המענה הנדיב

 

הואיל ואיני נוהג לכסות בשורה טובה בתחום הספרים, כל שכן בשורה מצוינת, אני מנצל את צורת-בלוג זו להודיע כי ראתה אור אסופת המאמרים משובבת הנתיבות ופורמת המוסכמות: מהי תודעה: מדעים, פילוסופיה, מיסטיקה (בעריכת: ד"ר אבי אלקיים ופרופ' עודד מימון,  הוצאת אִדְּרָא: תל אביב 2018); 810 עמודים של מאמרים העוסקים באספקטים שונים של התודעה האנושית בזמנים היסטוריים שונים ובתרבויות מגוונות. בין היתר ניתן לקרוא בהּ על התודעה בפילוסופיה, במחול, בפסיכולוגיה, במדעי הקוגניציה, במדעי המוח והמתמטיקה, בהשפעת חומרים נרקוטיים על התודעה, במיסטיקה, ביהדות בנצרות ובאסלאם, בהינדואיזם ובזן בודהיזם, באנתרופוסופיה, בדרך הרביעית, ביוגה, בטאי צ'י ובמדיטציה. בין הכותבים: שלמה גיורא שוהם, אמיר אור, מרק אלן וקנין, אוהד נהרין, יוחאי עתריה, שולמית קרייטלר, אביבה ברקוביץ אוחנה, דוד פונטנה, אבי אלקיים, עודד מימון, דפנא לוין, דן מרקר, ויליאם צ'יטיק, בנימין אברהמוב, אדמיאל קוסמן, יואל הופמן, יעקב רז ועוד ועוד. כמה מן המאמרים עובדו על ידי מתוך הרצאות מתומללות וכן, זכיתי לקרוא ולהגיב על חלקים גדולים מן הכרך. תודה לעורכים שראו לנכון לציין זאת בתודה מיוחדת בין שלמי התודות.

במיוחד שפר חלקי שהופקדה בידי הרצאה בעל-פה מאת יואל הופמן מ-2006, מתוך סדרת עיון רבת משתתפים, שנערכה במרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה באוניברסיטת בר אילן באותה שנה. מי שכתב מפי הופמן,  כלל בנוסח שבכתב שיבושים רבים ורחוקים, והרבה נדרשתי לעמול כדי לתור את המקורות והשמות שהוזכרו בדבריו. ההרצאה הפכה בהמשך למאמר קצר (שזכה לאישור הופמן), ובה, בין היתר, הוא משתף לראשונה (למיטב ידיעתי) בדרך שהובילה אותו מן הפילוסופיה המערבית ללימודי זן בודהיזם ביפן.

הנה שני קטעים, מתוך המאמר, 'כמה הערות על אודות דג':

*

[…] בשנות ה-60 הייתי סטודנט נלהב לפילוסופיה. גם אהבתי פרסונות. החלפתי נאמנויות ואמונות. הספקתי להיות קנטיאני וגם פוזיטביסט. כל דבר שכנע אותי. באותה תקופה הייתי משוחח הרבה עם חברי הקרוב דאז ד"ר משה קרוי (1989-1948). יום אחד נפל לידי ספר בשם חכמת זן. פתחתי אותו וקראתי. הקואנים (סיפורי הזן) שזה עתה הבאתי בפניכם נמצאו בכרך ההוא. גמרתי בלבי: זהו, סיימתי פה (פילוסופיה מערבית) ואני הולך למקום הזה (זן-בודהיזם) […] לימים הכרתי את הסופר הירושלמי הגדול דוד שחר (1997-1926), מחבר היכל הכלים השבורים. הוא היה גם המתרגם של הספר שהזכרתי, חכמת זן, מאנגלית. הספר במקור היה אנתולוגיה קטנה של קואנים זן-בודהיסטים ושל סיפורים דאואיסטיים, שנאספו ונערכו על ידי האמן והמשורר, פול רפס (Reps, 1895-1990). כתבתי לשחר: 'שמע, הספר הזה שינה את חיי'. הוא השיב: 'אז זה אתה שקנית את העותק היחיד שלו'.  מעטים ויחידים ידעו אז בארץ מהו זן. אני החלטתי ללכת לשם.

בשלב הבא הגשתי בקשת מלגה למשרד החינוך היפני ונסעתי לארבע שנים. קודם לכן הכרתי נזיר זן יפני ששהה בארץ באמצעות חוקרת רפואית יפנית, שהקדישה את מרצהּ לחקר מחלת הסרטן. הוא היה עורך סדנאות מדיטציה בנות שבוע כל אחד בתל אביב, בחיפה ובעין כרם (בירושלים). די הקשו על קבלתי, משום שלא היה לי רקע, אבל אפשר שהשלמת הדוקטורט הקלה עליהם להכניס אותי. הגעתי לאחד השבועות האלו במנזר בעין כרם וישבנו שם במדיטציה כ-12 שעות יום-יום. אני זוכר איך בחלוף הזמן הלכו קולות עבודתם של סתתי האבן שבחצר ונצטללו, ואיך ביום השלישי כל שעה נדמתה רק כדקה, ואיך ביום הרביעי פרצה אחת המשתתפות בבכי, כאילו כל מה שהכירה קרס-נפל, ואיך הנזיר לא בא לעודדה, ורק אמר: 'לא נורא, לא נורא'. אף על גב שמיררה בבכי שעות.

היה שם גם משתתף אנגלי, איש אירוני וקר. בבוקר היום השלישי הוא פרץ בצחוק. לא שמעתי צחוק כזה מימי. הנזיר השיב לו בצחוק, כאילו אמר: 'אני מבין'; הוא אמר: 'נכון, אתה מבין'. כמובן, הם לא הוציאו מילה מפיהם, רק צחקו. אני נזכרתי בביטוי 'צחוק האלים' המופיע במיתולוגיה.

לאחר שכולנו פנינו לדרכינו, והגעתי לתחנה המרכזית, גיליתי המון אדם מחכה להסעה, והאוטובוסים, בכל פעם שהתמלאו, יצאו לתל אביב. המתנתי שעות, ופתאום ההמתנה לא הכבידה עלי. לא היה אכפת לי בכלל. עד אז הייתי קצר רוח עד כדי כך, שאם הייתי צריך להמתין עשר דקות בתחנה, הייתי עוצר מונית חולפת.

אין תכנים למדיטציית זן. לא אומרים לך תהגה בזה או תהגה בזה. רק אומרים: שב ישר; תנשום כך; תנשום נכון. במנזר זן יפני, גם בזה התנסיתי, כשאתה עייף ולא מרוכז, אתה מחווה קידה קדימה. מאחוריך הולך נזיר אוחז מקל והוא מכה בך בתגובה, כדי לעורר אותך. מכה חזקה. היא לא מכאיבה כלל. עם זאת, לעיניים מערביות זה נראה נורא ונשמע נורא.

קיבלתי מלגה ללימודים באוניברסיטת קיוטו אצל פרופסור נכבד למדע הדתות. עם זאת, ניצלתי את נוכחותי שם ויצרתי קשרים עם אוניברסיטת הנאזונו (Hanazono) בקיוטו, מוסד לימוד של זן-בודהיסטים, אולי הדבר הקרוב ביותר ביפן לאוניברסיטה דתית. סגירותו של המוסד שלהבה חובבי זן-בודהיזם מערביים רבים באותה תקופה. שם ישבתי והתוודעתי לכמה מורי זן שהרצו במקום. קראנו יחד טקסטים. הסטודנטים נהגו לשבת יחד במדיטציה, בדיוק כמו שבאוניברסיטה דתית נוהגים להתכנס כדי לקיים את חובת התפילה. יום אחד תהיתי לפני אחד הפרופסורים מדוע אין מקיימים גם מפגשים בארבע עיניים בין המורים ובין התלמידים/נזירים כדוגמת הקואן הידוע: מהו צליל מחיאת כף יד אחת? הוא פנה והסביר לי שישנה שבועה של הנזיר לא לגלות מה שמתרחש במפגשים אלו. עם זאת, ישנו ספר הקרוי, הספר השחור, שכולו מבוסס על שיחות כאלו, שנערכו ופורסמו (בשנת 1916) באמצעות מי שבחרו להפר את השבועה. יותר הוא לא הסכים לגלות לי.   

הלכתי לחנות לכתבי קודש בודהיסטיים בקיוטו לברר אם ניתן לרכוש את הספר. המוכר ידע על מה מדובר, ואמר לי שאין לו אותו כרגע במלאי וכי הספר יקר מאוד. התחייבתי לשלם את מחירו אם ישיג לי עותק, וכך קיבלתיו. שם ישנן תשובות. את הספר תרגמתי מאוחר יותר לאנגלית (1977,1975). אני זוכר שפרסום התרגום לאנגלית עורר חשש כבד שמא יגרום לתקרית דיפלומטית בין ארצות הברית ליפן, שכן מדובר במסורת סוד שאין לפרסמהּ ברבים. הפרסום עבר בשלום, קרוב לוודאי מפני שהמקום של ספרי הזן בחיי היום-יום היפניים הוא שולי מאוד. למעשה, חכם הזן שהכרתי באוניברסיטת הנאזונו שיתף עמי פעולה בתרגום הספר ובהערות הפרשניות שצירפתי על הטקסט. מתברר שגם הספר השחור הפך עוד קודם לכן למעין מדריך למורי הזן שבמנזרים, כיצד להשיב על שאלות תלמידיהם. המלומד שעמד מאחורי פרסום הספר בשנת 1916 העניק לו במקום את השם גֶנדַאי סוֹג'יזֶן היוֹרוֹן (ביקורת על הזן המזויף של ימינו). הוא היה מן רפורמטור כזה שטען כי חכמי הזן של דורו כבר אינם יצירתיים ואינם מסוגלים להשיב לתלמידיהם בכוחות עצמם, אלא רק להמשיך מסורות קודמות. הגישה הזאת של חשיפת הסודות כתוכחה ודאי אינה מעוררת סימפטיה. עם זאת, ככלות 50 שנה מאז פרסומו הראשון, כבר עבר הספר לשמש בתוך המנזרים, ולא נתפס עוד כמקטרג. הוא גם לא טעה כלל בביקורתו על דעיכת היצירתיות במנזרי הזן.

חשוב לציין, כי הואיל ועיקרו של מסע הזן הוא העמקה פנימה, אין כל צורך לנסוע ליפן בכלל או להשתלם דווקא שם, כשם שישנם יפנים שאוהבים את התנ"ך, למשל, ואם ימהרו לקנות כרטיס טיסה לישראל, לא ימהרו למצוא בה נביא אחד; כך אין מגיעים ליפן בימינו כדי למצוא מורים במעלתם של חכמי הזן הקדמונים. יתרה מזאת, אם יעלה על דעת התלמיד לשאול חכם זן יפני בן זמננו, 'כיצד ניתן להגיע להארה?', סביר להניח שהוא יכה אותו על קודקודו. יהיה זה המענה הנדיב ביותר האפשרי […]   

[יואל הופמן, 'כמה הערות על אודות דג', מהי תודעה: מדעים, פילוסופיה, מיסטיקה, עורכים: אבי אלקיים, עודד מימון, הוצאת אדרא: תל אביב 2018, עמ' 631, 637-635 בדילוגים]

*

כמה הערות: תרגומיו המוזכרים של הופמן מיפנית לאנגלית ראו אור בשני ספרים: The Sound of One Hand משנת 1975; ו-Every Hand Exposed  משנת 1977. שני הספרים כאחד ראו אור במקובץ במהדורה עברית לפני שנים אחדות: קול היד האחת, תרגום מיפנית יואל הופמן, נוסח עברי דרור בורשטיין, הוצאת כתר: ירושלים 2011.

תודתי מלב למורה וחבר, ד"ר אבי אלקיים, שמאז שנפגשנו לראשונה לפני כ-18 שנים, יצאתי עימו  לכמה וכמה מסעות ארוכי שנים, ורבי עלילות והסתעפויות; אחד מהם, מגולם בספר הזה. כן ירבו המסעות.

לבסוף, הספר מוצע לכבוד חודש הספר העברי באתר הוצאת אִדְרָא (הוצאה אקדמית עצמאית) ב-25% הנחה. מחירו הקטלוגי הוא 224 ₪ ובלוויית ההנחה, מחירו יסתכם ב: 168 ₪. כדאי להצטייד בעותק שילווה אתכם ימים ארוכים. אקווה שהספר יכה על קודקדכם בקרוב.

*

*

בתמונה: Lee Friedlander, Kyoto Japan  1981

Read Full Post »

קורבנות, מלחמה: כמה מחשבות על פריזמות שבורות דרכן אנו מתבוננים במציאות

*                                           

*

ליום פטירתו של עמנואל לוינס (1995-1906), נר שמיני של חנוכה.

 

נכתב לנוכח האירועים האחרונים בדרום.  

 

 

א. דוד שחר

*

  בשבת יצא לי לעיין מחדש, אחרי שנים ארוכות,  בספרו של דוד שחר (1997-1926) קייץ בדרך הנביאים [ספריית הפועלים: תל-אביב 1969// הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד): תל-אביב 1996], החלק הראשון בשבעת הספרים המהווים את הקורפוס 'היכל הכלים השבורים' פרי עטו. שחר מדובב את זכרונות ילדותו, את המציאות הירושלמית הפנטסטית של ילדותו, של ילד הקורא הלוך וחזור את תרגומו של ח"ן ביאליק לדון קישוט של סרוונטס, ומאזין רוב קשב בגניבה לדברי השכנים.  

   משום מה נגע ללבי סיפורו של בּלוּם (כשם גיבורו של ג'ימס ג'ויס),ד"ר לביולוגיה ורוקח,הלובש מכנסי חאקי קצרים-בריטיים,תחת חלוקו הלבן.בלוּם הורחק מן האוניברסיטה העברית לאחר שעימות בינו ובין פרופסור למקרא הגיע לידי תגרת ידיים. הפולמוס התגלע על סוגיית הקרבת הקורבנות (ס' ויקרא). בלוּם סבר שאין לבטל את פעולת הקורבנות כלאחר יד כפרי של תרבות עתיקה  פרימיטבית וחשוכה. אלא אדרבה, כד"ר לביולוגיה, סבר כי מתודת המחקר הביקורתי הנהוגה בתחום מדעי הרוח מבוססת בסופו של דבר על הלכי רוח וסברות מודרניות. לדידו, על החוג למקרא באוניברסיטה העברית לחדש את עבודת הקורבנות שהיתה נהוגה במקדש בתנאי מעבדה, ובניסוי אמפירי- לבנות דגם של אוהל מועד/מקדש, למנות כהנים ולוויים על משמרותיהם ולחדש את הקרבת הקורבנות, וכך לבחון את סוגיית הקורבנות לכתחילה, מבלי התערבותם של הלכי רוח תרבותיים, מודרניים או אחרים בסוגייה. הפרופסור למקרא התרגז על דברי בלוּם (שהוא אגב מוצג בסיפור כיהודי שאינו מקיים מצוות) והדברים הגיעו אל סוף בלתי נמנע ולהרחקתו של בלוּם מן הלימודין בחוג למקרא.

   הסיפור הזה נגע לליבי משתי בחינות. אחת, מזה זמן רב אני הופך והופך בסוגייה, מדוע אין חוקרי העת העתיקה וימי הביניים במירבם, מנסים באמת לדלות את כל מה שניתן על התרבות שבה חיו מושאי מחקרם, מדוע אין הם מנסים לחיות ולהחיות במחשבתם לפחות, את האידאות ואת תמונת העולם של הפילוסופים או המיסטיקונים בהם הם עוסקים. מה פשר הריחוק/הניכור? מה פשר ההליכה השיטתית אצל הפסיכולוגיה הפרוידאנית וממשיכיה או אצל הוגים אנתרופולוגיים (לוי-שטראוס, גירץ) פילוסופיים (היידגר, לוינס) או הרמנויטיים (דרידה, בורידיאר) כאמצעים ראשוניים בהבנת הלכי נפשו של הוגה, אשר חי שנים רבות בטרם היו אלה המאוחרים. אבל הטענה חלילה אינה כלפי המגמות המודרניות והפוסט- מודרניות במדעים השונים, אלא כנגד זרם מסויים הקובע, כי ככל שאנו מתרחקים לאחור העולם הופך פרימיטיבי ואפל, לפיכך, אין טעם להבין את עולמו של מקובל בן המאה השלוש עשרה (למשל) מתוך תמונת העולם התרבותית בתוכה הוא חי, נפעיל עליו אפוא את הכלים המתקדמים- הנאורים אשר אומצו בחום על ידי החברה המערבית, וכך נדמה להבין את מניעיו. אמנם, יש במגמה זו בבחינת פרשנות יצירתית של טקסטים קדומים אבל האם היא קולעת אל ליבם ומהותם?

    בחינה נוספת, וחשובה עוד יותר, הקורבנות בבית המקדש היוו מצווה אבל גם היו אמורים להביא בתודעת העם לידי שלום וביטחון קיומיים (למשל קורבנות בעלי החיים, שהוקרבו בימי חג הסוכות הוגשו לשלומן של אומות העולם). כשונא שפיכות דמים מכל סוג (אדם וחי), ודאי שלא הייתי חותר לחידוש הקורבנות (חלילה וחס). נוחים עליי דברי הרמב"ם (משה בן מימון, 1204-1138) הרואים בהעלאת הקורבנות- מצווה שהונהגה כשלב מעבר בין התרבות הפגאנית- אלילית- המצרית לקידמה המונותאיסטית כביכול, שיוצגה על ידי תורת משה, ועל כן לאחר חורבן בית המקדש השני כבר חלפה- עברה מן העולם. דברים  אלו זכו להתקפה רבתי של עולם הרבנים בדורות שאחריו. למשל, עבור המקובלים קרבן הוא לשון קרבה, המקרב ומאחד את עולם הספירות ולפיכך מוריק שפע אלהי אליי שכינה (ספירת מלכות, נוקבא) ואל עולמנו. התפילה הוכרה על ידי חז"ל כתחליף לקרבנות בהתבסס על הפסוק המקראי 'ונשלמה פרים שפתינו'. ואמנם, אליבא דגרסת בלום, ניתן לבחון את תועלת התפילה מתוך השאלה האם אכן ברמת העם היא מוריקה עלינו שפע ברכה, או כפי שיכנו זאת מנהיגנו: שלום וביטחון? האמת הינה בעיניי המתבונן. ולהתבוננותי האישית, כמי שתופס את התפילה כתרגול הכרתי- אישי (כדוגמת: יוגה, טאי-צ'י או מדיטציה) שעיקרו תרגום התיבות לידי מושגים מטפיסיים, ויציאה להתבוננות מטפיסית- מדיטטיבית של ה- Mind, אני נמנע מלהכריע. בד בבד, אציין כי מעולם לא צדדתי בקריאת תהלים, תפילה או לימוד תורה מתוך תפישה מאגית או תיאורגית (השפעה על האלהות או על היישות),  

*

* 

ב. יוסף אבן כספי

*  

אחד ההוגים היהודיים שהצליח להביע את ההסתייגות מהקרבת הקורבנות לתועלות שונות ושאמץ כנראה באופן תכליתי את תפישת הרמב"ם (ראו לעיל), היה יוסף אבן כספי, פילוסוף ופרשן תורה אשר חי בפרובנס אשר בדרום צרפת (1280- אחרי 1332). מדובר באחד מן הרדיקלים שבפרשניו-תלמידיו של הרמב"ם, אשר חיבר, בין היתר, שני פרושים על ס' מורה הנבוכים של קודמו (עמודי כסף ומשכיות כסף).

   בכדי להבליט את מגמתו ביחס לקרבנות, אביא כאן את ביאורו המלא לספר ויקרא, הכולל את רוב דיני הקורבנות,  מראשיתו עד תומו, להלן:

*   

הנה מה שיכלול זה הספר, הנאמר למשה מפי השם תוך חודש ניסן, ראשית השנה השנית לצאתם מארץ מצרים, ורוב עניינו מצוות מעשיות וקצתם מידות, לכן אין ראוי לי לדבר בם כלל, וקצת פרטים בו קדם לי באורם, וקצתם אניח עד סיפור המשל בעניין אש זרה בפרשת שמיני, והנה תחילת הספר ויקרא אל משה מאהל מועד, וסופו: אלה המצוות אשר צווה  וגו' בהר סיני. ואין בזה סתירה, כי לפעמים אף על גב שנבנה המשכן היה משה הולך אל הר סיני אם לטייל אם לסיבה אחרת, ואינו נמנע מדיבור השם לו קצת מצוות בהיותו בהר

[יוסף אבן כספי, טירת כסף (ספר הסוד), מהדורת יצחק הלוי לאסט, פרסבורג תרס"ה (1905), עמ' 155]  

*

   באחד הפוסטים המהנים של מרית בן ישראל, סיפרה הכותבת על בובנאי שפגשה, שהיה מנסה להמחיז ספרות קלאסית (דוגמת 'מובי דיק' של מלוויל ו'מלחמה ושלום' של טולסטוי) בהצגה בת חמש דקות. הנה באנלוגיה, לפנינו פרשן תורה המצליח לשיטתו לתמצת את ספר שלם בחמש שורות. דיני הקורבנות אלו המהוים 'מצוות מעשיות' אינן מעניינות את הפרשן, עבר זמנן ובטל קורבנן. גם המעבר המהיר על דינים חשובים כגון 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה" המופיע בפרשת קדושים דספר ויקרא אינו אמור להתמיה את המכיר את אבן כספי. כספי כאינטלקטואל מחמיר סבר כי כל תורת מוסר אינה למעשה נומוס חברתי- דתי, המשתנה בין חברות שונות. לטענתו, רק המתלמד במסורת הפילוסופית- מדעית (על פי הקורפוס האריסטוטלי) על בוריה ולא בתורות הדתיות הפחותות יגיע לידי שלמות אנושית אינטלקטואלית, שכתוצאה ממנה ידע את כללי ההתנהגות הראויים באמת.עולה מכך כי לצורך השגת השלימות האנושית לדידו חיוני יותר לאדם ללמוד את האורגנון (ספרי אריסטו בלוגיקה) ואת האתיקה הניקומאכית יותר מאשר את הדינים החברתיים בתורה. אלו גם עולים כמובן עם מובנה האמיתי של תורת משה שנתעלם מן הבריות השקועות בהבל הרבני. כך לשיטתו של אבן כספי, אהל מועד לא היה מיוחד להתגלות. משה היה באותה מידה יכול היה לזכות בהתגלות על ידי התבודדות בהר סיני. משום שמדובר בהשגתו השכלית גריידא של המנהיג. ידוע הסיפור המובא בין כתבי אבן כספי על כך שהוא הולך לשאול את הרבנים רק בדינים, כגון: 'דין הכף החולבת' כלומר, כף חלבית שהוכנסה לתבשיל בשרי, מה שאינו מתיימר לדעת את פתרונו גם אינו מעניינו. על הפילוסוף לדידו, לעסוק בעניינים שברומו של עולם ולא בענייני מנהגים מדיניים- דתיים המוּשָתִים על הבריות [יוסף אבן כספי, ספר המוּסר, מהדורת יצחק הלוי לאסט, לונדון תרע"ג (1913), עמ' 69].     

 *

*

ג. אברהם נתן בן אלישע: נתן העזתי

*  

בשנת 1665 נפגשו בעזה שני צעירים, אחד שטרם מלאו לו ארבעים; הצעיר, כבן 26. שניהם עתידים היו בתוך כשנה ומחצה להעביר את העולם היהודי מהפכה משיחית- מילניארית חסרת תקדים. כוונתי לשבתי צבי ולמקובל ר' אברהם נתן בן אלישע מעזה. כאשר הגיע שבתי (שהיה אז סוחר עשיר ששקע במרה שחורה) אל נתן לקבל ייעוץ בדבר התיקונים הקבליים באמצעותם ייטיב את נפשו השסועה והמסוכסכת ואת מצבי ההארה והחשכה התודעתיים ביניהם נדד, ראה בו נתן העזתי (שכנראה הכיר את שבתיי מימי ילדותו בירושלים) כמשיח המיועד אליו נכספו ישראל מאז ימי גירוש ספרד, מאז העלאתו אל המוקד של של שלמה מולכו. מאז נפילתו של מרכז המקובלים בעיר צפת;כל שכן, מאז פרעות חמלינצקי והקוזקים ביהודי מזרח אירופה בשנים 1648-1649. את מעשיו המשונים, האנטינומיים להכעיס של המשיח, עתיד היה נתן להסביר כמה שנים אחר כך  לפיו אורו של המשיח מסמל את השניות בין האור שיש בו מחשבה ובין האור שאין בו מחשבה בעמקי האלהות. בין ההיבטים הרציונליים, דיסקורסיביים, נומיים וקונסטרוקטיביים בהוויה ובאישיותו של שבתיי צבי ובין היסודות הניהליסטיים, האי-רציונליים, האנרכיסטיים והאנטינומיים של אישיותו, שנדמו למתבונן מן החוץ כמעשי טירוף, עד שנודעו בקרב חסידיו כסוג של 'שגעון אלהי'.

   בניגוד לתיאולוגיה הרמבמי"ת שלא ראתה ברוע יישות עצמאית, כי אם רק חוסר- טוב או על פי המודל הפילוסופי- רציונליסטי, המשכות אחר התאוות, הדמיונות והריגשות- קרי התנהגות איוולת, ראו השבתאים במובהק במה שנתפס כרוע וכאיוולת סוג של יישות אונטולוגית עצמאית שמקורה עוד בעצמות האלהות, ומשמעותה שגעון אלהי, לאו דווקא ליקוי מאורות או הסתר פנים, אלא תחום פעילות אלהי לגיטימי. דומני, כי את התזה המאוחרת של פרויד (בעקבות מלחמת העולם הראשונה) של הבחנה בין ארוֹס ותנאטוֹס ככוחות פעילים בנפש האדם, המתנגשים ביניהם, יש להבין באותה רוח. ואף על פי כן, איני מציע כי פרויד הושפע מן השבתאים, אלא שהרוע שזקף ראשו בימי מלחמת העולם הראשונה בה העמים האירופאים היו עסוקים בלטבוח זה את זה הותירו על פרויד רישום, לפיו אין לפטור עוד את ההתנהלות האנושית האלימה, כדחף בר שליטה לחלוטין. ניתן אולי לעדנה אך לא להיפטר ממנה.  

   אחריתו של שבתיי צבי היתה התאסלמות אותה הסביר נתן העזתי כצורך של המשיח לירד אל עומק הקליפות בכדי להתחיל משם בתהליך הגאולה האוניברסלית האחרונה. מחמד צבי (שמו האסלאמי) חי עוד שנים אחדות במקום גלות וכנראה ראה דווקא באסלאם 'תורת חסד' אם כי לא נטש מעולם כנראה את אמונתו ואת ראייתו העצמית כגואל. היות ששבתיי צבי התאסלם תחת איום על חייו מצד הסולטאן באם לאו ימיר את דתו יש לראות בפעולתו זו, של התמד הקיום, פרי של אור שיש בו מחשבה (החלטה בונה ומעשית), ואולם הטרנספורמציה הדתית החיצונית של ש"ץ הביאה את היהודים להתפכחות ולאכזבה עמוקה, ומאז ראוהו כמשיח שקר- או כמי שמבטא איוולת ושקרות. העידן הגנוסטי- הדואליסטי שהתמקד בראיית האור שאין בו מחשבה כמציאות לכשעצמה תם כמעט לגמריי (עתידות עוד נכונו לו אצל הדונמה, אצל חסידי יעקב פרנק ואצל חסידים בני הדורות הראשונים, ואולי כפי שהצעתי אף אצל פרויד המאוחר). העמדה הרמבמי"ת הרציו-שמרנית שוב זקפה ראשה ברוב עוז אצל התיאולוגיה הרבנית להסיק לאמור: מה מחמד היה משוגע אליבא דהרמב"ם (אגרת תימן), כך מחמד צבי משוגע, ואין לשגעונו דבר עם שרשי האלהות.  

 *

*

ד. עמנואל לוינס

*  

חשבתי על נתן מעזה גם לאורו של המבצע בעזה ולאור כך שמצדיקי המלחמות למיניהן אכן יגידו שלפנינו מצב של אלימות מדינית כנגד אלימות מדינית, ואלימות היא כח פעולה לגיטימי התלוי ועומד בנפש האדם. את מעשי השגעון שרואות עינינו, אם כטירוף מדיני- דתי של החמאס ובין אם כטירוף מדיני ישראלי, אפשר להצדיק כתקפנות המתעוררת לאור תסכול מתמשך, אלו מפאת הכיבוש הנמשך לדידם של האדמות האסלאמיות- פלסטיניות, ואלא משום שהעזתים מעיזים לתקוף יישובים ישראלים שנים לאחר יציאת צה"ל מחבל עזה והורדת היישובים היהודים שהיו שם לשעבר ('גוש קטיף'). כל צד באופן ניהיליסטי-פראי מנסה להוציא זעמו להשחית על הצד האחר, ובבר ועקנין ז"ל גם צוערי מגרש המסדרים החמאסי ז"ל (לפי התלמוד הירושלמי, גם על מות רשעים מתוכם אין לשמוח, אלא להתאבל על שלא הספיקו לשוב מדרכיהם הרעות) יעידו על אור שאין בו מחשבה, שהפך למאפליה.  

   כנגדם, יקומו בעלי השיטה האמפירית- רציונלית כביכול כמר בלום הרוקח בסיפורו של דוד שחר ויאמרו כי היות שניתוחים שונים שהושמעו בעבר, כמו גם תחזיות עתידיות באשר לתהליך השלום אינן מוכיחות את עצמן, באשר מנהיגות החמאס אינה מעוניינת להידבר אלא דביקה באידיאולוגיה אסלאמית- דתית הגורסת כי יש להיאבק עד חורמה בישראל (חזרת 'המאבק המזוין' של פת"ח בגרסא אסלאמית- פונדמנטליסטית מוקצנת). יש לעבור לביצוע נסיון אמפירי, הגורס כי אם דרך המתינות והאיפוק נכשלה בדרך להביא שקט וביטחון ליישובי 'עוטף עזה' ולערי הפיתוח שם, יש לנסות את האופציה הצבאית עד תומה ולבחון את תוצאותיה/תוצריה. גישה כזאת אינה מביאה כמובן בחשבון את מספר קורבנות האדם שיועלו על מזבחה, והיא לאמיתו של דבר אינה 'נסוי במלחמה' בלבד אלא 'נסוי בבני אדם', שיימשך כל אימת שלא יירה טיל ויהרוג מאות אזרחים עזתיים בו בזמן. גישה זו כמובן תגרוס כי אין בחמאס רוע אלא אוולת רצחנית שיש לרסנה ולתמרנה. הנה דווקא ניהול הקרב מתוך שיקולים תועלתיים- אנליטיים כביכול, יכולה שלא לגרוע מאום מהגדשת סאת הדם והקטל בשני המחנות.

   אני דווקא מעוניין להציע אופציה על פי הצעתו של אבן כספי. אם זה למעשה הוציא את הקרבת הקורבנות מן הראוי לעיון ולפירוש. אולי יש באופן, מקביל, להוציא את עצם המלחמה מן הדיון. לטעון כי כשם שהקרבת קורבנות לאל, ולקיחת אנשים כעבדים ושפחות סרה מן העולם (או לפחות מן העולם התרבותי), כך יש להניח תנועה ולהשמיע קול קורא אוניברסלי שמחייב אומות לנטוש את האטביזם (התנהגות נסגנית) של המלחמה ושל שפיכות הדמים, לטובת קידמה אנושית הגורסת, כי למעשה אין כל טעם לדון במלחמות האם צודקות הן אם לאו [פראפרזה על ספרו הנודע של הפילוסוף הפוליטי מייקל וולצ'ר המשמש Textbook ברוב מדינות המערב להבנת סוגיית ההתנהגות המתירה להכריז מלחמה וההתנהגות תוך כדי מלחמה (ראה אור במהדורה עברית: מיכאל וולצר, מלחמות צודקות ולא צודקות, מהדורת תרגום יורם ברונובסקי, הוצאת עם עובד: תל-אביב 1984). 'המלחמה אינה המשכה של הפוליטיקה' כגרסתו של קולונל פון קלאוזוביץ'. יש להוציא את המלחמה הרחק מחוץ לתחום השיח, כהתנהגות אנושית, המאפיינת אולי כתות שוליות, המוצאות מחוץ לחוק, אך לא את ליבתה של האנושות. משנה תוקף להצעתי תימצא במשנותיהם הדה- אונטולוגיות של קאנט ושל לוינס, אם בראיית האדם 'כיש כשהוא לעצמו' (הנחות יסוד למטפיסיקה של המידות, עמ' 99-95) ואם בהבנה הפנימית העמוקה כי 'האחר' מכונן את האני ועל כן האחריות אליו היא אין סופית. על פני האחר נגלים עקבותיו של המטפיסי, המצווה לאמר 'לא תרצח'. לא תרצח כלל, במשמעות האפודיקטית הנרחבת ביותר (למשל, בתמצית, בדבריו של לוינס עצמו: עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו, מהדורת תרגום אפריים מאיר ושמואל ראם, הוצאת מאגנס: ירושלים 1994, פרקים שביעי ושמיני, עמ' 77-67) .

   ולכל המגיבים העתידיים, אם יאמרו מדוע אני משחית זמני על אוטופיות שאין להן יסוד במציאות, אענה כבר כעת בלשונו של לוינס בפתיחת ספרו טוטאליות ואינסוף (1961): 'החיים האמיתיים נעדרים, אף על פי כן אנו בעולם'. משמע יש משום הרעיונות המופשטים האוטופיים הצבת אתגר בפני האנושות, או עבור מעטים שיבקשו לחיות אותם מתוך שליחוּת והכרה, כי בכך הם נוטלין חלק בהקמת עולם טוב יותר, וציויליזציה אנושית חיונית וקונסטרוקטיבית יותר. איש לא האמין פעם כי יבוא יום ולא יעבדו את האלהות דרך קורבנות, או שלא יחטפו אנשים, נשים וילדים ויסרסרו בהם לעבדות… והנה זהו העולם שבו אנו נתונים היום. איני יודע איך מתמודדים אם הקיצוניות האסלאמית ועם הדיקטטורות הערביות דמויות הדמוקרטיות, אבל אני יודע שהשלום יבוא כאשר השנאה שבנו (בכלל האדם) תימוג, והדבר כרוך לדידי, בחתירת אמת להפסקת המלחמות ולהוצאתן לחלוטין מתמונת הציויליזציה האנושית ומתולדות האדם, אחרת מהיוֹת  ומעבר ליישוּת, 'לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה' (ישעיהו ב, 4; השוו גם: מיכה ד, 3).    

   הנה לוינס עצמו בספרו היהודי חירות קשה ייחד פרק לחנוכיה ולחנוכה (עמנואל לוינס, חירות קשה, מהדורת תרגום עידו בסוק, הוצאת רסלינג: תל-אביב 2007, עמ' 309-307) ובו החרה החזיק אחר גישתם של חכמי התלמוד שהשמיטו לחלוטין את זכרן של מלחמות המכבים, והזכירו את נס פך השמן לבדו. לוינס ראה בכך אות להסתייגותם של החכמים לכתחילה מן המלחמה הדתית- הפוליטית, ומהפצת האלימות. בחנוכה עצמה ראה אות ואפשרות להפצת האור הפנימי של חום הלב המשפחתי, אל החוץ ואל קבלת פני האחר: הארת פנים לכל אדם, יצירת משפחה פאן- אנושית, משפחת האדם.

*

*

למאמרה של מרית בן ישראל, 'מלחמה ושלום בחמש דקות?', שהוזכר בתחילת הפרק השני כאן: 

http://www.notes.co.il/marit/50198.asp  

*

בתמונה למעלה: Isaac Levitan, Moonlit Night, Oil on Canvas 1897

*

© 2008 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »