הצעה צנוּעה

**

1. גילוי דעת בדף אינטרנט של כדורגלן ארגנטינאי ידוע-שם בדבר הצורך לסיים את האלימות ההדדית הישראלית-פלסטינית מלווה בתמונה של ילד פלסטיני חבוש-ראש, כנראה בעטיין של ההפצצות הישראליות. הכדורגלן, בני האמצעי מעריץ שלו, נוהג להצהיר בפתח כל משחק הצהרה בגנות הגזענות והאלימות במגרשי הכדורגל ומחוץ להם. יש להניח כי לא מדובר באנטישמי או בפרו-פלסטיני מוסת, אלא באדם המתבונן בשכונות החריבות, בדיווחים הבלתי נתפשׂים על ההרוגים והפצועים. רואה צבא מצויד היטב הנלחם באזרחים; חיל אוויר חמוש, טכנולוגי ומדויק, המפציץ שכונות אזרחיות בעשרות פצצות של טון. יכול להיות שהוא לא רואה את סבלן של המשפחות ביישובי עוטף עזה ואת הסכנה הנשקפת להם. עם זאת, הייתכן שהוא רואה דבר-מה שמרבית הישראלים ממאנים לראות? האפשר כי הישראלים רואים רק כרגיל את עצמם ומונים את אבֵדותיהם בלבד?

2. אמש פורסם כי ראש הועדה שמינה האו"ם כדי לחקור את פעילות צה"ל במערכה העזתית קרא כבר בעבר להעמיד את נתניהו לדין בבית הדין הבין לאומי בהאג. מיד הושמעו מחאות רשמיות מירושלים. בקרוב, יש להניח, יציגו כלי תקשורת ישראליים את הנפשות הפועלות בועדת החקירה כשורה של אנטי-ציונים ותיקים, החורשים רעות על ישראל או על היהודים או על היהודים ועל ישראל. את העובדה לפיה אפשר כי ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון, והרמטכ"ל אכן ביצעו לאורך החודש האחרון פשעי מלחמה מבהילים בהפעילם את מיטב קני התותחים, הטנקים והמטוסים כנגד אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת— מרבית הישראלים ממאנים לראות, גם לא לשמוע. כשראש ממשלתם מציג הרג של כ-1,500 בלתי-מעורבים ופציעה (בדרגות חומרה שונות) של כ-9,000 בני-אדם (רובם המכריע אזרחים/ות) כ"הגנה עצמית" וכ-"מלחמה צודקת", קשה להם להבין שמשהו כאן כלל אינו סביר. אולי רק כאשר יוגשו כתבי האישום (אם ובמידה שיוגשו) יבינו קצתם עד כמה קילקלה ועיוותה שדירת המנהיגות הישראלית.

3. ג'ונתן סוויפט (1745-1667), הידוע בעיקר כמחבר מסעות גוליבר (1727) נולד בדאבלין כבן למשפחה אנגלית, לפיכך גם לאחר שמונה על ידי הממשלה הבריטית לתפקיד כנסייתי בכיר (דיקן כנסיית סט. פטריק בדבלין) ייצג בעיניי האירים (הקתולים ברובם) את העם-הכובש שנוא נפשם. סוויפט היה עשוי להתרגל לפריביליגיות שהומטרו עליו. להצטרף לדעת הקונצנסוס האנגלית שראתה באירים עם של פועלים בורים ונבערים, המתרבים כמו שפנים, ונכונים לכל רוע וקלקול. את עדית התוצרת החקלאית הוכרחו האירים למכור לאנגלים במחירי רצפה, ונאסר עליהם לייצא תוצרת לשום גורם אחד מלבד הכתר הבריטי. לא נותר להם די מזון לכלכל את עצמם. לפיכך, בשנים מסוימות שרר ברחבי אירלנד רעב כבד. גברים, נשים וילדים נמקו מרעב מבלי שהכתר הבריטי או מי משלוחיו גילו בהם עניין. בשנות העשרים של המאה השמונה עשרה נעשה גם ניסיון אנגלי להציף את אירלנד במטבעות מזויפים. היו מי שקיוו להתעשר בדרך זו.  דומה כי המציאות בה האירים מכלכלים את הבריטים ומתים מעוני ומרעב הפכה תופעה שאין מהרהרים אחריה, ולא זאת בלבד אלא גם שמיטב המוחות האנגלים ניסו על העת לחשוב איך ניתן להתעשר עוד על חשבונם (לעתים עצרו לחלוטין את ייבוא הסחורות מאירלנד, מבלי שנתנו לאירים להשתמש בהן, סתם כדי שהאירים לא ירימו את ראשם). לא כן, סוויפט, שהעז לפרסם , תחילה בעילום שם, טקסט סאטירי-מורבידי, שזכה להד ציבורי גדול. הוא הציע לתומו הצעה צנועה (1729). הואיל והכתר האנגלי כלל לא שת ליבו לעובדה לפיה האירים מתים פשוטו-כמשמעו מחוסר מזון ועוני, קרי: מרעב— טוב יהיה אם לכל הפחות יורה הכתר להתיר לנשים האיריות לבשל את ילדיהן ולאכול את בשרם לשובע, הואיל ולתושבי האי לא מסופק מזון אחר ואין להם רשות לצאת את האי אלא באישור מלכותי. את  הצעתו חתם סוויפט כאזרח אנגלי מודאג, השוחר לכאורה את טובת הכתר והמסחר האנגלי. הטקסט גרם לדיון ציבורי באנגליה במצב האירים. וסוויפט – זכה להוקרת העם האירי לדורות.

אני לא יכול שלא להרהר על הצעה צנועה בסימן המצב הישראלי והעזתי. במיוחד – בסימן האופן שבו אזרחים ישראליים מן הישוב מדברים  בשימחה לאיד על הדברתהּ של אוכלוסייתה האזרחית של עזה, אחרים מסבירים מדוע קטל של 1,500 אזרחים בלתי מעורבים היה הכרחי ומזילים דמעות תנין.

נזכרתי גם בקטע מתוך מסעו הראשון של גוליבר שבו הוא מסרב גוליבר (אחרי ששבה במשיכה את  צי האניות של ממלכת בלי-פוסכו) להצעת מלך ליליפוט לשוב ולשבות את כל האניות הנותרות ולהביא לשיעבודם המלא של כל אזרחיה במלים: "וגם הגדתי ולא כיחדתי, כי לעולם לא אהיה כלי שרת לָשׂוּם עם  חופשי, אנשי בני חיל, לעבדים".  קשה שלא להבין את דברי גוליבר (סוויפט) בסימן כיבוש אירלנד ושיעבוד אזרחיה לכתר הבריטי בתקופתו.

4. סיפרו של הסופר המזרח-גרמני ברונו אפיץ (1979-1900), עירום בין זאבים, המתעד את ימיו האחרונים של מחנה הריכוז בוכנוואלד ואת סיפור התקוממותם של התאים הקומוניסטיים והאנטי-פשיסטיים בו, מציע קריאה מרתקת. אך יותר מפרטי עלילתו— מצאתי בו תיאורים מעניינים ונוגעים ללב של אנשים הנקלעים לדילמות מוסריות, הנוגעות לחיי אדם: הצלת ילד יהודי יחידי כבן שלוש שהתגלגל אל המחנה (סיפור אמיתי), עמידה בעינויים קשים, החלטה על עיתוי ההתקוממות ותנאיה. כמובן, שהחיבור קצת סובל מהטיית-מה. כל גיבוריו הקומוניסטיים (רובם המכריע אינם יהודים), הם גיבורי מורכבים, אך טובי-לב ואוהבי אדם ביסודם; כל הנאצים מוצגים כמפלצות אנושיות, או למצער כאופורטיוניסטים חסרי מעצורים הנכונים לברוח מכל אחריות למעשיהם, ולהוסיף הרג על הרג, כדי לטשטש את עקבותיהם בימים שיבואו אחר הכיבוש בידי בעלות הברית. ובכל זאת, מאה וחמישים העמודים הראשונים העומדים בסימן הצורך להכריע האם להסתיר את הילד היהודי ולהבריחו מאנשי ה-SS, הם טקסט אתי מרתק, המציג כל אחד מהגיבורים על מעלותיו וחולשותיו. אני רוצה להניח כי הספר הזה, על-שום נושאו, ייזכה לקוראים ישראליים לא מעטים. אלו חסידי אומות העולם יפטירו אחדים, ויפסידו את הפואנטה. זה אינו ספר על הצלת-יהודים. זה ספר על סולידריות בין בני אדם, באשר הם בני אדם, ועל התקוממות אנטי-פשיסטית, שבמהלכה יאבדו גיבורים את חייהם, ואחרים ייפצעו קשות, כל זאת, על סף החופש המיוחל, כי בכל זאת ישנם ערכים כלל-אנושיים שעליהם יש להגן, ובשמם— להתאחד.

5. חשבתי השבוע על החיים בישראל כעל הפלגה בספינת תענוגות, מן הסוג שתיאר הסופר האמריקני דיוויד פוסטר וואלאס (2008-1962) במסה משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם. פוסטר וואלאס מדווח על בחילה וסלידה ממעגלי הנהנתנים שמסביבו, משטף הרהב הבלתי-נתפס של ספינת השוטים הזו שאותה הוא יצא לסקר בשליחות עיתונאית. ספינה המנוהלת על ידי חבר ברייונים הרודים בשאר העובדים ביד רמה, מבלי שמישהו מבין הנוסעים הנהנים (היכולים להרשות לעצמם להוציא אלפי דולרים לאדם על הפלגה בת שבעה ימים) יחשוב כי מה שקורה כאן אינו כשורה. וואלאס מדבר על תחושה של ריקנות, עצב חסר קצה, אפילו דיכאון המלווה ברצון עז להשליך את עצמו לים, שעה שרוב עמיתיו לקרוז עסוקים בהעמסה נוספת של הצלחת, משחק בינגו, בלאק-ג'ק, בטן-גב, או ריקוד א-טיקו-טיקו-טק. יש גם ברושורים מושקעים באותיות זהב גדולות המבשרים: ההתענגות באה בקלות, ההירגעות נעשית טבע שני, המתח הוא זיכרון רחוק. האדם המפליג על גבי ספינות האהבה (פוסטר וואלאס מזכיר, לא לחינם, את סדרת הטלוויזיה ההיא) הוא יצור סתגלן ושכחן, לא ביקורתי באופן מיוחד. הנכון להשתייך לכל קבוצה הפודה אותו ממחשבות כבידות מדיי או ממודעות ומנטילת אחריות על מעשיו, ואפילו מייחד לשם כך לא מעט ממון. אם בסופו של דבר ייבנה בעזה נמל בין-לאומי. הריי גם משם יוכלו לצאת בבוא-היום קרוזים כאלה לעשירי החמאס ולשיח'ים מנסיכויות המפרץ. והאדם?

 

מקורות שהוזכרו ברשימה:

ג'ונתן סוויפט, 'הצעה צנועה', בתוך: מבחר כתבים, תרגמו מאנגלית: יצחק קומם ומשה זינגר, הוצאת כרמל: ירושלים 1993, עמ' 22-14.

יונתן סוויפט, מסעי גוליבר, תרגם מאנגלית: מ' מבש"ן, הדפסה רביעית הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1983, עמ' 44-43, 319-311.

ברונו אפיץ, עירום בין זאבים,  תרגם מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, פֶּן— הוצאה לאור, תל אביב 2014.

דיוויד פוסטר וואלאס, משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם, תרגמה מאנגלית: אלינוער ברגר, סדרת קו אדום דק וספריית פועלים— סיפורת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית הפועלים, תל אביב 2012.  

*

*

בתמונה למעלה: Lasar Seggal. Emigrants, Drypoint  on Paper 1929

Read Full Post »

ספרי 2012-2010 שלי

*

חלפו שלוש שנים לערך מאז הצבתי כאן רשימה שנקראה ספרי העשור שלי (2009-2000).לא יודע אם אמצא בבלוג הזה עד תום העשור הנוכחי (קשה להתחייב מראש שש שבע שנים קדימה), והואיל ומאז הספקתי לרכוב אי אילו קילומטרים על גבי החד-אופן ולשורר אי-אילו שנסונים באמבט; הנה רשימה של מיטב ספרי השירה,הפרוזה והעיון שנדפסו בעברית שקראתי בשלוש השנים האחרונות. כמובן, הרשימה כאן מבטאת את טעמי האישי המוגבל כקורא ספרים. אני מניח שהרשימה כאן, כמו קודמתה, תמשיך להתעדכן. ניסיוני מלמד, כי תמיד נמצאים ספרים החומקים תחת עיניי.

 *

שירה

• לואיס סרנודה,תשוקה ומצוקה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ,הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2010.
• טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010.
• דודו פלמה, כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010.
• שלמה אֲביּוּ, מעֵין הבטחה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב, 2010. 
• ויסנטה אוידוברו, אלטסור, תרגם מספרדית: מנחם ארגוב, הוצאת רימונים: רמת גן 2011. 
• רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011.
• בּארוֹקוֹ: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה, מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012,
• הוגו פון הופמנסטל, דבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
• ז'ואן מרגריט, זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה, תרגם מספרדית: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
• שירה סתיו, לשון איטית, בעריכת: דוד וינפלד, הוצאת דביר: אור יהודה 2012.
• פרוע' פרח'זאד, לידה אחרת, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012.
• ע' הלל, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת מוסד ביאליק: תל אביב 2012. 

פרוזה

• ורקור, שתיקת הים, תרגמה מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט,הוצאת אסיה: תל אביב 2010.
• דוד מרקיש, המלאך השחור,תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת חרגול: תל אביב 2010.
• אודט אלינה,בלי פרחים ובלי כתרים,תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה,הוצאת סימטאות: ירושלים 2011.
• ארנון גרונברג,ימי שני כחולים,תרגמה מהולנדית: אירית ורסנו,הוצאת בבל:תל אביב 2011.
• דיויד פוסטר וואלאס,ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, תרגמו מאנגלית: אלינוער ברגר ואסף גברון, בעריכת נגה אלבלך,ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.
• מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית: הוצאה לאור, תל אביב 2012.
• ריינלדו ארנס, סלסטינו לפני השחר,תרגם מספרדית: אורי בן-דוד,אחרית דבר: מרים פיין,סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012.
• אירן נמירובסקי, זבובי סתיו, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת כתר: תל אביב 2012.
• הנס גינתר אדלר, מסע, תרגמה מגרמנית: חנה לבנת,סדרת מחברות לספרות,כנרת, זמורה-ביתן:מוציאים לאור, אור יהודה 2012.
• ורוז'אן ווסגניאן, ספר הלחישוֹת, תרגמה מרומנית: אנני שילון, ערכה: אניטה פרי סלע, עורכת אחראית: נגה אלבלך, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012. 
• סרחיו צ'חפק, שני העולמות שלי, תרגמה מספרדית: שוש נבון, סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל: ירושלים 2012. 

עיון

• היינריך בל, מכירת החיסול של הכאב: טקסטים נבחרים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, בעריכת: עדינה שטרן וחנן אלשטיין, סדרת קו אדום כהה: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010.   
• עמנואל לוינס,כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות, תרגמה מצרפתית: רמה איילון, עריכה מדעית: ז'ואל הנסל, הערות: רמה איילון וז'ואל הנסל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2010.
• קלוד לוי-שטראוס, מיתוס ומשמעות: פענוח קוד התרבות, תרגם מאנגלית: נמרוד בר-עם, הוצאת בבל: תל אביב 2010.
• פריה הרט, סוטרות האהבה של נאראדה עם פירושים אישיים,מודן—הוצאה לאור,תל אביב 2010.
• מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, סדרת קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010. 
• וָנדה יוּקנַייטה, נֶהֳגה בחשכה: שיחות עם ילדים, מליטאית: סיון בסקין, הוצאת אסיה: תל אביב 2011
  
• דוד–סורוצקין, אורתודוכסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה,ספריית הלל בן-חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011.  
• עזّ אלדّין אבו אלעיש, לא אשנא, תרגמה מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
• וולטר אייזקסון, איינשטיין: חייו והיקום שלו, תרגם מאנגלית: דוד מדר, עריכה מדעית: חיים שמואלי, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד: תל אביב 2011. 
• חנה ארנדט, כתבים יהודיים, נוסח עברי: איה ברויר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011. 
• הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, אחרית דבר: טלי אמיר,סדרת קו אדום אמנות,הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012.
• איטאלו קאלווינו, שיעורים אמריקאיים: שש הצעות לאלף הבא, תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר אריאל רטהאוז, זמורה ביתן- מוציאים לאור, אור יהודה 2012.   *

אם הייתי צריך לצמצם הרבה יותר (לא חייבים), זו היתה הרשימה שלי: נקודה מגנטית; דבָר, חלום אדם; שתיקת הים; בלי פרחים ובלי כתרים; רוח; סלסטינו לפני השחר, שני העולמות שלי; נֶהֳגה בחשכה. אני מתלבט לגבי מסע; ספר מופת על הרס איטי של בני אדם— המציע חווית קריאה קשה מנשוא, כמו רוח קרה ואטית המנשבת לאורך רחוב פרוץ, ומקפיאה אט-אט את כל העומד בדרכה כמו הרוחות של ראשית מארס העלולות להוציא אדם מדעתו. חייבים לקרוא אותו כל פעם קצת, אם בכלל, במנות קצובות. זו קריאה חמוּרה. קשה לי להעלות בדעתי שאשוב אליו אחר-כך, ובכל זאת, לא נראה שהספר הזה ירפה ממני בעתיד. איכשהו הוא מתנגש עם מה שאני רגיל לחשוב על ספר גדול, שכמו נפש אהובה אומר לעורר בך געגוע. אני לא בטוח שאתגעגע אליו בסופו. איך ניתן להתגעגע  למהות כזו של הרס וכתישה.

בתמונה למעלה: Bela Kadar, Still Life with Chessboard and Pipe, Oil on Canvas 1920

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

הנפילה (ילדה עם שיער מוזר)

*

השנה 1976. השמים נמוכים ומלאים עננים. העננים האפורים בולבוסיים ומקומטים ונוצצים. השמיים נראים מוחיים. מתחת לשמים שדה, ברוּח. כביש ראשי חיוור נמתח לצד השדה. מכוניות רבות חולפות. אחת המכוניות נעצת בצד הכביש. שני ילדים קטנים מוצאים מן המכונית בידי אישה צעירה שפניה רפויות. גבר ליד הגה המכונית בוהה היישר קדימה. הילדים שותקים והעור שלהם לבן מאוד. האישה נושאת סל קניות מלא במשהו כבד. פניה תלויות ברפיון מעל הסל. היא מביאה את הסל ואת הילדים הלבנים אל עמוד של גדר עץ, ליד השדה, ליד הכביש. הידיים של הילדים, ידיים קטנות, מונחות על עמוד העץ. האישה אומרת לילדים לגעת בעמוד עד שהמכונית תחזור. היא נכנסת למכונית ונוסעת משם. ליד הגדר, בשדה, יש פרה. הילדים נוגעים בעמוד. הרוח נושבת. מכוניות רבות חולפות. כך הם נשארים כל היום.

[דיויד פוסטר וואלאס, ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר ואסף גברון, בעריכת: נגהּ אלבלך, הוצאת ספרית פועלים: תל אביב 2011, עמ' 25]

*

ספרו המזהיר (לשון זוהר) של דיויד פוסטר וואלאס (2008-1962), ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, מביא את העיוורון שבו עוקבת החברה האנושית אחר גחמותיהם של תאגידי הענק הכלכליים Ad–Absurdum . אם צ'רלי צ'פלין ב-Modern–Times עוד יכול היה לנוס על נפשו מפני פס הייצור של בית החרושת ומפני השימוש באדם, הרי שפוסטר וואלאס כבר מציג את האדם בן המאה הנוכחית כאבוד לבלי מוצא. המכנה המשותף בין הטרוריסטים של האחד עשר בספטמבר, הממשלים המערביים ותאגידי הענק הצרכניים, היא שכולם עושים שימוש נואל באדם, מרחיקים אותו מעצמו, מרחיקים אותו מסובביו; כולאים אותו בתוך מרכז מסחרי מלוא כל העולם ודורשים אותו לעבוד כדי לצרוך, לצרוך בכדי להיחשב על ידי חבריו כ"סיפור הצלחה". אלא שאז, בהגיעו אל פסגת חייו כ"סיפור הצלחה" פוחד האדם לאבד את מקומו כסיפור הצלחה או כמגנט של קהל (אם מדובר בתעשיית הבידור או האמנות). כללו של דבר, האדם הוא כעין עכבר הרץ על גלגל בכלובו. מוכרח לשמור על המהירות, על חיוך של הנאה; ארשת של סיפוק, בכדיי לשמור או לרומם את מעמדו בארגון, בחברה וכיו"ב. אלא שלעכבר החג בכלובו עוד יש המספקין גבינה. על האדם המודרני, כך אליבא דפוסטר וואלאס, למצוא פנאי בתור יום עבודתו לצאת לצרוך את מזונו במרכולים גדולים ומוארים, בהם יפגוש פנים אנושיות עייפות ומנוכרות, מרוב בילוי מול צג המחשב  תרות בשוך כוחן, גם כן, אחר מזונן. אזיי ישוב לביתו ויישב לצפות בטלוויזיה המסחרית על שלל פרסומותיה. כמובן, פוסטר וואלאס אינו אפוקליפטיקן של העתיד לבוא [עולמו אינו אורווליאני ואף אינו רצחני כעולמותיו האמריקניים של קורמאק מקארתי. הערים לדידו הן ערי מתים ענקיות. אפילו מעשה ההתאבדות לדידו, שומא עליו להתקיים בהתרסקות של מכונית אל גשר בצד דרך כפרית, כך שאולי מדובר בדרך לחיים האמיתיים וזניחת אותו קיום ציבילטורי-אורבני מסמא וממית]. הוא כותב על ההווה האמריקני. ליתר דיוק, על שנות השמונים המאוחרות בעיקרן. קשה שלא לקבל את עולמו של פוסטר וואלאס כאותה מציאות קפיטליסטית גלובלית בה אנו מנהלים את חיינו. מדיי פעם משווים בעיניי רוחנו איך יכול היה להיות אחרת, ואז הולכים ובודקים את מצב הלוואותינו בבנק. אצים-רצים אל כספומט בודד בצל המרכז המסחרי, כאילו מושים מתוכו את נשמותינו, כאילו איזה סוד מטפיסי או נבואת אורקל נמסרת לידינו בעד החריץ ממנו בוקע, מדוד-מדוד, תדפיס מצב החשבון.

   גיבוריו של וואלאס— שרוטים, קופאים, ילדים-נטושים, הם במידה רבה צאצאיו של אותו עידן בו ניתן לחזות בשידור חי באנשים נופלים מגורדי שחקים. הוא נוטע בנו אט-אט את הספק שמא כל הממסדים אשר אנו מהלכים בתוכם—אותם מרכזים מסחריים ללא קץ ותכלה; אינם אלא אשליה. אנו רחוקים מכל ביטחון קיומי: מסורים בכל רגע לתקרית טרור, רצח המוני, נטישה של הורים, הזנחה, חשד פנימי מנקר בנו שמא כל התנהגויתינו אינן אלא נסיון להתחבב על הסובבים אותנו, משום שציות לנומוסים החברתיים עשויים לסייע להתקדמותנו החברתית (תחושת התחזות מתלווה לכך; כולנו עוטים "פרסונות" כמסכות), אולי גם אנו עשויים ליפול לבסוף שדודים תחת כתת היורים של דכּאונינוּ העצמי. למשל, תיאורו של פוסטר-וואלאס את השידור הטלויזיוני של אירועי האחד עשר בספטמבר (שם, עמ' 18) הוא מזוויע בו-במידה שהוא מרתק ופיוטי, משום שאחר קריאתו, לא ברור עוד מה מבדיל אותנו מן הנופלים; שמא כל עסק הגרביטציה אינה אלא הולכת שולל וכולנו נופלים כל העת, ללא קרקע וללא קץ, נשמטים מן האחיזה הזאת, אשר כינינו 'חיינו', ואין לנו, אלא אהבה, פליאה, חירות של מחשבה או אחריוּת לזולתינו, הנותנים לכל הקץ הזוחל הזה, החור השחור שאנו נסחפים עדיו ואל תוכו, איזה תחום של מאבק לא לשווא, איזה מובן קיומי, שאיתו בסופו של דבר עלינו להגיע בוודאות אל המוות בידיעה כי היו אלו חיים שלא נחוו לריק.

   מבחינה זאת, דומני כי ישנה איזו זיקה עמומה בין פוסטר וואלאס ובין מחבר השונה ממנו מאוד, ז'ורז' פרק (1982-1936). גם פרק –בספרו ,Wתיאר את מסע חייו של גיבורו כנפילה של צנחן ממרומי רקיע; גם הוא תיאר ילדות נטושה בצל הקטסטרופות הפוליטיות של אמצע המאה העשרים; וגיבוריו, בין אם באיש ישן אם בהחיים: הוראות שימוש– הם גיבורים לימינלים (סיפיים), החיים בשולי החברה, אולי גם במידת-מה, בוחרים בחיים של הפניית עורף לציויליזציה, שהרי אחרי הכל החיים: הוראות שימוש, הוא ספר שתהילתו על פרישת אוסף של אינדיבידואלים יחידאיים, על שלל עסקיהם ומוזרויותיהם, המתגוררים בעיר בכפיפה אחת, באותו בלוק המיועד להריסה. זאת ועוד, פוסטר וואלאס וגיבוריו הדהדו בזכרוני את השופט-חוקר, גיבור הנפילה לאלבר קאמי, הנפקח פתע לראות בשל האשה המתאבדת בקפיצה מן הגשר את הבל החוק, את הבל החברה ואת הבל חייו;  גם הזכיר לי את פרנץ קפקא בפרק ההתבוננות, החולפים על פנינו; וכן את מתאי, גיבורו של ההבטחה לפרידריך דירנמט,–החוקר האובססיבי אשר דעתו הולכת ונטרפת כאשר הוא מגלה כי החברה בהּ הוא חי אינה מוכנה לעצור רגע ממיאוצהּ, ונכונה להסב גבהּ לרצח ילדה קטנה, גם כאשר ישנה אפשרות לפיה הרוצח עודו חופשי ועלול לסכן חיי ילדים נוספים.

 דיויד פוסטר וואלאס מציג לפנינו את חייו של האדם המערבי האורבני של שלהי המאה העשרים כנופל חופשי ללא מצנח, המנסה לעגן את ספיקותיו ביחס לזהותו ולמיהותו באמצעות רכישת תגים (סמלי סטטוס), המאפשרים לו לאפיין את עצמו כנציג מוצלח של החברה. מול הוקטורים האמריקאים של הצלחה (עליה בסולם ההיררכיה החברתי) ושל אושר (או עושר) מציב פוסטר ואלאס את הנפילה ואת הספק התמידי המלווה בפליאה. פליאה על העולם המתקיים עדיין, פליאה על המין האנושי, פליאה על טוב לב, פליאה על כך שהתהום עודה רבּה, על כך שטרם באנו עדיי קרקעית התהום. זוהי תהיה נוקבת על דרכה של התרבות האנושית ונציגיה בהווה; הרהור קיומי נוּגהּ על מצב האדם,המטיל לובסטרים חיים אל תוך סירים יוקרתיים לבשלם בקליפתם,אגב מעקב אחר גאדג'טים אלקטרוניים חדשים (חייבים לרכוש) ותוצאות הבורסה (חייבים לקנות/למכור); סיפור של סדק הולך ומתרחב בהוויה כולהּ.

*

*

*בתמונה למעלה: Liliana Livneh, Heaven and Earth II, Oil and Mixed Media on Canvas

© 2011 שועי רז

Read Full Post »