Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דוד וינפלד’

 

הליכה ללא תוכנית, לפי ראות עיניי ולא בעקבות המדריך,

התבוננות בבתי מסחר ומלאכה אקזוטיים; מסגר, משרד נסיעות, חברת הקבורה,

בהייה סתם,

הרמת חלוקי אבנים והשלכתם,

לגימת יין בפינות האפלות ביותר כמו Chez-Jean, Petit-Vatel,

קשירת שיחה עם אנשים,

חיוך לנערות,

הצמדת פנים אל הקירות כדי לצוד את הריחות,

שאילת שאלות שגרתיות רק כדי לבדוק אם טוב-הלב האנושי עדיין לא פס מן העולם,

השקפה על אנשים באירוניה אך באהבה,

[זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2005, עמ' 224]

 

התחלתי לכתוב את האתר הזה לפני שלוש שנים (הרשימה הראשונות שלי הפכו נגישות לצפייה ב- 10.9.2008). מפרספקטיבה של זמן-שעונים שקול הדבר לשירות חובה צבאי או לתואר ראשון. מבחינת זמן-רגשי חלפה התקופה כימים אחדים, ואף על פי כן למדתי המון על עצמי ועל הכתיבה שלי, וגם על הדברים שמניעים בי חיוך, על דברים שמניעים בי עִצָּבוּן, ועל דברים  שגורמים לי ליצור. הכרתי גם דרך האתר כמה חברות וחברים לדרך, שהיטיבו את ימיי במחשבות, ברעיונות, בתמיכה או בויכוח. תודתי והוקרתי להן/ם נתונות כתמיד. אני מאמין שהן/ם מרגישות/ים בהּ.

   נטלתי חופשה בחודש האחרון. מה שגרם לי במעט הפנאי שהיה לי לקרוא מעט רשימות ישנות, לקבל פרספקטיבה על דרך-המלים שנעשתה פה. גיליתי רשימות ישנות שבקושי זכרתי את תוכנן, ומאוד נהניתי לקרוא בהן מחדש;  גם הבחנתי בתמטיקה של חלוף זמן: השנה הראשונה קצת נדמתה לי כימי ילדות: סקרנים, נועזים, מתלהבים, נסיינים, יורים לכל מני כיוונים, מנסים לפענח את הסביבה האינטרנטית ואת השאלה מה גורם לא/נשים לצפות באתר-אישי; השנה השנייה: סוג של התבגרות- התמקדות בדברים, שלשמם חשתי שיש לכתוב. זהו שלב שבו נעשיתי הרבה פחות קשור להמולת האקטואליה באתרים סביבי; שנה בהּ נעשיתי הרבה פחות עסוק במידת הצפיה באתר או אפילו בשיח שלי עם בעלי אתרים רבים אחרים. החלטתי יותר ויותר להביע את רשמיי שלי, להתרחק במודע מן 'התקשורתי' וגם מן 'הפוליטי' ולנסות להיות מינורי ואישי כפי שאני, וכפי האפשר; לקרוא בעיקר את באתרים שמרחיבים את עולמי ואת תודעתי. עם זאת, המשכתי לכתוב רשימות על נושאים חברתיים ועל עוולות המצויות בישראל בשפע, אבל רק על דברים שהרגשתי שנוגעים בי עמוקות כאדם. כבר מראשית דרכי באתר, העליתי גם רשימות אישיות,  שלא תמיד הובנו על ידי הרגילים לקרוא טורי-דעה המורים מה יש לעשות, כנגד מה יש למחות. וכך קיבלתי, מדי פעם, בקשות להיות נגיש יותר, לכתוב בעברית-מדוברת, פחות פיוטית, לחדד את מסרי, לקצר את אורכן של הרשימות, ולצמצם את מספר המקורות האינטלקטואליים שאני שוזר בהן. אני חושב כי אי-שם בתחילת השנה השנייה, התחדדה בי ההחלטה המודעת ללכת אל 'עצמי' ולא אל 'הציבור'. כמובן, שמחתי מאוד בהחלטתי זאת. הופתעתי מכך שכעבור זמן התברר כי במנוגד לציפיותיי, גם הצפיות באתר רק האמירו והאמירו עד להגירה לפני כשנה וחצי מאתר "רשימות".

    וכך, לפני כשנה וחצי נטעתי אוהל בשדרת הוורדפרס, ומאז אני כאן. אני יכול לומר כי הצפיות באתר הצטמצמו באופן ניכר, אך שיח התגובות נותר משמח לכשהיה, וגם מספר המנויים לאתר (דרך המייל ודרך ה- RSS) שילש את עצמו. אני חושב כי התמדתי בהחלטתי להיות יוצר ומהרהר המפרסם את יצירותיו על רשת האינטרנט, יותר מאשר בלוגר או חלק מקהילה-חברתית על הרשת. אני חושב כי מראש, כבר בשנתי הראשונה, הצהרתי אי-בזה כי מטרתי היא להיות סוג של בית מרזח קטן נעים ואפלולי: עם ברמן שתוי שמוזג רעיונות (וקצת על הרצפה) ואז מחליף תפקיד ומנגן בלוז עם נגיעות קומיות אצל הפסנתר בלוויית קולו העשן. אתר הנועד למי שאוהבים את האווירה ואת המזג הזה. אני חושב שעמדתי בכך בהצלחה. הצלחתי להקים אתר שהרבה לדון, בראש ובראשונה, בשירה (במיוחד מרחבי העולם), בפרוזה, במוסיקה ובאמנויות אחרות— ביצירות שבדרך כלל אינן נמנות עם המכונה "תרבות פופולרית" ולזכות בקהל קוראות/ים נאמן, היודעים לאתגר אותי: לגרום לי ללמוד דברים חדשים, ולהביא אותי לחשוב מחדש על דברים ישנים, שאמנם צריכים מחשבה מחדש; להודיע לי על קיומן של יצירות חדשות, להרחיב עליי את עולמי. אני יותר ממבסוט. שמח על כך שהאתר הצליח לרכז סביבו חבורה של א/נשים המשמחות/ים אלו את אלו בתגובותיהם; אתר שרחוק מזרוּת ומניכּוּר, שיש בו מקום להביע דעות ורעיונות, וגם את מי שיהיו קשובים אליהם. אני שמח בכל מי שנכנס/ת לקרוא ב- פרא אדם חושב לא מפני שזהו האתר שלי, אלא מפני שמשמח אותי לגלות שדברים שאני אוהב ומוקיר זוכים לאיזו אהדה ומחשבה ורגש-עדין מצידם של א/נשים אחרים/ות. כל כך בודד לפעמים לשאת בלב את האהבה לשירה, לשפה, ליצירות תרבות ורוח ששמעם נישא רק על שפתי מעטים, שיש בעצם הווייתו הדיאלוגית של האתר הזה ושל שיחותיי עם המגיבות/ים כאן שמחה גדולה עבורי, ואולי אפילו נסיון לכונן איזה שיח אלטרנטיבי: לא תקשורתי-פופולרי, לא פוליטי-. אקטואלי, לא אינטלקטואלי-קר, אלא מקום של קשב וקרבה לנושאים וליצירות הזוכים למעט מדיי קשב וקירבה.

   אני עומד בפתח השנה הרביעית שלי על הרשת. מרגיש כבר שהאתר התבגר, עמד על זהותו, כתיבתי אף היא התחדדה, ויותר מתמיד גם הכתיבה וגם השהיה באתר השרתה עליי בשנה האחרונה סוג של רגש נינוח ונעים; עם זאת, איני יכול להימלט מאיזו תחושה של זקנה מסויימת שקפצה פתאום, מן בלימה של ההתלהבות ההיא הישנה לכתוב ולהעלות את הרשימה הבאה; העדפה לצאת למסעותיי בספרים אהובים וביצירות אחרות, מבלי לדווח על כך כאן (אני כותב אך ורק על יצירות שאני אוהב). ובכל זאת, הפאב השכונתי הפינתי, הנהנה מרחש גלי הים, ומנופהּ של חצר אחורית, חשוב לי ומשמח אותי. אני גם מרגיש כי הוא חשוב לכמה וכמה קוראות וקוראים הנהנים גם הם מן המתרחש כאן. חוץ מזה, זהו המקום הקטן שבו אני יכול למזוג בכוסות של חצי ליטר רעיונות שאני אוהב, ולנגן את הבלוז הקיומי שלי. לעתים, אחרי הסגירה, בשעות הלילה המאוחרות, שעות שבהם יש מעט מאוד אם בכלל, תנועה באתר, אני מוזג כוסית שלבורבון או כוס ערק, פורט כמה צלילים על הפסנתר,ומדמה לשמוע את אדוות הגלים נשטפת מרחוק.

   אז יש את תחושת ההזדקנות מצד, ואת מצב הרוח המרומם מצד, ויש את סבב השנה הרביעית העומד להתחיל. וכרגיל, מרוב עיסוקים, אני נתון בנדנדה הסתווית הזאת של: "צריך להמשיך, אני לא יכול להמשיך, אני אמשיךְ" [סמואל בקט, הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון, ספריה החדשה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמ' 361], והואיל ואין לי את היכולת להתיר את הפלונטר הזה לבדי, החלטתי להביא כאן שיר ההולם את מארג תחושותי כעת, שיש בו גם את השמחה וגם את האש שמפכה בי אחרי כוסית של ויסקי סקוטי טוב:

 

זְקֵנָה נִכְנְסָה, אַךְ שֶלֶד עֲצָמוֹת, בִּלְבוּש שְחוֹרִים בָּלֶה

וּמִצְנֶפֶת עִם חֲרוּזִים מִתְקַשְקְשִים מֵעָל;

בְּרִיָּה עֲלוּבַת-מַרְאֶה, מִי הָיָה מַאֲמִין שֶתוּכַל לְהִתְקַיֵּם

עִם טִפַּת חַיִּים כָּזֹאת, וְעוֹד לִחְיוֹת, לַעֲזָאזֵל!  

 

הוּא נָתַן לָהּ וִיסְקִי חָרִיף – הִיא הִרְעִידָה כְּאִלְתִּית

וְאַךְ בְּקשִי אָחֲזָה אֶת הַכּוֹס, בְּרִיָּה עֲלוּבָה;

אָז הוּא נָתַן לָהּ כּוֹס נוֹסֶפֶת, הִתְבַּדֵּחַ אִתָּה, וְעוֹד אַחַת, וְאַז

פִּרְאִי כְּוִיסְקִי זִנֵּק בָּה טִבְעָהּ.

  

הַמַּטֶּה אֲשֶר הוֹצִיא מִן הַסֶלַע בַּמִדְבָּר מַיִם

לְעוּמָת הַחַיִּים שֶפָּרְצוּ מִמֶנָּה הָיָה עוֹבֵר-בָּטֵל;

הַנֶּפֶש הַיְשִישָה-דְהוּיָה זָרְחָה וְזָהֲרָה בִּבְעֵרָה;

מֵעוֹלָם לֹא רְאִיתֶם דָּבָר כֹּה מָלֵא חַיִּים וְצוֹהֵל.

  

הִיא הָיְתָה כְּשָׂק הוֹמֶה קוֹפִים, וּצְחוֹקָהּ

לִפְרָקִים אֶל גְּבָהִים לֹא-יְאֻמְנוּ נָסַק;

עִם כּוֹסִית לְאַחַר הַשְמִינִית הִשְתַּנָּה מִזְגָּהּ וּלְשוֹנָהּ

הִשְתַּלְחָה כְּבָרָק מִתְפָּרֵץ בְּזִיגְזַג.

  

הַחֲתוּלָה הַזְּקֵנָה-שְתוּיָּה בִּטְּאָה עַצְמָהּ עַד תֹּם;

פְּרוּעָה כְּסוּפָה, וְלָבֶטַח עָדִיף כָּך לִהְיוֹת

מֵאֲשֶר כָּל הַמִּתְחַכְּכִים יַחְדָּו בִּבְדִידוּת וְחֻלְשָה

כְּטוֹעֲמֵי-מֵרֹאש רִגְבֵי בֵּית קְבָרוֹת.

  

לְלֹאסָפֵק יֵש שֶיְגַנּוּ מַתַּן מַשְקֶה מַמָּשִי

לַגוּף הֶעָלוּב וְיַמְלִיצוּ לָהּ יָמֵיהָ לְכַלּוֹת

כְּטֹפֶס תַּנַ"ך מְשֻמָּש-בָּלֶה שֶנִתָּן לִרְאוֹת בָּרְחוֹב

בּתֵבוֹתֶיהַ שֶל עֶגְלַת-סְפָרִים בִּשְתֵּי פְּרוּטוֹת.

 

כָּל שֶיוֹדֵעַ אֲנִי, שֶכָּל כַמָּה שֶשְׂבֵעִים יִהְיוּ וּמְהֻדָּרִים

תִּשְעִים אָחוּז מֵהָאֲנָשִים הַמְהֻגָּנִים לְעוֹלָם לֹא יִחְיוּ

בְּמִשְמַנֵּי גְּוִיּוֹתֵיהֶם חַיִּים מְלֵאִים מִתְּחִלָּה עַד קֵץ

כְּשֵם שֶנִגְּלוּ בִּזְקֵנָה פִּרְאִית זוֹ בָּיוֹם הַהוּא.  

[יוּ מקדרמיד, 'זקנה במזג מרומם במיסבאה אדינבורגית', השושן הקטן הלבן: אנתולוגיה סקוטית, בחר, תרגם מאנגלית ומסקוטית והקדים מבואות: יאיר הורביץ, הוצאת עם עובד: תל אביב 1988, עמ' 18-17]

 

  אני בוחר להתחיל את שנתו הרביעית של פּרא אדם חושב כחתולה זקנה אדינבורגית שתויה ושמחה, כשק מלא קופים ההומים להתפרץ, להפר את הסדר, לבלבל את המוּכָּר, ליצור משהו חדש, עוד איני יודע מה ומי. אני ארים עוד כוסית לחייכן/ם עד שאחליט מה שיהיה, ואחרי כן עוד כוסית לחיי ההחלטה הזאת.     

    

 

בתמונה למעלה: Marcel Duchamp, Landscape, Oil on Canvas 1911

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »