Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דוד בן גוריון’

*

שׁוכֵן שְׁחָקִים חוֹן עֲלֵי עָם נִבְחֲרוּ /  בֵּין בַּעֲלֵי עַוְלָה כְּשִׂיוֹת נִפְזְרוּ … 

[ר' שלם בן יוסף שבזי, 'שוכן שחקים חון עלי עם',  בתוך: מגנזי שירת הקדם (פיוט וחקרי פיוט), ליקט, פירש והקדים מבואות יהודה רצהבי, משגב ירושלים: המכון לחקר מורשת ספרד והמזרח, ירושלים תשנ"א, עמ' 237]

*

1

*

"…נהגי האמבולנסים, שעל דעת כולם, הם אחד הגורמים הרציניים והמכשולים בנדון זה, כגון: מביאים את הילד החולה, ובלי למסור את הפרטים הדרושים – משאירים אותו ללא אחריות." 

[מכתב שנשלח מאת ב.לילונק אל חיים צדוק, ראש האגף לקליטת עולי תימן במחלקת הקליטה של הסוכנות, בתאריך 4.6.1950; מובא בתוך: נתן שיפריס, ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההכחשה, הוצאת ספרי עליית הגג, משכל וידיעות ספרים, ראשון לציון 2019, עמוד 205] 

*

קשה להצליח להכיל את ספרו של נתן שיפריס, ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההכחשה,  משום שהוא כרוניקה מורטת עצבים השוזרת יחדיו  אומללות אין קץ ומעשי זוועה תדירים. זוהי אלגיה על מדינה שרק נוסדה, וכבר כלאה את עוליה במחנות שמורים, העניקה מזון תמורת תלושים רק למי שצייתו לפקודות ללא ערעור, לקחה ילדים, איבדה אותם, הותירה אחריה משפחות שבורות ורצוצות והורים שכולים; הספר מנכיח תמונה קשה לפיה מדינת ישראל נוסדה לא על מנת להיהפך לבית לאומי ליהודים, אלא על מנת לרדות באזרחיה.

מהרבה בחינות דומה ספרו של שיפריס לכרוניקות יהודיות אחרות שבאו להזכיר ולהנציח חורבנים טרם ימוש זכרם, כגון: תולדות מלחמת היהודים ברומאים ליוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלאוויוס), מדרש איכה רבתי, ספר יוסיפון, ספר זכירה לר' אפרים מבון, שבט יהודה לשלמה אבן וירגה,  עמק הבכא לר' יוסף הכהן הרופא, ולאחרונה – ספרים כגון מסע מאת הנס גינתר אדלר או בלי פרחים, בלי כתרים מאת אודט אלינה. קשה מאוד לומר כי חוויית הקריאה בספרו של שיפריס מעוררת הנאה, או תחושה של עמידה נוכח צדק ועמידה על העוול שהוסתר שנים על גבי שנים. זהו ספר מבכיא, מחניק, מעיק ומלחיץ; קראתיו במשך כחודש ימים. לא הצלחתי להתקדם יותר מאשר 200-150 עמודים בשבוע, משום שמעמוד למשנהו התעצמה תחושת ההרס וזילות חיי האדם (ילדים והורים). לא פעם יצאתי לרחוב לאחר הקריאה והנה נדמה לי כי אני פוסע בין עיי חורבות (אם זוהי עיר העומדת על תילה – הרי זו בדיחה גרועה).  ספרו של שיפריס מבהיר כי כבר בראשית היה החורבן. הוא החל כבר בנקודת ההתחלה, והאופן שבו העניין נגרר ומוכחש (אף שרבות העדויות מבני עדות שונות), רק מרחיב בהתמדה את עומק השבר.

במידה מסוימת, הזכירה לי מגמה זו את הפרק "על מדינת העברים" במאמר תיאולוגי מדיני של שפינוזה.   שפינוזה עמד על כך כי כל העוולות החברתיות שעליהן קוננו הנביאים, ושהאיצו את תהליכי החורבן והגלות –  היו נעוצים כבר בחלוקה המעמדית ההתחלתית שערך משה רבנוּ: כהנים, לוויים וישראל. ההייררכיה הזאת יצרה מראש עלית כלכלית-אינטלקטואלית מועדפת ושבעה, ואנשים אחרים, שלא היו בני המעמד, שהוכרחו לזון ולכלכל את המורמים מעם. עם הכח בא התיאבון –  ולימים כשהצטרפה למערך הכוחני הזה גם המלוכה, הוכבד הנטל על העם, כך שלא היה גבול לחמדת הממון הן בבית המקדש והן בארמון המלך. כך הפך דמם של של הבלתי-מיוחסים הפקר, והונאתם הפכה דבר שכיח – מה שהוביל להתפוררות העם והממלכה. השחיתות הזאת, שבמידה רבה, סופה נעוץ בראשית דברי ימי העם הפכה מפולת.

יש מכחישים רבים של פרשת החטיפות. ביניהם גורמים רשמיים של מדינת ישראל ו/או אנשי חינוך הטוענים כי פשוט מדובר בגל פטירות המוני של ילדים ובכישלון להעניק לכל אחד מהם קבר מסומן; אחרים מבינים לחלוטין מדוע נלקחו ילדים מאמהות צעירות מאוד; אחרים אומרים, לוּ היה מדובר בחטיפות, הרי כבר מזמן היו צריכים הילדים שגדלו לתור אחר הוריהם, לפתוח את תיקי האימוץ –  ואזי כולנו היינו אמורים לשמוע על כך. כל אלו הם המשך מגמה של הדחקה והכחשה. הספר עצמו מעורר על כך שבוועדות השונות נדונו מקרי אימוץ (שבהם ילדים שהוחזקו כמתים אכן נמצאו לימים מאומצים במשפחות קולטות), כי הילדים החטופים (הספר מונה רשימה של 2,050 ילדים נעלמים) היו בני עדות שונות, במיוחד מתפוצות תימן, מרוקו, עיראק, איראן, רומניה, אך גם ילדים אשכנזים, אכן רוב  הילדים (70%-60%) היו מבני תימן. ישנן עדויות שהושמעו על ידי עובדות בתי ילדים שבהן הן העידו על מעורבות אחיות ועל נהגים שהגיעו שלוחים כדי למלא בטנדרים ילדים ולהחישם לבית החולים מסיבות עלומות (אולי קיבלו שכר על פי מספר הנסיעות שעשו או המיטות שמילאו) ובמיוחד רבים המקרים סביב מחנה העולים על יד קיבוץ עין שמר ובבית החולים רמב"ם בחיפה. העובדות העידו שלעתים דובר בילדים בריאים לגמרי וכי הנהגים שאספו את הילדים, אספו מהר, ללא רישומים של שמות הילדים שנלקחו ושמות הוריהם. בספר מופיעות עדויות רבות על ילדים הנקרעים מחיק אמהותיהם, בלא הסכמתן, ללא צו משפטי (המזכה ברישום משפטי הקובע את יחסי האם-ילד) ותוך שהן מתקוממות על כך ונענשות על "חוצפתן" לערער. זוהי כשלעצמה עבירת חטיפה (הוצאת ילדים מרשות הוריהם ללא צו משפטי) גם אם התבצעה על ידי עובדי מדינה (שפעלו ללא צו מתאים). הילדים הוצאו מהאוהלים בכוח והועלמו בכוח. הורים קיבלו תדיר הודעות פטירה על ילדים שנלקחו בריאים. כאשר לעתים בנקוף כמה חודשים הופיע מישהו להחזיר ילד שהוכרז כמת (והוריו ללא ספק כבר ישבו עליו שבעה) להורים שכבר לא זיהו אותו (פעמים רבות גילחו את ראשי הילדים), וכבר איבדו אמון בממסד המתעלל. תופעות כאלו יצרו בהתאמה, מיתוס גזעני משולל-יסוד, לפיו ההורים התימנים הזניחו את ילדיהם או לא התעניינו בגורלם. הספר מורה על עשרות מקרים שבהם הורים שנזקקו לאישורים מיוחדים כדי לצאת את שערי המחנה נעו ונדו בכל הארץ בחיפוש אחר ילדיהם שנלקחו; לעתים הוכו הורים על ידי אנשי ביטחון, משאיבדו את שלוותם; פעמים הונו על ידי צוותים רפואיים ששלחו אותם ממקום למקום. התמודדותם של רשויות הביטחון והרפואה עם זעם ההורים, כמצטייר משלל עדויות המופיעות בספר, היתה על דרך הסנקציה (מניעת הביקור אצל הילד) או על דרך הודעה מידית שהילד נפטר, מבלי שניתנה להוריו הזדמנות לראות את גופתו. שיפריס מתאר זאת, על סמך עדויות, כשיגרה יומימיות כה מבהילה, עד שהמלה פסיכוזה חברתית עולה על סף דעתי, בהתייחס לגורמים הקולטים-חוטפים-מונים (לשון הונאה)-ומכחישים.

מחריד עוד יותר לגלות כי פעמים רבות העסיקו מנהלי מחנות העולים (מחנות המעצר) עולים חדשים ששיתפו פעולה עם המתרחש, ככל הנראה באילוץ. תפקידם היה לכאורה לתווך בין יושבי האוהלים ובין ההנהלה, שלא דיברה את שפתם. אלו, מדעת, הציגו עצמם להורים כמי שייצגו אותם באופן מיטבי כדורשי טובתם, אבל למעשה ייצגו את האינטרס של הנהלת המחנה ופעלו בשליחותם. לא יכולתי שלא להרהר למקרא הדברים בזיקת התיאורים למה שתיאר חוקר השואה, ראול הילברג, בספרו The Destruction of the European Jews  שראה אור לראשונה בשנת 1961 ושנים רבות הוחרם על ידי הממסד הישראלי ובכללו על ידי "יד ושם", משום שהציג בין דפי ספרו את השתתפותם הפעילה של יהודים במפעל הרצח הנאצי, אם באילוץ ואם מפני שביקשו לשמור כך על עצמם ועל בני משפחותיהם בחיים. תפיסה זו הייתה בישראל הצעירה, דבר-מה שאין להעלות על הדעת. הילברג לא דיבר משתפ"ים יחידים  (כפי שכנראה ביקש הממסד הציוני להציג את היקף שיתוף הפעולה) אלא דיבר על ממדים מבהילים, של שיתוף פעולה, שרבים מהישראלים של אותם ימים לא רצו להעלות על סף-דעתם. מדוע? מפני שהדבר היה מביא לחוסר שקט. השלטון אולי היה מאבד את אחיזתו, ואולי גם מאבד תרומות יהודיות מחו"ל. יהודים היו חושדים ביהודים, בעיקר אם היה מתחוור, שניצולים מסוימים ששיתפו פעולה עם הגרמנים התקדמו בינתיים יפה, בישראל, אירופה או ארה"ב. במקביל לפרשת החטיפות שעל הפרק, יש להניח כי אחת הסיבות, לפיה משתפי הפעולה מבני העדה התימנית מעולם לא העידו על שעשו באותן שנים במחנות העולים ובמעברות, היתה הסכנה שבמעשה הודאה הם יהפכו את עצמם לחשופים בפני אישומים פליליים ואת בני משפחותיהם – לחשופים לפגיעה חברתית בתוך העדה.  בנוסף, קרוב להניח כי בני המשפחות המאמצות, שפעמים רבות אכן סברו כי הילדים יתומים, שכן קישורם להורים נותק עוד בשלב ראשוני – לא ביקשו לתת לפרשה הזאת הד כלשהו, ויש להניח כי אף ביקשו להדחיקהּ מהזיכרון הציבורי, משום שגילויים על ילדים שנחטפו בכוח על ידי נהגים או אנשי צוותים רפואיים, ללא רצון או הסכמת ההורים, לא היו מעמידים אותם באור מחמיא. יש להניח כי גם ההורים המאמצים רצו להישאר בעיניי עצמם כגומלי-חסד ולא כמשתפי פעולה (גם אם לא מדעת) במבצע חטיפה, והרס משפחות. יש להניח כי גם ילדיהם המאומצים, שגדלו בינתיים, לא רצו להכביד על הוריהם ולנבור בעברם.

*

2

*

*

"בתךָ היום כבת ארבעים, אם היא עדיין בחיים, ויכול להיות שהיא נשואה, ויכול להיות שהיא אמא לילדים … את טובתךָ אני מבין, אבל למה אתה חושב שזו טובתה שלה שהיום ייפלו עליה אבא ואחים ומשפחה? אולי היא לא רוצה בכך. אולי זו לא טובתה. אני מבקש ממךָ שתשקול את הדברים לפני שאנו מתחילים. ואני זוכר את תשובתו עד היום. הוא חשב וענה לי, אתה צודק, כל מה שאני רוצה שבתי תדע שאבא שלה והאחים שלה לרגע לא נטשו אותה ולא עזבו אותה, הייתי שמח לפני שאני הולך לבית עולמי שאוכל לראות אותה ולחבק אותה ושהיא תלך אחרי בשבעה, אבל אני משאיר את זה להחלטה שלה. די לי שהיא תדע שאבא שלה רצה לפגוש אותה ושמשנת 1951 ועד היום הוא חושב עליה כל יום, ואם היא תחליט אחר כך שהיא לא רוצה, זו ההחלטה שלה שאני אכבד אותה בכאב, אבל אדע שאת שלי עשיתי." 

[דברי עו"ד זרח רוזנבלום בעדות בפני ועדה באמצע שנות השמונים על אב שייצג, דוד שוקר שמו, שמסר  עדות בפני הועדה: שם, שם, עמוד 266] 

 

עם כל אלו, הקריאה ב-855 עמודי חיבורו האמיץ, הישר והמכאיב, מחשובי הספרים שקראתי בשנים האחרונות, של שיפריס הביאה אותי לידי שתי תובנות ביקורתיות, לא כלפי תוכן הספר, שפע העדויות, והמידע המפורט והמדויק האצור בו, אלא כלפי אופן הגשת העדויות והנתונים הרבים בפני הקורא. אלך מהקצרה אל הארוכה:

א. הספר נערך כספר קריאה ולאו כחיבור אקדמי מובהק. אין בו הערות שוליים, ולא מראי-מקום סדירים, לכל אורכו. עם שאני מאמין לגמרי בחומרים שאסף שיפריס ואין לי ספק כי הם אכן מובאים ככתבם וכלשונם מפרוטוקולים של ועדות ומפי עדות ועדים מהימנים; בכל זאת, ההחלטה להימנע מהצגת החיבור כמחקר אקדמי ממש, עם שהיא תורמת לתפוצתו (במיוחד כשחיבור כזה מופיע בהוצאת ידיעות אחרונות המוסדית), היא עשויה לחזק את העומדים-בהכחשתם (הדומים בעיניי למכחישי השואה), העלולים לטעון, כי אין דרך לבחון את מכלול הדוקומנטים וההערות באופן ביקורתי.

ב. שיפריס ערך את ספרו כך שתחילתו עוסק בגילויי הגזענות והפניית התודעה ההיררכית שהפגינו פקידי מפאי"י בכירים, לרבות רוה"מ דוד בן גוריון, בדברים ובכתבים, כלפי עולי המזרח ותימן, תוך שלילת תרבותם כנחשלת. כאשר שיפריס בחר להתמקד תחילה בראשי ההיררכיה השלטונית ולעבור הלאה אל מנגנון הפקידים, הרופאים, האחיות ואנשי הביטחון במשרדי הממשלה, בבתי החולים ובמחנות, הוא יצר מצג לפיו דובר בהתנהלות שיטתית שהוכוונה מלמעלה למטה. כל שכן, הוא נקט תפיסה לפיה דובר במערכת מוסדרת שהורָתהּ במתן הוראות שבעל-פה שהוזרמו מראשי השלטון או בדברים שהשתמעו מדברי בכירים ומנהלים והפכו ללחם חוק אצל פקודיהם ועובדיהם. למעשה,  שוב – בדומה להילברג (אשר להשמדת היהודים על ידי הנאצים), טענתו של שיפריס אינה שהיו חוקים או הוראות חוק דייקניות לגבי התנהגות הפקידות כלפי העולים וילדיהם, באופן שיפריד בין הורים וילדים לצורכי קידומו של המפעל הציוני ותרבותו, אלא שהייתה איזו רוח סועה שנשבה ממסדרונות השלטון, אשר סחפה אחריה את עובדי המערכת המסורים, שצייתו והגדילו עשות, בהתאם למה שחשבו לנכון, שישביע רצון ויקנה להם תדמית של עובדים חרוצים, צייתנים ומסורים הפועלים לטובה המדינה והמפלגה (בימי הפנקס האדום, כתנאי לקבלת עבודה במקומות רבים, לא היה זה דבר להקל בו ראש). חנה ארנדט כינתה את הקונפורמיזם הצייתני הזה בהתייחס לגרמנים כבנאליות של רוע, ומשכתבה כמו הילברג, כי גם יהודים נטלו בזה חלק, הואשמה על ידי גרשם שלום ואחרים בשנאת ישראל ( חשוב לומר, בשעה שארנדט כתבה בימי מלה"ע השנייה מאמרי פובלציסטיים נוקבים על מצב הפליטים היהודים באירופה היה גרשם שלום   עסוק בהוראת סמינרים על קבלת המאה ה-13). זה חמור לא פחות כשזה מגיע לעיון בעדויות על החטיפות, על הנהגים הממלאים רכבים בתינוקות שנלקחים ללא רישום מבתי הילדים, או מחלקו של בית החולים רמב"ם בחיפה בהיעלמויות ילדים, ובעדויות על כך שלכתחילה לא נעשה שם שום רישום מסודר שהבטיח כי התינוקות יוחזרו להוריהם. וכללו של דבר, התמונה המצטיירת של ילדים המוסעים ממוסד למוסד, עד כדי כך, שהצוות הקולט כבר לחלוטין לא מודע לכך שלילדים האלה יש הורים חיים, עשוי להסביר גם כן את מאמצי האימוץ בהמשך.

עם זאת, ככל שהתעמקתי בספרו של שיפריס, חשתי כי תיאורית הרוח המסודרת והארגון השיטתי מהמסד ועד הטפחות, אינה ההסבר המתקבל יותר על דעתי. לטעמי, קשה מאוד להוכיח רצף של פקודות וממלאי-פקודות, סיבות ותוצאות, ולכן –  ארגון שיטתי.  לטעמי מדובר בכאוס גדול, של חברה שקלטה (תוך חוסר הערכות ומחסור בתנאים כלכליים מתאימים) אלפי עולים מדי יום ביומו; של ממשלה שאולי תקצבה את בתי החולים על פי תפוסה יומית או חודשית ולכן היה אינטרס לראשי בתי החולים למלא את המיטות; הנהגים, אוספי התינוקות –  אולי קיבלו את שכרם על פי כמות הילדים שהביאו לבית החולים, או על פי כמות הטנדרים המליאים, ובכך תלויה הייתה פרנסתם. גם רצון להמחיש בפני תורמים יהודים-אמריקנים גדולים או מוסדות ציוניים בין-לאומיים את עומק קשיי הקליטה ותחלואי הילדים העולים, אולי הובילו להחשת ילדים רבים לבתי החולים, כדי שייראו הגברות בויצ"ו ובהדסה, וידאגו לפתיחת הכיסים למען עתיד היישוב העברי הכורע תחת הנטל. נכון, בלי ספק, בלוז הכול עמדה תפיסה תודעתית היררכית (וגזענית), שדחתה מכל וכל את כושרם של העולים לגדל את ילדיהם להיות אזרחים טובים במדינה החדשה, ולכן שאפה להעניק לילדים בתים עדיפים, אבל מכאן ועד ההנחה לפיה בן גוריון ופקידיו הנחו את מנהלי מחנות העולים והמעברות להפריד ילדים מהוריהם ולא להשיבם – הדרך ארוכה וחסרה תשתית ראייתית מקיפה. התפיסה לפיה דובר במציאות כאוטית שבהם צוותי הניהול, עובדי מחנות בתי חולים ונהגים, ניסו להרוויח ממנה (כסף או הוקרת תודה של מאמצים), סבירה יותר בעיניי. לא תיאורית קשר שראשיה היו ראשי המדינה אלא פשע חברתי אשר היו לו אבות ואמהות רבים. מרביתם, עובדי מדינה, או אנשים שנשכרו על ידי עובדי המדינה כדי להסיע ולהוביל ילדים, שניסו לנצל את מצוקת ההורים הכלואים במחנות או במעברות, באופן ישיר או עקיף.

סימון וייל (1943-1909) כתבה בספרה הכובד והחסד, דברים שכוחם יפים להערכתי לפרשה זו, ואולי גם מבהירים את המניע של רבים מהאנשים שניתקו בין הורים וילדיהם:

*

המעשה הפוגע הוא העברה של ההשפלה שבתוכנו אל הזולת, ומשום כך אנו נמשכים אליו כמו אל מעשה משחרר.       

[סימון וייל, הכובד והחסד, מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל, ירושלים 1994, עמוד 105]

*

בחברת דחק וצנע, שכול (מלחמת העצמאות) ושואה, לא רחוק לתאר אנשים שהיו במצוקה קשה כשלעצמם, מעבירים את תחושת ההשפלה שחוו, מפאת מעמדם הדל והשביר, ומפאת חוסר הוודאות הכלכלי והמקצועי, אל אוכלוסיית עולים שזה מקרוב באה, שנתפסה כדלת העם וכשיירים מימי הביניים, המגלמים יהדות מדברית גלותית רחוקה, ששוב אין לה מקום, ושאת שפתהּ אין דוברים. אני סובר כי לאותם עובדי מחנות עולים היה קל ומובן להפנות את תחושות האימה וחוסר הוודאות שקיננו בתוכם (במיוחד הלחץ היומיומי שבקליטת אלפים), שהפכו עם כל גערה מטעם הממונים על המבטא שלהם, או מנהגיהם הגלותיים, להתנהגות שמעבירה את ההשפלה שחשו אל הזולת, אותו תפסו כנחות וכחשוב פחות מהם. במקרה כזה, עלולה אחות או פקיד, שנרמסו תחת לחץ ממונים מצד, ותחת זעם הורים מצד, לבשר להורים , כלאחר יד, על פטירת ילדים ;או להקריא רשימת נפטרים יומית, ששודרה על ידי מיקרופון ממגדל לבאי המחנה (ללא מגע עם ההורים וללא ניסיון לאמת האם הידיעה בכלל הגיעה לידיעתם), ולחוות זאת כמעשה משחרר (מנוול, אך משחרר). בסיכומו של דבר, בתום  קריאת הספר, אני נוטה שלא לקבל את התפיסה הרואה יד מכוונת מלמעלה, לכל אורך הדרך; ולקבל תפיסה לפיה הכאוס והלחץ במחנות ובבתי החולים גרמו לאנשים לרצות להרוויח מכך, אם כסף, אם טובות אחרות (להצטייר כעובדים יעילים, לקבל הוקרת תודה ממשפחות מאמצות), או אפילו סתם לשפר את מעמדם בעיניי עצמם או להקל ממצוקתם (לחץ הממונים ולחץ ההורים), על ידי העברת ההשפלה שחשו בתוכם אל העולה "הנחשל", כאקט משחרר. כמובן, ריבוי מקרי החטיפה ההתעללות בהורים המובאים בספר, מעמידים על עוול חברתי נרחב שהיו לו אבות וסייענים רבים (כשהרב עוזי משולם ניסה להעמיד על ממדי החטיפות ורוב העוסקים בהן בשנות התשעים רבים דחו אותו כאיש משובש והוזה) ואינו פוטר את הנהגת מדינת ישראל הצעירה מהאחריות למעשים הנוראיים האלה. עם זאת, מכלול העדויות בספר אינו מוכיח כי ההנהגה הובילה מדיניות מכוונת ומוסדרת של חטיפת ילדים, וכי כלל הפשעים נעשו בהדרכת בן גוריון ושריו. אדרבה, דווקא התפיסה לפיה לא הייתה יד מכוונת מלמעלה, אבל היו שותפים רבים (מבין עובדי המדינה) לחטיפות ולהפרדה בין הורים וילדיהם מסיבות שונות, תורמת לדעתי יותר להבנה מדוע הנושא הודחק וטואטא תחת השטיח, פעם אחר פעם וכיצד הועדות השונות התחמקו בכל פעם מלפרסם את מכלול החומרים שהובאו בפניהן. אם אכן יתגלו מאות או אלפי אנשים שהשתתפו בפעולות הללו (מהם אשכנזים ומהם מזרחים), ומשפחותיהם יוכרו כצאצאי סוחרי-אדם וחוטפי-ילדים או למצער: אנשים שביודעין קטעו קשרים בין הורים וילדיהם באופן יומיומי  שגור, ובכן, זה כשלעצמו יהווה חומר נפץ חברתי, שקשה להעריך מה יארע לחברה הישראלית בעקבותיו. ובכן, עד אז, ברוך שנמצא סוף סוף מי שאינו מעלים עיניו משוועת אמהות, אבות ומשפחות, שמשפטן זה עשרות בשנים – עוות, הודר, הושתק והושכח.

נתן שיפריס, ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההכחשה, הוצאת ספרי עליית הגג, משכל וידיעות ספרים, ראשון לציון 2019. 

*

*

לקריאה נוספת: הקנטוניסטים וילדי תימן 

*    

בתמונות: שני תצלומים משנת 1949, האחד של טיסה מעדן לארץ ישראל, והשניה – ממחנות העולים; לא מצאתי את פרטי הצלמים או את מועדן המדויק, וככל שהעלתה ידי התמונות הינן נחלת הכלל (Public Domain).

Read Full Post »

black-prince

*

1

בשנת 1524 הגיע לונציה יהודי שחום ולדעת אחדים שחור-עור, לובש מלכות, שהציג עצמו כנסיך הבא מממלכת חבוֹר, אחי המלך יוסף, המולך על שבטי ישראל האבודים ראובן, גד ומנשה. הוא העיד כי שושלתו היא מצאצאי בית דוד ודיבר בעיקר ערבית מתובלת בעברית (אין זה אומר בהכרח כי בא מארץ ערבית, אלא שיהודים באיטליה יכולים היו לשוחח איתו בערבית מטובלת בעברית). לרבני תקופתו קשה היה כנראה לקבל את הנראטיב לפיו צאצא לבית דוד הוא שחום עור הדובר ערבית, ולפיכך זכה לכינוי דוד הראובני (אף שלטענתו היה צאצא של שבט יהודה ולא של שבט ראובן). עד היום מתפלגות הדעות האם בא מערב הסעודית (ח'יבר), מתימן, או מאתיופיה או מאחת מארצות אפריקה. אני קרוב לדעה האחרונה.
דוד הראובני ביקש את הונצאינים להפגיש אותו עם האפיפיור המכהן כדי לקדם ברית צבאית בין היהודים ובין הנוצרים כנגד המוסלמים; מלחמה משותפת בסופה תשוחרר ירושלים משלטון האסלאם, והעם היהודי יוכל לשוב אליה ואל ארץ ישראל שתעמוד תחת שלטון הנוצרים, כאשר היהודים ייזכו בה לאוטונומיה (יש המכבירים לומר כי דוד התנה כי ארץ ישראל המשוחררת תהיה נחלת היהודים; טענה לא הגיונית במיוחד לנוכח הרוח הנוצרית העזה ששטפה את אירופה באותה התקופה). הוא אף שלח איגרות למלך פורטוגל בעניין, וזה כמעט העניק לו שמונה ספינות חמושות ואז חזר בו. מאוחר יותר ניסה לשכנע גם את הקיסר ההבסבורגי קרל החמישי לתמוך בתכניתו המדינית-צבאית אולם בלא הועיל.
בשנת 1530 זומן דוד לחקירה בסנאט של ונציה שנערכה על ידי גאוגרף. הוא הצהיר כי דוד הוא בדאי ומעורער בנפשו. ככל הנראה, חריגותו (מדובר ביהודי שלא עלה בקנה אחד עם מה שבני המערב, כל-שכן, בני הקהילות היהודיות, הכירו) וכן קשריו עם מזכיר בית הדין המלכותי בפורטוגל היהודי-המומר דייגו פירס, ששב בהשפעתו ליהדות וכינה עצמו: שלמה מולכו, לימים טוען להיות משיח, שעורר תסיסה רחבה בעולם היהודי, החישה את קיצו של דוד. הוא נעצר בשנת 1532 והושם במעצר. הוא נפטר בבית הכלא כמה שנים אחר-כך.
מעניין לציין כי תכניתו המדינית-צבאית של דוד מעולם לא נראתה לשליטי אירופה כתלושה מן המציאות או נגועה במשיחיות או בתקוות אפוקליפטיות. הם ככל הנראה חשדו בו, אדם שהגיע משום-מקום ומבקש צבא ואוטונומיה ליהודים (משלחות מאתיופיה נתקבלו בונציה משלהי המאה הארבע העשרה ואילך, אך עדיין קורותיה של אפריקה היו עלומות בשלב ההוא), ולכן העדיפו לכלוא אותו, ליתר ביטחון, עד שאולי יבואו לחפש אחריו וזהותו תתברר מעל לכל ספק (באותה תקופה נשרפים חיים על המוקד באירופה רבבות, מפני כל טענת-שווא, החל בתעמולה יהודית המשך בכישוף וכלה בכך שאדם מאמין בישוע אבל לא בשילוש הקדוש, אם היו רוצים להוציאו להורג– לא היה קל יותר, אבל נזהרו שמא תתברר טעותם).
זכרו של דוד נותר חי בקרב יהדות איטליה וכך יוחד שיר לזכרו בין כתבי המשורר היהודי אנג'יולו אורוויטו , איש פירנצה (1967-1869); ואילו חברו של קפקא, מקס ברוד (1968-1884), כתב אודות דוד רומאן עב-כרס. היו שציינו בעבר את קירבתה של תפישתו המדינית הריאליסטית של דוד לציונות ההרצליאנית שנתחדשה רק כ-350 שנים אחריו. בספרו של דוד מרקיש המלאך השחור שהוא כעין ביוגרפיה של הסופר היהודי-הסובייטי איסאק באבל (1940-1894), מובא דוד הראובני כגיבור ילדותו של באבל, אבטיפוס של מהפכן ולוחם יהודי ומשנה-עולם.

*

2

   יש לומר משהו על העולם היהודי-אירופאי בו הופיע דוד הראובני. היה זה עולם הדומה בכמה פָּנים, לעולם היהודי לאחר השואה (1948-1945) לוּ לא היתה קמה מדינת ישראל. מתוך חצי מיליון יהודי ספרד ופורטוגל ערב הגירושים (מספרד ב-1492; מפורטוגל ב-1498), הצליחו לצאת בעור-שיניהם לאיטליה, צפון אפריקה ותורכיה כמאתיים אלף עד שלוש-מאות אלף בלבד. מהם נהרגו מרעב, מחלות ופרעות עשרות אלפים (מסכת תלאותיהם וייסוריהם מתוארות, למשל: בספרו של שלמה אבן וירגה, שבט יהודה; בספרו של ר' יוסף בן יהושע הכהן, עמק הבכא; בהקדמה לפירוש ספר מלכים מאת ר' יצחק אברבנאל,בהקדמת פירוש מנחת יהודה לר' יהודה חייט על ספר מערכת האלוהות ובמקומות נוספים) . כמאתיים אלף יהודים נשארו בספרד ובפורטוגל והמירו את דתם לנצרות כדי להישאר עם נכסיהם (חלקם היו "אנוסים"– מונח המופיע לראשונה למיטב ידיעתי בחיבור משמיע ישועה לר' יצחק אברבנאל  שנפטר ב-1508). תוך שנים אחדות הפך חצי האי-האיברי, ממקום בו פרחו הקהילות היהודיות כחמש מאות שנה, למקום שבו היהודים נרדפו, נחקרו ועונו, הוצאו להורג או נרצחו על ידי פורעים, ולבסוף נאלצו לברוח או להמיר את דתם כדי להציל את חייהם. שברהּ הנורא של יהדות ספרד ופורטוגל, והיוותרות בכל העולם של פחות ממיליון יהודים סביב שנת 1500, היוותה מכה רבה. משום שיהודים עשירים רבים איבדו את כל הונם או את רובו, ויהודים רבים נותרו משוללי רכוש וקורת גג. היתה זאת גם  שעה שהצריכה את הקמת עולם התורה הספרדי מחדש והתארגנות מהירה של מייסדי קהילות ומנהיגים שניסו לחזק את היהודים כפי יכולתם להמשיך לקיים את המסורת היהודית לפרטיה. לכל אלו נלוו תחושת בגידה כפולה שחשו המגורשים, מצד שותפיהם-למסחר ולחיים בספרד ובפורטוגל, שליבם התהפך לגרשם; ומצד אחיהם היהודים-לשעבר שהעדיפו להמיר את דתם ולשמור על רכושם ומעמדם, ולמעשה לנטוש את עמם ואת גורלו. כמובן, היו גם מקומות שבהם לא ששו לקבל פליטים יהודים וקליטתם לוותה בעימותים מתמידים עם מי שרצה לדחוק אותם. מי שמצא מקלט-מדיני באיטליה נאלץ לנדוד שוב בשל הקרבות התכופים בין הנסיכויות השונות (למשל ונציה מול מילנו; פירנצה מול פיזה). ב-1509 נחלה ונציה מפלה ניצחת בקרב אניידלו בידי הצרפתים; על סימני החולשה האלו ששו  העות'מאנים שיצאו לשורת כיבושים ימיים של מבצרים ונציאניים ברחבי הים התיכון. עירעור מעמדה של הרפובליקה והמעצמה הימית הזאת, פגעה כמובן באוכלוסיית המהגרים והפליטים היהודים, שזה מקרוב באו, ואשר נאלצו ליטול שוב את מטה הנדודים. בנוסף, עד תום אותה שנה ממש, נכבשה העיר טריפולי (לוב) על ידי הספרדים, ורוב יהודיה (חלקם פליטי הגירוש) הומתו או ברחוּ על נפשם; חלקם הצליחו לחצות בספינות צפונהּ לנפולי. אולם, על פי המתואר, רבים מתו בדרך ברעב.

וכך, מכל הסיבות המנויות, התעוררה בקרב היהודים-המגורשים ציפיה משיחית עזה, כאילו דווקא בעת בה נחזים היהודים כנטושי-חסד-אל והעולם מיוסר מתמיד ממלחמות— היא גם השעה שבהּ יישמעו פעמי הגאולה הכורכת יחדיו את שיבת ציון, הקמת מלכות יהודית, שיבת עשרת השבטים האבודים שהוגלו עם מלכות ישראל בידי האשורים, גילוי אליהו הנביא המבשר, חורבנם של אויבי ישראל, הקמת בית המקדש, הודאת כל העמים במעמדה המיוחד של הדת היהודית ותחיית המתים. וכך כבר בשלהי המאה החמש עשרה נשמעו דיווחים על גילוי אליהו לו זכתה הנביאה אינס מהייררה; בעשור הבא ייסד ר' אשר למלין, יהודי איטלקי-אשכנזי, תנועת תשובה וגאולה, שהתבססה על טענתו שזכה לגילוי שכינה; נפוצו שמועות משמועות רבות על מעשים נפלאים המתרחשים בירושלים כגון נביעת  מים ממקום בית המקדש, וחדשות שונות ומשונות על עשרת השבטים וגורלם. רבות מן השמועות הללו הופצו מירושלים באמצעות כתבי המקובל  ר' אברהם בן אליעזר הלוי, שחזה את גאולת ישראל לשנת 1530, באופן שעלה בקנה אחד עם תחזיתו של ר' יצחק אברבנאל לפיה המועד המאוחר ביותר לגאולה האחרונה תהיה שנת 1558 והיא גם תוכל להקדים-בוא. מבחינה זאת, כאשר הופיע דוד הראובני בונציה (1524), 16 שנים לאחר שנפטר בהּ ר' יצחק אברבנאל,  הוא היה סוג של מענה פוליטי-מדיני-פנטסטי ליהודים ולונציאנים כאחד. הצעתו– מלחמה משותפת באויב העות'מאני, שתקרע את האימפריה התורכית לשתיים, והקמת אוטונומיה יהודית שתעמוד לימינהּ של אירופה הנוצרית במאבקהּ כנגד האסלאם. שיקפה גם את האינטרס היהודי וגם את האינטרס הונציאני לדחוק את רגלי התורכים, ולהרחיב מחדש את חוג ההשפעה הונציאני, כמעצמה עולמית.

לא ברור אפוא האם דוד הראובני היה פוליטיקאי ריאליסט שניסה לעשות את המיטב נוכח המציאות שנחזתה לעיניו או שמא היה קודם-כל הוזה-משיחי. מה שברור הוא שבאירופה של אותה עת שהתאפיינה במלחמות דת, ובשלל אמונות קיצוניות בדבר קץ הימים הקרוב-לבוא, אפשר כי תכניתו של דוד נדחתה קודם-כל משום שבכתבים הנוצריים לא הוזכרה מעורבותו של נסיך יהודי שחור בתהליך התגלותו השניה של ישוע. לו רק היה מציג עצמו כאחד מבני בניו של אחד האמגושים שבאו מן המזרח כדי לבשר את הולדת המשיח אפשר כי כל גורלו היה שונה לחלוטין.

לבסוף, את הנשק שנדרש להגנת היישוב היהודי במלחמת 48' השיגה המדינה הצעירה מצרפת ומצ'כיה (באישורם של הרוסים). ארה"ב ובריטניה—בעלות ברית טבעיות כיום, השיבו את פני ההנהגה הציונית ריקם. קשה לומר אם היתה מדינה אלמלא בחרוּ מדינות אירופאיות לא רבות, לתמוך ביהודים בשעה קשה (בראיון משנות הששים טען דוד בן גוריון כי ללא ברית המועצות של סטאלין, שאיפשרה לצ'כיה לייצא נשק לישראל, לא היה מתאפשר אפילו העשור הראשון לקיומהּ של המדינה). כשאני קורא על דוד הראובני שניסה לשכנע את ונציה ואת מלך פורטוגל לצאת להרפתקה הזאת, קשה לי שלא להקביל את הדברים לימיה הראשונים של מדינת ישראל. מי בכלל חשב אז כי חמישים שנה אחר כך יימצאו בה רוב היהודים שחיו עד אז בארצות ערב ואירופה, ויועלו אליה מליונים של יהודים מכל קצוות תבל, ובכלל זה יהודי אתיופיה.  ב-48' הכל  עמד על כרעי-תרנגולת, ולא היה הרבה פחות פנטסטי, מאשר שורת הצעדים המדיניים שניסה לקדם דוד הראובני. לוּ רק עלה בידו אז, אפשר היה להם ליהודים נשיא שחור-עור (וחוזה מדינה) כבר לפני 500 שנה.

 

רבים מן המקורות בני המאה השש עשרה העוסקים בפרשה זו רוכזו בספר:  סיפור דוד הראובני, על פי כתב יד אוקספורד בצרוף כתבים ועדויות מבני הדור, עם מבוא והערות, ערוך בידי א"ז אשכולי, מהדורה שנייה מורחבת, מבואות מאת משה אידל ואליהו ליפינר, מוסד ביאליק: ירושלים 1993. 
בתמונה למעלה: Paul Klee, Black Prince, Oil on Canvas 1927:

Read Full Post »

mordechaiardon-aarb-village-1954-55

*

עִיר יָם תִּיכוֹנִית מְזֹהֶמֶת

אֵיךְ נַפְשִׁי נִקְשְׁרָה בְּנַפְשָׁהּ.

בִּגְלַל מֶשֶׁךְ הַחַיִּים,

בִּגְלַל מֶשֶׁךְ הַחַיִּים.

[דליה רביקוביץ, 'שוכבת על המים', כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 229]

 &

אני רואה לנכון, לשוב ולהעלות שתי הצעות לשלום אזורי שהונחו לפני כשבעים ושמונים שנים, ולא זו בלבד שלא נדונו מעולם די צרכן, אלא גם שרוב הישראלים שעימם דיברתי אודותיהן מעולם לא שמעו אודותיהן, דבר וחצי דבר, לפני כן. נדמה אפוא כי גם מערכות החינוך היסודיות והתיכוניות וכן המערכות להשכלה גבוהה מעלימות מן הציבור, או למצער טורחות שלא יוודעו הצעות ואפשרויות שהונחו בעבר.

יוסף אליהו שלוש (1934-1870), סוחר, קבלן ועסקן-ציבור, יליד יפו, כתב באחרית הדבר של האוטוביוגרפיה הנהדרת שלו פרשת חיי (הוצאה מחודשת, בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל, תל-אביב 2005, עמ' 369-362), כי הטרגדיה של הציונות המדינית מהרצל ואילך היא הצגתהּ של ארץ ישראל כארץ הנתונה בשממונהּ, המצפה לעולים שייגאלו את אדמותיה. ציונות זו התעלמה מבני הארץ הערבים ומן הצורך לייסדעימם חיי שלום ושכנות טובה. הצגה זו של הדברים גרמה לכך שמעטים מבני העליות הראשונות למדו את השפה הערבית, מה שגרם לכך שרק מיעוט בטל היה מסוגל לקרוא ולדבר בשפת שכניו. מעטים יותר גילו התעניינות של ממש בתרבות הערבית ובאסלאם. לטענת שלוש, חשו הערבים בני הארץ את אדישותם הקרה ואולי אף המזלזלת של היהודים וגם היו ערים לתעמולה הציונית שלכאורה ביטלה את קיומם בהּ בהפכה את הארץ לריקה מיושב. זאת ועוד, אליבא דשלוש, על אף מאמציהם הכנים תחילה של משכילים ערבים מוסלמים מתונים להתקרב אל היישוב היהודי, מתוך הכרה במימד הפרוגרסיבי שהוא מביא עימו לארץ, ומתוך הכרתם בכך שפעילות בין העמים והדתות נצרכת לכינון חיים משותפים, נדחו נסיונותיהם, ועם הזמן ירשו את מקום המתונים, מטיפים ומסיתים שהביאו עימם את גלי הפרעות של 1921 ושל 1929 —כך שההזדמנות הוחמצה. לדעת שלוש, רק הבנה של גודל השעה ושל דחיפות ייסוד הגשר בין הישוב העברי ובין היישוב הערבי בפלסטינה תוכל לקדם את רווחת על התושבים, שהריי רק הפחתת מינון האלימות הבין דתית והבין לאומית תוכל להבטיח את ביטחון יושבי הארץ ואת ההתקדמות הנחוצה בחיי היושבים כאן. קריאה דומה לבניין גשר בין העמים והדתות פרסם שלוש בערבית בעתון סורי בעקבות פרעות תרפ"ט.

במאמרהּ 'שלום או שביתת נשק במזרח הקרוב?" שנכתב בעצה אחת עם הרב פרופ' יהודה לייב מאגנס (1948-1877), נשיא האוניברסיטה העברית, בשנת 1948. הביאה הפילוסופית והאינטלקטואלית היהודית גרמנית חנה ארנדט (1975-1906) את תפישֹתו שנתפרסמה לראשונה במאמר בשנת 1943, לפיה החלופה היחידה ל"בלקניזציה" של האזור, קרי: שדה קרב מתמיד בין עדות דתיות ולאומיות, היא פדרציה אזורית. לדבריה, אישר אוברי (אבא) אבן (2002-1915), נציג ישראל באו"ם, כי זהו אכן יעד מרוחק אך רצוי. אם מאגנס הציע כי החברות בפדרציה יהיו בעיקרן אותן ארצות שבותרו בהסכמי השלום של 1919, כלומר: סוריה, פלסטינה, עבר הירדן, לבנון וסוריה; תפישתו של אבן (1948) היתה כינונה של פדרציה רב-לאומית בין עמי המזרח התיכון כולם, כאשר כל אחד ייזכה לעצמאות בתחומו העצמאי, וישתף פעולה עם האחרים למען רווחה כוללת. לדעת, אבן, מעלתה של הצעתו היא בהכללתן של אראן, תורכיה והנוצרים בלבנון בברית, כך שהברית תורכב לא רק מיהודים וממוסלמים-סונים, אלא תהיה רב-לאומית ורב-דתית. באותה עת, עוד האמין אבן (בעקבות מאגנס) בכך שיכולה להיווסד חלוקה של פלסטינה לשתי מדינות ערבית ויהודית שבירתן המשותפת תהיה ירושלים, וכי גם היישוב העברי וגם היישוב הפלסטיני יוכלו להתקיים בשלום בבירה משותפת [חנה ארנדט, 'שלום או שביתת נשק במזרח הקרוב?', כתבים יהודיים, נוסח עברי: אנה ברוייר,עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011, עמ' 297-293].

מן ההצעות הללו ניתן ללמוד כי שורה של מנהיגים ציוניים מתונים, גם אם לא בני השורה הראשונה של ההנהגה, חשו כבר לפני שבעים ושמונים שנה בצורך דחוף בקידום השלום והאחווה בין העמים ובין הדתות כתנאי בל-יעבור בדרך להפחתת האלימות ושפיכות הדמים ההדדית הנוהגת. הן לדעת שלוש, והן לדעת מאגנס ואבן, כל אימת שהעמים נתפשים לאדישות ולייאוש מקידום החיים המושתפים, ואפשרות כינונה של תרבות משותפת, כך מתרבה העוינות ומתוך כך מתרבה האלימות ושפיכות הדמים. כל אימת שאין חתירה הדדית לכינון פדרציה או למצער לכינון נורמליזציה בין העמים והדתות, ממילא נסחף האזור כולו ל"בלקניזציה" ומתרבות הפרעות, הפיגועים ופעולות התגמול, ונכנסים שוב ושוב אל תוככי מעגלי-דמים שאין להתירם. גם שלוש, גם מאגנס ואבן, ובעקבותיהם גם ארנדט, טענו למעשה, כי הארץ מעולם לא היתה ריקה (כלשונם התעמולה הציונית, החל בהרצל וכלה בבן גוריון); כי על הציבורים העברי והערבי, היהודי והאסלאמי, להכיר אלו את שפתם של אלו, אלו את תרבותם של אלו, זה את דתו של זה, ומתוך כך לכונן דיאלוג יציב ואמפתי בין תרבויות ובין בני אדם, העשוי לפדות את כל החיים באזור הזה, מידי מעגלי האלימות, הנקם והשכול, ולהרבות את רוח הידידות, האחווה והשלום. מפליא עד כמה דברים שהועלו עוד לפני קום המדינה רלבנטים גם היום. ללמד, עד כמה הוחמצו הזדמנויות ועד כמה הוזנחה בנקל דרך הדיאלוג והאחווה, ונמסרה לידי מפקדים מרעימי-פקודות וחילות חמושים עושי דברם, או לידיהם מסיתים ומדיחים, שמתוך ראיה לאומית ודתית, המבקשת את הדברתו של היריב, הובילן את האיזור כולו לכדי "בלקניזציה" ומלחמה מתמדת.

 *

פורסם לראשונה בפורום "אפשר לחשוב" של מולד: המרכז להתחדשות הדמוקרטיה, ירושלים לפני כשלושה חודשים; עולה כאן לראשונה.

ולרגל היארצייט של לאה גולדברג (15.1), החל היום:

*

*

בתמונה למעלה:Mordechai Ardon, Arab Village, Oil on Canvas 1954-1955

Read Full Post »

rachel

*

  אני חושב שהיה זה ספרו של מרק מאזוֹוֶר סלוניקי: עיר של רוחות (תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007)שבו קראתי פרגמנט מדיאלוג בין שני אנשים שהתגייסו לבנייתהּ המחודשת של סלוניקי אחר השריפה הגדולה בשנת 1917. אחד מהם, מנהל עבודה,השני פועל בניין, שניהם—בני מעמד הפועלים בעיר,קיבלו לידיהם את התכנית הארכיטקטונית של הההקמה מחדש שהחלה כצפוי דווקא משכונות היוקרה של נשואי הפנים.לשאלת מי שביקש לברר היכן בתכנית ההקמה-מחדש של העיר נמצאות השכונות החדשות המתוכננות לבני מעמד הפועלים, השיב הפועל התם (אולי הסולידרי מדיי לעירו ולאנשיה): הן ודאי תוכננו מן העבר השני של הדף.

   בספר עיר לבנה, עיר שחורה (הוצאת בבל: תל אביב 2005), חיבור חשוב וקורא תיגר, הדן בהיסטוריה ובארכיטקטורה של תל אביב במחצית הראשונה של המאה העשרים,הראה המחבר, שרון רוטברד כיצד מחק נחום גוטמן באיורי תל-אביב שלו, משנות העשרים, כל זכר ורושם של שכונת אלמנשיה הערבית (האצ"ל החריב רק כעשרים שנים אחר-כך את מנשיה, כמעט כליל, בפקודת מנחם בגין, והמבנים היחידים שנותרו על תילם מן השכונה הזאת הוא מסגד חסן בק, ובית האצ"ל] ושל כרם התימנים, והקפיד להשאיר חלל ריק נרחב, בין אחוזת בית, לימים: תל אביב העברית, ובין יפו, הערבית-יהודית, אף על פי שהיה זה בימיו של גוטמן שטח עירוני מאוכלס למדיי. לנוכח דבריו של רוטברד, התהדהדתי את ציוריו-רישומיו של דוד הנדלר בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה העשרים שתמיד התאפיינו בנהייה של היוצר אל נוף חצרותיה האחוריות של תל אביב; אל נוף השכונות הדרומיות דווקא,שרישומן נעדר,כמעט לחלוטין, מיצירתם של אלו שביקשו לצייר את תל אביב כחזית המפעל הציוני, כעיר אירופאית של שיגשוג וקידמה.

   בשבוע שעבר קראתי לראשונה את ספרו של יוסף אליהו שלוש (1934-1870),פרשת חיי (הוצאת בבל: תל אביב 2005) ספר שראה אור לראשונה, בתל-אביב 1931; ונדפס מחדש בעריכת בן-נינו של שלוש,אור אלכסנדרוביץ'. זהו דוקומנט ספרותי-היסטורי חשוב מאוד לקריאה, לא מפני שהוא מסמך ציוני יוצא דופן,ולאו דווקא מפני שהמחבר שהיה בן הארץ דגל בדו קיום יהודי ערבי, בשלום בין האסלאם ובין היהדות,ובהפרחת אדמותיה של פלסטינה/ארץ ישראל במאמץ יהודי וערבי משותף, לטובתם של כל החיים והדרים בה. האוטוביוגרפיה של שלוש הנה לטעמי יצירה ספרותית רבת-רושם, שלפרקים, ברגעיה הטובים יותר,ראויה להימדד בשורה אחת עם יצירותיהם הטובות יותר של אורי ניסן גנסין וי"ח ברנר,כטקסט מופת, שאינו מוסר פרק בחיי הארץ הזאת בלבד,אלא מפליא בכוחו הסיפורי, בעושר העברית, ובחכמת המסירה. איני חושב כי חילו הספרותי של שלוש נופל מן השמות שהוזכרו בדבר או בחצי דבר. ובכל זאת, אולי משום שהיה בן הארץ ובן למשפחה עתירת ממון (סוחרי קרקעות), אם בכתיבת מאמרי עמדה עיתונאיים,ואם בפעילות ציבורית בועד הפועל של תל אביב— מעולם לא זכה להיקרא סופר, ואף הביע כמה פעמים בסיפרו הסתייגות מפורשת מכך.

   שלוש, בין היתר מפליא לתעד, את יחסי הערבים והיהודים ביפו ובנוה צדק; את יחסיהם הטובים של ערביי הארץ עם בני הארץ היהודים מדורי-דורות,ואת הבהלה הנופלת עליהם לנוכח גלי העלייה המתדפקים על שערי הארץ ומשנים את ריקמת החיים הנוהגת. הוא מתאר פרשות של עזרה הדדית יהודית-ערבית. למשל,כמה פקידים ערבים המצטרפים לשלוש בנפש חפצה כדי להנפיק דרכונים עבור 27 עולים יהודים, שמפני היותם חסרי-נתינות,עמדו להיות מגויסים לצבא העות'מאני ולהישלח לחזית, וככל הנראה, להיפצע או להיהרג; שלוש בעזרת אותם פקידים מצליחים להנפיק להם ניירות מתאימים בזמן. למשל, בעת גירוש יהודי תל אביב ויפו בעת מלחמת העולם הראשונה,משולחת משפחת שלוש מיפו ומתל אביב (שד' רוטשילד) לפתח-תקווה, לקלקיליה, ואחר-כך לכפר ג'מאל. שלוש טורח לציין את אירוחם הנדיב יוצא הדופן של בני כפר ג'מאל את הפליטים היהודים,וכאשר אימו נפטרת במהלך השהות בכפר,הם מציעים לו לקבור אותה במבחר קבריהם (סיפור המזכיר לא מעט את ראשית פרשת חיי שרה מן המקרא, אלא שלא התרחש לפני אלפי שנים, אלא אך לפני כמאה שנה). שלוש גם מתאר את שחיתותו ועריצותו של השלטון העות'מאני בארץ ישראל, ובמיוחד ביפו,וכן את גלי הפרעות שנתחדשו ביהודים בשנים 1912, 1921, ו-1929. בין היתר,פרסם אז שלוש מאמר ביקורת נוקב בעיתון סורי רשמי, על האלימות הלאומנית הערבית, וקרא לערביי פלסטינה לקומם בצוותא את הארץ יחד עם יהודיה,ולחיות בצוותא יחד כבני ברית, בשלום.

   מדוע אין לומדים את סיפרו של שלוש במערכות החינוך במדינת ישראל? מדוע אין משתמשים בו כחלק מן השיח המקרב בין יהודים-ישראלים ובין פלסטינים-ישראלים? מדוע בית שלוש או רחוב שלוש בנוה צדק הם מקומות ידועים לכל,וידוע חלקם בייסוד תל-אביב (יוסף אליהו שלוש היה רע קרוב של מאיר דיזינגוף, לימים ראש העיר הראשון של תל אביב; הם שיתפו פעולה בפעולות הצלה רבות),אבל אין יודעים כמעט דבר על הגותו המדינית של שלוש ועל קריאתו לחיים יהודים-ערביים משותפים, ולכינון חברה משותפת, שכלל אזרחיה בונים אותה, מבלי שהדברים יינגדו את חזונו הציוני? נהיר כי הביקורת הנוקבת שהשמיע שלוש באחרית סיפרו כנגד כזבהּ של התעמולה ההרצליאנית וממשיכיה שגרסו כי הארץ היתה ריקה ושוממת עד התחדשות העליות הציוניות אליה, ואשר גרמה לדידו לכך שהעולים החדשים כלל לא האירו את פניהם לתרבותם של בני הארץ הותיקים (ערבים ויהודים שחיו בצוותא דורות על גבי דורות) ובאו ארצה מתוך עמדה לפיה באו ליצור יש מאין,וכל היש שכבר עמד כאן היה בעיניהם כאין— לא עלתה בקנה אחד אף עם הציונות המדינית הבן-גוריונית,שעל פיה נוסדה לבסוף מדינת ישראל. יתירה מזאת, שלוש אף הזהיר בחריפות, במה שניכר כצוואתו הרוחנית, מפני "השנור"; לדידו, אין לקיים את בניין ארץ ישראל על תרומות וסיוע מן החוץ, משום שבסופו של דבר,'בעל המאה הוא בעל הדעה',והוא עלול להכתיב למנהיגי היישוב העברי מדיניות והוראות שונות, שלא יהיה בינם ובין רקמת החיים המיוחדת שנוצרה כאן (בין היהודים ובין עצמם, ובין יהודים וערבים) דבר וחצי דבר.

   דומה כי תפישותיו הפוליטיות המדיניות של שלוש נימחו מהרה ממפת הציונות (אף על פי שאין ספק שהיה מראשי תל אביב),וכמו אותן שכונות פועלים שלא תכננו בסלוניקי, או כמו אלמנשיה וכרם התימנים שנמחקו מאיוריו של נחום גוטמן, דומה כי גם שלוש הוגלה עם השכונות לצד השני של הדף. סיפרו של שלוש הוא מציאה גדולה עבורי. אני מצר על שהגעתי אליו רק כעת. זה היה צריך לקרות הרבה קודם. משום שאותן שכונות שאיש לא מתכנן; אותן שכונות—אשר תרבות הרוב עושה הכל כדי לשכוח, עשויות להחיל בדיוק את מה שנכון וצריך על מנת לכונן ריקמת חיים משותפת (מצולקת, אך משותפת). אין לי אלא להודות לאור אלכסנדרוביץ' ולהוצאת בבל על ההוצאה המחודשת של החיבור, ולקוות כי רשימה קטנה זו תביא אולי עוד כמה א/נשים לקרוא את סיפרו של שלוש, הן משום כוחו הספרותי,והן משום חכמת החיים האצורה בו, כמטמון נשכח, שהוסתר ונדחק לקרן זוית,על ידי מי שחשו כפי הנראה מאוימים נוכח מסריו הנוקבים– שלא ראו בתעודת המפעל הציוני את כיבושה הכוחני של הארץ,אלא אדרבה הקמת חברה יהודית-ערבית משותפת שתתבסס על יושרה, שלום, וצדק, ובמיוחד על חיים עצמאיים אמיצים משותפים,זה לצד זה,ציונים וערבים, יהודים,מוסלמים ונוצרים.

 *       

יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005, 379 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Leonid Pasternak (1862-1945), Palestine, Rachel's Tomb, Oil on Canvas 1924

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 tel.aviv

*

העולם אינו ברשות האנשים

גם לא המדינה או הנכסים

הם יהיו אולי עוד מאה שנים

אבל ודאי שיהיו ברבות הימים

[נאזים חכמת, 'אופטימיות', ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מטורקית העירה וכתבה סוף דבר: עפרה בנג'ו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמ' 149]  

   מתוך שבחברה היהודית ישנן היררכיות מעמדיות קדומות, כגון: כהן, לוי, ישראל—(השניים הראשונים נהנו ממתנות וממעשרות שהובאו על ידי ישראל תדיר אל בית המקדש), טען ברוך שׂפינוזה (1677-1632) במאמר התיאולוגי מדיני, כי יסוד יציאתו של ישראל לגלות בבל הונחה עוד במדבר סיני על ידי טעות פוליטית קריטית של משה, אשר חילק בין מעמדות, ולא טרח  בתורתו על צמצום הפערים הסוציו-אקונומיים-השכלתיים בין חברי המעמדות בעם, מה שהביא מכח חוק התורה, ליצירת מעמדות אוליגרכיים של כהנים ולויים נישאים מעם, ושל נשיאי שבטים עשירים כקורח, אשר נשאו פניהם לצבור עוד ועוד רכוש ודעתם לא היתה נתונה עוד לטובת העם ולמצבוֹ [ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית: חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1963, פרק שבע עשרה: על מדינת העברים, עמ' 191-173]; במקום אחר במאמר דיבר שפינוזה על ייתכנות כינונה של המחודש של מדינה יהודית (באופן היפותטי) על ידי התפישה כי מלכויות עולות ונופלות, משגשגות ונידפות, לפיכך, אליבא דשפינוזה ישנה אפשרות בנסיבות מסויימות כי היהודים ישובו לארץ ישראל ויכוננו בהּ את מלכותם  (שם,פרק ג': על בחירת העברים, עמ' 43) .

   יושם אל לב כי מחד גיסא מדבר שפינוזה על כך כי העמקת הפערים הכלכליים-אינטלקטואליים בחברה מפחיתה את כושר העמידה של החברה ויכולתה להגן על עצמהּ; מצד אחר עולה מדבריו כי תחת ארגון פוליטי (אולי אף צבאי) נבון ובנסיבות פוליטיות מתאימות אפשר כי היהודים ישובו אל ארצם. פסקה זאת אומצה בחום על ידי כמה מן ההוגים הציוניים בראשית המאה העשרים, וכך ראו נחום סוקולוב [1936-1859, נשיאהּ החמישי של ההסתדרות הציונית, נשיא הסכנות היהודית, מי שתרגם את אלטנוילנד לתיאודור הרצל ל-תל אביב (1902), פובליציסט נערץ בתקופתוֹ]  וגם דוד בן גוריון (1973-1886) בשפינוזה סוג של מבשר ציונות מוקדם, שהפך גם לאחד הפילוסופים הנודעים לשם בקרב האומות. דוד בן גוריון אף מימן בראשית ימי המדינה את תרגומי שפינוזה מלטינית ומהולנדית לעברית.

   אבל דוד בן גוריון וכמוהו רוב-רובם של המנהיגים הציוניים היו מעריצים מושבעים של התורה, כלומר: תורת משה, וכפי הנראה, על אף נטייתם הסוציאליסטית-משהו, התפעלו מן הפסקה השפינוזית על אודות אפשרות כינונה של המדינה היהודית מחדש [אגב, כפי שהראה שלמה פינס (1990-1908), פסקה דומה מצויה עוד קודם לכן בכתבי הפילוסוף היהודי מפרובנס, יוסף אבן כספי, בן ראשית המאה הארבע עשרה]; אך לא שעו לאזהרותיו של שפינוזה השפעתה ההרסנית של חלוקה היררכית-מעמדית בעם, ושל הרחבת פערים מעמדיים בין אוליגרכים ובין עניים; ובין מרכז (בימי בית ראשון: ירושלים; כיום: תל אביב רבתי) לפריפריה.

   קשה היה להימנע מיצירת היררכיות חברתיות מעמדיות מחודשות בחברה הישראלית הצעירה. ראשית משום שהקהילות היהודיות בכל פזורות היהודים היו בעלות מבנים היררכיים; יותר מכך, לאחר הקולקטיבים שהקימו בני העליות השניה והשלישית, הגיעו עליות מבוססות יותר של סוחרים ובעלי הון שהתבססו בערים החדשות שהוקדמו בפלסטינה (בהשפעת עליית הנאציזם, חקיקת חוקי נירנברג, והאנשלוס), ואילו העליות שלאחר קום מדינת ישראל, כבר הביאו עולים, שאמנם לא התחנכו על אדני ציונות-סוציאליסטית במיוחד, והניסיון לסגלם אליה (למשל, קליטתם של נערים/ות בני עדות המזרח כ'ילדי חוץ' בקיבוצים) הותירה אחריה לא פעם אנשים שבחווייתם נקרעו מבית הוריהם ומהוויה שהייתה אהובה עליהם והושמו להתחנך תחת ערכים שנכפו עליהם, ואשר לא פעם חשו כלפיהם ניכור או זרות.  אם אשוב לשפינוזה, הריי אליבא דספר האתיקה שלו, שינויים חברתיים-פוליטיים-דמוקרטיים, הם תולדה סיבתית של עבודת הסברה רבה, בלתי כפויה, על המעוניינים לקדם ערכים דמוקרטיים-ליברליים בחברה דמוקרטית, לפעול מכח תבונתם הפוליטית על מנת לקדם נורמות דמוקרטיות מבלי שיתקבלו על ידי הציבור ככפיה או כגזירה, אלא הואיל והם יבינו את מעלותיה של השיטה המבטיחה את מירב החירויות למירב בני האדם (אזרחי המדינה), וכי כל אחד מן האזרחיים בדמוקרטיה יוכל להינות מזכויותיו באופן שיוויוני לכל אחד מן האזרחים האחרים.

   אבל גישתו זו של שפינוזה נדמית מעט נאיבית ואוטופית בעולם העכשווי שבו עמלים משרדי יחסי ציבור, ומשרדי הסברה והבניית דעת קהל, או לחליפין מועצות של גדולי תורה ושמשיהם או מועצת יש"ע, על הדעות שיונחלו לציבור האזרחי. מה בכל זאת ניתן לעשות על מנת להקטין את סכנת היווצרותה של אנומיה חברתית [תהליך פירוק של חברה עד חידלון, אני שואל את המונח שטבע הסוציולוג היהודי צרפתי דוד אמיל דירקהיים (1917-1858) בנדון] כתוצאה מהרחבה מתמדת של פערים מעמדיים בחברה? לטעמי, מעבר  לפעילות חינוכית ולשימוש בחופש הדיבור וההתבטאות על מנת לקדם ערכים דמוקרטיים-ליברליים-שיויוניים בחברה הישראלית, יש לאמץ את הפתרון שהציע אחד מן התיאורטיקניים הבולטים של הדמוקרטיות המערביות במהלך העשורים האחרונים האיטלקי, ג'ובאני סארטורי (GiovanniSartori, נולד בשנת 1924), בספרו AThoeryofDemocracy,Revisited,1987 (ספר שהפך לקריאת חובה בחוגים למדע המדינה ברחבי העולם,   בפרק 12: Equality, עמ' 366-337, שם), לפיו לא ניתן במעש לדאוג לחלוקה שיויונית של משאבי המדינה בין כל מגזריה ואזרחיה, בין היתר: משום הדינמיות של הפערים, המתחדשים כל הזמן, כפי שהצרכים משתנים כל העת. לפיכך מציע סארטורי להרחיב את הרגולציה של המדינה הדמוקרטית, על ידי ועדות משפטיות בלתי תלויות שיוכלו להצביע על מוקדי אי השיויון והרחבת פערים-חברתיים, בנסיון כן להיאבק על מנת לצמצם אותם בכל מקום בו יתגלו ולהורות לממשלה המכהנת לנקוט צעדים מיידיים לבלימתם.  מאחורי עמדתו של סארטורי עומדת ראייה פוליטית ריאליסטית ומפוכחת לפיה המדינה אינה יכולה להבטיח את השיויון הסוציו-אקונומי בין אזרחיה, אבל מחובותהּ לעשות בכל עת בפועל על מנת להקטין את הפערים בין המגזרים החברתיים השונים ובין הפרטים, ואגב כך להגביר כתוצאה מכך בכל עת את יסודות השיויון החברתי, והצדק החלוקתי.

   יותר מכך, דומה כאילו סארטורי מכיר ובצדק בחדלונן של אידיאות כגון 'צדק' ו-'שיויון' להתממש במציאות החברתית האנושית (או לכל היותר, להתממש באופן חלקי בלבד בחברה הפוליטית ולא באופן מוחלט),  אף על פי כן, עמדתו תועלתנית, באשר הוא מבקש להבטיח בכל עת את מירב התועלת למירב בני האדם, דווקא על ידי מאבק מתמיד באותה דינאמיות חברתית מתחדשת המעמיקה את הפערים ועל כן את העוולות בין מגזרים חברתיים, מעמדות חברתיים (סוציו-אקונומיים או מקצועיים) וכיו"ב. המדינה אינה יכולה להחיל אידיאות מוחלטות במציאות מורכבת ודינאמית המשתנה תדיר (כפי יוזמתם החופשית של אזרחיה), אבל היא יכולה לפקח ובמידת הצורך גם להגביל כחוק אף לעצור את היסודות החותרים תחת אידיאות המנחות את המדינה הדמוקרטית-ליברלית, ובמקרה הפרטי של מדינת ישראל, גם היהודית.

   דרישתם של ראשי הפגנות המחאה הנערכות זה עתה ברחבי הארץ, צריכות להיות לטעמי, בראש ובראשונה, מיוסדות על התיאוריה של סארטורי בדבר השררת צדק-חלוקתי. מובן כי אימוץ דבריו של סארטורי תגביר את כוחה של המערכת המשפטית בישראל על פני המערכת הפוליטית הנתונה ללחצם ולשבטם של בעלי ההון ובעלי השפעה אחרים (למשל מנהיגים רוחניים של מפלגות דתיות). זוהי בדיוק, דרישה אחת פשוטה ונהירה, העשויה להיטיב עם כלל אזרחיות ואזרחי ישראל, משום שתפעל להקל בכל עת את יסודות האי-שיוויון ולבטל את הרחבת הפערים החברתיים בין אזרחי המדינה. חסרונה של שיטה זאת נובעת מכך שהצלחתהּ צריכה את כפיפותהּ של המערכת הפוליטית להוראת המערכת הרגולטורית-המשפטית, והריי במציאות שבהּ קביעותיהן של ועדות משפטיות הינן כהמלצה בלבד בעיניי הפוליטיקאים, קשה להניח כי יחול שינוי גדול, אלמלא תצליח המערכת המשפטית לאכוף באמצעות הממונים על האכיפה, את קיומן המהיר של החלטותיה, על ידי הגורמים המוסמכים לכך.

   אני מחבב מאוד את קביעתו של סארטורי משום שהיא מטילה על המדינה אחריות לגורל אזרחיה. לא עוד סיסמות שחוקות לאמור: 'שיויון' 'צדק חברתי' 'שלום' 'חלוקה צודקת' (כולן בחינת אידיאות מעומעמות); אלא הקמת מנגנוני פיקוח ובקרה שלמרותם תהיה כפופה המערכת הפוליטית, ואשר תפקידן המובהק יהיה לעמוד על כל אותם 'נקודות עיוורון' של הרחבת פערים חברתיים, חיזוק מסוכן ביחסי הון-שלטון-עיתונות וכיו"ב. דרג זה יהיה שוקד לעמוד על משמר הדמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח במדינה היהודית-דמוקרטית, ועל כן על ההטבה עם כלל אזרחיה היהודים והלא-יהודים של מדינת ישראל.

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נמל תל אביב, אקוורל, מועד בלתי ידוע.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »