Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דיויד ברוזה’

mer

*

א .וו.ג. זבאלד  (2001-1944) כתב לגבי מה שקרא בספר אוסטרי על חקר הים הצפוני:

בספר על חקר הטבע בים הצפוני שיצא לאור בוינה ב-1857, קראתי שבחודשי האביב והקיץ עולים מִליונים של דגי הֶרינג מן המעמקים האפלים כדי להשריץ בשכבות זה על גבי זה במימי החופים ובמים הרדודים. ובסימן קריאה מצוין שכל נקבת הֶרינג מטילה שבעים אלף ביצים, שלפי החישוב של בּוּפוֹן היו מסתכמות עד מהרה בכמות דגים גדולה פי עשרים משטח הפנים של כדור הארץ אילו התרבו כולם באין מפריע. הרישומים מתעדים שוב ושוב גם שנים שבהם דֵיג ההרינג כולו בסכנת חיסול בשל הצפת דגים קטסטרופלית ממש. אפילו דווח שלהקת הרינג עצומות נסחפו אל החופים עם הרוח והגלים, הושלכו אל היבשה וכיסו מיילים שלמים מן החוף לעומק כמה רגליים. תושבי האזור יכלו לגרוף ולסחוב בסלים ובארגזים רק חלק קטן מיבול ההרינג, השאר הרקיב בתוך ימים מועטים והציג את המראה הנורא של טבע הנחנק בשפעתו שלו.

הטבע הזה הנחנק בשפעתו שלו, כמו מעלה סימן שאלה גדול, אשר לתבונה השוררת בקוסמוס; כלומר, על פניו, לו המכניזם הקוסמי היה פועל למישרין לא היינו אמורים להעלות בדעתנו, אלפים ומיליונים של דגי הרינג מעלים רקב על פני היבשה.

ב. הדגים המרקיבים במליוניהם, משום מה, מעלים בדעתי שדות קרב, מחנות מעצר, ריכוז והשמדה— אותם מקומות שבנו בני אדם כדי לאבד או לדכא את בני מינם במיליוניהם.

ג. היו שחשבו כי התבונה והמידה הטובה יוכלוּ לסכור את התופעות הללו. ידע ביולוגי-ימי וידע במדעי האוקיאנוס עשויים לצמצם בעזרת תכנון נאות ומחשבה בהירה תופעות כגון זו המתוארת על ידי זבאלד. מחשבה ליברלית, דמוקרטית, קוסמופוליטית עשויות לבלום את הפשעים כנגד האנושות שמבצעים משטרים שונים. אך האם זה כך? האם מירב בני האדם באמת היו עושים מאמצים, נניח, כדי להעביר מיליוני דגים בו-ביום לתושבים רעבים ביבשת אחרת. אינדיבידואלים רבים ודאי רוצים בכך, אך הממסדים הפוליטיים האנושיים עוד רחוקים מכך. שהרי עדיין מיליונים מתושבי כדור הארץ מתים מדי שנה מרעב, ורבים פי כמה חיים בבורות ובעוני, ובכל זאת מהדורות החדשות מתעקשות לעסוק בפוליטיקה הצרה, בתוצאות הספורט, בגורל הסלבריטאים, ובבתי קפה בהם ניתן לרכוש ספל קפה מהביל בחמישה שקלים חדשים.

ד. האם לנוכח כל אלוּ הפרוייקט התבוני-סוציאל-דמוקרטי-ליברלי,אינו אלא קולם של חולמים, המקווים לראות עולם אחר ומוסיפים להתעקש על כך, גם כאשר המציאות האנושית היומיומית טופחת קודרנית על פניהם, ורוב הסכמי השלום נדמים כהכנה לקראת המערכות הבאות.

ה. יוסיף ברודסקי (1996-1940),המשורר והמסאי יליד פטרבורג/לנינגראד/סטלינגראד, שמצא מקלט מדיני בארה"ב ובאירופה, כתב באחד משיריו ברוסית: דגים תמיד שתקנים/מחמת אִלְּמוּת לשון/שירים על דגים, כמו דגים – / תקועים כעצם בגרון. כשנתקלתי בשיר לראשונה, צחקתי בשל הסיומת שלו (היא גורמת לי לחייך גם כעת). כאשר קראתי את המסה של ברודסקי פחות מאדם הפותחת את ספר המסות מנוסה מביזנטיון  נוכחתי בכך שאחד מזכרונות הילדות העזים של ברודסקי הוא צפייה בלהקות הדגים שגדשו את נהר הנייבה, ואז צפייה בהמון האדם המשוטט מנוכר ומפוחד ברחובות עיר ילדותו, הפוחדים לפצות פה שמא ילקחו למעצר. בספרו המאוחר חותם מים  דימה עצמו ברודסקי לצלופח באלטי בתעלות ונציה, דג שלמד לדבר, שלימד עצמו לא לשתוק, שביקש לשחות ולשחות עד שידע חירות.

ו. בטרקטט התיאולוגי-המדיני כתב שׂפינוזה (1677-1632): דרך משל, הדגים נקבעו על ידי הטבע, שיהיו שוחים, ושיהיו אוכלים הגדולים את הקטנים; לפיכך, הדגים שולטים במים, והגדולים אוכלים את הקטנים בזכות טבעית עליונה . יש להדגיש כי אליבא דשׂפינוזה אין הדגים יצורים תבוניים ולפיכך הם מתפשטים במרחב, אולי אף נהנים מריגשות מסוימות, אך ודאי לא מתהליכים רציונליים ואינטלקטואליים. הזכות הטבעית הזו מצויה במין הדגים, אך לא במין האדם המסוגל לילך לאור התבונה והמעלה הטובה, כדברי שׂפינוזה באתיקה: הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הינו משותף לכל, והכל יכולים להינות ממנו בשווה; הטוב שכל אדם ההולך בעקבות המעלה הטובה מבקש בשביל עצמו, אליו הוא משתוקק גם בשביל שאר בני האדם; ותשוקה זו גדולה יותר ככל שרבה יותר הידיעה שיש לו על אלוהים. כאן בולט מאוד הבדל שבין זכותו הטבעית של הריבון במדינה כלוויתן בין הדגים אצל תומס הובס (1679-1588),ובין השאיפה של שׂפינוזה, כי בכח התבונה תיפקע מידת הטורפנות והדורסנות הטבועה באדם עד שתשכך.

ז. הוא בא משם והלך לשם, ואט-אט רבתה רשימת השָׁמִים שאליה נדד. אני יושב בחדרי ומנסה להרכיב את מפת נדודיו, כאילו שאם רק היא תעלה לנגד עיניי יסתמן לי מתוכה איזה איתות סודי. משהו שלא נאמר בכתביו במפורש.

אפשר תמיד היה עובר-דרכים. לא חש לטלטול או לסכנת-הדרכים, בלי ששם על ליבו כי אט-אט נתפסות הערים בעיניו כמלכודות או מצודות דגים, המחייבות אותו, לכל הפחות, לחלוף בתוכן במהירות, כאילו מבקשות לסגור על צוארו את מלתעותיהן הפרושות כנגד השמים. איך כוכבים ממרחקיהם מביטים בטורי השיניים הפרושֹים על הארץ, דמויי גורדי-שחקים. אפשר כי לעתים היה מרשה לעצמו רק לחנות בתוכן בטרם המשיך בדרך.

לפעמים הוא התחזה לסוחר בין-לאומי, לעתים— לאינטלקטואל הנודד בעקבות כתבי יד; היו תקופות שבהן גורש ממקום מושבו, ואז לבש פנים של מהגר-פליט. לכן, היו כאלה שטעו לחשוב שהוא רואה בעצמו קורבן או שהוא זקוק לישועה או נואש לגמרי. כל אלו היו רק מלבושים ותפאורות, על מה שידע היטב והכיר בעצמו— הוא מוכרח להמשיך לנדוד משָׁם לשָׁם. גם בעת שאני כותב את הדברים כעת, אני מבחין בו כמדומה מכבה את המחשב, מוסיף ומתרחק מעל שולחן הכתיבה אל עבר דלת הכניסה, מגשש חרישית, גם באישון לילה בתנועה מוכנית אל אם-הדרך. נזכר בשורות שכוחות שכתב פילוסוף על אודות הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה. מחייך לעצמו, חיוך חיוור, כמעט עווית. סוגר מאחוריו בשקט את הדלת.

 המקורות שצוטטו:  

וו.ג.זבאלד, טבעות שבתאי, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, הוצאת כתר: ירושלים 2009, פרק III, עמ' 61-60

יוסף ברודסקי, מתוך: "דגים בחורף", עקדת יסאק, תרגם מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמ' 15.

ברוך שׂפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם מלטינית חיים וירשובסקי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים תשכ"ב, פרק ששה עשר, עמ' 162

ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ד' משפטים 37-36, עמ' 314-313.

 *

*

בתמונה למעלה: Josef Šíma, Mer, Oil on Canvas 1960

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

 

אנחנו נוֹלדים לַחֲלוֹם

ומתעוֹררים בַּמָּות

 

תקשיב לקרקעית הסירה המתנדנדת בַּמים.  

[יורם לוי פורת, 'ידיעה הבאה באיחור', החיים הם עניין מקומי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2006, עמ' 48]

 

1

 

   לכולנו על הראש יש זר של מחשבות הומיות על אודות שחרורו של גלעד שליט ועל אודות החדשות שאולי עוד יבואו ממצפה הלה, כּיונים בכִּכָּר שעתונאים מיידים אליהם בכל הזדמנות מעט פירורי לחם, להשביע את רעבונן, או כדיג הנכון לעשות שעות וימים ובלבד שיעלה לבסוף בחכתו דג . כאשר דווח כי ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו הכריז על כך שהוא השיב את החייל להוריו, וכי קיים את מצוות פדיון שבויים כמקובל באתוס היהודי, מחשבתי נשאתני דווקא למחוזות אחרים: רציתי לומר, הנה רגע יפה בו מקבלי ההחלטות הישראליים מימשו את הראיה הדה-אונטולוגית והדיס-אינטרסנטית, של ראיית האדם כיש כשהוא-לעצמו (עמנואל קאנט, הקדמות למטפיסיקה של המידות) או אם בכל זאת שבים למקורות יהודיים אזיי את חזונו של התנא ר' מאיר לפיו 'האדם נברא יחידי בעולם' ואין עוד כדוגמת כל אחת ואחד בעולמנוּ. האדם עשוי אמנם ליצור דברים בתבניות קבועות, מה שאין כן הקב"ה, היוצר לדעת ר'מאיר כל פרט ופרט באופן סינגולארי. מעניין כי דברי ר' מאיר מובאים במשנה (סדר נזיקין מסכת סנהדרין פרק ד' הלכה ה') כסוג של ביאור פנימי לאמירה 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא' (כך הוא הנוסח בכתבי היד הקדומים יותר של המשנה, ולא כנוסח דפוסי התלמוד הבבלי הגורסים 'נפש אחת מישראל' בלבד), ואלו מצידם מבארים את ההלכה לפיה יש להיזהר מאוד בחקירת עדים ובקבלת עדותם של עדי נפשות, שכן עדותם עלולה להביא לגזירת דין מוות על אדם; וכל הגוזר דינו של אדם למוות, הורס בזאת בריאה יחידאית שלא תהיה עוד לעולם כמוה. אבל תמהני האם מקבלי ההחלטות הביאו בחשבון את קאנט וממשיכיו (לא שמעתי אותם מדברים על הזולת בחינת רֵעַ כהרמן כהן, ולא על האדם 'כאחר' סינגולארי כדוגמת עמנואל לוינס); יתירה מזאת, לא שמעתי בין דברי העתונאים/הפוליטיקאים/ היועצים/ אנשי הרוח/ הרבנים, שהתראיינו השבוע עמדה המציינת את יחידותו של גלעד שליט כאדם, אלא דווקא כ"בן" (להוריו) וכ"יהודי" (בן לעם היהודי); ולפיכך הבנתי כי איני יודע האם הלך הרוח שלי מבטא-כלשהו הלך רוח שריר בחברה הישראלית, והסתפקתי בכך שבאשר קיומי מבטא בלאו הכי, חלק זעום ובטל בחיים הישראליים, הרי בכל זאת יכול אני להשמיע את הלוך-רוחי כאן.  

 

2

 

   חשבתי על אליפלט: שירם של נתן אלתרמן [מלים] ואלכסנדר (סשה) ארגוב [לחן]. על החייל הנופל שלא היה לו 'אופי' במִיל (כלומר היה קצת נטוּל-יכולת להבין אימתיי הופך שדה-הקרב מסוּכָּן באמת): על-כן זחל היישר אל האש מתוך רצון לחדש לחבריו את התחמושת; אליפלט, שאם גוזלים מידיו צעצוע הוא נותר מבולבל ומחייך; ההוא שנאמר בו 'איזה ילד אתה אליפֶלֶט'.

   השבוע במיוחד אנשים מדברים על 'הילד של כולנו'. אולי זהו רזונו הקיצוני, לפי שעה, של שליט, שמא אישיותו הביישנית-מופנמת ('אם גוזלים מידיו צעצוע'), תגובותיו השקטות-המכונסות, אבל שליט ודאי כבר אינו ילד. הוא אדם שעבר חווייה קשה וקצונית, חבריו נהרגו לעיניו, והוא עצמו היה נתון בשבי ללא ודאוּת לגבי מוצאותיו במשך חמש שנים ויותר; הבעותיו המעונות משהו, רעדים חולפים בזויות הפה, עומדות לדידי בתשתיתו של החיוך האמיץ שהוא בכל זאת מפריח, הן סימן לאותם מאורעות-עבר עמם הוא ייאלץ להתמודד מעתה ואילך.

   ובכל זאת, כמה טוב שבימינו מחזירים את אליפלט הביתה, כמה טוב שהוא אינו נשאר שוכב חוִֵּר בשדה הקרב או בבית שביו. כמה טוב שאיננו זקוקים עוד למיתוסים על ירידתו של המלאך גבריאל חבוש קסדת פּלד, הבא לבשר לחייל הגוסס ש'במרום לנו יש ממךָ נחת'. זה כל כך הרבה יותר נכון להעדיף את החיים על פני מיתוסים של עקידה, מגשי כסף ותקוות עדן. אנו לא זקוקים למיתוסים על תחיית המתים, אלא מסוגלים להקים מעפר את מי שעדיין לא מת, לפדותו, לרפאו, לשקמו. בהלכה היהודית ישנו דין לברך כאשר נקרה על דרכך אדם שלא פּגשת מעל שנה 'ברוך אתה מחייה המתים', מבחינה זאת— פעולות מטה המאבק למען שחרור שליט, שחרורו ושיקומוֹ הן לא מיתוס על תחיית המתים, היא תחיית מתים ממשית, אלא שהמת אינו מת, אלא אך שב להיות חופשי.

 

3

 

   חשבתי על הנסיך הקטן מפלוגה ב': שירם של יהונתן גפן [מלים] וקצת אחרת [שם טוב לוי: לחן], ובמיוחד על הבית השלישי: 'ואז עשו עמי חסד קטן/כתבו נא מהר לכל אמותינו/ שירווח להן קצת ויפוג צערן/ הנסיך הקטן חזר אלינוּ'. אלתרמן היה משורר וירטואוז ופזמונאי גם-כן; גפן לעומתו, פזמונאי בחסד (אסוציאטיבית המקבילה האמריקנית שלו היא בוב דילן, מה שמסביר תר חיפש גפן ליד הגיטרות של קלפטר וברוזה ועל יד המפוחית של של דני ליטני), אין ספק שהוא השפיע מאוד על הרוח הישראלית, מאז אמצע שנות השבעים ואילך. המקום שהעניק גפן לכאבן ולצערן של האמהות על נפילת הבנים לשמחתן על בשורת פדייתם משביים וכיו"ב, הוא משהו שלא נשמע כמוהו עד אז בפזמונאות העברית הפופולרית (אולי למעט: "האם השלישית" לנתן אלתרמן, שלא זכה להיות מושר באופן נרחב, גם אם הולחן כמדומני; וגם: "היכן החייל שלי?" לאהובה עוזרי, שלא ממש זכתה לתפוצה רבתי ברחבי הארץ כולה). אני חושב כי השיר הזה, קליטתו בחוגים רחבים כקלאסיקה ישראלית של ממש, סמלה בדרכה את הלגיטימציה לפעילותם של ארגונים כגון "ארבע אמהות", וכן נתן תוקף המשכי להופעותיהן התקשורתיות של בתיה ארד ושל מיקי גולווסר ושל כלתהּ קרנית; כאבה של האם על בנהּ השבוי או של האישה על בן-זוגהּ אי-שם הפך לקול לגיטימי יותר-ויותר בחברה הישראלית של עשרים השנה האחרונות. זוכר אני בילדותי כי "בית יד לבנים" בגבעתיים היה מקום משולל נשים או אמהוֹת.  בימי זכּרוֹן נצבו שם נרות ותצלומי נופלים. מנהלי הבית היו לעולם גברים, יוצאי יחידות צבא. משדרי הזיכרון של אותם ימים היו מלאים גברים קפוצי-פּה שדיברו על רעוּת ואחוות לוחמים, ועל טשטוש הגבולין בין אלו שחזרו ובין ההולכים (מה שכונה אז 'שיח לוחמים'), לא באמהות שכולות ואלמנות שהביעו באופן ישיר וכן את כאבן על מי שהלך לעולם. אפשר כי בדור האחרון כבר הפך יצאה הנהלת השכול והאבל הלאומי מידיהם של אנשי הצבא, לובשי המדים, ונעשה מקובל הרבה יותר, אפילו ראוי, בראש ובראשונה, לשמוע את אהוביו של הנופל מדברים עליו, לא של מפקדיו ורעיו.  

    אני חש כי במידה רבה, בהילותו-שמחתו של נעם שליט במילותיו הראשונות לגלעד (כפי שתועדו בטלויזיה) להזדרז לראות את אמא, לא היו עדות לרצונו להפגיש את בנם עם זוגתוֹ, לאחר שנים הרבה. אלא בהכרה עמוּקה לכך שהשיבה טרם נשלמה בטרם תחבוק האם האוהבת את בּנהּ האהוב.  הנסיך הקטן החוזר אלינו מבין מפרץ שתי הגבעות זקוק לשוב אל זרועות אימו (כמגלמת את המשפחה, כמגלמת אהבה ללא תנאי, כמגלמת את האפשרות של ישראל אזרחית) בכדי להתחיל את שיבתו לחיים חדשים בחיק משפחתו, ואולי את הדרך שעוד עליו לעשות בכדי להקים את ביתו ומשפחתו לעתיד.     

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, דיג בירקון,  שמן על בד 1967.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »