ישראלית אחרת נפאלית, מדברות על החיים שלאחר החיים (אם יש כאלה); הישראלית מבינה פתאום שחברתה הנפאלית אינה מסכימה עם השגותיה על אחרית הנפש, משום שהיא מחזיקה בתורת הגלגול. אין זה הזמן לויכוח תיאולוגי. את הזמן מכתיב כאן מוניטור מצפצף-חורקני, כאילו היה איזה מין של ציפור-פרא בעצמו. אילו רק יכול ודאי היה מנופף בכנפיו, משיר כמה נוצות ברזל על הרצפות, ומצטרף לארבע היונים, השוהות עדיין בעבר האחר של החלון.

*

2

   בשעה שאיש אינו מביט אני מלכסן מבטי אל ספר שהבאתי איתי על רוח הקודש למיסטיקון הסוּפי הגדול, מחיי א-דّין אבן ערבי (1240-1165), וקורא על אודות מורתו הסוּפית נדיבת-הלב, אחת משתי מורות שהשפיעו על דרכו הרוחנית, יסמינה, אשר זכתה לכינוי, שמס (מערבית:שמש) אם-העניים, אני קורא את הפסקה שייחד לה אבן ערבי בחיבורו:

היא חיתה במרשאנה (مَرْشَانَة, עיר באל-אנדלוס, ספרד המוסלמית, גם כיום נמצאת בנפת סביליה, הסמוכה לגרנדה, ש.ר) של הזיתים שם ביקרתיה תכופות. בקרב אנשים מסוגינוּ, לא פגשתי מעולם במישהו דומה להּ מבחינת היכולת לכוון בכל עת את חיי הנשמה. בפעילויותיה הרוחניות ותפילותיה, התקשרויותיה עם האל, היא היתה מן הגדולים ביותר. היה לב לב טהור וטוב, כוחו רוחני ואציל והיתה בעלת הבחנה טובה. היא נהגה בדרך כלל להסתיר את הפנים הרוחניים באישיותהּ, אף על פי שטרחה לגלותם בפניי טפין-טפין בכל פעם, משום שהכירה כי אני קרוב אליה בעולמינו הפנימי, מה שהסב לנפשי שמחה מרובה. אף זכיתי לחזות באותן אינטואיציות יוצאות דופן, שבהן היתה מפליאה גם את המומחים בכך. את מזגהּ הרוחני ניתן לתאר כמזיגה בין יראתהּאת אללّה ובין שמחתו-התבסמותו (=של אללّה) מהישגיה המופלאים, מיזוּגן של שתי הבחינות הללו באישיות אחת היא נדירה מאוד בקרב אנשינו (=הסוּפִים).    

 

אני מרים עיניי מן הספר והולך לשבת למראשות המיטה; נוטל ידהּ של השוכבת שם, מונשמת, ויושב שם שעה ארוכה: תחילה במדיטציה, אחר-כך סחוּף מחשבות. כעבור שעה, אני נפרד והולך. צל הולך ומתקדר על מסגרת החלון. היונים כבר התעופפו אי-אן. השכנה לחדר, מביטה בנו, מדברת-מקוננת, בערבית-עראקית שוצפת, כאילו חושבת כי אין סיכוי שנבין: היא סחה על-דבר קוצרם, מכאובם ואי-תוחלתם של החיים.

*

3

   לאו צ'ה, מי שיוחסה לו האמרה, כי לאחר שהשיג אדם את התהילה, הפרישה לצל היא דרך השמיים, פנה, , יש אומרים, באחריתו אל תחנת הגבול המערבית של הממלכה הסינית, רכוב על גבי שור שחור; שומר הגבול הבחין בו רוכב הלאה, ונעלם בתוך אובך סגול, אשר עמד, באותה שעה, בין ההרים, ולא נודע עוד.

   לאחר שחזרתי לביתי מותש, גרוני כואב- חומי עולה, יצאתי עם בני התנוק, לרכוש לחם שיפון בחנות הטבע הסמוכה. בעוברי את סף החנות בדרך חזור, מצאתני אשתי והיתה שותקת.  'סבתךָ נפטרה לפני כמה דקות' אמרה לי.

   ד"ה לורנס כתב: עכשיו זה סתיו/ עת פרי נושר/עת להיאסף הוא/ עֶבֶר הנְשִיָּה. המשפט כמו חלף בראשי, כאיתוּת שנקבע שם מזמן. ורק כאשר סיים לעבור, הופיע משפט חדש, לא שיערתיו בלבי, ביטא את שהבנתי מתוך דבריה של אשתי:

 'סבתא הלכה אל תוך האובך הסגול'– תרגמתי.

*

*

התרגומים לעברית מתוך روح القدس לאבן ערבי ומתוך The Ship of Deathלד"ה לורנס הם שלי [=ש.ר]

*

*

בתמונה למעלה:Egon Schiele, Houses near the townhall in Klosterneuburgs, Oil on  Canvas,  Date Unknown

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

                                              

                                                                                                                       

למלאת עשרים שנה לפטירתו של סמואל בקט ובתפילה לפדייתו המהירה של גלעד שליט מכילאו ומכולאיו

          

 

1

 

60 שנים, עוד מעט 61 שנים, למחכים לגודו לסמואל בקט (1989-1906). כתיבת המחזה הושלמה בינואר 1949. ב-5 בינואר 1953 הועלה המחזה לראשונה בתיאטרון דה בבילון בפריז. קטע מסוים במחזה מבליט עד כמה בנקל עשויים בני אדם להצטרף להתעללות בחלשים ובדלים, חסרי ההגנה. במיוחד כאשר הם נתפסים מתוך סממנים של דה-הומניזציה, כעין יצורי כלאיים, שאינם שווים בכשריהם האנושיים לאלו של כולאיהם. תפישה היררכית מעוותת זו הינה ראשית ההתעמרות וההתעללות באחר. היא מאפשרת למצפונו המתעורר של המתעלל לנוח, משום שהוא מאמין בכך, שמקור זעקות הכאב והמועקה אצל הזולת שונה לחלוטין מזה שלו. כללו של דבר, אין מקום לרחם עליו כהוא-זה. אפשר שהתופעה של כליאת האחר ועינויו הינה רווחת ומצויה הרבה במין האנושי באופנים שונים. אפשר כי שלילת תרבותו ואנושיותו של אדם אחר עשויה בעיניי אנשים חסרי מצפון להצדיק את כליאתו ואת עינויו הממושך :

 

פודזו: האם די בכך? דומה שכן. אבל אני רחב לב. כזה הוא הטבע שלי. היום, מילא, זהכבר יעלה לי. [הוא מושך בחבל. לאקי מביט אליו]. כי אני עתיד לסבול, זה ברור. (בלילקום הוא מתכופף ולוקח את השוט שלו). מה הייתם מעדיפים? שהוא ירקוד, שהוא ישיר, שהואידקלם, שהוא יחשוב? שהוא
אסטראגון: מי?
פודזו: מי? אתם בכלל יודעיםלחשוב?
ולאדימיר: הוא חושב?
פודזו: בהחלט. בקול רם. פעם הוא היה אפילו חושבממש נחמד. הייתי מסוגל להאזין לו שעות על גבי שעות.. עכשיו (הוא מצטמרר) נו טוב, מילא,אז אתם רוצים שהוא יחשוב לנו משהו?
אסטראגון: אני רוצה שהוא ירקוד. זה יהיהיותר עליז.
[….]
פודזו (אל לאקי): אתה שומע?
אסטראגון: הוא אף פעם לאמסרב?
פודזו: אני אסביר לכם עוד מעט (אל לאקי)… לרקוד שרץ!
לאקי מניח אתהמזודה ואת הסל , מתקרב קצת אל חזית הבמה, מסתובב אל פודזו. אסטראגון קם כדי לראותיותר טוב. לאקי רוקד. הוא מפסיק.
אסטראגון: זה הכל?
פודזו: עודהפעם!
אסטראגון: גם כן חכמה, חזיר אחד! ( הוא מחקה את התנועות של לאקי) את זה גםאני יכול לעשות (הוא מחקה את התנועות, כמעט נופל, חוזר ומתיישב) עם קצת אימון.
ולאדימיר: הוא עייף.  
פודזו: פעם הוא היה רוקד פארנדולה, אלמיאה,סאראבאנדה, ז'יג, פלמנקו ואפילו הורנפייפ הוא היה מזנק באויר. עכשיו הוא רוקד רק את זה. אתםיודעים איך הוא קורא לזה?
אסטראגון: מות הפקיד.
ולאדימיר: חולי הסרטן.
פודזו: ריקוד הרשת. נדמה לו שהוא לכוד בתוך רשת ( בהתפתלויות וההעוויות של אניןטעם) דווקא יש משהו… 

(סמואל בקט, מחכים לגודו, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: תל- אביב 1985, עמ' 52-51)

 

   פודזו, והמתבוננים מהצד ולאדימיר ואסטראגון ללא ספק מתעללים בלאקי. פודזו מתייחס אליו כאל חיה או כאל מריונטה חסרת רצונות משל עצמהּ אותה הוא יכול להרקיד כרצונו. ולאדימיר ואסטראגון מתייחסים באמביוולנטיות ללאקי ולאופן שבו פודזו נוהג בו, כאילו מדובר בדבר טבעי לחלוטין, שאין מהרהרים אחריו. מדהים הוא, כי שני הצופים, מוכנים להשלים עם המצב הזה, להשלים עם כך שלאמיתו של דבר לאקי אינו חושב, אין בו עצמאות מחשבתית או קריאטיביות משלו, שאין הוא עצמאי והוא כנוע מטבעו; כבוש במצבו, ואין טעם להחרידו ממצב זה, או חלילה לשחררו.

 

2

 

   בספר המסות המונומנטלי של ז'אן אמרי (הנס מאייר, 1978-1912), מעבר לאשמה ולכפרה: נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה תיאר אמרי עינויים שעבר כאשר נעצר על ידי הגסטאפו כחבר בתא הרזיסטאנס הבלגי. אמרי כתב כי אחרי הכל, דומה עליו, כאילו מאחורי כל המנגנון הנאצי עמדה אובססיה תאוותנית לעינויו של הזולת, אשר מימדיה רק הלכו והתגברו, כמספר השותפים לה, במעשה ו/או בשתיקתם:  

*

מדוע אני מחזיק בתוקף בדעה שהעינויים הם מהותו של הנאציונל-סוציאליזם, ליתר דיוק: שדווקא בהם התגשם הרייך השלישי במלוא ממשותו, כבר נאמר כי גם במקומות אחרים עינו ועדיין מענים […] העינויים לא היו המצאה של הנאציונל- סוציאליזם הגרמני. אך הוא האליל אותם. חסיד של היטלר, כדי להגיע לגיבוש המלא של זהותו לא די היה לו שיהיה זריז כסמור, נוקשה כעור ומוצק כפלדת קרוּפ, שום עיטור מוזהב של המפלגה לא הפך אותו לנציג מושלם של הפיהרר והאידיאולוגיה שלו, שום מדליה ואות הצטיינות. הוא היה חייב לענות, להשמיד, כדי "להצטיין בעמידה בייסוריהם של אחרים". הוא היה חייב להשתמש בכלי עינויים כדי שהימלר יעניק לו את תעודת הבגרות ההיסטורית, לאמור, שהדורות הבאים יעריצו אותו על כך שעקר מלבו כל רגש רחמים.

(ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגם מגרמנית יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 74)

*  

אליבא דאמרי, אופיין תהליך קניין זהותו של ההיטלראי בעקירת רגש הרחמים, כאילו רגש הרחמים, האמפתיה, הסולידריות האנושית, יש בו משום חולשה, כאילו מציין הוא את מוסר החלשים-העבדים (אמרי אמנם אינו קושר מפורשת בין ניטשה ובין התופעה ההיטלראית, אך ניכר שהוא אינו רחוק משם). במקום אחר, כותב אמרי על מונח שתבע היטלר, 'הומניות סנטימנטלית', לציון חולשת- נפשם של אלו המנסים להגביר את אהבת האדם והנמצאים כולם, על פני אהבה הלאום, הגזע והמפלגה. הביטוי המעשי, על פי אמרי, של הנאמנות המוחלטת להיטלריזם הינו ההשתתפות בעינוי וההצטיינות בו, משל היה צביונו של הרייך השלישי ושל הפנומן הנאצי, פקודה, צו קטגורי (אנטי קנטיאני במהותו, באשר הוא משולל תבונה) לפיו על האזרח: לענות את האחר. לענות ולהשמיד.

   העינויים, לפי אמרי, אינם מתבטאים דווקא בהתעללות פיסית קיצונית, אפשר שאף לא יפצעו את האדם, באופן שיותירו אותו נכה לכל ימי חייו. עם זאת, חוויית השבי, ההתעללות הנפשית והפיסית, הם מאורע המגְלה את האדם לתמיד מן החברה האנושית. לאחר העינויים, שוב לא יימצא האדם מנוחת נפש, מקום בעולם:

*

בבואנו לדון בעינויים עלינו להישמר מגוזמאות. מה שאונה לי בחדר המקומר האיום ההוא בברנדונק היה רחוק מלהיות מן הגרועים שבעינויים. לא נעצו לי מחטים לוהטות תחת הציפורניים, ולא כיבו סיגריות בוערות על חזי החשוף. קרה לי שם רק מה שעוד אצטרך לספר עליו בהמשך; דברים קלים, יחסית, שאף לא השאירו בגופי כל צלקות בולטות לעיין. ובכל זאת, אני מעז להצהיר עשרים ושתיים שנה לאחר מכן, על סמך ניסיון שלא הגדיש כלל וכלל את סאת האפשרי, כי העינויים הם המאורע המחריד ביותר שיכול האדם להכיל בקרבו. (שם, עמ' 58)  

אם אדם שלא הוכה מימיו מגיע למסקנה האתית-הפתטית, שעם המכה הראשונה מאבד האסיר את כבוד האדם שלו, אין לאמירתו חשיבות רבה, עלי להודות שאיני יודע בדיוק מהו הדבר הזה: כבוד-האדם […] אבל אני בטוח לעומת זאת, שברגע שנוחתת עליו המכה הראשונה הוא מאבד משהו, שאולי נקרא לו לפי שעה, האמוּן בעולם. (שם, עמ' 69)

מי שעוּנה שוב לא ירגיש לעולם כבן-בית בעולם. את חרפת ההשמדה אי אפשר למחות. האמון בעולם, שבחלקו כבר נותץ במכה הראשונה אבל בעינויים קרס לבסוף כולו, לא ישוב עוד. העובדה שהזולת החי עמנו הפך לזולת החי נגדנו—עובדה זו מוסיפה לרבוץ בתוך המעוּנה כאימה דחוסה; איש אינו מביט מעבר לה החוצה אל עולם ש"עקרון התקווה" שולט בו. המעוּנה הופקר, ועודנו מופקר חסר הגנה לפַּחד. הפחד הוא שמניף מעתה את השרביט מעליו (שם, עמ' 94).     

*

   ישנם מעונים וישנם מענים. במידה רבה, זהו סיפור תולדותיה של האנושות, או למצער של תולדות האלימות האנושית.  מעונה אחד, יכול להיבלע ולהישכח בתוך דהרת טנקים, ישיבות קואליציוניות,  תכניות ריאליטי, המתחרות זו בזו, על תשומת לבו של ציבור המעוניין לשכוח, המעוניין לדחות את ההתמודדות, או לפתור זאת בכך שבטחון האזרחים, שלום הצבא והמדינה עומד מעל הכל, ושוכח עד כמה ההיגד הלאומי-לאומני: 'ישראל מעל הכל', דומה לדברים נשכחים אף הם מלב. אפשר גם כי התנגדות ראשי השב"כ והמוסד לשחרורו של שליט בעסקת חילופי-אסירים (כך פורסם בכלי התקשורת) נובעת בדיוק מן הנקודה הזו. האמפתיה ליחיד, לפרט, נתפסת עבורם כראשיתה של שלילת עינויי העצירים הנהוגה (כפי שכבר הראו דוחו"ת לא מעטים) במתקניהם. אין ספק כי אנשי החמאס המחזיקים בגלעד שליט הם מן הגרועים יותר. כל שאני טוען הוא שישנו קו הקושר את כל המענים באשר הם ביניהם. כולם הם עוקרי רגש הרחמים מליבם. כולם מצטיינים בעמידה ביסוריו של הזולת ואף ששים להחיל אותם עליו בשל אידיאולוגיות פוליטיות ו/או דתיות. זהו הסיפור מאז ומעולם.   

 

3

 

   מזמן ויתרתי על הרעיון לפיה יש השגחה אלהית על ההיסטוריה. למי שעוקב אחרי הדברים שאני כותב, הדברים לא יבואו בהפתעה. אני מכוון (בחינת כוונה) לאלהות השוכנת כאידיאה בליבו של האדם. אפשר שיש לה קיום חיצוני אפשר שאין. את קיומה החיצוני אני רואה כאפשרות שבקיוּם, אליה אני נוהה בהכרתי. לא כממשוּת. לעתים דומני, כי אם אכן היתה השגחה או מחשבה עילאית החושבת בפרטוּת את גורלם של לאומים ואת גורל האדם, שומא עליו להיות אכזר מאוד, כדברי לאו-צ'ה: 'שמיים אינם רחמנים, הם נוהגים בנו כבכלב-קש'. אבל אפשר כי מדובר בסוג של מחשבת ילד פראית, המספרת לעצמה סיפורים אלימים, המתרקמים אי בזה באין הוא מודע עדיין לממשותה של האלימות, לפריה ולתולדותיה, כעין המובא בסרטו הקצר היפהפה והמבעית  של דניאל שגיא (כדאי מאוד לצפות), אליו התוודעתי לראשונה אמש:

 

 

   לפני כשנה, הנחתי כאן רשימה, בה הבעתי את התקווה לפיה ברבות ימיה של האנושות, היא תוותר על המלחמות, כשם שויתרה על העבדוּת ועל הקרבת קורבנות אדם או קורבנות בעלי חיים (ברובה המכריע). אפשר שהאנושות צריכה ויכולה לותר על חשיבה היררכית מעוותת הכולל בתוכה מושגים, כגון: מענה ומעונה, שובה ושבוי, מכה ומוכה.  המרחק עוד רב וגדול. פדייתו של גלעד שליט משביו עשויה להיות צעד של אמוּן בכך שבקרב האנושות פועלים עדיין יסודות של רחמים,אמפתיה,סולידריות ושל אחריוּת,קשב וקירבה.אין להניח למכים ולמענים לקבל משנה תוקף לפעולתם בכל מקום שבו הם פועלים בשמן של אידיאולוגיות לאומיות ומנציחים את  המעורר פחד (טרור) ואת המעקר את רגש הרחמים מלבבות בני האדם.   

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

*
*
 
 

-א-

*

 

זה היה חתול שהכרתי וקראתי לו ביני ובין עצמי מקופל האוזן-זכר בוגר שחור בעל מבנה גוף רזה,גמיש,ואמיץ ביותר,שאזנו האחת המקופלת שיוותה לו מראה מלא חן,כעין צייר החובש כובע בֶּרֶט,אבל למעשה נראה לי דווקא כלוחם קרטה, או כמרגל המכיר את שיטות הקונג-פוּ, לבסוף זכה לשם החניכה קונפוציוס.

(חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל-אביב 2008, עמ'  266)

 

   בחלוף העתים,שהלא כבר חלפו להם כשישה חודשים,מאז קראתי לראשונה את ספרהּ של חביבה פדיה,בעין החתול,ואני סובב בלי יכולת לשכוח את החתול השחור, בעל האוזן המקופלת, קונפוציוס,המתואר בין פרקי החיבור (עמ' 270-266). לא אשתהה, אומר,כי כל-כמה שקונפוציוס הנו חתול, משהו בסיפורו גרם לי לחוש הזדהות אישית עמוקה. 

   את קונפוציוס מוצאת פדיה בראשונה, פצוע קשה ברגלו, שוכב מותש על יד פח אשפה גדול. היא מאכילה אותו במשך שלשה ימים. לאחר מכן הוא קם ממרבץ חוליו, כמי שקם מן המתים, ומדדה למקום מסתור בגן ילדים סמוך. האכלתו נמשכת ולבסוף הוא קם מדלג, רץ במהירות, והופך, לזמן קצר, לאחד מבאי ביתה החתוליים של פדיה.לאחר מכן, הוא נעלם לפרק זמן של ששה שבועות ושב. נעלם לחצי שנה- ושב ובא, מדי פעם ופעם, מגלה סימני ידידות וקירבה כלפי מיטיבתו- אך לעולם אינו הופך באמת לאחד מבאי החצר הקבועים, לנדבך בלהקת החתולים.הוא שב בכל פעם שנחוץ לו מזור, וממשיך לדרכיו החידתיות בכל עת שהוטב לו. מדי פעם הוא שב, כבדרך נס, לאחר שיושבי הבית כבר נואשו מתקוותם. סופו, שהוא שב אל החצר חולה בדלקת עיניים חמורה ובאי ספיקת כליות המחישים עליו את קיצו. ועם זאת, המחברת כמו ממשיכה לצפות לשובו של החתול,שדמעתו כמו נושאת את עצב העולם (הרי נהג גם בעבר להיעדר ואז לחזור ולחזר אחר חברה אנושית מוּכּרת וקרובה):   

 

כביכול התרחש תהליך של פרידה ביני ובין קונפוציוס, אף נפרדתי ממנו ממש בלטיפת יד ובדיבור בטרם יצאתי, אבל היתה זו פרידה שחשתי כקרע של העדר פתאומי. הוא יצא מן הבית ולא חזר. אף על פי שידעתי מה עלה בגורלו נדמה כחתול שלפתע נעלם ואין ידוע סופו. בכל פעם שאני פותחת את שער החצר לחלק שיריים לחיות ואין הוא מדלג לעומתי על רגלו האחת, ממשיכה אני לתהות: ומה עם קונפוציוס? איפה  הוא? נדרכת שנייה, הנה הוא, כבר יופיע.

(חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל-אביב 2008, עמ' 270)

 

  קונפוציוס-יותר משהוא קונפוציאני (למעשה כל אורחותיו אנטי-קונפוציאניות),הוא דאואיסט-אנארכיסט,חתול-מסתורין,המחפש כל ימותיו איזו התאמה לסדר השמיימי,לא דרך מוסדות חברתיים,לא בעד היררכיות חתולים,ודומה כי הוא נכון לקבל את הסדר החברתי ואת חברת החתולים ואת עזרת האדם כל אימת שהם מיטיבים עימו ותורמים לו את אשר הוא צריך למען התמד קיוּמוֹ והתמד מסעיו. גם הקירבה הנוצרת בינו ובין פדיה יש להבין יותר כברית בין שווים,יותר מאשר בין יונקים המקיימים את מקומם בהיררכיה החברתית והרואים את חייהם כמסירוּת אין-קץ לחובות שהושתו על כתפיהם משום מסורת אבות.פדיה כותבת כי שמור בידה תצלום של קונפוציוס. הייתי שמח לראותו. הוא מצייר היטב את דמות הפילוסוף או איש הרוח כחתול או את דמות החתול כאחד מאלה.אולי יותר מכך:כסמל לאיזו חכמה או תובנה,הנגלית לאדם,ואז מסתתרת,שבה ומתארעת עליו לעתים ואז חוזרת ונעלמת, והעדרה מורגש ממש, והאדם, היושב לבדוֹ, לעתים כּן ונוּגהּ לעתים מבולבל ומחייך,מה נכסף- הוא לשובהּ,כשוּב אדם קרוב מן המרחק.

   קונפוציוס קשור לדעתי בשני חתולים נוספים בספרה של פדיה:שדר (עמ' 213-205) והג'ינג'י של הרב וייסמנדל (עמ' 363-362).קונפוציוס כמו שדר הוא צולע ובעל אזן מקופלת.יש לו נטייה לשוב לחיים לאחר שמצבו הרפואי הגיע לאחר ייאוש.

  שניהם מגלים גינוני ידידוּת למיטיביהם האנושיים.שדר שהיה זכר דומננטי ובעל גינוני מלכות מיטיבים דווקא,נרצח לבסוף על ידי סיעת כלבים משוטטים.קונפוציוס,הרחוק משררה ומחברת חתולים,קרוב יותר לחתול הג'ינג'י של הרב וייסמנדל,הבא למוּת על סף דלתהּ של פדיה,זמן-מה לאחר שמיטיבו עקר לבני-ברק.מה שמשיא את פדיה להרהורים על מות חתולים ועל הגעגוּע והשיבה אל האם הגדולה. אולי, אם יורשה להוסיף מליבי, אל החכמה הנצחית- הנסתרת.

*

-ב-

*

לאחרונה,בדיון סביב שולחן (קבוצת מחקר),נתבקשתי להשיב עד כמה אני מרחיק לכת בטענתי לפיה יהודי עשוי לרקום זהות קוסמופוליטית, שבה תהווה השתייכותו הלאומית-דתית דבר-מה שולי בלבד.השבתי:'אני יוֹנק'.אנשים צחקוּ אני התכוונתי ברצינות רבה. לכן,אחרי הפאוזה,ומתוך תחושת ברית שאינה מצטמצמת בגבולות האדם, חזרתי שוב על אמרי: "אני יונק, ממש".

 **

*

 

בתמונה למעלה: Marc Chagall, Paris Through a Window, Oil on Canvas 1913

*

© 2009 שוֹעִי רז       

 

Read Full Post »