אני מחפש את האדם

*

יותר ויותר איני מסוגל לשמוע או לראות דבר המתחולל סביב המלחמה בעזה. בודאי שלא את המוני הפרשנים המלהגים בכל יום ויום על האופן שבו יש להיכנס בהם ושישראל אינה גרועה כמו משטר אסד בסוריה, והדברים הרגילים על ערפל הקרב ועל המוזות ששותקות כשהתותחים רועמים, לחיות על החרב, במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, ובמלחמה כמו במלחמה (מעודי לא שמעתי אדם אומר: בשלום כמו בשלום). אתמול בערב, במהלך "סיכול ממוקד" של איש הזרוע הצבאית של החמאס נקטלו 25 בני משפחה אחת בזמן שסעדו סעודת אפטאר. כמעט שגרה. אבל מיום ליום מעמיק העצב.

באחד הבקרים השכם חיפשתי באינטרנט שיר על שלום מאת משוררת פלסטינית, וקיבלתי  תמונה של גופת ילדה פלסטינית קטועת ראש ומתחתיו אוסף של תגובות הקוראות להרג יהודים מצד מוסלמים ואירופאים. אני יודע, לוחמי צה"ל ההרוגים, והמחבלים הצצים מתוך מנהרות ביישובי עוטף עזה, והרקטות המשוגרות כבר שנים ליישובי הדרום והכל. אבל ילדה פלסטינאית בלא ראש. גווייתה מורמת מן הקרקע על ידי בני משפחה. האם צווחת. אחת מתוך 500 ויותר הרוגים פלסטינים, מרביתם אזרחים חפים מפשע. ועימם 25 וחמישה חיילים ישראלים. לבסוף, כל צד ייקבור את מתיו, ישקם הריסות, וכעבור זמן במאמץ הדדי יוכלו להתניע מחדש את מכונת ההרג.

אט אט ניכר בעיניי השיח שאני שומע סביבי, כאילו אין פה חלוקה המתבססת על יסוד פוליטי דווקא, אלא  שוררת מחלוקת עמוקה בין מיליטריסטים ובין הומניסטים. הראשונים: כובשים יעדים, משיגים מטרות, מוציאים להורג, מונים הרוגים, מחריבים שכונות; האחרונים: שמים במרכז השיח את האדם, ובימים האחרונים את חורבן האדם, וכל רצח, או הרג, או הרס באחד הצדדים טורד את מנוחתם. לחשוב שכל התנועה הסואנת הזו של רקטות ושל מטוסים מפציצים, של לוחמים פלסטינים ושל לוחמים ישראלים, התבקעה והתפרצה סביב רציחתם של ארבעת הנערים, ומאז נוספו עליהם עוד כמה מאות הרוגים, רובם כמותם— אזרחים, היא משהו שקשה לשאת.

בינתיים, כאילו שלא דיי בעתונאים קשקשנים, הולכים ומתפרסמים פסקי הלכה של רבנים המוצאים להתיר הריגת אזרחים פלסטינים חפים מפשע ואפילו להחריב את עזה כולה. כבר שמעתי בסיבובים הקודמים רבנים ותלמידיהם שמצאו (על יסוד סוגיה תלמודית) כי הריגת שישית מאזרחי עיר במצב מלחמה מותרת. רובם חוזרים לפסקי הלכה של הנצי"ב מוולוז'ין (לגבי חיילים יהודים בצבא הצאר) ושל הרב שאול ישראלי (לאחר פעולת קיביה, 1952), שהתירו בזמן מלחמה לישראל להתנהג כפי שמקובל בזמן מלחמה בין האומות. מה הם הורגים אזרחים— כך מותר לישראל. אבל כעת, כבר הוצא פסק הלכה, הנשען על ביאור של המהר"ל מפראג (בפירושו על פירוש רש"י על התורה, גור אריה) על פרשת החרבת שכם  על ידי בני יעקב— והרי התורה עצמה מוסרת שם את זעזועו של יעקב על מה שחוללו בניו, ויעקב אף טורחת לקלל את שמעון ולוי על חלקם ברצח הזה בצוואתו (פרשת ויחי); יתר על כן, פסק ההלכה החדש נשען ביאור על התורה, טקסט בלתי משפטי (משפט עברי) בעליל, שאין בו משא ומתן עם מקורות משפטיים קודמים ועם פסיקתם של ראשונים. העובדה כי יש רב בישראל (במקרה הספציפי, בקריית ארבע), החושב כי כך פוסקים הלכה היא כל כך מגוחכת ומרתיעה, עד שבנוסף לזילות חיי אדם, יש יסוד לתלות בו את זילות ספרות ההלכה ומקורות היהדות הרבנית. עם זאת, אני משוכנע כי רבהּ של קריית ארבע נח היטב על משכבו בלילות, שכן קדמוהו כמה וכמה, למשל רב בבית אל שפרסם בשלהי שנות השמונים חיבור בשם שו"ת (=שאלות ותשובות) אנתפאצ'ה שבו התיר לקהל שומעי ליקחו לירות למוות בילדים ובנערים פלסטינים, משליכי אבנים, כמצווה מן התורה. דומני כי רוצחיו של מחמד אבו ח'דיר דילגו על הקטע של השלכת האבנים (שכן כל נער פלסטיני לדידם הוא משליך אבנים), ומכאן הדרך עם פח הבנזין ליער ירושלים היתה קצרה.

נזכרתי אמש בשירו של המשורר,  העורך, ואיש התיאטרון והקברט היהודי, ולדיסלב שלנגל (ורשה, 1943-1910), אני מחפש את האדם, שאפשר שמציע איזה מענה לשון חד כלפי אותם מיליטריסטים (חילונים ודתיים) המתירים בקלות רבה כל כך דמם של בני אנוש:

*

בִּצְעִירוּתִי, וַאֲנִי

כֹּה צָעִיר, עַד כִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שָאַפְתִּי לִתְפֹּס,

הֶעְדַּפְתִּי אוֹר עַל מַמְתַּקִים,

הֶרְאוּנִי בַּסְפָרִים הַמְלֻמָּדִים וְקָרָאתִי

עַל הַיֹּפִי הָאֱמֶת וְהַטּוֹב

כְּאִלּוּ שֶׁכָּל אֵלּוּ בְּלֵב הָאָדָם גְּלוּמִים.

שָׁאַלְתִּי: הֵיכָן הָאָדָם?

הֵשִיבוּ לִי: הַמְתֵּן…

גָּדַלְתִּי…

מַכִּיר אֲנִי מַפּוֹת, סְפָרִים, עִתּוֹנִים,

אִגְרוֹת מִן הָעֹולָם, תַּצְלוּמִים…

הֵיכָן שֶׁהוּא חַיָּב לִהְיוֹת כָּאן הָאָדָם…

לְדַאֲבוֹנִי…

            לְמָצְאוֹ אֵינִי יָכוֹל.

אֲנִי מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים הַגְּדוֹלוֹת

לֹא עוֹצֵם עַפֱעַפַּיִם כְּבֵדִים,

בְּאַרְגְּמַן הַשֶׁמֶשׁ, בְּכֶסֶף הַכּוֹכָבִים,

אֲנִי מְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים

וְשוֹאֵל: הָאָדָם הֵיכָן הוּא?

אֵינֶנִי מוֹצְאוֹ:

לֹא בְּאִגְרוֹת כְּתוּבוֹת בְּשַׁחְצָנוּת,

בְּתִכְנוּנֵי רֶצַח וְכֹחַ כְּפִיָּה,

לֹא בְּעֵינֵי אֲנַשִים מְעוּנִים,

לֹא בְּצִוְחוֹת פִּתְאֹם בְּמַחֲצִית הַלֵּיל,

לֹא בְּאֶגְרוֹפִים הַמּוּרָמִים הַשָּׁמַיְמָהּ,

לֹא בְּעֵינַיִם, בָּן בּוֹהֲקוֹת תַּאֲווֹת,

לֹא בְּאֵלּוּ שֶׁלֶּחֶם מְחַפְּשׂוֹת

לֹא בְּיָדַיִם שֶׁכֶּסֶף מוֹנוֹת,

לֹא בְּפִיוֹת הַמְשַׁקְּרִים

וְלֹא בְּעֵינֵי הַבּוֹכִים,

לֹא בִּנְאוּמֵי דִּיפְּלוֹמָטִים מְעֻנָּבִים

וְלֹא בְּטֶקְסְט הַפְּלָקָטִים הַחוּמִים,

וְלֹא בִּדְּפוּס, בְּאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנוֹת בַּעִתוֹנִים

עַל אֲנָשִׁים בְּגַז חֲנוּקִים, מְיַלְּלִים

שֶׁבַּעֲלִיַת הַגַּג שֶׁל סַבְתָא מְחַטְּטִים,

וְלֹא אֵצֶל הַמַּכִּים זְקֵנִים עַל רָאשֵׁיהֶם;

יֶשְֹנָהּ חַיָּה נִרְדֶּפֶת,

יֶשְׁנוֹ צַיָּד מְטֹרָף,

כּוֹבֵשֹ, שָׁקְרָן, טִפֵּשׁ

קָרְבָּן, צַוְחָן, סוֹחֵר,

וְשוּעָל, וְנָבָל, וְסַרְסוּר,

וְאֶבֶן סֶלַע, וְשֶׁרֶץ, וְשַחֲקָן עָלוּב,

וּמֻכֶּה וְנִכְבָּשׁ וְנִבְעָט

וְגוּף וּבָשָׂר וּפְצָעִים

וְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה חַסְרַת תִּקְוָה

וְהָאָדָם בְּשׁוּם מָקוֹם אֵינוֹ נִמְצָא! 

[ולדיסלב שלנגל, 'אני מחפש את האדם', אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה, תרגמה מפולנית: הלינה בירנבאום, הוצאת טרקלין: תל אביב 1987, עמ' 32-31]

 *

השיר הזה נכתב כנראה בשנת 1938 והובא לארץ במקורו הפולני על ידי עולה חדשה עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם. מרבית שיריו של שלנגל, שמעולם לא הוציא ספר שירים, נאספו ונלקטו על ידי אנשים ששמרו גזירי עיתונים בהם הם נדפסו לפני המלחמה, או שהעתיקו אותם בכתב יד בימי גטו ורשה; לעתים אף נלמדו בעל-פה על ידי הצעירים בגטו. הלינה בירנבאום המתרגמת מקדישה את הספר כולו לחבריה שקראו עימה את השירים בגטו טרם חורבנו המוחלט. תרגום אחר של בירנבאום לשירו של שלנגל התחנה הקטנה טרבלינקה הולחן ונכלל באלבום אפר ואבק מאת יהודה פוליקר ויעקב גלעד (בנהּ של בירנבאום).

כמובן, שלנגל הולך אחרי הפילוסוף הקיניקנאי דיוגנס, הנושא עששית בלילות ושואל עוברים ושבים האם ראו את האדם. גם שבעים ושש שנים אחר שלנגל, עשוי איש ללכת, נניח ברחובה של עיר ים תיכונית כשהשאלה הזו טורדת מחשבתו. אלא שאם יישאל אותה בקול עלול להתגולל עליו גל עכור של אלימות מילולית, אפשר גם מכות. והאיש בן ארבעים, והוא שואל את עצמו, האם ילדיו יאלצו לגדול במציאות הזו, המייאשת כל-כך, ומה תקווה לה. ושואל את עצמו האם האנשים האלימים והילדים האלימים במחיצתם גדל— רק גדלו, ועל כן אותה מציאות אלימה של ימי ילדותו, נגזר עליה להשתכפל ולהשתכפל, כי האנשים הם אותם אנשים, ואלימותם— אותה אלימות. וכך או אחרת נדמה לו כי בעיקר בספרים שכוחים או עם מיעוט של בני אדם הוא חש כי עדיין ניתן למצוא איזה מכנה אנושי משותף, מתוך קול המקהלות הצועקות נקם, הרג, ושפיכות דם.

*

*

בתמונה למעלה: Maryam Savoji, Untitled, Oil on Canvas 2012©

Read Full Post »

עיר הנשים

*

במסכת תמיד מן התלמוד הבבלי (דף ל"א ע"ב-ל"ב ע"ב) מובאת  אגדה,הנדמית כחלום, או כהשתלשלות סוריאליסטית, ריצה בעקבות ארנב ואחר כך נפילה אל ארץ הפלאות. האגדה מתארת מפגש פנטסטי בין אלכסנדר מוקדון (323-356 לפנה"ס) ובין זקני הנגב ואחר כך בין אלכסנדר מוקדון ובין בנות עיר הנשים [אמזונות?] באפריקה.  

אלכסנדר הגדול מתואר כמי שזכה להיוועד עם זקני הנגב (מה שלא אירע מעולם, קרוב לודאי) ושאלם עשר שאלות, כמי שמבקש לעמוד על חכמתם שנודעה למרחוק. והנה דומה כי אותם זקנים דוחים אותו בקש על הן עונים לאו ועל לאו משיבים הן. אם הוא שואלם: מה יעביד איניש ויחיה? (=מה יעשה אדם ויחיה?) הם עונים: ימית עצמו; אם הוא שואלם: מה יעביד איניש וימות? (=מה יעשה אדם וימות?) הם משיבים: יחיה עצמו. ולבסוף כאשר הוא מתרה בהם כי הרשות נתונה לו להמיתם, הם עונים לו, כי אכן הרשות מסורה לו, אך לא נאה למלך להיות כזבן. לבסוף, אחר שהם ממשיכים למתוח את עצביו המרוטים בלאו הכי, הוא מצליח להוציא מהם את הדרך בא עליו לעבור עם צבאו אל מעבר להרי החושך בואכה עיר הנשים אשר באפריקה, ככל הנראה דרומית ללוב. כאשר הוא וצבאו מגיעים מקבלות את פניהן הנשים ומודיעות כי אם צבא אלכסנדר יילחם בהן הוא יוציא לעצמו שם רע כהורג נשים, ואילו אם הן תהרוגנה אותו יאמרו עליו: נשים הרגו את המלך. אלכסנדר נכנס אפוא אל עיר הנשים כאורח תובעני ומבקשן לשים על שולחנו לחם, והן מניחות ככר גדול של זהב על שולחן זהב. "הרי ביקשתי לחם" מתלונן אלכסנדר. "האם חסר בארצך לחם עד שכתתת רגליך הנה? " הן עונות לו.

   אני בוחר להתמקד בשתי נקודות. האחת, גם זקני הנגב וגם הנשים מבטאים עבור אלכסנדר נציגים של ברברים יהודים או אפריקניים, המייצגים נחיתות-תרבותית— איש/ה מהם/ן איננו בן מלכות, לא קיבל חינוך הלנִי (גם לא זכה לכך שאריסטו יהיה מורו האישי) ואינם בני/ות חורין (מדובר בעמים כבושים, שקיבלו עליהם את אלכסנדר ללא קרב ושפיכות דמים). גרוע מכך, זקני הנגב ככל הנראה לא הוכשרו מעולם לעסוק במלחמות ובכיבושים, והם מגלמים סוג של תרבות-נגד, היוצאת כנגד תרבות הגבר הלוחם ההלני, שבתוכה גדל והתחנך אלכסנדר; גם הנשים-הלוחמות בוודאי לא האמורות להיתפס על ידי הכובש-הנאור כזכאיות לכבוד על שבחרו בחרב ובקשת או בחיים פוליטיים על פני נול האריגה והנקת תינוקות. אף על פי כן, דווקא אותם ברברים, שאינם לגמריי מיושבים בדעתם, מצליחים לכאורה לא רק להשיב לו מענה-לשון-חד אלא גם לפקוח עיניו אשר להנחותיו המוקדמות ולהכרעותיו המוטעות לגבי המציאות, ולהציג את שררתו היתירה באור סאטירי נלעג.

   באם הכוונה בעיר הנשים, היא לאמאזונות, אייסכלוס הטרגיקון היווני (525-456 לפנה"ס), כינה אותן "הלוחמות, שונאות הגברים", ועירן שכנה אולי בקווקז, ואכן מסעו ההיסטורי של אלכסנדר פנה מזרחה ונעצר רק בפאתי הודו שם נפטר במגפה או הורעל והוא בראשית שנות השלושים לחייו. אלכסנדר מעולם לא פנה לאפריקה, ודאי לא לעומק היבשת (מעבר להרי החושך). כל אלו מסבים את עין הקורא באגדה זו אל העובדה לפיה בעל האגדה אינו חפץ ללמד היסטוריה (או למצער הוא אינו ממש מוצלח בזה), אלא מטרתו שונה בתכלית.

   כמובן, שאלתו של אלכסנדר את זקני-הנגב לגבי המעשה הנכון שעל אדם לעשות כדי לחיות היטב, ותשובתם התמוהה נתפרשה בידי מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד, ר' גרשום מאור הגולה (1028-960)  ור' אשר בן יחיאל (הרא"ש, 1327-1250) על דרך הפרק השישי במסכת אבות, כאילו תשובתם "ימית עצמו"  פירושהּ אליבא דרבנו גרשום, ימית עצמו על דברי תורה ואילו הרא"ש כותב: ימצא מלאכה, יתפרנס ויעסוק בכל מאודו בתורה. באופן זה הבין גם הפילוסוף ופרשן התלמוד היהודי צרפתי, עמנואל לוינס (1995-1906) את השאלה ותשובתהּ. התורה כביכול מכוונת את האדם לחיי עיון שיש בהם מידה של הסתפקות במועט, ויתור על תאוות גדולות ושאיפות גדולות, ושמחה על "היש" שבמשפחה, שבקהילה, שברצף הדורות. היא יוצרת לכאורה חברה של אנשים הלומדים ומתפללים יחד, ואינם ששים למסעות כיבוש, ולא להקמת אימפריות ולשפיכות דמים. אפשר כי בעל-האגדה ניסה כאן ליצור גרסא יהודית רבנית מקבילה לסיפור על אודות אלכסנדר הבא לפני חביתו של דיוגנס, הפילוסוף האתונאי הסגפן (323-412 לפנה"ס לערך), ושואלו איזו משאלה הוא מעוניין שימלא עבורו, ודיוגנס רק משיב כנגדו: אתה מסתיר לי את השמש. אלכסנדר התרשם כל-כך מעוז רוחו של הפילוסוף עד כדי כך שתואר כמי שאמר אחר כך: לולא הייתי אלכסנדר, הייתי רוצה להיות דיוגנס.

   אבל יותר מכל, לדעתי כיוון בעל האגדה הדוהרת במרחב הריאליזם-הפנטסטי או במרחבי החלום, לזכותה של תרבות-נגד להתקיים ולהשמיע את קולהּ. היא אינה אנוסה להיבלע לא בתרבות הרוב ולא בתרבות-הפופולרית של זמנה. היא אולי תשמשנה כינור שני או עשירי, אבל קולה בכל זאת יישמע באוזני מי שמעוניין לשומעהּ. לשוֹנֵה ולאחר שמורה הזכות להשמיע את קולו, את מחאתו ואת מִריוֹ, ויותר מכך—את אחֵרוּתוֹ. אם מבחינה היסטורית, הצליחו החשמונאים במרד בבית סלווקוס (אחד הדיאדוכים, שרי צבאו של אלכסנדר מוקדון, אשר חילקו ביניהם את האימפריה שכבש), אך לזמן קצר, ואחר כך הקימו ממלכה הלניסטית מתיוונת למדיי, שבניה נהגו לרצוח אלו את אלו תדיר. החשמונאים נבלעו למעשה בתוך דור או שניים בתרבות הרוב ההלניסטית שסבבה אותם (מבחינה זו, גם בית המקדש השני שהקים הורדוס, היה מקדש הלניסטי על פי תכנונו הארכיטקטוני). האגדה המדומיינת שנדונה כאן, לדעתי, היא גרסא מוצלחת יותר. היא אינה קוראת לדידי לקוראיה להילחם על יהדותם בקנאות, אבל כן קוראת להם להילחם על קיומו של צביון ייחודי ושונה בכל תרבות ובכל חברה. לעמוד על זכות קיומו של פלורליזם ומגוון של ריבוי נראטיבים בחיי החברה האנושית. עולם שבו לא כל הגברים צריכים להיות לוחמים או מקימי אימפריות כלכליות ופוליטיות, והנשים אינן נתבעות לשבת בבית ולגדל את ילדיהם, כצו בל-יעבור. הרחק ככל הניתן מטוטליטריזם ומכפיה. בסופו של דבר, רק בחברה שמאפשרת גם לקולות אחרים להישמע  ולדגמים חברתיים אחרים לזקוף את ראשם, ייתכנו חירויות אדם ממשיות, לא על הנייר בלבד, אלא כאלו המתבטאות גם בחיי המעשה, ואשר עשויות להוביל את האוחזים בהן לקיים אלו עם אלו חיי אמוּן ושלום.

*

*

בתמונה למעלה: Pablo Picasso, Two Women sitting at  a bar, Oil on Canvas 1902

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

הקו של הנדלר

* *

*

על הקו של דוד הנדלר בעיניי בת-זוגו, הציירת אביבה אורי כפי שנדפס במאמר שלה שראה אור בשנת פטירתו מן העולם (1984)– ועל יחסו לאדם, לכבוד האדם ולאפשרות השיויון בין בני האדם.  *

*

לציירת אביבה אורי (1989-1922) יש מאמר יפהפה, הקו שמו. הוא פורסם בחלקו ואחר-כך במלואו לפחות שלוש פעמים, בכתב עת, ובשני ספרים שהוקדשו ליצירתה של אורי (1984, 1986 ו-2002). להיבטיו המטפיסיים או הסף-מטפיסיים של הקו ביצירתה של אורי אני מקווה להתייחס בקרוב במקום אחר. כאן, רציתי להביא דווקא מחלקו האחרון של המאמר האמור, את התייחסותה הנוגעת ללב של אביבה אורי לרישומיו של בן זוגה, מורהּ לרישום, הצייר דוד הנדלר (1984-1904), אותו היא מזכירה בכפיפה אחת עם רישומיו של רב-האמן ההולנדי רמברנדט הרמנסזון ואן רין (1669-1606):

*

 נגענו נגיעה קלה ביותר בחייו המסתוריים המשתנים של הקו. לא הזכרנו עדייין את רב- האמן הענק רמברנדט, שלצד יצירותיו המונמנטאליות הִרבה לרשום ולחרוט; אך זו משימה למעלה מכוחי— הוא האנושי, האוהב, הגאון שיודע את עוצמתו, אך מעמיד עצמו כאחד מתוך רבים.

וכן למעלה מיכולתי לעמוד על הקו של הנדלר –  הקו של הנדלר ספוג חום ואהבת אנוש למעלה מכל אמן אחר שאני מכירה, כמוהו כרמברנדט שצייר את פושטי היד, את פליטי הגירוש, שהיה עצמו פליט החברה, נוגע אף מכחולו של הנדלר ביד חמה ובטוחה במטאטאי הרחוב, באמהות הנושאות את ילדיהן ונאבקות על קיומן, בנושאי המשא הכבד על גבם, משא תרתי-משמע; את האשה הוא מצייר ברגעים של חסד ואור, חסד של אהבה; הרישום שלו הוא כלהבה חמה ומאירה בתולדות ימי הרישום.  

[אביבה אורי, 'הקו', בתוך: גליה בר אור וז'אן פרנסואה שווריה, אביבה אורי, הוצאת אבן חושן, גבי ועמי בראון ומשכן לאמנות, עין חרוד: רעננה 2002, נספח, ללא מיספור עמודים]

* 

כמובן, אביבה אורי נסחפת קמעא כאשר היא קושרת בין אמנותו יוצאת-הדופן של רמברנדט ובין אישיותו. כפי שהראו מומחי רמברנדט, ביניהם הרסטורטור, דורון לורייא; היה רמברנדט אישיות מורכבת רבת-פנים; כך אשפז בכפיה את אחת מנשותיו, ואיבד את הונו כתוצאה מבזבזנות בלתי מבוקרת והוצאות מרובות על כל מיני חפצי חן שמילאו את חדרי ביתו. את קרבתו של רמברנדט אל פליטי-החברה ניתן לייחס, בין היתר, לכך שככל שנקפו השנים, אנשי החברה הגבוהה באמסטרדם ומחוץ להּ לא הירבו להזמין אצלו יצירות או פורטרטים, וכך יש להניח, יצא לצייר את שהסכימו לשתף עימו פעולה, ולהיכלל בין תמונותיו.

*

*

   כמו רמברנדט, כך סיפר לי האספן ואוצר האמנות בנו כלב, היו אביבה אורי ודוד הנדלר במשך שנים קשי-יום. הנדלר שלא נהנה מהכרה אמנותית עניפה אך ציוריו ורישומיו זכו לפופולריות דווקא מחוץ לקהילת האוטוריטות באמנות המקומית, היה טורח לעבור מדלת לדלת בשכונות מסוימות בתל-אביב ולחזר אחר קונות וקונים ליצירותיו. ישנם כנראה אנשים אשר כנראה מחזיקים גם כיום בביתם ציור של הנדלר, בלי דעת מי הצייר ומה ההיסטוריה שלו.

   הנדלר מעולם לא זכה לתהילה שליוותה את אורי (גם אם לא רבים הכניסו ציורים שלה לאוספם או לביתם, ועל אף פרסים אחדים בהם זכתה לאורך הקריירה, תערוכת היחיד הראשונה שלה במוזיאון תל אביב התקיימה רק בשנת 1977, במלאת לה 55 שנים, לאחר כשלושים שנות ציור ויותר). מדובר היה בבעל מלאכה צנוע, השוקד על ציוריו גם שלא באטלייה, וגם שלא לפני פלטת צבעים. לעתים דומה כי הקו של הנדלר הוא קו של צייר שגם אמצעיו המוגבלים, גם טוש ונייר, מספיקים לו כדי ליצור, וכדי לחוש בעד התבוננות ברישום המהיר, את העין החומלת ואת חדוות הציור.  עתים דומה בהביטי ברישום של הנדלר לשמוע בו את הדהוד קולו של דיוגנס הפוסע בלילות לאור עששית ומחפש את האדם. שכן, הקו של הנדלר לא הבחין בין יהודי ובין שאינו יהודי, בין עשיר ובין עני, בין אשכנזי ובין מזרחי, ובין לבני עור ובין שחומים. גם כעת, דומני זקוקה האמנות, ובעצם כולנו, לאותם יוצרים ויוצרות, שייצאו אל השכונות לצייר את מה שנעלם מן העיין, ובתנועתם ומגעם נמצא כולנו מעט קשב וקירבה יתירה אל האדם, ואל כבוד האדם. גם כעת אנו זקוקים ליוצרות וליוצרות שידובבו את האדם באשר הוא אדם וקווי רישומיהם יהיו בחינת קווים המשווים בין בני האדם; כעין תגובת נגד כנגד חברה שקברניטיה מעדיפים שנחזה עד בלי די בעולמם של היהודים-העשירים, המצליחים והמפורסמים בעיקר; וכי אוכלוסיות אחרות, החיות כאן בינינו, יודרו ויורחקו מן התודעה, בבחינת מה שסמוי מן העין, סמוי גם מלב.

*

*

בתמונות למעלה: עבודות מאת דוד הנדלר (שנת יצירה לא נודעת)

דוד הנדלר, אביבה אורי, אקוורל על נייר.

דוד הנדלר, נשים בסמטא, טוש על נייר.

דוד הנדלר, אמהוּת, טוש על נייר.

*

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

אנשים כּמונוּ

 

אנשים כּמוֹנוּ יכולים לקנות זאת

אמר, והבליט יכולת כלכלית עדיפה

ואני חשבתי על להבת נר,

ועד מה עשויה לנשיפה

                                       

אין לי מה לומר,

כלומר, היה דבר מה,

שהיה לי צורך להגיד,

אבל בהזדמנויות כאלה

אני מבכר את הדממה תמיד

 

הייתי צריך לומר:

'אתה מסתיר לי את השמש'

ממקומי- בתחתית החבית,

האור הוא מאחרוני המאחדים ביננו,

הריי אינני בן-טובים

 

מאות אנשים נסחפו עם המים,

הגשם לא יורד השנה,

אנשים כמונו יכולים לקנות זאת, אמר 

 

אני מבכר את הדממה.

 

בתמונה למעלה:   Beyond the Sea, Photographed by Riza Nugraha© 2007

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

שירה בצִבּוּר על הלב השבוּר

                                               

                                                                                                                                    לאביב טטרסקי, על הזִמוּן, על ההזדמנוּת ועל המתוֹדה

 

1

 

 'במת מיצג', התחנה המרכזית החדשה,ת"א, בוקר.אני מגיע באוטובוס של דן. מרכז,הכבישים עדיין ריקים.עוד מעט תחל המולת הקניות לשבת,ישיבת בתי קפה של שישי. ב'במת מיצג' בשעה היעודה נוכחים רק תריסר משתתפים.במהלך השעה הבאה יגיעו עוד שלושים לערך.רוב יהודי, מה לומר. אין להתכחש, בכל זאת, כאשר מדובר באחווה ובחמלה,ישנו רוב- יהודי בצד המביע, הנכון לעמוד כתף אל כתף. אחד המשתתפים,ערבי- מוסלמי מבוּגר, ממגורשי 1948,בא לבוש בכאפיה,עקאל וגלביה חומה.משהו מזה מזכיר לי את האופן שבו מתארת המִשנָה במסכת תענית את  הציבור המתענה בעטייה של בצורת או בעטיים של מאורעות דמים הבאים עליו.הציבור מצווה להסיע את ספר התורה מבית הכנסת אל הרחוב,ללבוש שק ולהניח אפר על מקום התפילין.קִרעוּ לבבכם ואל בגדיכם אומר הדרשן בשם הנביא, וכאשר אני מביט סביבי על הציבור הנקהל, העסוק במדיטציית- הכנה לקראת ההליכה בחוץ, אלפיים שנים לערך אחר-כך, אני רואה פנים חיוורות, עיניים עצומות או פקוחות-מיוסרות, ודממה גדולה. 

 

2

*

אני מודע וער לכך שהאירוע אינו קונצנזואלי,אפילו מעט תמהוני.לחבר שמעיריני על כך בצ'ט מעט לפני שבת, אני עונה כי אולי דוּבּר במיצג דַאדַאיסטי, ועל כן אין זה מקרה שיצא דווקא מתוך 'במת מיצג',שהריי לדידי,ואין זה חדש עבורו,לתמהונות ראוי לסגוד ולה נאה לשבח.אחת המארגנות אף טרחה לציין את האירוע כפעילוּת רדיקאלית.היא הזהירה אותנו מפני התגובות האלימות הצפויות בחוץ,משל היינו הבד האדום שמתנופף לעיניו של השור הנוגח בזירה,אשר מסיח את דעתו של השור (כך חשבתי לעצמי)מחרבו המונפת של המטאדור,האומרת לשספוֹ.הרהור זה השיאני לרגע למלותיו של ז'ק ברל בשירו 'השור' (בתרגומו של דן אלמגור, 1970, בביצוע ישראל גוריון):'מי יודע מה מקלל/ השור הגוסס שכורע, נופל/ הוא מת יפה, בדיוק כמו שרצינו/// אבל אולי השור שצנח/ הרים אלינו מבט וסלח/ כי הוא שמע את מה שעשינה בקרתגה, ורדן, הירושימה, ביאפרה, פראג, סייגון'. הוספתי במחשבתי,גם את קוסובו, צצ'ניה, רואנדה, סודאן, חברון, עזה, וכן, גם שדירות, ישובי עזה, רפיח, וערי הדרום שזה מקרוב הצטרפו ובאו למעגל הדמים האנושי הנורמטיבי, שאינו מבדיל בעצם בין מלחמות צודקות ובלתי צודקות, ועוסק בלהצדיק עצמו בדיעבד, בכל מיני רציונליזציות.המולה של פליטים קוברים את מתיהם.כל הילדים המתים לשווא.המולת לב של חיים-מתים,פגוּעי נפש,שיזָּנחו-ישָּכחוּ בשוךְ הקרבות על ידי ממשלותיהם.דומם,התפללתי לשלומם.  

   לאמיתו של דבר,אני חש שההליכה הזו היא ציוּן נורמאליוּת מינוֹרית מאוד במקום שאִבֵּד את שפיותו וחוגג את האבח ואת הטבח.סוג של מענה לטוקבקיסטים מתלהמים,הצוהלים בגלוי למראה תמונות של ילדים פלסטינים מתים (אולי גם הם מוחים איזו דמעה בסתר?).אני בא מן המקום הקיוּמי-אנוֹשִי של זעזוע עמוק מפירותיה הבאושים של ההיסטוריה האנושית,השבים ומגלים עצמם: האלימות, האיוולת, תאוות- הבצע והרצח. אני לא חושב שההליכה הזו תשנה דבר-מה, שיש בה דבר מה תכליתי.אמרתי את מה שהיה לי על המבצע הצבאי המהדהד הזה, ובמיוחד על שלב העיוועים של הכניסה הקרקעית.נגמרו לי המלים,היו ואזלו.גם אם המצעד בחוּץ ייראה בעיני עוברים ושבים,כמצעד של עוורים או של טרוּפי דעת.לפחות הגעתי עד הנה,לגילוי אחווה אנושית שאיננה פטרונית- דמגוגית, להליכה דוממת יחדיו עם שכמותי, למחאה בלתי אלימה כנגד האלימות ההדדית המתמשכת,זה שמונה שנים, מאה ועשרים ומשהו שנים, או היסטוריה אנושית מדממת קונקרטית אחת.אני לא גא בדבר,אני בעיקר מאוכזב מאוד מן האנושות שבה אני עדיין מאמין.כאשר קהל תל-אביבי מרעים עלינוּ לאורך רחוב אילת בדרך ליפו: 'כולכם הומואים ולסביות','צריך להפציץ גם אתכם','צריך להביא להם–ניידת לאברבנאל',–ולמרות–שלרגע–נראות–לי–הפילוסופיה,הדתות,המדעים,האמנויות,כמו אצבעות הבד של כפפת התרבות האנושית,המעדנת את מכתו של האגרוף המוטח בפניו של ילד שלא פשע או של מבוגר כבול במרתף עינויים בשבי חוקריו,אני מבכר להסית את המחשבה למשהו אחר,הד מרוחק וקרוב, שבור קצת, משהו שזורם והולך עם הרוח, חרישי, קול נסתר העובר ברחובות, שירה בציבור על הלב השבור.

 

3

*

   כאשר הרב פרופ' אברהם יהושע השל, מגדולי הרוח היהודיים של המאה העשרים,צעד בחברתו של הכומר ד"ר מרטין לותר קינג במצעד מפורסם למען זכויות האדם ושיוויון הזכויות לאפרו-אמריקאים, ברחובות העיר הדרומית,סלמה,אלבמה (1965) הוא אמר, כי עבורו היה המצעד כמו להתפלל דרך הרגליים (השל גם הספיק להיות קול-קורא משמעותי כנגד מלחמת ויאטנם ומוראותיה).כזאת אף חשתי אני במהלך ההליכה ביום שישי.שקוע בקשב לאנוֹשִי.דאוּג לחבריי למצעד,דאוּג מאוד לאנושות וחסר תשובות.למען האמת העדפתי לקבל על עצמי את משמעת ההליכה בטוּר,דווקא כאשר היתה פניה בדרך אשר אִלְּצה את סימן הקריאה האנושי הזה,הנע ברחוב התל-אביבי,להידמות לכעין סימן שאלה,הפונה אולי לרוח האנושית הכללית,כעין מיצג של השאלה אייכּה האדם? לשעבר,סוּפּר אודות הפילוסוף הקיניקאי דיוגנס,שבטרם אבֵּד תקווה ועבר לדוּר בחבית,היה צועד ברחובות ובידו נר,שואל עוברים ושבים,האם הם יודעים היכן למצוא את האדם.אז היום אני ברחובות צועד,אזרח מוזר,תמהוני כדיוגנס,אמן מיצג בקבוצת אמנים,או תלמיד-פילוסופים המנסה לזכור או לברר דבר-מה אודות האנושי בלב האפלה,משהו שאולי יהיה נהיר אי-פעם.לא מאבד תקווה.     

   חשבתי גם על וולפגנג בורכרט, ועל סיפורו שן הארי שם הוא מתאר את המצעד הסירקולארי של האסירים הפוליטים (ושל סרבני המלחמה) בכלא הגרמני, המוקפים במקלעיהם של כולאיהם. מצעד טוטליטרי העוקר ומעקר אותו מן האמפתיה ומן האנושיוּת,ומביא אותו לידי ניכּור מן האנוֹשִי,אפילוּ מרעיו למצעד,השותפים למצעד המתים-החיים.כאשר אני צועד בתל-אביב-יפו,במדינה המקפידה על זכותי להביע את עמדותיי בציבור ולו בשתיקה,צועד באישור החוק ובלווי משטרתי תומך ולא לנוכח מקלעים ואיומים קיומיים ממשיים,אני יכול עדיין לחוש אנושי-אמפתי לזולת, הישראלי והפלסטיני כאחד.שלא כאזרחי עזה,המהלכים במצעד סירקולארי לנוכח מקלעיהם של סוהריהם,אנשי החמאס,אליהם הצטרף שוב,זה מקרוב,גם צבא הגנתינוּ,והאדם אכן צריך שם סוג של עמידה ושל גדלוּת רוח בלתי נתפשת,בכדי שלא להתייאש,ולהמשיך להאמין בתרבות וברוח האדם,גם כאשר הוא אנוּס לשאת את הסיוּט,הממית גוּף ונפש,המתרגש על ידי אחיו,בני התמותה (אם בנשק חמאסי,אם בנשק צהל"י)–להדיחו מן העולם.אני נֹח לי,הולך במסיבת רֶעים אידיאולוגית בתל-אביב ליד בתי קפה הומים וחנויות מכולת,בתי מרקחת,מסעדות ומרכזיים מסחריים,הנוחים לספק את רוב צרכיי.מהלך חופשי בארצי,בתוך טוּר דמוי סימן שאלה,חסר פנים לרגע,הולך לאט לשעה,שפל רוח,ברך וקומה,שמוּט ראש בּוֹ הומים מראות קשים של בתים הרוסים בערים דרומיות, פצועים קשים וילדים מתים.

   מגיעים לרחוב המוסכים אליפלט, צינור המפלט של תל-אביב, בואכה איצטדיון בלומפילד (ביטלו את משחקי הכדורגל לרגל המצב),אותו אליפלט שאם גוזלים מידיו צעצוע הוא נותר מבולבל ומחייך? הולך-מרגיש כמו פליט, בשיירת פליטים של הרגע: אלי,למה שבקתני? איזה ילד אני,אליפלט.אבוד ומקווה,חולם בעיניים פקוחות;שומע הדהוד- מרוחק (לא המולת קהל מן האצטדיון), נזכר במלותיו האופטימיות של פאול צלאן:

 

מְלֹא הַמַּגָּף מֹחַ

מֻצָּג בַּגֶּשֶם:

 

הִלּוךְ יִהְיֶה, הִלּוּך גָּדוֹל,

הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לַגְבוּלוּת,

שֶהֻצְּבוּ לָנו.  

 

(פאול צלאן, סורג- שפה: שירים וקטעי פרוזה, מהדורת תרגום שמעון זנדבנק, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1994, עמ' 117).  

 

שם,בגינת אליפלט,אי ירוק בלב הזנחה נואלת,ההליכה באה אל סיומהּ.אני נפרד מכולם,מבולבל ומחייך,חיוך אנושי כזה,אוהב ופצוע. 

 

*

בתמונה למעלה: מרטין לותר קינג (במרכז) ואברהם יהושע השל (שני מימין) מהלכים יחדיו במצעד זכויות אדם בעיר סלמה, אלבמה בשנת 1965.

 

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »