העולם נטשטש עלי: ביאליק על נאציזם, לאומנות וגירוש

*

בשבוע שעבר, בי' בטבת, חל יום הולדתו של ח"נ ביאליק (1934-1873). לקראת הכנת דברים שאמרתי לצד ד"ר שירה סתיו, ד"ר לילך נתנאל ופרופ' חיים וייס, בערב השקה לכבוד ספרה של ד"ר חמוטל צמיר מהמחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ביאליק בעל גוף: תשוקה, ציונות שירה (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2019), שנסבו על מקומו הציוני והיהודי של ביאליק בסימן כתביהם של ברוך שפינוזה (1677-1632) ור' משה חיים לוצאטו (1747-1707), הזדמן לי לקרוא לראשונה, חיבור שלא הכרתי עד הנה. כוונתי לספרו של מזכירו האישי של ביאליק בשנותיו האחרונות, מרדכי עובדיהו (1981-1909): מפי ביאליק – דברים מפי המשורר תגים לדיוקנו [הוצאת מסדה: תל אביב תש"ה (1944, מצוין – עשור לפטירת המשורר)], ספר קטן, הכולל דברים שכתב המזכיר מפי המשורר בשנות חייו האחרונות, מהם דברים שאליהם לא התייחס המשורר (למיטב ידיעתי) בשום מקום אחר.

ביאליק נפטר כשנה אחר עליית היטלר בגרמניה. אין כל רישום של ההיטלריזם הגואה בשירתו המאוחרת (למשל, אצל טשרניחובסקי ניתן למצוא לכך ביטוי בשירו, עיט על הרייך). זאת משום ששירתו המאוחרת של ביאליק הפכה יותר ויותר מכונסת בזיכרונות ילדות ונעורים. ובכל זאת, בספרו של עובדיהו, מופיעה פיסקה מעניינת ביותר ממנה ניתן ללמוד על תפיסתו המפוכחת של ביאליק לגבי הנאציזם המתעורר בזמן-אמת. יש להזכיר בעניין זה כי בשנות העשרים דר ביאליק שנים אחדות בברלין (1924-1921), ושם היה מעורב, בין היתר, בהוצאת תרגום עברי של מסע הדג (הוצאת אופיר: ברלין 1924), ספר הילדים המאויר של הסופרת והמאיירת, תום זיידמן פרויד (1930-1892), אחייניתו של זיגמונד פרויד  (1939-1856). כמו כן, היה מעורב עמוקות בהוצאת שוקן הברלינאית ובספרים שיזמה להוצאה לאור. כך שבדברו על השינויים הפוליטיים המתרגשים בגרמניה, יש להניח כי אין מדובר באדם שהדברים רחוקים מלבו, בשל השנים שבילה ברפבוליקת ויימאר.

על היטלר והנאצים כותב עובדיהו:

*

כששמע ביאליק בפעם הראשונה את היטלר נואם ברדיו (פברואר 1933) קרא במין סלידה וחלחלה: איזה קול פרא מיער! הרי זה קול של ריקא וגס-רוח ואין בו אף שמץ ממנהיגהּ של אומה תרבותית, ואך יש בו בקול זה כוח-אימים של חיה דורסת דרוכה לטרף, מין כוח השפעה דורסני והורסני.

[מרדכי עובדיהו, מפי ביאליק: דברים מפי המשורר – תגים לדיוקנו. הוצאת מסדה: תל אביב תש"ה, עמוד קג]

*

    לטעמי, הדבר שיש לשים אליו לב בפסקה הזאת, היא שמהקשב לנימת הקול, יותר מאשר לתוכן השפתי שמגלם הנאום – לומד ביאליק על מהותו של הדובר. ביאליק היה רגיש מאוד לכל הטפה כוחנית לאומנית. למשל, בעקבות הקונגרס הציוני ביולי 1931, כתב ביאליק לחבר-נפשו ח"י רבניצקי את הדברים הבאים אודות הרביזיוניסטים של ז'בוטינסקי:

*

אל תיבת נוח זו, ששמה ריביזיוניזמוס, התלקטו ובאו כל צרוע וכל טמא יד ונפש, וכל פושק שפתיים ופטפטן, וכולם 'חרגו ממסגרותיהם' ויחרדו לבוא איש ממקומו להציל את הציונות מיד רוצחהּ, מיד ויצמן; על אלה נספחה, כל פסולת מתוך יתר הסיעות …. מי שלא ראה את המראה הנאלח הזה, לא ראה תועבה מימיו … סוף דבר, זה היה קונגרס של נכפים ומטורפים.

[ח"נ ביאליק במכתב לח"י רבניצקי, מצוטט מתוך: אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, סדרה גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 2009, עמ' 216-215]

*

גם מכאן עולה, כי יותר משביאליק פונה לתאר את תוכן טענות בעלי-ריבו של חיים ויצמן, הוא עוסק בנימתם הכוחנית הפסולה; יתירה מזאת, הוא מתאר את אותו קונגרס כמעין מלכודת שהונחה על ידי להיפטר מויצמן כראש ההנהגה הציונית, וממש שם את יחסי וייצמן ומבקשי משרתו (או נפשו) ביחסי נטרף וטורף או אדם מתון וסובלן העומד מול חבר 'נכפים ומטורפים' המבקשים בכל דרך לפגוע בו.

ביאליק העריך מאוד את התרבות הגרמנית. למשל, בשירו הנודע הַבְּרֵכָה (1904) שאותו הזכרתי בדבריי השבוע בהקשר למספר מקורות קבלים מכתבי רמח"ל  שביאליק עושה בהם שימוש (להערכתי באופן מודע), ניתן למצוא גם את שר היער ואת דגי הזהב (שיובאו לראשונה מסין לפורטוגל בתחילת המאה השבע-עשרה),  באופן שוודאי הדהד אצל הקוראים היהודים אירופאיים של התקופה את יצירותיו המוסיקליות של הקומפוזיטור האוסטרי, פרנץ שוברט (1828-1797), שר היער (1815 ליצירתו של יוהן וולפגנג גתה) ודג השמך (1817), יצירות פופולריות מאוד שכל גרמני משכיל הכיר, לרבות היהודים, שהפכו לחלק  מהתרבות הגרמנית (לולא היה אנרי מאטיס מצייר את The Goldfish בשנת 1912, יכול היה להתוסף לרשימת ההשפעות). עם זאת, ביאליק אינו רק מפזר רמזים והדהודים שונים ליצירות יהודיות (רמח"ל) או ליצירות גרמניות. שר היער שלו בפירוש נבדל מזה של גתה. אליבא דגתה, שר היער הוא דמון הרסני (או אולי מוטב לצטט את ביאליק לעיל בהקשר להיטלר "דורסני והורסני") כפילו של המוות מהעלמה והמוות. לעומת זאת, שר היער המאיר מעל בריכתו של ביאליק הוא "גדול הרזים וארך השרעפות"  [כל שירי ח"נ ביאליק, הוצאת דביר: תל אביב 1997, עמוד שסט] המביט ממעל על הכל בבת-עינו הפקוחה, כלומר ברחמים, ולאו כקיקלופ פוליפמוס; וזו אבחנה דקה. עם זאת, יושם אל לב כי ביאליק מפזר רמזיו והדהודיו –  גם לקהל היראים (לומדי התורה) וגם לקהל היהודי אירופאי חילוני, הקורא עברית; ברם –  תרבותו גרמנית למדיי.

*

*

בהקשר לרתיעתו של ביאליק מכוחנות פוליטית, יש לציין לא רק את שיריו בעקבות פוגרומים ביהודים ("על השחיטה" ו"בעיר ההרגה" שהפכו לחלק בלתי-נפרד מהקאנון הלאומי), אלא במיוחד את סיפורו החצוצרה נתביישה, סיפור שמשום מה נדחה במערכת החינוך הישראלית מפני מאחורי הגדר (אולי משום הצורך לשרת לכידות לאומית על פני לדון במצבו המטולטל-סחוף-מטורף של היהודי בגולה המזרח אירופאית); סיפור העוסק בפרשת גירוש של יהודים בערב פסח, ועד כדי כך מגיע בו ביאליק שתושבי כפרם של גיבוריו היהודים מתחילים לחלק את נכסיהם היהודים הצפויים להיאסף בעגלות ולהיות מגורשים על שום יהדותם עוד בפניהם, כאילו לא היו בני אנוש, חושבים חווים ומרגישים, אלא חיילי שחמט או בובות שניתן להזיז ממקום למקום. וכך כתב ביאליק על שיבת גיבורו העד ואחיו שמואל לבית ההרים בליל הפסח:

*

מי יכול היה לשער כי בשעה שנשוב אני ואחי מן התחנה לבית אבא לא נמצא עוד שם מאומה …

מי פלל כי בתוך ארבע או חמש שעות ששהינו בדרך, יבואו בני אדם לבית אבא, יטעינו כלים ונפשות בקרונות ויאמרו להם: לכו באשר תלכו.

ואימתי? בעצם יום כזה!

כמה חודשים זחלה הגזרה, זחלה בלאט, כפתן חרש, ועתה ברגע קטן של הסח דעת, קפצה ממחבואהּ פתאום ונשכה! וכמה עזה וממארת היתה הנשיכה.

הכרת פני הנאספים בעלי הכובעים והמטפחות החדשים, שקידמו את פנינו בשתיקה. הגידה לנו מיד את כל הבא על בית אבא. במראיהם המדוכא והקודר ובפניהם החמרמרים מבכי דמו יותר לחבורה של אבלים מלחבורה של קבלת פנים.

וברדת אחי שמואל מעל העגלה ואני אחריו. נתקה פתאום החבורה ופרחה למעלה כחץ צוחה עזה, זעקת שבר בודדה, שנקטעה מיד כמו בסכין חריף והשאירה אחריה חריץ עמוק באויר העולם ובלב. המחותנת היא שצוחה כך, והיה בצוחה קטועה זו מעין פריחת נשמה מן הגוף, הילדים געו בבכיה והגברים הסבו פניהם הצדה ורפרפו בריסי עיניהם ובסנטריהם.

העולם נטשטש עלי, והדברים שמכאן ואילך איני זוכרם אלא כאילו ראיתים במראה עכורה, שברים שברים, למחצה, לשליש ולרביע.

…. אנו עומדים בבית בפנים: חרבן ומהפכה.

שולחן הפסח, הקירות, החלונות – כולם נתערטלו. המִּטות ריקות. שניים שלושה כיסאות מוטלים הפוכים. מהפכה וחרבן.

ארון הקדש הקטן בלבד נשאר עומד חבוי בפנתו כשעמד ופניו מכוסים בוילונו הנקי והחדש, שלא לראות את הבית בְּנִוּוּלוֹ.

ובתוך ההפכה סובבת הזקנה יבדוחה, סופקת כפיים ומייבבת חרש:

"באו הרשעים, באו, הטעינו בעגלות ושלחו … האם על הבנים".

[ח"נ ביאליק, מתוך: "החצוצרה נתבישה", ח.נ. ביאליק – סיפורים, הגיה והוסיף הערות וביאורים: יצחק פיקסלר, ספריית "דביר לעם": תל אביב תשי"ג, עמודים קמד-קמה].

 *

קשה לקרוא את תיאור חורבן הבית שמתאר ביאליק בערב פסח. שעות אחדות קודם חג החירות היהודי והנה נגזרה על בני הבית גלות אחר גולה, ונאמנים דברי הזקנה יבדוחה על מי שלא שלא ריחמו לא על אם ולא על בנים (ההדהוד כמובן למצוות שילוח הקן). כל שנותר הוא לשני השבים הביתה לצאת ולנסות להדביק את בני משפחתם המגורשים טרם ייכנס החג.   

כמובן, קשה גם שלא להחיל את תוכחת המשורר הלאומי כנגד חסרי הרחמים המגרשים בני אדם מביתם על שום דתם ולאומיותם הנבדלות, על מציאות גירוש מהגרי העבודה וילדיהם בישראל בימינו. אם נחשוב על כך רגע לעומק, זהו אותו גירוש באותן נסיבות – ועל אותם שגורשו משום שאינם נוצרים פרובוסלבים ניתן להסב כעת על אלו שבאו לדור, לעבוד ולהתפרנס בישראל – ופתע נגזר עליהם גירוש, אחרי שנים שבהם גידלו את ילדיהם כאן, רק משום שאינם יהודים.

ואם כבר, בימים האחרונים התפרסם ראיון בו קבע שר החינוך הנוכחי כי למזלו ילדיו גדלו במשפחה בה העניינים מתנהלים "על דרך הטבע" (כלומר, אין בה להטב"ים). אמירה קצת משונה לנוכח זה שהנחת תפילין מעור או כתיבה על גבי קלף העשוי אף הוא מעור – לא נתפסת בעיניי כמתיישבת עם דרך הטבע באופן מיוחד, ובכל זאת איני נוהג לומר לסובבי מה נראה לי טבעי או לא טבעי.  על כל פנים, ראוי להשיב לאותו שר חינוך בקצרה בלשון אותו משורר, שהממסד הציוני, עדיין מכיר בו כמשורר לאומי, וזו לשונו:

*

יש שאני נמשך אחרי יופיו של גבר לא פחות מאשר ליופי שבאשה – ואין כאן חלילה משום סטייה ונהייה שלא כדרכה, אלא התפעלות טהורה ובריאה מהיפה שבטבע.

[מרדכי עובדיהו, מפי ביאליק: דברים מפי המשורר – תגים לדיוקנו. הוצאת מסדה: תל אביב תש"ה, עמ' עד-עה].

*

כלומר, מהסיפא עולה כי תלמיד חכם כביאליק הנמנה עד עצם ימינו אנו כאחת הבריות המצוינות ביותר בתולדות מדינת ישראל (ודאי למניין הרחובות, הכיכרות והמונומנטים המוקדשים לזכרו) סבר כי משיכה ליופיו של גבר, אף כי גבר הוא המתפעל מאותו יופי, היא התפעלות טבעית ובריאה לגמרי.

*

מתוך האלבום והמופע בלב הבריכה הנרדמת (2004) מאת האמן והאוצר, אורי דרומר:

*

*

בחמישי הקרוב 16.1.2020 תיפתח בגלריית المخزن/ אלמסן /Almacén  רחוב הפנינים 1, תל אביב יפו (סמוך ליפו העתיקה), תערוכתו של האמן פנחס עזרא "חלום קו המתח הגבוה" ; אוצר: אורי דרומר. ליוויתי קמעא את דרכה של התערוכה, כעורך הקטלוג שיודפס בהמשך, ואני  ממליץ בכל לב על ביקור בהּ. 

*

*

בתמונות: Shoey Raz, The Pool I, II, October 2019; Januar  2020

Read Full Post »

האיש שאהב לעלות על מגדלים

*

נתקלתי בפתח הספר, לידתה של פיסיקה חדשה (הוצאת דביר: תל  אביב 1966), בפרט מעניין אודות המחבר:

 

מחוץ לחדר-עבודתו ולבתי-הגנזים פרופסור כהן הוא חובב נלהב של טיולים ושל עלייה על מגדלים. תחביב נוסף שלו הוא צילום טירות וספינות, בעיקר ספינות-דייג.

*

כמובן, לא הטיולים ולא תחביבי הצילום של הפרופסור לכדו את מבטי, אלא עליותיו על מגדלים. כלומר, אם היה מדובר בי, יכולים היו לכתוב: ישיבה על ספסלים, אבל עליה על מגדלים, איזה מין אדם נהג לציין את אהבתו לעלות על מגדלים? ואם כבר עליה על מגדלים, אילו מגדלים? מגדלים עתיקים או גורדי- שחקים מודרניים ואולי כולם כאחד? האם אהב לרדת מהמגדלים או נהנה מהטיפוס בלבד? הספר לא אמר על כל אלה מלה. זה. הותיר אותי חסר שקט, מה שללא ספק השפיע על המשך הקריאה.

לאורך הפרק הראשון "הפיסיקה של הארץ הנעה" דן המחבר במעבר מן השיטה הפתלומאית הגאוצנטרית (כדור הארץ בלתי נע תלוי ועומד במרכז היקום שכולו מלא גופים מתנועעים עשויי אתר, החגים סביבו באופן מושלם במעגלים)  ובין השיטה הקופרניקאית ההליוצנטרית וממשיכיה (כדור הארץ חג במהירות סביב עצמו במסלול אליפטי סביב השמש – הזכות על המסלולים האליפטיים ליוהנס קפלר).  באופן מיוחד מדגים המחבר את טיעוניו באמצעות ניסויי מחשבה, המתבצעים שוב ושוב על ידי הטלת כדורים, כדורי ברזל וכדורי פלדה, ממשקלים שונים ובגדלים שונים מגובה רב. כהן סוקר את דעת אריסטו לפיה כדורים במשקלים שונים (נניח שני ק"ג ו-1 ק"ג) שיוטלו מאותו גובה רב, יגיעו לקרקע בזמנים שונים: הקל ייפגש בקרקע רק לאחר כפולת זמן של הזמן שארך לכדור הכבד לנחות. כהן מצביע על כך שיוחנן פילופונוס, פילוסוף ואב כנסיה מאלכסנדריה במאה השישית, הפריך את דעת אריסטו על סמך ניסוי אמפירי, שבו מצא שכאשר הכדורים יוטלו מגובה שווה, אף על פי שמשקלם שונה, הם יגיעו לקרקע ללא כל הבדל בזמן, או בהבדל זמן מזערי. אלף שנים אחר כך חזר כנראה גלילאו גליליי (1642-1564) על הניסוי ומסקנתו – שהובאה מפיו של סלוויאטי בדיאלוג על שתי מערכות עולם עיקריות שהושלם ב-1626, פורסם ב-1632 בפירנצה, והוביל למשפטו של גלילאו לפני האינקוויזיציה (משום שהפר צו כנסייתי שלא ללמד את קופרניקוס ברבים) – היתה שכדור תותח שמשקלו בן 50 ל-100 ק"ג שיוטל מגובה 200 אמה עם כדור רובה במשקל 200 גרם –  יפגע בקרקע רק כשני רחבי-אצבע לפני הקל, על אף הפרשי המשקל המשמעותיים ביניהם.

כל המגדלים והטלות הכדורים האלו, כאשר מדי עמוד או שניים מתווספות עוד הטלות והטלות –  המגיעות עד כדי כדורי-פלדה והדמיון שלי החל לרוץ, וכבר ראיתי בעיני רוחי את חיבתו של פרופסור כהן לעלייה למגדלים כרוכה באובססיה להשלכת כדורים מכל מיני חומרים ובכל מיני גדלים ומשקלים מגובה רב, כדי לאמת ולחזור ולאמת את מסקנותיהם של פילופונוס וגליליי. המשכתי לרוץ עם זה הלאה ודמיינתי שורה של מקרי מוות בלתי מפוענחים ברחבי הגלובוס , במיוחד בסביבות אוניברסיטאיות ותיירותיות (האיש אהב טיולים), שבהם עוברי אורח תמימים נהרגו כתוצאה מפגיעת כדורים מחומרים שונים במשקלים שונים ובגדלים שונים שנפלו עליהם מגובה רב. איש לא הצליח לפענח זאת מעולם. גם לא נשמעה הטענה כאילו הכדורים הושלכו במזיד. אפשר גם שמטיל הכדורים כלל לא היה מודע לנפגעים (הוא רק סימן זאת במחברתו כניסויים שלא עלו יפה). העובדה שמדובר בארצות שונות ובמקרים בודדים, מנעו מן החוקרים לעמוד על המכנה המשותף בין המקרים, ומאחר שכך – האחראי לא נתפס. לומר את האמת, אלמלא ההערה על תחביבו של הפרופסור, גם אני לא הייתי מתעורר לכך.

ותחביביו האחרים של הפרופסור? (צילום טירות וספינות). ובכן, גלילאו עבר בשנת 1617, בשוך עשור שבמהלכו הפך לאיש המדע המוביל והמפורסם בדורו, לוילה נאה – כעין טירה או ארמון ושמה: בֶּלוּסגוּאַרְדוֹ, ממערב לפירנצה; אשר לספינות, עולה על הדעת ניסוי מחשבה מפורסם, המובא אף הוא בדיאלוג, שוב מפי סלוויאטי החדשן. תכליתו של ניסוי המחשבה היתה להראות שגם אם כדור הארץ במהירות קבועה לא תהייה לכך השפעה הכרחית על תנועתם של גופים על פני כדור הארץ. סלוויאטי מתאר תא פנימי בספינה בו נוכחים כמה אנשים, חרקים מעופפים, מיכל עם דגים (אקווריום?), ובקבוק מקובע, תלוי על ראשו, ופקוק כך שנוטפות ממנו טיפה אחת טיפה בבמהירות קבועה. לטענת גלילאו גם כאשר הספינה תרים עוגן, לו רק תפליג במהירות קבועה, שום פרט בתמונת תא-הסיפון, לא יישתנה מהותית, אף אחד מהעדים על הסיפון לא יבחין בשינוי, אף על פי שהספינה תימצא בתנועה.

מגדלים, כדורי ברזל, טירות וספינות- דיג (ספינה ובתוכה מיכל דגים) – יכול להיות שלפרופ' כהן היתה אובססיה לגלילאו גליליי. זה הגורם לכל ההבהוב הקודח.

*

*
*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

 

בתמונה: דב בער ב"ר חיים, איור מתוך כתב יד עץ חיים לר' חיים ויטאל, פאדהייץ [גליציה-פולין] 1780.

Read Full Post »

בין המלחמות

*  

1

*

ילד משחק עם חיילי-צעצוע באמבט צחור. המים החמים מכסים את רגליו עד גובה טבורו. הוריו שוכחים אותו שעה ארוכה, ואולי פשוט מניחים לו לשהות זמן רב בחדר האמבט לבדו. על פי הבעת פניו הרוגעת הוא רגיל בכך, ואין מציאות זו בה הוא שרוי יחידי טורדת אותו ממשחקו.

ראשו מלא מחשבות נוראות. מחשבות שאינן כפי גילו. הוא משחק בחיילים המרכזים אזרחים, שאינם מבני עמו, אוספים אותם באיומי רובה. מוליכים אותם אל בורות ויורים בהם. אחרי שכיתת היורים מסיימת את הירי נופלים החיילים המגלמים את האזרחים הירויים משפת האמבט אל מצולתהּ, ואין מציל. יש להניח שהילד שמע על המלחמה, אך האם משחקו מדמה את המתארע  או שמא הוא רואה בעיניי רוחו רצח-עם עתידי. על פני מים נגלים לעתים מראות מבהילים. פעם סיפרו לו כי המתבונן בשלולית יוכל לגלות בה את העתיד לקרות. בינתיים כאשר הוא מתבונן בשלוליות, הוא רואה שם את בבואתו המעווה מהבהבת לנגדו. האם מה שנאמר לו הוא הגדה בלבד? השעה מתארכת. הוריו בחדר אחר.

המון אזרחים שוכני מעמקים ירויים. צפים דומם. דומה כי כתת היורים כילתה מלאכתה.

כדי להעלים את עקבי הטבח, הילד מדמה בעיניי רוחו דג זהב אדמדם שוחה באקווריום עגול וחלק.

 *

2

 *

כולנו זורמים אט-אט אל עבר מותנוּ, כדגים כסופים שלא נהיר האם הם נגרפים בזרם או דווקא חותרים כנגדו, ובכל זאת משהו בעצם הזרימה הזו או במרי הנואש נגדו, נבלם לבסוף, נרגע באחת, ונותר רק הזרם עצמו הגורף את המת עימו עד הוא נכנע ושוקע במצולה. ובכל זאת, באיזו מידה אדם הופך בן מוות? כלומר, לאדם שראוי להמיתו; לאדם הראוי שיפקירו ממנו את שארית חייו (המתקצרת בלאו הכי) בהינף אחד: אחרי הרצח הראשון? אחרי סדרת רציחות? אחרי עינויים, אחר אונס, אחר הבערת כפר על יושביו? האם יש אדם הראוי להיות בן-מוות, או שמא אין אדם כזה, יהיו אשר יהיו מעשיו?

*

3

*

הוא יושב על קיברו של הבן. כל שבוע הוא בא לשבת ולדבר. הוא יודע שהוא מדבר אל קבר ריק. הפגזים קרעו את בנו לגזרים. לא נמצא כל שריד ממשי. איש לא נותר בחיים, כך העידו כולם. רק בורות וחללים של אדמה מעווה. לא יכולים היו להשאיר את המשפחה ההלומה ללא קבר. אותו– ללא מנוח לצד חבריו. נתנו לו, ולבני המשפחה מקום כדי שיוכלו לעלות לרגל מזמן לזמן. זה נראה כפתרון הוגן; הדבר הנכון לעשותו בהתחשב במצב.

הוא יושב על קבר בנו ומנסה למלא במלים את האין. הוא מספר לו על עבודתו במפעל. על בני המשפחה הממשיכים לגדול, על פצועים שחזרו והצליחו לחזור לחיים. כמו שהציפורים ממשיכות לנדוד, והעצים לצמוח; בכל עת שהוא מתיישב שם הוא חש כאילו הוא עובר מרשות הזמן לרשות הנצח. אחרי שעתיים של דיבורים (לא מעט בצד הזה של הזמן; שום דבר אצל הנצח). הוא שב ויוצא משם, גורר את עצמו רק בקושי. הוא יחזור כמובן גם בשבוע הבא. בסוף כל מעגל זמן הוא שב.

אדם מביט בו מרחוק, ממרום דוכן ממכר הפרחים, השוכן בסמיכות לשער. מה זה משנה האם זה בית עלמין יהודי או מוסלמי? אבדן הוא אבדן. אבל—אבל. אלו גם אלו מלמלים כמטורפים לריק; עיניהם בוהות, משתכנעות להתעוור. והמלחמה— לעולם לא נגמרת.

*

 

בתמונות: יוסף הירש (1997-1920), נוף לילי עם רצח וחרטות, גרפיט, דיות וצבע מים, שנות התשעים.

יוסף הירש,  ?Statue of Captivity, רישום, שנות השבעים.

Read Full Post »

תּקוּעים כּעצם בָּגרוֹן

*

א .וו.ג. זבאלד  (2001-1944) כתב לגבי מה שקרא בספר אוסטרי על חקר הים הצפוני:

בספר על חקר הטבע בים הצפוני שיצא לאור בוינה ב-1857, קראתי שבחודשי האביב והקיץ עולים מִליונים של דגי הֶרינג מן המעמקים האפלים כדי להשריץ בשכבות זה על גבי זה במימי החופים ובמים הרדודים. ובסימן קריאה מצוין שכל נקבת הֶרינג מטילה שבעים אלף ביצים, שלפי החישוב של בּוּפוֹן היו מסתכמות עד מהרה בכמות דגים גדולה פי עשרים משטח הפנים של כדור הארץ אילו התרבו כולם באין מפריע. הרישומים מתעדים שוב ושוב גם שנים שבהם דֵיג ההרינג כולו בסכנת חיסול בשל הצפת דגים קטסטרופלית ממש. אפילו דווח שלהקת הרינג עצומות נסחפו אל החופים עם הרוח והגלים, הושלכו אל היבשה וכיסו מיילים שלמים מן החוף לעומק כמה רגליים. תושבי האזור יכלו לגרוף ולסחוב בסלים ובארגזים רק חלק קטן מיבול ההרינג, השאר הרקיב בתוך ימים מועטים והציג את המראה הנורא של טבע הנחנק בשפעתו שלו.

הטבע הזה הנחנק בשפעתו שלו, כמו מעלה סימן שאלה גדול, אשר לתבונה השוררת בקוסמוס; כלומר, על פניו, לו המכניזם הקוסמי היה פועל למישרין לא היינו אמורים להעלות בדעתנו, אלפים ומיליונים של דגי הרינג מעלים רקב על פני היבשה.

ב. הדגים המרקיבים במליוניהם, משום מה, מעלים בדעתי שדות קרב, מחנות מעצר, ריכוז והשמדה— אותם מקומות שבנו בני אדם כדי לאבד או לדכא את בני מינם במיליוניהם.

ג. היו שחשבו כי התבונה והמידה הטובה יוכלוּ לסכור את התופעות הללו. ידע ביולוגי-ימי וידע במדעי האוקיאנוס עשויים לצמצם בעזרת תכנון נאות ומחשבה בהירה תופעות כגון זו המתוארת על ידי זבאלד. מחשבה ליברלית, דמוקרטית, קוסמופוליטית עשויות לבלום את הפשעים כנגד האנושות שמבצעים משטרים שונים. אך האם זה כך? האם מירב בני האדם באמת היו עושים מאמצים, נניח, כדי להעביר מיליוני דגים בו-ביום לתושבים רעבים ביבשת אחרת. אינדיבידואלים רבים ודאי רוצים בכך, אך הממסדים הפוליטיים האנושיים עוד רחוקים מכך. שהרי עדיין מיליונים מתושבי כדור הארץ מתים מדי שנה מרעב, ורבים פי כמה חיים בבורות ובעוני, ובכל זאת מהדורות החדשות מתעקשות לעסוק בפוליטיקה הצרה, בתוצאות הספורט, בגורל הסלבריטאים, ובבתי קפה בהם ניתן לרכוש ספל קפה מהביל בחמישה שקלים חדשים.

ד. האם לנוכח כל אלוּ הפרוייקט התבוני-סוציאל-דמוקרטי-ליברלי,אינו אלא קולם של חולמים, המקווים לראות עולם אחר ומוסיפים להתעקש על כך, גם כאשר המציאות האנושית היומיומית טופחת קודרנית על פניהם, ורוב הסכמי השלום נדמים כהכנה לקראת המערכות הבאות.

ה. יוסיף ברודסקי (1996-1940),המשורר והמסאי יליד פטרבורג/לנינגראד/סטלינגראד, שמצא מקלט מדיני בארה"ב ובאירופה, כתב באחד משיריו ברוסית: דגים תמיד שתקנים/מחמת אִלְּמוּת לשון/שירים על דגים, כמו דגים – / תקועים כעצם בגרון. כשנתקלתי בשיר לראשונה, צחקתי בשל הסיומת שלו (היא גורמת לי לחייך גם כעת). כאשר קראתי את המסה של ברודסקי פחות מאדם הפותחת את ספר המסות מנוסה מביזנטיון  נוכחתי בכך שאחד מזכרונות הילדות העזים של ברודסקי הוא צפייה בלהקות הדגים שגדשו את נהר הנייבה, ואז צפייה בהמון האדם המשוטט מנוכר ומפוחד ברחובות עיר ילדותו, הפוחדים לפצות פה שמא ילקחו למעצר. בספרו המאוחר חותם מים  דימה עצמו ברודסקי לצלופח באלטי בתעלות ונציה, דג שלמד לדבר, שלימד עצמו לא לשתוק, שביקש לשחות ולשחות עד שידע חירות.

ו. בטרקטט התיאולוגי-המדיני כתב שׂפינוזה (1677-1632): דרך משל, הדגים נקבעו על ידי הטבע, שיהיו שוחים, ושיהיו אוכלים הגדולים את הקטנים; לפיכך, הדגים שולטים במים, והגדולים אוכלים את הקטנים בזכות טבעית עליונה . יש להדגיש כי אליבא דשׂפינוזה אין הדגים יצורים תבוניים ולפיכך הם מתפשטים במרחב, אולי אף נהנים מריגשות מסוימות, אך ודאי לא מתהליכים רציונליים ואינטלקטואליים. הזכות הטבעית הזו מצויה במין הדגים, אך לא במין האדם המסוגל לילך לאור התבונה והמעלה הטובה, כדברי שׂפינוזה באתיקה: הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הינו משותף לכל, והכל יכולים להינות ממנו בשווה; הטוב שכל אדם ההולך בעקבות המעלה הטובה מבקש בשביל עצמו, אליו הוא משתוקק גם בשביל שאר בני האדם; ותשוקה זו גדולה יותר ככל שרבה יותר הידיעה שיש לו על אלוהים. כאן בולט מאוד הבדל שבין זכותו הטבעית של הריבון במדינה כלוויתן בין הדגים אצל תומס הובס (1679-1588),ובין השאיפה של שׂפינוזה, כי בכח התבונה תיפקע מידת הטורפנות והדורסנות הטבועה באדם עד שתשכך.

ז. הוא בא משם והלך לשם, ואט-אט רבתה רשימת השָׁמִים שאליה נדד. אני יושב בחדרי ומנסה להרכיב את מפת נדודיו, כאילו שאם רק היא תעלה לנגד עיניי יסתמן לי מתוכה איזה איתות סודי. משהו שלא נאמר בכתביו במפורש.

אפשר תמיד היה עובר-דרכים. לא חש לטלטול או לסכנת-הדרכים, בלי ששם על ליבו כי אט-אט נתפסות הערים בעיניו כמלכודות או מצודות דגים, המחייבות אותו, לכל הפחות, לחלוף בתוכן במהירות, כאילו מבקשות לסגור על צוארו את מלתעותיהן הפרושות כנגד השמים. איך כוכבים ממרחקיהם מביטים בטורי השיניים הפרושֹים על הארץ, דמויי גורדי-שחקים. אפשר כי לעתים היה מרשה לעצמו רק לחנות בתוכן בטרם המשיך בדרך.

לפעמים הוא התחזה לסוחר בין-לאומי, לעתים— לאינטלקטואל הנודד בעקבות כתבי יד; היו תקופות שבהן גורש ממקום מושבו, ואז לבש פנים של מהגר-פליט. לכן, היו כאלה שטעו לחשוב שהוא רואה בעצמו קורבן או שהוא זקוק לישועה או נואש לגמרי. כל אלו היו רק מלבושים ותפאורות, על מה שידע היטב והכיר בעצמו— הוא מוכרח להמשיך לנדוד משָׁם לשָׁם. גם בעת שאני כותב את הדברים כעת, אני מבחין בו כמדומה מכבה את המחשב, מוסיף ומתרחק מעל שולחן הכתיבה אל עבר דלת הכניסה, מגשש חרישית, גם באישון לילה בתנועה מוכנית אל אם-הדרך. נזכר בשורות שכוחות שכתב פילוסוף על אודות הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה. מחייך לעצמו, חיוך חיוור, כמעט עווית. סוגר מאחוריו בשקט את הדלת.

 המקורות שצוטטו:  

וו.ג.זבאלד, טבעות שבתאי, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת כתר: ירושלים 2009, פרק III, עמ' 61-60

יוסף ברודסקי, מתוך: "דגים בחורף", עקדת יסאק, תרגם מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמ' 15.

ברוך שׂפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשכ"ב, פרק ששה עשר, עמ' 162

ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ד' משפטים 37-36, עמ' 314-313.

 *

*

בתמונה למעלה: Josef Šíma, Mer, Oil on Canvas 1960

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

הדרך הקלה להתגבר על חוק הכובד הפנימי

*

א. לבחור בדברים המצמיחים לנו כנפיים. ג'ון קייג' טען כי אנו נושאים את הבתים שלנו בתוכנו—/הם מאפשרים לנו לעופף. זה נכון לחלק מן הילדויות ולחלק מן המשפחות. ישנן ילדויות וישנן משפחות שבהן גם כאשר צמחו כנפיים, הקפיצו אותן בשמן רותח כמו היו כנפי עוף מטוגנות. זה אחד הדברים אשר גורמים לנו בהכרח לחוש בבעירה תמיד, בכבידה פנימית; מיכווה שכל עוול כמעט מעורר מחדש.

ב. עד אייזיק ניוטון לא ממש ידעו לנסח את נפילת העצמים ארצה; בדרך כלל הסבירו זאת על פי הרכבם של ארבעת היסודות. עפר כבד ממים. מים כבדים מאויר. אויר כבד מאש. כל הנמצאים התת-ירחיים (בעולמנו) על פי הפריפטטיים (תלמידי אריסטו) הוו הרכבים משתנים של ארבעת היסודות [האש שואפת מעלה האבן נופלת מטה]. עד ניוטון ניסו אנשי המדע להעניק לזה כל מני הסברים. מאז ניוטון עם חוקי התנועה וחוק הכבידה שלו, בונים בניינים וגשרים שנוטים לא ליפול. אבל איש מהם לא ניחש את חוק הכובד הפנימי שבתוך הגופים (הוא לא נח כשם שהחלודה איננה נחה), אולי רק סימון וייל. לדוגמא, כאשר גשר לונדון נופל יכול להיות שלא נלקח בחשבון מקדם הכבידה הפנימית שלו. כמובן, אני רק משער-מנחש.

ג. הכבידה הפנימית פועלת במיוחד אשר לנפש האדם, זאת אומרת,אני לא משוכנע באובייקטיביות שלה,אבל סובייקטיבית אני די משוכנע שיש דברים יומיומיים שיכולתי לקחת יותר בקלילות,לא להתעכב עליהם,לא להתייסר בגינם. אם הקורא כאן חש לעתים שהוא עושה לעצמו חיים קשים,מתקשה לקבל דברים בקלות,ועוד יותר מתקשה להעמיד (אפילו בפני עצמו) מבנים פשוטים וקלילים,לאו דווקא מורכבים,מיוסרים ומסובכים לאין-סוף, אין ספק כי יש יסוד סביר לחשוד כי גם הוא לוקה בכבידה פנימית. ובמקום שדברים ייפרשו כנפיים אצלו וייטו לעופף,הם שוקעים ומחזיקים את הראש רק בקושי,מעל לנהר הבוץ השוצף.

ד. מי שמיואש, באמת מיואש, רואה מעט מאוד אופק ולא ממש מאמין, יכול לאהוב את החיים מכל לב. מי שיכול לשקוע מייאוש יכול גם להמריא מרוב אהבה. אותו דבר דומני גם לגבי המין האנושי— מי שמאוכזב ממנו בכל לב גם אוהב אותו בכל ליבו. ריוקן טאיגו כתב כי אותה רוח חורפית המקפיאה את פירות גנו היא הרוח המבעירה את הפחמים המרתיחים את המים לתה.

ה. קראתי בספר אחד שבעיר איטלקית כלשהי נתקבלה הצעת חוק-עזר שנועדה לאסור על בעלי חיות-מחמד להחזיק דגי-זהב באקווריומים כדוריים. ההצדקה שהוענקה שם להצעת החוק: הדפנות הכדוריים גורמים לדגים צער משום שדרך הדפנות הכדוריים מתקבלת תמונה מעוותת של המציאות החיצונית. אף פעם לא נמצאתי בראש של דג כדי לדעת איך הוא חווה את המציאות, מה הוא חש, איך הוא חושב. אני חושב כאדם (שאפשר שתפיסתו את המציאות תפוסת צער לא-פחוּת ומעוּוה אוּלי יוֹתר) שותף לדגים במערכת בעלי החיים שחייהם סופיים,כי זכות הדגים לשמוח, אבל אשר לצערם ולשמחתם— הואיל ואיני יכול להבינו על בוריו, אני רשאי להסתפק בכך שלא אזיק לגופם ולא אפחיד אותם במזיד, ואם אמצא דג כלוא אשחררו, ואם—במצוקה, אנסה להקל עליו  זה קל וסביר ופשוט. פשוט כמו שתיקת הדג.

ו. כמו שיש אנשים שקובעים עתים לתורה או ליוגה  או  לריצת בוקר— לקבוע עתים לרכיבה על חד אופן. לא משנה מה האנשים האחרים חושבים. לא משנה מה כיוון התנועה. רכיבה עם כיוון התנועה מהווה רק לחלקנו את המעשה הקל. יש דברים קלים שהם לחלקנו קשים מנשוא. למשל, ניתן להבין לגמריי את דודי שמחה של ע' הלל הצולל ממרפסתו, אחר שניסה להידמות לציפור (כלומר להיות בעל כנפיים) ומובהל לבית החולים ושם מושם בגבס. הוא מרוצה מן הנפילה ומכך שגבר אף עליה. את חוק הכבידה החיצונית הוא אמנם לא הצליח לכופף, אך מה באשר לחוק הכבידה הפנימית?

ז.לקבל על עצמי את דברי לאו צ'ה (דזה) ולהמעיט עם כל יום חולף את המחשבות הכבדות, הדיבורים הכבדים ואת המעשים הכבדים— בכל הנוגע לעשייה, מוטב לעשות בקלות בפשטות ובכוונת לב; לא לגרור בכבדות ולהביא להסתבכויות נוספות. לבחור ולבכר את הקלים ואת הפשוטים שבמחשבות, בדיבורים ובמעשים, להימנע ממשקל יתר, עד שיווצר איזה חלל ריק, והכל ממילא יעשה יותר קל, פנוי, ומאפשר בחירה ותנועה לכל כיוון. אחר מעשה ניתן להושיב בחלל הפנוי חתול עזוב או אסופי אחר. הוא עדיין יהיה קל יותר מן המשא שפיניתי. מי יודע, אפשר כי אפס-המעשה של לאו צ'ה אינו כניעה או התאמה לסדר השמים, מכיוון שבחלוף הכובד שהעמסנו, הכל נעשה בפשטות ובקלות.

ח. שׂפינוזה כותב בסוף אתיקה: "אבל כל דבר מעולה הוא קשה, כשם הוא נדיר" .אילו רק היה נמנע מן המילה 'קשה' היה ודאי מאריך ימים.

ט. ויטגנשטיין סבר כי זו יומרה להציע אתיקה לכל בני המין האנושי. האתיקה (ויטגנשטיין בכל זאת מכבד את אפשרותה) מלמדת אך ורק על נטיית הנפש של כותבה; המלים— מלמדות עובדות והוראות. הצבתה של מערכת תמרורים אינה פוטרת מעבירות תנועה;כל שכן, אינה פותרת את בעיית תאונות הדרכים. סטיבן הוקינג כותב בפשטות: הפילוסופיה מתה. כלומר גם מי שהיה עשוי להקשיב—הסיר אוזן משמוע. מדוע להכחיש את שירת הצפורים?— את שימחת הדגים?

י. להזכיר לעצמי, כשתגיע העת: הפרישה לצל היא כדרך השמים. עד אז, החיים הם מועדון ג'ז; חבוֹש כובע; זה מקום לאִלתורים.

 *

*

בתמונה למעלה: William Nicholson, The Hill Above Harlech, Oil on Canvas 1917

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

אתה ג'ים ואתה מרגרט ואתה הזמרת מלה-פּלוֹמָה

*

שני שירים מאת וואלאס סטיבנס (1955-1879), בתרגומי. 

*

*

 

—זריחה דמוּיָת קשׂקשׂי דגים

 

—שְלָדִים מלודיים של כָּל נִגּוּנֵי ליל אמש

—היום הוא היום והרקּוּדים פָּנוּ-פָּגוּ

 

—טָּל נח על כְּלֵי הקש, שבהם נִגַּנְתָ

—החריצים על פני הכביש הריק שלךָ הם אדוּמים

*

—אתה גִ'ים ואתה מַרְגְרט ואתה הזמרת מלָה-פָּלוֹמָה

—התרנגולים קוֹראים, מריעים בקולי-קולות

 

—ועל אף שדעתי מצליחה להשיג את הכּח שמאחורי הרגע

—הדעת קָטְנָה מן העין בכל זאת,

 

—השמש זורעת ירוק וכחול בשדות ובשחקים

—העבים מרמזים מראש על גשם טובעני

 

*

 

—כמו קישוטים בבית עלמין של שחורים

 

—[פרגמנט ראשון מבין חמישים]

 

—בדרום הרחוק, חולפת שמש סתוית  

—כּמוֹ וולט וויטמן המשרךְ דרכּוֹ לאורך חוֹף אדמדם,

—הוא שר ומזמר את הדברים שהם עצם-מעצמו,

—העולמות שהיו ויהיו, יום ומוות.

—דבר אינו סופי, הוא משנן. איש לא ייחזה בקץ.

—זקנו עולה באש, וכל הדברים שהוא נושא הם שלהבת-מזנקת.

 

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2012]

הערה: שני השירים נלקחו ממחזור השירים של סטיבנס,Ideas of Order, ונכתבו בראשית שנות השלושים של המאה העשרים.

*

*

בתמונה למעלה: Charles Rennie Mackintosh, La Rue du Soleil, Oil on Canvas 1926

© 2012 שוֹעי רז

Read Full Post »

Oh Babe It ain't No Lie

*

הצער הזה הוא כמו אֶתר. מי שמתבונן בו בשום לב אינו רואה דבר או רואה מדי [מיכל בן-נפתלי, על הפרישוּת: ארבע מסות, הוצאת רסלינג, ושתי מחלקה ספרותית: תל אביב 2008, עמ' 53] 

*

   תמיד הבלוז והזמן נטויים כמי נהר, על נהרות בבל ישבנו ובכינו (פרת? חידקל?); לא ייפלא כי ר' חיים פלאג'י, רבה של איזמיר, פסק בספר פסקיו הגדול, כף החיים, לבנות בתי כנסיות על נהרות, בקירבת מקורות מים לקיים מדרש הקובע כי אין מוסרים את השם (המפורש) אלא על המים. התורה, המשנה וס' יצירה גורסים כי העולם נברא בדיבור או בעשרה מאמרות. מחיי אלדין אבן ערבי כתב כי העולם כולו עומד על נשימת הרחמן, אבל דומני כי לא בדיבור ולא בנשיפה דובר, כי אם בנגן מפוחית, ספק אנחה או יבבת בלוז ראשונית, לאחריה בקעה פריטת בלוז, כשטף מי-נהר, הקול בא רק הרבה אחר כך, הרבה אחר כך, על יד השפך אל הדלתא. אומרים היה ר' יצחק לוריא מתבודד ולומד יחידי בצריף בבית כנסת על הנילוס; אף בכמה כתבי יד מן הגניזה נשתמר זכרו של בית כנסת אחד נטוש אצל הדלתא של הנילוס שהיה נקרא על שם אליהו הנביא. אפשר אולי— בחובו התבודד האר"י בבקשו אחר גילוי אליהו; על כל פנים, כל השר פיוטי שבת המיוחסים להאר"י לומד ומכיר כי נפש בלוזית היתה גם היתה לו.

   והנה גם לשון המקרא מורה כי נקוו המים רק ביום השני, על כן ביום הראשון עוד לא נשמע שאון של שטף מים, אלא רק אור, המסתנן בעד תריסים, מציץ מן החרכים, פועם דרך סדרי המפוחית, הנופחת אש ונגן. רבים מאנשי הבלוז היו עיוורים, סגי-נהורין, כגון ר' יצחק סגי נהור שבפרובנס, אבי הקבלה הספרדית, שודאי ודאי ישב על נהר. כיצחק שהתעוור מנהר דינור של דמעות מלאכים, וכיבה אותו במוֹ-דמעותיו.

   ובא לי זיכרון ישן: קרוב משפחה סלוניקאי, ניצול מאושוויץ, מטלטל גופו במחול יווני אחר ליל הסדר, כאילו חוגג מחדש כל שנה את ההצלה והפורקן, כאילו זוכר בטלטלותיו את כל שהיו ואינם, וכל פנימו בוער, עולה כרכב אש, עובר ושב, כמו על קו, בסערה לשמיים.

   אנחנו, בלוז ומקאם (חג'אז/הומיון), קלים בעינינוּ, חושבים כמה אקורדים ומקצב, מלים פשוטות של סבל, עייפות,יגון ונהיה. ומבכרים אנו מפץ גדול, או דיבור סמכותני, מקצבי מחשב ואפליקציות סלולר, על פני פרץ מפוחית מעוות, המותיר רישום סופי בחלל האינסוף, ומכל מקום נשמעים הדי הגיטרה או העוּד מיבבים, כמנבאים קול מים אדירים ושיטפון, המשבר כל גדר וסכר, ואת הלב, ורק אחר-כך יש לדבר בכּלים שנשתבּרוּ, כי הכיסופים הומים בנוּ, כדגים החולפים במצולות. הצריכים מים כדי חיוּתָם, נשאים בזרמים הגדולים שבמצולות, ללא קץ ותוחלת.

   אי שם בעולם, אני צועד בגשם, מזמזם איזה נִגֶן נוכח שלוליות— בהן מהבהבות פניי השוחקות. מדמה לרגע שאני אחד הדגים הכסופים האלה, שאינם חוששים מן המים, לא מן הרטיבות, לא מן הברקים,  ולא מן הרעם המרמז, כי שוב נחרץ דינו של הסכר; הכל זורם מים, או זמן, או בלוז שמבראשית: Oh–Babe–It–ain't No–Lie. וזהו המרב שניתן לקבוע ממילא על הממשוּת הזאת.

*

*

*
*

*
**

יום שלישי, 31.1.2012, 19:30, מרכז דומיה-סכינה, הישוב-השתוּפִי נוה שלום (על יד לטרוּן)

"שירת האותיות"

מופע מוסיקלי עם אמנית הקול ויקטוריה חנה

בלווי נגן הסנטור עדי פורטי

לפני המופע תיערך מדיטציה בהדרכתו של פרופ' עודד מימון

עלות כרטיס: 60 ש"ח

 *

*

בתמונה למעלה: Arkady Rylov, Sunset, 1917

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

על חדוות ההשתבּשוּת

 

חיינוּ הם נהרות

הנשפכים אל ים

מותנוּ

[חורחה מנריקה, מצוטט מתוך: חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תרגמו: פביאנה חפץ ויורם נסלבסקי,  הוצאת בבל: תל אביב 2007, עמ' 27]

 

   הדברים גדוּעים כחורש על יד נהר,הזורם אל הנעלם.אני יושב בצידו על מזרון בצל ערבות,הרחק מן העצים הכרותים,קשוב אל צללים,גוונים חולפים,פכפוך, חיבוט, תנועה, ודגי הזמן– כּתמים שמחים חולפים-עוברים במים. מליונים של בני מיני ימותו השנה; מרעב ומדיכוי, יותר מדי—מחוסר אהבה; אבל מי- הנהר עודם זכים וטרם עורבב בהם ביוב, והדגים, רמזי אור נושמים, עוד יכולים לפזז בתוכם, שעה ארוכה אין-פחד. 

   אני ממאן לענות לטלפון המצלצל בתיק,שכמו צלצל מושלך אליי למשות אותי ממעמקיי,כבר לא איכפת לי האם הטלפון הוא מן הבית או מן העבודה; אני זקוק לעת המעוטה הזאת לחשוב. הדברים גדועים והימים שרביים וקשים. אני זקוק למנוחה הזאת,להשיב נפשי.  

   איני יודע דבר על הזמן ועל הנהר,ועל המצולה המשתרעת כנראה,באין-זמן,בינינו. אני חושב על גשר מירֵאבו אשר על הסיין כפי שהונצח בשירו של גיום אפולינר (בביקורי הראשון בפריס הלכתי בהקדם האפשרי לחפש את גשר מירֵאבו) ועל רח' אמיל זולא 6 בפריס, ביתו האחרון של פאול צלאן, הסמוך.אבל בניגוד לצלאן שחי עת כה רבה בתהום-יוֵן ומצולה,עד כי הדילוג מן הגשר נראה כמעט מובן מאליו,אולי כתכלית שנטבעה בו עוד שנים הרבה לפני כן,אני עדיין נושא לבי אל הזרם,עדיין מקווה אל חידת החיים הזאת:היאך זרם הנהר ממשיך לזרום בשלימותו,כשמסביב הכל סוּגֶהּ באבדנים.תיכף אנסה למצוא איזה הדהוד,איזה הרהור,להמציא בו נחמה-פּורתא או צחוק רִגעִי-פודה;התבונן בבבואה המרקדת על המים (מבט כּן וחִוֵּר כּהתגלוּת).דע והבן,שמעולם לא ידעת נחמה אף לא מצאתָ.הדגים רוקדים בתוך הבבואה המהבהבת על המים,מחול פראי—חסר הדר, חסר עכבות (אינטנסיבי- אינסטינקטיבי) מעורר שמחה מתוך התמורות הבלתי צפויות בין קדחתנות ובין מנוחה—משוּבתן ושָבָּתן; מתוך חדוות ההשתבּשוּת.     

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, גשר על הסיין, שמן על בד 1931.

© 2011 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

זכות הדגים לשמוח

                                                                                                                                          

                                לטלי כוכבי  

1

בשלהי הפרק השבעה עשר 'מי הסתיו' מן החיבור הדאואיסטי הסיני ג'ואנג דזה (נתחבר כנראה בין המאות החמישית עד השלישית לפני הספירה) מובא סיפור מעשה נודע ומעורר מחשבה:

*

ג'ואנג דזה והְוֵי שְה טיילו על הגשר על הנהר האו.

אמר ג'ואנג דזה: הלבנוניות שוחות אהב ואנה כרצונן, זו שמחה של דגים

אמר הוי שה: אתה לא דג, מנין אתה יודע שהדגים שמחים?

אמר ג'ואנג דזה: אתה לא אני, מנין אתה יודע שאני לא יודע שהדגים שמחים?

אמר הוי שה: אני לא אתה, ואני בטח לא יודע אם אתה יודע; אבל אתה בטח לא דג, ולכן ברור לגמרי שאתה לא יודע אם הדגים שמחים.

אמר ג'ואנג דזה: הבה נחזור אל ההתחלה. כשאמרת 'מנין אתה יודע שהדגים שמחים?' שאלת אותי כי כבר ידעת שאני יודע את זה. ידעתי את זה מעל לנהר האו.

[גו'אנג דזה: הספר האמיתי של פריחת הדרום, תרגם מסינית, העירו והוסיף מבוא ונספחים דן דאור, חרגול הוצאה לאור והוצאת עם עובד: תל אביב 2010, עמ' 158-157]

*

    מעבר לויכוח האפיסטמולוגי בין החברים על גבולות הידיעה, אשר לכאורה ממקמת את סיפור המעשה, בקוטב הפילוסופי, אני דווקא מבכר לקוראו כמוסב על השירה ומגבלותיה. שהריי דבריו הראשונים של ג'ואנג דזה הנם כעין פרוטוטיפ של שירת ההייקו היפנית (איני יודע האם בסינית נשמרת החלוקה ל-17 הברות), כלומר חיווי של העין המתבוננת, הלב הרואה והנפש המתעקשת לחוות:

*

הלבנוניות שוחות

אנה ואנה כרצונן,

זו שמחה של דגים

*

   הוי שה מבקש להקשות על ג'ואנג דזה. לבחון מה פשר החיווי המשונה הזה שהשמיע והאם יש לדברים תוקף במציאות. הוי שה לא בוחר לתקוף את השיר הקצר (התפעמות הנפש) של ג'ואנג דזה מן הכיוון הלוגי, אלא דווקא מן המימד ההכרתי. כיצד יכול ג'ואנג דזה כפילוסוף להשמיע דברים בלתי אחראיים שכאלה המייחסים לדגים שמחה כאילו שהיה אי פעם דג, או שחווה שמחה של דגים.

   כאו, בוחר ג'ואנג דזה לתקוף בחזרה את הוי שה, ולתהות בכל רם מדוע הוא מטיל ספק כה חד בחווייתו הפנימית, הוא בעצם מנערו באמרו- ראה, מעולם לא חיית את חיי הכרתי; בהכרתך שלך אמנם אין מקום לשמחה של דגים, ואילו הכרתי שלי, כך רואה וחווה את פני הדברים.

הוי שה, כך נדמה, מקבל את הבחנתו של ג'ואנג דזה, לזכותו שלו כסובייקט לחוות את העולם באופן שונה מן האופן שבו חווה אותו רעהו. אבל מייד הוא הולך ומשמיע ביקורת נוספת—והיא על התיימרותו של ג'ואנג דזה להקיף מתוך עולמו האנושי (הסובייקטיבי) את עולמם של הדגים, רוצה לומר: כשם שטענת אך עתה כי ג'ואנג דזה אינו הוי שה, כך גם ג'ואנג דזה אינו דג, ואין לו חלק ממשי בעולמם של הדגים.

   ג'ואנג דזה משיב את חברו לראשית חילופי הדברים ביניהם. לדידו, בעצם השאלה הראשונה שהקשה הוי שה על חיוויו אודות שמחת הדגים, 'מנין אתה יודע שהדגים שמחים?' היתה כבר הכרה בכך שברגע מסויים כאשר פסעו על הגשר אשר על הנהר האו חוה וידע ג'ואנג דזה בהביטו אל הלבנוניות המתרוצצות בזרם אנה ואנה את שמחתן באופן בלתי אמצעי, כפי שהובעו בדבריו.

   כמובן עשוי סיפור זה להשיאנו אל בני האדם, לשאול מנין לנו להכיר בשמחתו של הזולת או בסבלו או בחוויותיו הפנימיות. אבל יש להניח, כי אין טעם מהותי להתווכח עם אדם החווה שמחה או עצב ומביע אותם בדברים. השאלה האם הוא באמת מאושר או סובל, האם הוא באמת חווה או רק משים עצמו לחוות, הינה רק הטלת ספק, ענן אי-וודאות על ידיעתו של הזולת את מערכי נפשו; והרי בה-במידה, יכול הספק הזה לנקר בנו, קרי: מדוע אנו מטילים ספק בחווייתו של הזולת? אולי הדבר מבטא לדידנוּ ערעור על דוֹגמוֹת שהטלנו על העולם (על עצמנו ועל הזולת) ואין להן באמת קיום או מקום.

   אבל בראש ובראשונה, דבריו של ג'ואנג דזה הדהדו לי את דברי המשורר והפילוסוף היהודי אנדלוסי, משה אבן עזרא (1055- 1045), שבספרו שיוחד לשירה, כתאב אלמחאצ'רה' ואלמד'אכרה' (=ספר העיון והדיון, תורגם על ידי א"ש הלקין: ספר העיונים והדיונים)  הביא פראזה ערבית לפיה: 'מיטב השיר כזבו'. אבן עזרא אמנם מדבר שם על שלל הדימויים, המטפורות, ההשאלות, והתמונות הנוצרות אגב יצירת שירה, שאינם עולים בקנה אחד עם תמונת עולמהּ של הלוגיקה, ואינם ניתנים להוכחה במציאות. אם נחזור לג'ואנג דזה הצועד עם חברו על הגשר מעל הנהר האו ולדיאלוג המתרקם ביניהם אחר-כך, יתגלה כי תמונת עולמו של ג'ואנג דזה אינה שונה בתכלית מזו של המשורר האנדלוסי. העיין רואה, הנפש חווה, והמשורר מתאר בעד השפה את חוויתו למישרין, על אף שניתן להטיל בה ספק או לטעון כי היא מעולם לא התרחשה אלא בתוככי עולמו הפנימי, ובכל זאת—הטענה לפיה מעולם לא היה לחוויה קיוּם הינה הגזמה. השירה אפוא מאפשרת לדגים (ככל שהאדם עשוי להבינם) יותר מלשחות, לאכול ולהתרבות; היא מאפשרת להם גם לשמוח (אפשר כי הם תמיד שרויים בשמחה מצד עצמם; אפשר גם כי הם לעולם לא נתונים באמת בשמחה; אפשר כי אינם יודעים מהי שמחה; אפשריות כל האפשרויות שבתווך). ניתן כמובן להעתיק את המשפט האחרון מעולמם של הדגים לעולמם של בני האדם.

*

2

 

בפתיחת הפרק השישה-עשר מספרוֹ Tractatus Theologico-Politicus [= מאמר תיאולוגי מדיני] הציג ברוך שׂפינוזה (1677-1632) את משנתו באשר לזכות הטבעית ותחולתהּ, ועשה שם שימוש במשל מדכדך למדיי על אודות הדגים ועולמם:

*

בשל המשפט הטבעי ותקנתו אין אני מתכוון אלא לכללי טבעו של כל פרט ופרט, שעל פיהם אנו תופסים כל אחד ואחד כדרך שנקבע בדרך הטבע שיהא מתקיים ופועל באופן מסוים. דרך משל, הדגים נקבעו על ידי הטבע, שיהיו שוחים, ושיהיו אוכלים הגדולים את הקטנים; לפיכך, הדגים שולטים במים, והגדולים אוכלים את הקטנים בזכות טבעית עליונה. כי דבר ודאי הוא, שהטבע הוא בפני עצמו יש לו זכות על כל דבר שביכלתו, כלומר זכות הטבע מגיעה עד מקום שיכולתו מגעת; שהרי יכולת הטבע היא גופה יכולת אלהים, שיש לו זכות עליונה לכל דבר.

[ברוך שׂפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשכ"ב, פרק ששה עשר, עמ' 162]

*

 דבריו אלו של שׂפינוזה הם בכלל דיון ארוך מאוד שאין זה המקום לפרשו; אולם את העמדה המוצגת במקור שהבאתי ניתן לסכם כך: בכל מין ומין ממיני הטבע נקבעו תכונות מסוימות ואין כל מין ומין פועל אלא בהתאם לתכונות הטבעיות הטבועות בו לכתחילה; הפעילות בהתאם לתכונות הטבעיות שהוגדרו בכל פרט ופרט מפרטי כל מין ומין הנם זכותו הטבעית; כך באופן מקביל, יגדיר שׂפינוזה כי האדם התבוני מוכרח לפעול בתבונה משום שזהו טבעו, ועל כן יפעל ליישום ולהפעלתם של עקרונות התבונה בחברה דמוקרטית (השלטון המדיני הטוב ביותר אליבא דשׂפינוזה, המבטיח את מקסימום חירויות הפרט, ובכללן: חופש הדעה וחופש הדיבור. שׂפינוזה פרסם את מאמר תיאולוגי מדיני בעילום שם והחיבור אמנם נרדף על ידי הכנסיה ובית המלוכה). בד בבד, עליו לקבל את העובדה כי בעצם החברה בה הוא פועל פעילים גם אנשים בלתי-תבוניים, ובכל זאת עליו לעשות את שביכולתו (תוך שמירה על החוק, כהסכם חברתי) בכדי לכונן ולהגביר את יסודות התבונה והחירות בחברה.

   אם נשוב למשל הדגים, מעניין כי שׂפינוזה בוחר להגדיר את יכולותיהם הטבעיות של הדגים כשחייה בים ואכילת אלו את אלו (הגדולים את הקטנים). אין ספק כי שׂפינוזה לא חשב כי יש לדגים תבונה, ומדבריו ניכר כי במקביל לקודמו רנה דקארט  גם לא החזיק בעמדה כי מדובר ביצורים המנהלים אילו חיים פנימיים מורכבים (דקארט ראה בבעל החיים, פרט לאדם, סוג של אוטומטים מתפשטים במרחב). ניכר כי קיבל לחלוטין את העמדה לפיה מותר האדם מבעלי החיים בתבונתו וגם במנעד רגשותיו. שמחה, אליבא דשׂפינוזה היא 'מעבר של אדם משלמוּת קטנה יותר לשלמות גדולה יותר' (אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2003, חלק ג', הגדרות הריגשות ב', עמ' 257]. אם כן, באשר הדגים קבועים לשחות ולהיות הגדולים שבהם אוכלים את הקטנים שבהם, ואין חלים בהם, לדידו של שׂפינוזה, תהליכי התפתחות מנטליים או אינטלקטואליים, כמו באדם. אשר על כן, יש להניח, כי לא יכול היה לחוש בשמחת הדגים בעוברו על פני גשרי אמסטרדם,  אף  לא לייחס לדגים שמחה

   זהו עולם רציונלי, מוסדר והיררכי – עולם בו האדם לבדו יכול לחשוב ו/או לשמוח, אבל גם עולם מדכדך לאין שיעור מעולמו של ג'ואנג דזה. עולמו של שׂפינוזה, שבו הדגים אינם יכולים לשמוח, אינם מסוגלים לחשוב, אינם מסוגלים לדמות איך זה להיות אדם, כשם שהאדם יכול לדמות בליבו להיות דג, מנסה לכפות על הטבע סדרים גדרים ותבניות, לכאורה מדעיות (מדובר כאן בתפישות מדעיות של עיבורי המאה השבע עשרה), אשר מי יודע אם ה- Deus sive Natura (=אלהים או הטבע) נענה להם כלל. מעניין לשאול מה היה קורה לו שׂפינוזה היה נתקל בתעלות אמסטרדם בדג זהב, וזה היה מציע לו שלש משאלות.

*

3 

*  

ואם בדגי זהב עסקינן, הנה שירו של דג זהב שמח מאת משורר ההאיקו היפני, סאישי ימגוצ'י (1993-1901):

*

דג זהב עומד

על ראשו, מציג את

צורתו המקסימה

[סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית והוסיף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001, עמ' 283]

 *

   אמנם קשה להוכיח כי דג זהב העומד על ראשו עובר משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר, כהגדרתו של שׂפינוזה את השמחה. ברם, המראה הזה מעורר במשוֹרר שמחה והתפעלוּת, ועל כן חיוּך וחיוּת. ימגוצ'י ממשיך במידה רבה את את שיחו של ג'ואנג דזה, כשם שברוך שׂפינוזה ממשיך במידת-מה את שיחו הנוקדני של הוי שה. ואילו אני, אפוא, חותם את הדיון: זכותם של דגים לשמוח, כלומר תנו להם לעורר בנו שמחה, כאילו שהטבע נטע בהם את היכולות לשמוח ולשמח. זה מדכדך אפילו להרהר בכך שאולי נשללו מהם יכולות כאלה. ואילו אני ודאי מהרהר במעבר משלמוּת קטנה יותר לשלמוּת גדולה יותר, כלומר מבכר לשמוח; אני גם נכון לצאת, סתם כך, ולעמוד על ראשי לצד נהר, שמא אשמח כך דג חולף אחד.

*

*

בתמונה למעלה:  Zhu Da,[Bada Shanren] (1616-1705), Rock and Two Fishes, Date Unknown

© 2011 שועי רז

 

Read Full Post »

דג ירוק וקו ירוק נמשכים אל תוך הלילה

 

 

*

 

1

 

*

'לוּ הייתי דג/פלום פלי/שֶמֶךְ ירקרק/פלום פלי/ לוּ היתי דג/שֶמֶךְ ירקרק/אז מאומה לא חסר לי'

 

[תרצה אתר, 'לו הייתי דג', הולחן על ידי אלכסנדר (סשה) ארגוב, ובוצע לראשונה על ידי אילי גורליצקי ויונה עטרי]

*

*

נוסע עם משפחתי הקטנה על כביש החוף אחר חצות בחזרה מצפת אל המרכז. על יד זכרון יעקב, על כביש החוף דרומה, אצל מגל הירח השבור, המאיר קלושות את בריכות הדגים בשולי הדרך ואת הים התיכון מאחורי כל זה, נוגע ולא נוגע, סתים וגליא, אני נזכר בצִ'יַאן מוֹ, הפילוסוף הסיני, המדמה את ההשגה המטפיסית לכדור צף על פני בריכת מים- יש בו חלק מגולה וחלק נסתר (שקוע במים). אבל יש שנדמה כי השמש קורנת עד כדי כך שניתן גם להציץ מבעד המים אל החלק המכוסה, ויש גם לעתים משב רוח המגלגל את הכדור, ומה שהיה לפנים גלוי הופך למכוסה. הדגים שבמים ודאי הוגים עתה המנוני שבח לסהר הזה. השבוּר, חוט להט שמיימי. כמו אומת הצבאא', בחרן שבסוריה, שעבדו את אלת הירח. הוא נדמה להם הרחק, כאידיאה של הדג המושלם. כל אחד ואחת מהם נוטלים בו חלק. דג מעופף שעזב לתמיד את הקיוּם הדגי, את נשימת הזימים, ונקבע במרומים, ירקרק כאבן מפולמת, כמבראשית הבריאה.

 *

*

2

 *

*

*

בַּר יוֹחַאי בְּקֹדֶשׁהַקֳּדָשִׁים/ קַו יָרוֹק מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים/ 

שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת סוֹדחֲמִשִּׁים// קָשַׁרְתָּ, קִשְׁרֵי שִׁי"ן קְשָׁרֶיךָ

[שמעון אבן לביא (אלמע'רב, המחצית השניה של המאה השש-עשרה) מתוך: הפיוט 'בר יוחאי', כאן נרמזת ספירת בינה, שהיא סוד ספירת העומר וסוד היובל הגדול]

*

בחג ובשבת קראתי כמה ספרים טובים ומרחיבי לב ודעת. אולי אכתוב על חלקם כאן בקרוב. על כל פנים, בשעת העיון, באשמורת השניה, דרך חלון בית חותניי בצפת יכולתי לראות את הלבנה מהלכת בכנרת, כאחד הסהוּרים- הסהרוּרים. דומני כי תמיד מדובר בלילות שקטים מאוד. איש אינו הולך שוּב על פני הכנרת כמלקדמין. אבל ישנם דייגים המנסים להעלות את הלבנה ברשת חלומותיהם. על האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי, 1572-1534) סוּפר כי הִשִיט בדוגית את תלמידו חיים ויטאל בתוך ימה שלטבריה אל מקומה הנסתר של בארהּ של מריים. רק לאחר ששתה ממנו התלמיד, כעין אינטיאציה (הקדשה), ריטוּאל המבטא מהפך רוחני, החל עיקר תלמודו אצל האר"י תחת אשר היה לפני כן תלמיד לא בולט מדיי של המקובל, ר' משה קורדוברו (1570-1522). לעתים ברי לי, כמו שניים ושניים, כי האר"י השיט את הסירה האגדית הזאת בכח מחשבתו בדיוק אל המקום בו נוגעת הלבנה בלילות ירח מלא בפני המיים. שקט שקט. את המסע הלילי ודאי ערכו השניים בתצפית מזרחהּ מאחד מבתי צפת. מבלי שנאלצו לעזוב את מקומם ומבלי שאיש מלבדם חש במעשה.

   בצפת, התחלתי לקרוא בעין יעקב, המעין הרביעי מספר אילימה למקובל הצפתי, יושב בית הדין בעיר, ר' משה קורדוברו (1570-1522, חברו תלמידו של ר' יוסף קארו; עוד הספיק לראות את האר"י בצפת בטרם נפטר), אשר ראה כעת אור לראשונה בדפוס במהדורתהּ של פרופ' ברכה זק וחבורת תלמידות חברות (אוניברסיטת בן גוריון ומוסד ביאליק: ירושלים 2009). והנה חלק זה מן האילימה (על שבעים תמריה ותריסר מעיינותיה) מיוחד, רובו ככולו, לשכינה היא ספירת מלכוּת הנקבּית, המדומה באסופה הזוהרית, גם כעין ים וגם כעין הלבנה. גם כעין מסעה הלילי של הלבנה, המהלכת על ים כנרת מבעד לאשנב בבית חותניי בשעה מוקדמת לפנות בוקר. אני תוהה, מוכה שרעפים, האם אני קורא בספר או מתבונן בעד החלון, המשקיף אל הכנרת. איני יודע מה להשיב. אף לא לעצמי.

   יוסף בן שלמה היה ראשון חוקרי הקבלה לטעון כי ניתן לגלות בקורדוברוֹ פנים פנתאיסטיים (באשר לרצון האלהי הפועל בהויה לכל שלביה; כמרים ותיאולוגים כנסייתיים אירופאיים טענו כי קורדוברו הוא אתאיסט עוד בראשית המאה השבע עשרה), ועם זאת, כתבי קורדוברו מאוכלסים המה במטבעות לשון המדגישות את הטרנסצדנטיות האלהית. במיוחד, המעיין הראשון מן האלימה, עין כל חי, הנוקט נסוחים מיימוניים (רמב"ם) שאינם משתמעים לשתי פנים. ואף על פי כן לדברי זק וחברותיה, אליבא דקורדוברו בספרו המאוחר, מתעלות הנשמות האנושיות המעולות ביותר מעלה אל האין סוף האלהי, הופכות חלק מן השעשוע האלהי, וכך מיתתן של עשרת הרוגי מלכות למשל, היתה מיתה מעולה, שהעשירה לכאורה את האלהוּת ואת עולם הספירות (!). ר' יוסף קארו, מורו בהלכה של קורדוברו, כתב אמנם ביומנו הקבלי הקטון מגיד מישרים כי הלוואי יזכה לאיתוקד (=להישרף) על קדושת ה' .אפשר שהתכוון לעוצם האהבה בלבד, פנים לכך, כי נתקנא במקדשי השם (המרטירים) מבין אנוסי ספרד, ובמשיח הכוזב ר' שלמה מולכו (ספר המפואר) שהועלה על מוקד מטעם הכנסיה והקיסרות הרומית הקדושה והציצית שלו עוד נשמרה כמאה שנים ויותר בעיר רגנסבורג שבגרמניה, משל היתה אחד משרידי הקדושים בעולמה של הכנסיה. כל זה זוקק עדיין עיוּן גדול. עם זאת, באם צודקת זק, לפנינו מופיע לראשונה הסבר מניח את הדעת לגבי הבסיס העיוני לתפיסתם של מקובלי פראג, ר' ישעיה הלוי הורביץ ור' שבתיי שפטיל הורביץ, בדבר נצוץ עצמוּת האלהוּת הנמצא בכל נשמה יהודית. ומה שנראה אולי כהקצנה של הלכי רוח שמצויים עוד באסופה הזהרית, אפשר שהוזנו ולובנו על ידי הקריאה האינטנסיבית אותה ייחדו שני המקובלים תושבי פראג בכתבי קורדוברו. עם זאת, ראוי להזכיר, כי תפישה דומה מובאת באופן עצמאי וללא קשר לקורדוברו דווקא, בין כתבי ר' יהודה לוואי בן בצלאל (המהר"ל, 1609-1520) מפראג.

   זאת ועוד, באמצעות תפישה שכזאת ניתן להסביר גם קווים במשיחיות הפרסונאלית של ר' חיים ויטאל (ספר החזיונות, ספר הגלגולים ובו העיד כי מורו האר"י יעד אותו להיות משיח בן דוד). אם אכן רווחה התפישה לפיה נשמות מסוימות מסוגלות לחדור אל עמקי האלהוּת בראשיתהּ, אפשר גם כי מקובלים אחדים ראו את עצמם כנשמות כאלוּ. אמנם בראשית דרכה של הקבלה, דיבר ר' יצחק סגי נהור על האפשרוּת להעלות את המחשבה מעלה-מעלה עד האחזהּ באין סוֹף ולעילא, אבל תופעות כאלה עודנו כבר על ידי ר' משה בן נחמן (1270-1198), המנהיג והמקובל הקטלוני ארגוני (ההשגה העלאית לדידו היא קבלת רוח הקודש, קרי: ספירת חכמה, בעד ספירת תפארת), עד שגם בקבלת ס' הזוהר, שלוש הספירות הראשונות (כתר, חכמה, בינה) הן מעבר להשגת אדם.

    הדברים על כל פנים צריכים עוד עיון גדול, כאשר אמרתי, וקשה לי להביע עמדה כל אימת שטרם קראתי את החיבור במלואו. פעם הייתי לומד בקלוּת עד לשעת הזריחה. לאחרונה, אני מתעייף במהירות. כמי שאינו מעוניין לותר על הלבנה השטה בשמיים ומהלכת על שלולית הצל הזאת, הכנרת. יש אומרים שמליאה היא הכנרת במים. יש גם המעיזים לטעון כי מרבית שותי מימיה הם צאצאיהם וצאצאי- צאצאיהם של אותם מקובלים שהשקיפו מצפת על הכנרת לפני כארבע מאות שנה, וראו בישיבת ארץ ישראל דבר הקשוּר בהתנהלות אתית מחמירה, השגה יתירה, ובהשתלמות בקבלת רוח הקודש. שחיו חיי דוחק, וכי העיר נוסדה ופעלה כמרכז טקסטיל ים-תיכוני עות'מאני ראשון במעלה. אז עוד לא חלמוּ כי כל זה יתנקז ברבות כארבע מאות שנה לעיר פיתוח שרבה בה ההזנחה. עיר אשר בה הקמת מרכז מסחרי שוקק או הקמת מבנה ישיבה מצופה חרסינה ורדרדה פרי יוזמתו של תורם אמריקאי עשיר, בעל קו אשראי דולרי פעיל במיוחד, היא תכלית החזון וגאוּת היצירה.

* 

3

 

בּמוֹת שֶמֶש, וְקָם לַיִל כְּתַנִין/ לְהָשִים עַל פְּנֵי שַדֶה חֲמָרָיו

וְהַסַּהַר לְבוּש חֹשֶן יְרַקְרַק/ שְאֵלוֹ מֶהַדַר שֶמֶש וְאוֹרַיו

(שלמה אבן גבירול, 'כשורש עץ', טורים 39-38)

 *

   טרם האזנתי לאלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח אדמי השפתות בו הם מנעימים זמירות גם שירים אורגים מרקמי שיר מפוארים שהותיר אחריו שלמה אבן גבירול (1058-1020), גדול משוררי אל-אנדלוס בעיניי [יש שיבכרו את יהודה הלוי (1141-1075 לערך), אבל לבבי מסור לאבן גבירול, המשורר הפילוסוף]. אבן גבירול מתואר בספרו ההיסטוריוסופי- מדעי של המלומד אבו סעד אלאנדלוסי, כאחד מגדולי המלומדים היהודיים בדורו: מלומד גדול בכל המדעים, לוגיקן חריף, ומתבודד גדול. ר' משה אבן עזרא, המשורר האנדלוסי, בן הדור לאחר אבן גבירול, תיאר אותו כמשורר צעיר בעל מזג לא יציב, שהתנצחויותיו עם אנשי קהילת סרגוסה וראשיה הביאו אותו שוב ושוב עדי פחי נפש. גם פטרונו מגינו של אבן גבירול, הנדיב יקותיאל אבן חסן, נהרג בדמי ימיו, והמשורר העלם נותר ללא משפחה, מגן או סעד. ידוע-חוֹלִי היה אבן גבירול (בעל מחלת עור כרונית) ועל אף תדמיתו המתבודדת היה גם בעל תלמידים ואוהבים. רק דומה כאילו תמיד נדחה לבסוף מפני הרשוּת, אם מפני הידע הרב והכישרון הגדול שהיה מנת חלקו שהרשים מאוד את שומעיו, ואם מחמת נהייתו אחר המדעים הפילוסופיים באל-אנדלוס, מה שהוציא לו בקהילות היהודיות שם של 'מתייוון' וסופו שנאלץ לגלות גם מעירוֹ. את השניוּת הזאת שבין גדלותו השירית והפילוסופית בקרב בני זמנו לעומת גילו הצעיר הביע בשורות 'יום ששוני הוא יום אסוני, ויום אסוני הוא יום ששוני'. תחושה של מי שכבר יודע שלעולם לא ימצא את ביתו בעולם. והנה כל מה שנותר לוֹ בעולם החומר התניני המתנכר, היא הלבנה המאירה ירקרקה, כחושן ירקרק, לבנה שאין לה אור משל עצמה, והיא נדמית כמאירה מפני שהשמש מאירה עליה. והנה, כאשר התבונן הפילוסוף אבן גבירול בלבנה ראה את הנפש הכללית המקבלת מאורו של השכל הכללי, ואליבא דהחלק השלישי מן האנצקלופדיה המדעית פילוסופית רסאא'ל אח'ואן אלצפאא' (=אגרות אחי הטהרה), הלבנה הופכת לאשנב, לצֹהר, דרכו מתבונן הפילוסוף אל השמימי ואל המטפיסי העליון. הלבנה, כתבונה האנושית המקבלת מן החכמה השמימית בסקירה אחת/מבט אחד.  ככלות תשע מאות וחמישים שנים אני מביט מן החלון בצפת, או מתבונן בספר קבלי שנדפס לראשונה זה עתה, ורואה בכולן את את אותה האפשרות ואת אותו המבע-  של הנפש האנושית השלימה, ככהן גדול  עטור חושן בבית המקדש של המחשבה; או כפילוסוף וסוּפִי- יהוּדי, ההוגה בלַוְּח אלמַחְפוּט' (=הלוח השמוּר), שבו רשום הידע אודות העולמות כּוּלם. ועין אנושית אל עין שמיימית נבטת. ודג שמך ירקרק קופץ על פני המים גם פה בברכות התחתיות וגם שם בברכה העליונה. הנה בפתח השער החמישי מספרו הפילוסופי מקור חיים תיאר אבן גבירול את אצילות העולמות כולם כנביעת מים, עין נובע אל עין. 

 *

4

 

פתאום נבטה בי הבנה. 'לו הייתי דג' הוא תשובה של תרצה אתר לאביה, (כעין 'שיר הנשמרת' על 'שיר משמר'), שנכתב כתשובה ל-'זמר שלוש התשובות' שלו. שהרי דג הזהב מן האגדה מעניק לדייג שמעלה אותו בחכתו שלוש משאלות בדיוק. ומאומה לא חסר לדג, מאומה. האוטו ממשיך לזרום בתוך הנתיב, כמו דג סלמוֹן נחוש בדרכוֹ. עוד מעט נחלוף על פני הארובות של חדרה.

 

*

 

בתמונה למעלה: Jean Jansem, The Fishmongers, Oil on Canvas 1964

© 2009 שוֹעִי רז

 

 

 

Read Full Post »